איך להעביר עסק לעבוד באופן מקוון

בעקבות ההודעה אמש של משרד הבריאות, ובהרבה מאוד עסקים עוד לפני זה, בעלי עסקים מתחילים לחשוב על איך אפשר להעביר את העסק למקוון – לאינטרנט. זה פחות רלוונטי לעסקים כמו סיורים, טיולים, קולנוע או הופעות, אבל זה בהחלט אפשרי למגוון רחב של עסקים שבעצם עובד סדנאית או פרטנית – החל ממאמני כושר, דרך מנחי סדנאות שונים וכלה בהרצאות. כן, גם לאלפי אנשים.

אני מנחה סדנה מקוונת לכתיבה כבר שנה, והנחיתי לא מעט מפגשים מקוונים של קורסים קצרים וממוקדים יותר. הנה כמה מהתובנות שיש לי בנושא. שתפו בקבוצות ותייגו בעלי ובעלות עסקים. אני מקווה שזה יביא להם תועלת.

א. פלטפורמה.

אני עובד עם zoom כי היא הפלטפורמה היחידה שמאפשרת שיתוף מסך ברמה מתקבלת על הדעת. פלטפורמות אפשריות נוספות יש די הרבה, אבל ביניהן אני מצביע על שתיים יעילות: פייסבוק לייב בקבוצת פייסבוק סגורה (כי פייסבוק מקפיצה התראה ומאפשר צ'ט אונליין ותגובות בזמן אמת שנשמרות לאחר כך), או גוגל האנגאאוט, שכרגע מוצעת בחינם לכל מי שיש לו את חבילת גוגל לעסקים.

מבין שלשתן zoom עדיין נחשבת האופציה הטובה יותר (למרות שהיא לא מאפשרת סטרימינג של סרטונים – אי אפשר להקרין דרכה יוטיוב או סרטון שיש על המחשב. זה יתקע ויהיו קפיצות בשידור), אבל נסו את שלושתן בכל מקרה לפני השימוש.

המלצות נוספות שיש לכם – מוזמנים לשים בתגובות.

ב. קפיצה למים.

קצת התרגלנו לזה שקורסים מקוונים מצולמים באיכות גבוהה, עם רקע מסודר ואיכותי, איכות הקלטה טובה וכולי. זה נכון בגדול, בקטנה, עדיף לקפוץ למים ולשפר תוך כדי תנועה מאשר לחכות עם זה. הזמן לא משחק לטובתנו בהקשר הזה.

אני ממליץ ללכת לחנות אלקטרוניקה ולקנות מצלמת גיימרים בסיסית ב500 שקלים (רק לוודא שהיא מצלמת בקצב של 24 תמונות לשנייה לפחות, ושיש לה מקרופון סטריאופוני), לחבר אותה למחשב ולהתחיל להתנסות. אפשר גם בפלאפון (אם יש לו חצובה), ואם אין לכם מקרופון – אפשר להשתמש באזניות שיש להן מקרופון מובנה (כל אזניה לסלולרי).

הציוד אמנם חשוב, אבל פחות משנה כרגע, יותר חשוב להבין איך זה עובד, ולהבין שמה שחשוב ללקוחות הוא זרימה של תמונה וקול, ידע מסודר ומאורגן וליווי צמוד, ולא האיכות של התמונה או הרקע הנקי מאחור.

ג. מה בעצם אתם מציעים?

הרבה מאוד עסקים, בעיקר עסקים פרסונליים, מציעים ידע מקצועי; החל משיעורים פרטיים בנושאים שבהם יש לכם ידע (מורי אנגלית מלמדים אנגלית, יועצים עסקיים מלמדים חשיבה עסקית, וכן על זו הדרך). רוב הפעמים, גם אם אתם עסק שמציע שירות, אתם בעצם יכולים לתת ידע: אינסטלטור יכול ללמד איך פותחים סתימה בצנרת, רואה חשבון יכול ללמד איך שורדים משבר כלכלי מבחינת העסק, וכן הלאה. ההבנה מה הידע שאתם מוכרים היא המפתח לקורס מוצלח, וכדאי לנסות להבין איזה ידע אתם יכולים לתת, והאם אתם נותנים אותו אישית (למשל, ליווי אישי בתכנית כושר) או קבוצתית (קבוצה שמתאמנת ביחד).

במקרה שהידע הוא אישי, אתם מוכרים פגישות אחד על אחד וליווי עד שהתלמיד מקבל את הידע שלכם. במקרה שהידע הוא קבוצתי, אתם מוכרים קבוצה שמתנהלת וירטואלית ומבוססת על הרצאות, תרגילים קבוצתיים ומענה פרטני למי שצריך.

ד. איפה הקבוצה מתנהלת?

אם אתם חיות פייסבוק, בקבוצה בפייסבוק. אם חיות וואטסאפ, בקבוצה בוואסאפ. חשוב חשוב שתהיה פלטפורמה יעילה, שנוחה לכם, ושבה חברי הקבוצה שומרים על קשר ומנהלים שיח ביניהם מחוץ למפגשים היומיים או השבועיים. זה גם נותן אופי לקבוצה, הופך את כל התהליך לכיפי יותר וגם יוצר מחוייבות של המשתתף. קבוצות חשובות גם במקרה של פגישות אחד על אחד וליווי, כי הן מאפשרות למשתתפים להיות חלק ממשהו גדול יותר.

שימו לב שיש לכם מקום ייעודי לקבצים; לסרטונים, למסמכים, לכל דבר שהמשתתף צריך למצוא בקלות ובנגישות יחסית. אפשר ליצור ערוץ ייעודי ביוטיוב, להעלות לתיקיית גוגל דרייב או ליצור שרשור בקבוצה בפייסבוק. בוואסאפ יש אפשרות לסנן מדיה אבל מהניסיון שלי זה לא עובד מספיק טוב.

ה. איך מעבדים את הידע שלנו לקורס או לסדנה?

אם אתם עושים את זה כבר, אתם אמורים לדעת. אם לא, מוזמנים ליצור קשר ואני אעזור לכם. בחינם, אם זה בכמה מילים, ובתשלום מוזל אם זה דורש יותר זמן. בכל אופן, כלל האצבע שלי הוא זה:

להגדיר מה הלקוח מקבל. כלומר מה הוא צריך לדעת בסוף הקורס, או מה הליווי השבועי נותן לו וכן הלאה. לפרק את ההגדרה הזו לכללים או חוקים קצרים, ולבנות פרק ייעודי לכל כלל או עקרון.

ו. איך מפעילים נכון קבוצה תוך כדי שידור?

מעבר לעשרה אנשים, אי אפשר לתת לאנשים לדבר בחופשיות תוך כדי המפגש. חייבים להגדיר זמן מוגדר לשאלות. אני מציע להשתמש באופציות הצ'אט כדי לכתוב שאלות תוך כדי המפגש, ואז להקדיש זמן ולענות עליהם במרוכז. אפשר בהחלט לאפשר זמן שבו אנשים עולים לשידור החי – פותחים את המקרופון ומדברים – אבל בזמן הזה אתם נותנים רשות דיבור למי שמבקש (אני מציע למי שרוצה לדבר שישים את האות X בצ'אט, וככה אדע להקדיש לו זמן שידור). אם זו סדנה או קורס, חשוב להקדיש זמן ולהפעיל את הקבוצה תוך כדי. גם הלמידה ככה טובה יותר. אם זו הרצאה, אין צורך.

ז. ומה עוד במהלך השידור?

אני עובד עם מצגת ברקע. הכלל שמנחה אותי הוא לא לכתוב את כל מה שאני אומר ואז להקריא, אלא להביא מקורות או כללים בסיסיים, ולפרט בעל פה. אנשים שצריכים להראות משהו שהוא לא טקסטים או תמונות יכולים לצלם את עצמם עושים אותו, ואז הם יהיו בפרונט – ולא המצגת. כך או כך, חשוב חשוב לסכם את הידע שנלמד במפגש – אם באמצעות מצגת, אם באמצעות כלל קצר וקליט, ואם באמצעות סיכום של 'מה עשינו היום'. זה בעצם לארוז את הידע בצורה ברורה, ועם זה המשתתף יוצא מהמפגש.

ח. איך מפעילים קבוצה לא תוך כד שידור?

צריך להבין שבמפגשים פיזיים, דינמיקה קבוצתית נדרשת לחמישה או שישה אנשים. במפגשים וירטואליים צריך בערך עשרים, עשרים וחמישה. המינימום שאני מכיר עוד 12, אבל אולי אופתע 🙂 בכל אופן – מה שצריך לעשות הוא להגדיר פוסט יומי או תרגיל יומי ולהעלות אותו בזמן קבוע. הפוסט היומי לא חייב להיות דווקא בנושא של הקורס, ויכול להיות כללי יותר – אפילו שאלות של מה שלומכם הבוקר או מה אכלתם אתמול בערב.

כלל האצבע אומר שככל שהשאלה ממוקדת יותר ככה תקבלו יותר תגובות, ולכן שווה לשקול בהתחלה סקרים או שאלות עם תשובה אחת ברורה (כמו 'מה אכלת אמש?') ובהמשך לתת שאלות פתוחות, שמצריכות יותר מעורבות רגשית בשביל להשקיע את האנרגיה.

ט. אבל למה שיבואו או שירשמו?

למה לא? אתם מומחים בתחום. יש לכם קהל שאתם כבר משווקים אליו. הוא רוצה את הערך שיש לכם, ומבין שאנחנו בזמן יוצא דופן, ושאולי הערך שלכם, שבדרך כלל בא במפגשים ממשיים עם כיבוד והכל, יבוא לידי ביטוי במקוון.

————-

עוד שאלות? זקוקים לייעוץ פרטני? לא בטוחים איך לשווק או לארוז את כל הסיפור? צריכים עזרה בלהבין מה הידע שלכם ואיך לבנות את המצגת? בשביל זה אני כאן. אשמח לייעץ בחינם או בתשלום – לפי העניין. פשוט דברו איתי. אפשר גם בוואטסאפ ל 0505839398

יהודה.

חמישים שנה לפטירתו של עגנון

א.
אני אוהב את עגנון. ממש ממש אוהב את עגנון. למה אני מספר לכם את זה, כי היום חמישים שנה לפטירתו של עגנון. ועגנון היה סופר יהודי שכזה, היה לו סטנדר שעליו הוא היה כותב וארון ספרים מלא ספרים, ולפעמים היו באים אנשים לבקר אותו ולא היה לו כח אליהם ובכל זאת הוא היה מקבל אותם, והוא היה קצת קמצן (חסכן, היו אומרים עליו בגליציה) וקצת מלא הכרה עצמית וכמדומני שהמונח 'יהודי' הולם אותו נאמנה. סופר יהודי שכזה, נו מה.

ואני ממש אוהב אותו. פעם לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל. כשלמדנו אותו לבגרות הרגשתי כאילו אין עם מי לדבר שם, מאחורי המילים, ונכון שמי שקרא עגנון היה נחשב משכיל ולכן החזקתי עותק שלו ליד המיטה בפנימיה שבה למדתי אבל בחיי שלא הצלחתי לעבור את העמוד השני. החזקתי סתם, כדי שאנשים יראו שאני קורא עגנון, למרות שלא קראתי, בעצם.

אבל גדלתי מאז, והספקתי לקרוא בחיי כמה וכמה ספרים שלו, את חלקם אפילו פעם שנייה ושלישית. אפילו הדרכתי בבית עגנון איזה שנתיים, ולכן אני רוצה להגיד לכם משהו על עגנון.

ב.
יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת ופיאות. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, לכאורה יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, כשה מה שעשה על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם. אולי נעזוב הכל ונלך לרקוד.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם וגם אלוהים ימשיך כמנהגו, שהרי הוא לא השתרבב לסיפור הזה בכלל.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף ולא בוער באש.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו, שמסתכל על הבחור בן השמונה עשרה בחיוך (במקרה הטוב) ואומר נו, שוין, יעבור לו.

ג.
אבל עגנון, כך נראה לי, זה היופי שלו וזו הגדולה שלו; עגנון הוא לא שם ולא שם. או, אם תרצו, הוא גם שם וגם שם. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, ובו זמנית הוא מתלהב ומתגעגע, ולומד ומתפלל ומה לא.

מה זה אומר, זה אומר שכשעגנון מצטט את הגמרא או את חז"ל או מדרשים או תנ"ך או כל הדברים האלה הוא לא מצטט אותה מתוך התרפקות קיטשית ולא מצטט אותה כי זו השפה שלו ולא מצטט אותה כדי להוציא אותה מהקשרה, אלא גם וגם. כלומר גם מתוך אמונה תמימה, אבל גם מתוך איזה היכרות מפוכחת בזה שיש משהו פתטי באמונה תמימה.

ומה עוד זה אומר, שעגנון לא מורד באותו עולם גליציאני ממנו בא, והוא לא מטיל רפש בבית המדרש או ביהודים של בית הכנסת או בקהילות מהן יצא, אבל גם לא מסתכל עליהם באותה האדרה (שהרב סבתו, למשל, מסתכל בה על העבר) או בקיטשיות. הוא מתגעגע, אבל הוא גם מפוכח. הוא ביקורתי אבל גם חומל, מסתלבט גם על פזמוני, גדול המשוררים של העלייה השנייה, וגם על ר' גרונם יקום־פורקן, מנהיג היישוב הישן.

טיפה הומור מפוכח, טיפה מרירות גליציאנית, שפה של חז"ל שמתארת עולמות חדשים, קצת פאתוס של היישוב החדש ואפעס אירוניה של סעודה שלישית בשטיבל. סופר יהודי, הרי אמרתי, וגם דרך נהדרת להביט על העולם. חמישים שנה לפטירתו. אני אוהב אותו כל כך.

אז מה הסיפור של השם?

(הו, השם לא אשם!)

נתחיל אולי בהתחלה. ספר סיפורים קצרים (היי! זה לא ההתחלה! ההתחלה היא בכלל בAmichai Chasson יושב על הכיסא שלו בבית אבי חי, אומר לי יהודה, אני חושב שהגיע הזמן שתוציא את הסיפורים שלך בספר. הם סתם נשכחים שם בפייסבוק. אבל נדבר על זה בהזדמנות) – בקיצור, ספר סיפורים קצרים זה חתיכת בלאגן מבחינה בחירת שם.

למה בלאגן? כי כשיש סיפור אחד, מאוד קל פשוט לקחת את השם של הגיבור (היי, אנה קרנינה. מה נשמע, הארי פוטר) ולקרוא ככה לספר. במקרים אחרים לוקחים את התמה של הסיפור (החטא ועונשו) או אפילו איזה חפץ עם משמעות, משהו שאוסף את הסיפור כולו – ונותנים אותו כשם לספר. אבל ספר סיפורים קצרים מורכב מהמון סיפורים קצרים, שאין להם חוט מקשר מובהק. אז מה עושים?

כשהכנתי את כתב היד היה ברור לי שלספר קוראים 'יהיה בסדר'. איזה שם נחמד זה יהיה בסדר. גם כל כך ישראלי, גם מבטיח תקווה, גם אירוני גם מחמם לב. מה צריך יותר. ואז ישבתי עם Yuval Ben-Ami לקפה והוא אמר לי בזהירות 'תקשיב, זה שם גרוע. תחפש שם אחר". למה, שאלתי, והוא אמר, אף אחד לא יזכור את השם הזה או ישים אליו לב בתוך מאות הכותרים האחרים שיש על המדף.

בקיצור, התחלנו לחפש. היו לנו אולי שבועיים למצוא משהו. שיגעתי את כל החברים שלי, את העורך של הספר, את העורך האחראי, ועלו איזה מאה שמות לפחות. אני לא מגזים. לרגעים הספר היה 'מה יהיה בסופינו', לרגעים אחרים הוא היה 'אוכל נפש', 'גוף שלישי', אלף ואחד שמות אחרים, מוצלחים יותר ופחות, ששיגעו לי את השכל, והעובדה שעדיין נשארו לי חברים אחרי השבועיים האלה ראויה לפוסט מפרגן בפני עצמו.

היו לי שלש דרישות עיקריות (כלומר, מעבר לזה שהשם צריך להיות קשור איכשהו לתוכן):

א. שיהיה שם אילוסטרטיבי. כלומר שיהיה דימוי מיידי שעולה לאנשים שבראש כשהם שומעים את השם הזה. שזה לא יהיה ביטוי עמום, ולא משהו שצריך לחשוב עליו רגע. כל זה כדי שיהיה קל לשים לב וגם לזכור איך קוראים לספר. זה הוריד את 'מה תעשה' וכל מיני שכאלה.

ב. שלא יהיה שם מתחכם מדי או מטופש מדי, דתי מדי או מגזרי מדי. כלומר שהוא יהיה פשוט ויציב, וכל אדם – גם אם הוא לא בקיא בסלנג פנימי של חיילים בשריון, או בארמית – יוכל לפענח אותו. זה הוריד את 'נפקא מינה' (איזה שם נהדר! חבל עליו), את 'ארץ לא זרועה', ועוד כמה שמות כאלה, טובים יותר ופחות.

ג. שיהיה לו משמעות נוספת. עודפת. כלומר שזה יהיה סלנג, או ביטוי עם משמעות, שהוא יגיד משהו מעבר למשמעות המיידית שלו. זה הוריד את 'כיורים כפולים' שסחב כמעט עד הסוף, ובעצם הייתה הדרישה המרכזית ששיגעה לי את השכל. כל השמות נפלו על הסעיף הזה, בעצם. עד שמרב הבריקה עם ופלים לימון.

ואז הייתי מבסוט על השם; הוא עומד בקריטריונים, הוא מעלה קונוטציות ישראליות של צופים ושל שולחנות קק"ל (אלוהים יודע למה), הוא נותן את ההקשר של הספר בכללותו (כלומר, הוא נותן את התחושה של הממתק שלא באמת ממתק, או את התחושה של ה'זה לא מושלם אבל זה מספיק כאפשרות ב", תחושות שחוזרות אצלי), וכמובן – יש לו משמעות נוספת, נהדרת, בסלנג של בייני"שים. היא אפילו הופיעה בספר, ככה שזה בכלל היה מושלם.

וכיון שהספר כבר היה חייב לעבור לעיצוב, הודעתי לכולם שזה השם של הספר וזהו, מאז ועד עכשיו אני מבסוט על השם.

 

 

ספר חדשששש (ופלים לימון)

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

הפגישה עם האור (50 לפטירתה של לאה גולדברג)

א.
אני זוכר פעם אחת. הייתי בצבא. איך שנאתי להיות בצבא. שנאתי את המפקדים ואת המדים ואת השמירות ואת הריצות ואת כאבי הברכיים ואת העדר המשמעות לכל פעולה ואת הזמן, שהזמן שנלקח ממני והלך למישהו אחר. אחר כך הלכתי ללמוד קצת בישיבה. בישיבה נחה עלי איזו רוח מדוכדכת שכזו, צינית, מרירה. פגועה, במידת מה. אני זוכר שאחרי שהכל הסתיים אמרתי חלאס, אני לא יכול יותר, ויצאתי לטייל בשביל ישראל. אני זוכר שירד גשם. אני זוכר את הגשם הזה פוסק. אותי, עומד נוטף עם מעיל גשם מאולתר, משקית זבל שחורה עם חורים לידיים, וכוס קפה שחור חמה ביד. אני זוכר איך בוססתי בבוץ של נחל דישון והאוויר היה צלול עד להדהים, והיה לי טוב. ממש רגע קצר של טוב.

ולא האמנתי לזה. אמרתי, איך יכול להיות שטוב. איך יכול להיות שככה, העולם? נאחזתי, כמו תינוקת שמתקשה לעזוב את הידיים. נאחזתי בקשיים, בחשיבה, במצור ובמצוק. אמרתי, זה סתם כוזב, הצלילות הזו. האור. הכל שקר. וביקשתי לחזור למרירות, לציניות הכובשת, אבל לא יכולתי כבר.

לאה גולדברג כתבה את זה יפה.

"וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר.
וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד.
וּפָנָה לַלֵּילוֹת וְאֵין דֶּרֶך לַחְזֹר
וְנִכְנַע לַשִּׂמְחָה הַכּוֹבֶשֶׁת."

זה מדוייק ברמות שלא להאמין, הבית הזה. אישה יוצאת מפתח ביתה ופתאום שורה עליה רוח טובה. והיא אומרת לא יתכן. במילים קצרות, פשוטות, מדייקת לאה את הדיסוננס הזה, הצרימה, הפחד שאולי כל הטוב הזה מסתיר מאחורי רע, ואת הצורה בה הוא מפחיד, מכביד על הלב, אבל גם את הצורה שבה אין יותר מה לעשות ואנחנו 'נכנעים' לשמחה. איזה אוקסימורון נהדר, להכנע לשמחה. כמו הסיפור של ר' נחמן על האיש העצוב שאנשים סוחפים אותו לרקוד וכבר אין לו ברירה, הוא רוקד.

ב.
באחד המשפטים היפים ב'בית החלומות של אן', הספר החמישי בסדרת הספרים של 'האסופית', אומרת אן לדיאנה לפני חתונתה כי 'האלים אינם אוהבים לראות בני תמותה מאושרים כל כך'. זה משפט נהדר, כי הוא נושא בתוכו את הפחד הזה, התמידי, מפני האושר השלם. לא החשש שהאושר יבוא, הו, לא; החשש שהאושר יעלם. והפחד הזה בעצמו הורס קצת, תמידית, את האושר המוחלט הזה. בכך הוא פוגם באושר עצמו, הופך אותו ל'לא מושלם', ומאפשר לבני האדם לשאת אותו.

בשיר אחר אומרת לאה גולדברג:

אֵיכָה תָּכִיל עֵינִי הָאוֹר?
יָדַי רָפוֹת, יָדַי הוֹזוֹת –
אֵיכָה אֶשָּא וְלֹא אֶשְבּוֹר
שִׂמְחָה כָּזֹאת, בְּרָכָה כָּזֹאת?

לאה גולדברג מפחדת מהאושר, או מפחדת מהשמחה. ובצדק היא מפחדת, מי מאיתנו לא היה מפחד? לכאב יש סקסאפיל: הוא מאפשר לנו להיות פגיעים, אנחנו יכולים להיות נזקקים, ראויים לרחמים, מצודדים (במפתיע). אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו, בלי המאמץ התמידי הזה של נשיאת השלמות על הכתפיים. אבל להיות מאושרת? יש בזה משהו מפחיד, מפני שהאושר הזה יכול להישבר כל הזמן.

ובכל זאת, היא מאושרת.

ג.
זה מדהים, אתם יודעים? אני קורא את המילים האלה בפעם האלף. הגשם חלף. אישה יוצאת לשדה לנשום אוויר, ומשהו בה נרגע, מתרווח, מאושר. המילים האלו מודפסות על גבי תיקים, מופיעות כתמונות באינסטגרם, מולחנות, מושרות, הן ציטוט מודפס על קיר וחלק משיר בדף מקורות. אני קורא את המילים האלה אחרי שהייתי אמור להיות שבע מהן עד לזרא, ובכל זאת אני קורא אותן בקול וצמרמורת שוטפת אותי מקודקוד ועד גו. עזבו את ההקשר. רק המילים.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אין מילים יפות שכאלה בשירה העברית כולה. אפשר לבכות מרוב שהן יפות. תודה, לאה גולדברג. לפני חמישים שנה, בדיוק, נפטרת, אבל איזה מילים יפות השארת אחרייך.

_____
(נותרו מקומות בסדנאות בירושלים. פרטים אצלי)

הדבר שהכי מדכא בכתיבה בפייסבוק

הדבר שהכי מדכא אותי בכתיבה בפייסבוק, כאילו, בכנות, זו הנטייה של הפייסבוק לסוג מאוד מסוים של קטעים, למבנה מאוד מסוים שלהם ולאורך מאוד מסוים. כלומר, הפייסבוק מתגמל דברים כמו כתיבה עם פאנץ' (תחשבו מה קרה לשירה העברית בשנים האחרונות, לעזאזל), כתיבה יחסית שטוחה, טקסטים קצרים שלא דורשים קשב או מאמץ, שיתוף אישי ומבנה יחסית ברור. הוא מעדיף מסות ממוספרות על פני סיפורים אורכים, דעות על פני מאמרי עומק, מספר לא מתוחכם, נרטיב יחסית ברור.

וכאילו, מצד אחד זה סבבה, בשביל הפלטפורמה. אבל מצד שני –

לפעמים אני קורא ספרים שיצאו בעברית ואני מתעצבן. ממש. אני אומר לעצמי אבל למה, בחיי. כאילו, היה לכם פה משהו. למה לא עבדתם על זה? למה ככה, לכתוב, להוציא לאור, לחכות שיקראו לכם 'סופרים'. יכולתם ליצור כאן משהו עם משמעות, יצא לכם ספר שקוראים ושוכחים בתחנת הרכבת. לא שזה רע, לשכוח ספרים בתחנת רכבת (לרווקים – עם מספר טלפון בפנים, למקרה שמישהי תרים במקרה), אבל.

אני לא צריך הרי לספר לכם, או לכן, שכתיבה היא לא אפיזודה. זה לא משהו שעושים ואז שוכחים אותו. אנחנו מנסחים את עצמנו, אנחנו נותנים לשבריר רגש מאיתנו זכות קיום נצחית, במילים על דף. זה תהליך, והוא תהליך ארוך, שקשור לא רק ל'האם ימחאו לי כפיים בסוף ההקראה' אלא גם לשאלה של איך אני מדייק את עצמי ואיך אפשר להעמיק ולהרחיב ולהעניק משמעות לדברים בכתיבה שלי. זה באמת תהליך, והוא לא פשוט או קל. הוא מתגמל, ללא ספק, אבל זה כבר קשור לסוג התגמול שבא מעבודה קשה (שבעיני הוא הרבה יותר משמעותי מכל תגמול אחר).

ואני כותב את כל זה כי בסבב הבא עומדת להפתח בירושלים אחת הסדנאות הכי אהובות עלי, שאני חולם עליהן כבר מלא זמן, וזו סדנה לכתיבה יוצרת שבה מתמקדים בטקסט אחד (סיפור קצר או מחזור שירים) ועוברים איתו תהליך עומק. זו סדנה מרתקת, שנותנת גם כלים להתבוננות וליצירה אבל גם כלים אחרים, שלומדים באופן אישי, רק כשצוללים לכתיבה כזו – איך הולכים עם נושא, איך חוקרים אותו, איך מבינים משהו חדש על העולם ועלינו.

הסדנה תפתח ביום רביעי בערב. בעוד שלשה שבועות.

– אפשר לבוא אליה עם סיפור מוכן שדורש עבודה ואפשר לבוא בלי רעיון בכלל, ואנחנו נפתח ביחד רעיון ונבין איך עובדים איתו.

– היא מתאימה גם למתקדמים וגם למתחילים, אבל כדאי איזה רקע בעולם המילים – כקוראים, גם אם לא ככותבים. כלומר אם את אוהבת מילים, או אתה, זה ממש המקום בשבילך.

– היא מאפשרת לעבוד בכל מפגש על טקסט אחר (אנחנו מתמקדים בכל מפגש בפן אחר של הטקסט), ככה שאם נמאס לכם מרעיון מסוים, אפשר להתחיל מחדש.

– העיקר בסדנה הזו הוא לא הפרוייקט (כלומר, לא צריך להיות מוכוונים לכתיבת אוסף שירים או סיפור), אלא התהליך שאנחנו עוברים מול עצמנו. אפשר בהחלט לבוא לסדנה בלי הרצון לצאת ממנה עם משהו לפרסום.

– זה מתאים לכל ז'אנר ולכל סגנון (אם כי יש נטייה קלה לפרוזה).

– זו סדנה כיפית. ממש. יותר מהכתיבה היוצרת הרגילה. זה כמו להתחיל שיחה עם חבר חדש מהמקומות המעניינים בשיחה, או כמו לדלג על הדייטים הראשונים וישר לקפוץ למים.

רוצות לדעת עוד, או רוצים להירשם לפרטים נוספים? את שניהם אפשר לקבל כאן: https://forms.gle/hBRHV8mVtLeaSEiG6

מילה יפה כמו אור

א.
יש לגרוסמן פסקה יפה ומפורסמת על אור, ב'שתהיי לי הסכין'. אני אצטט אותה כי היא יפה. חכו רגע.

"אֲפִילוּ הַמִילָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ, מִילָה יָּפָה כְּמוֹ אוֹר, הַלֵב שֶׁלִי גַּם נֵחְמָץ קְצָת, בְּאֶפֶס קָצֵהוּ, כִּי חָשַׁבְתִי – מִי יוֹדֵעַ מָה הוּא מְאָבֵּד בְּרֶגָע זֶה, וְכָמָה אֵינְסוֹף סוּגִים שֶׁל זֹהַר הוּא הִרְגִישׁ וְרָאָה וְטָעַם וְהֵרִיחַ, לִפְנֵי שֶׁדַּחָס אֶת כּוּלָם לְתוֹךְ הַתֵיבָה הַקְטָנָה "אוֹר", עִם הַרֵישׁ הַזֹאת בַּקָצֶה כְּמוֹ מֶתֶג כִּיבּוּי. אַת מְבִינָה, נָכוֹן?"

איזו פסקה מהממת, נכון?

ב.
לפעמים, בעונת הסדנאות (שזה מוזר לקרוא לה ככה, ובכל זאת, התקופה ההיא שבה אנשים נרשמים לסדנאות) אנשים רוצים לשמוע מה עושים בסדנאות שלי. ופעם הייתי מסתבך עם זה, כי הרי מה עושים בסדנה? מגיעים, ואומרים שלום לנעמי שהגיעה מוקדם והיא עובדת על המחשב, ונעמי אומרת היי, מה קורה, ואתם הולכים יחד להכין קפה, ובינתיים עוד אנשים מתקבצים, וגם הם הולכים להכין קפה, ובינתיים אתה מדבר עם שרון על איך הולך לה במלצרות, והיא אומרת לא משהו אבל האנשים נחמדים, ואתה מחייך כי אנשים נחמדים זה הכל, ואחר כך מגיעים כולם ופושטים מעילים ומתיישבים ואני מוציא כמה דפים שמודפסים עליהם מילים, ואנחנו מדברים על המילים האלה, ואחר כך תרגיל, וכותבים, ומקריאים מה שכתבנו, ואנחו מתרגשים ונותנים משוב ולפעמים בוכים קצת או צוחקים הרבה, ולובשים שוב את המעילים והולכים הביתה, וזהו.

אבל לאחרונה התגבש בי משהו, וכששואלים אותי (נניח, דודה בשמחה משפחתית) מה עושים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, אני אומר בפשטות; מדברים על רגשות.

וזהו? מתעקשת הדודה לשאול, כי בכל זאת זה אירוע משפחתי ואין לה מה לעשות ליד הבופה מלבד לשאול אותי מה קורה בסדנאות.

לחלוטין זהו, אני אומר ולוקח לי עוד כף סלט יווני.

ג.
אבל רגע, יש פה נקודה חשובה שחומקת. אנחנו מדברים על רגשות, אבל זו לא קבוצת תמיכה, אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, כאילו הקבוצה היא המקום לפרוק את הרגשות האלה. לא. כלומר גם, ולפעמים בעיקר, אבל אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, אלא על רגשות בכלל. על הדבר המדהים הזה שנקרא רגש, שהוא חד פעמי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, שאין לו שם ואין לו פנים, שאנחנו לפעמים עושים לו הכללות ("שמחה", "עצב") ויש כמה חוקרים שחוקרים אותו באוניברסיטה אבל, לגודל הצער, הם לא מבינים כלום. לא, אנחנו מדברים על איך אפשר להבחין בעצמנו, על זה שרגשות הם תמיד תמהיל של רגשות ואף פעם לא עומדים לבדם, אנחנו מדברים על זה שאנחנו מגיבים רגשית לדברים, שהעולם מדבר אלינו ואנחנו מגיבים לו ברגשות. אנחנו מדברים על איך רגשות מעמיקים, מתרחבים, מתחברים לרגשות אחרים, איך הם מתפתחים על פני הזמן והמרחב, ובסוף בסוף גם, כן, על איך הם נוצקים למילים, או איך אפשר למצוא את המילים המדוייקות כדי לדבר על הרגשות האלה.

וכשאנחנו מדברים אני חוזר שוב ושוב לפסקה הזו של גרוסמן כדי להגיד איך המילים 'אני עצוב' מצמצמות את העצב שלו, את הייחודיות שלי, לכדי 'אני עצוב'. שזה אמנם מעביר משהו, אבל לא מהדהד את העצב עצמו. זה אומר 'אור', אבל מכבה את האור עצמו. תחשבו על ההבדל בין 'אני אוהב אותך כי את כזו מתלהבת' ובין 'כל הימים את משחקת באור היקום'. של פבלו נרודה. זה אותו הדבר, ובכל זאת הכל, הכל הכל, אחרת לגמרי.

ד.
ואת זה, רק את זה, לומדים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי. את הניסיון הזה להניח את האצבע בזמן ובמרחב ולהצביע על האור, כך שיראו שהוא אור.

אז אנחנו מדברים על הרגשות שלנו, אבל זה יותר מזה: אנחנו לומדים להכיר את הרגשות שלנו. לתת להן מילים. להבין שהעצב שלי הוא לא העצב של מישהו אחר, והשמחה שלי היא לא שמחה של מישהי אחרת. אנחנו לומדים מאיפה נוצרים הרגשות שלנו ולאן הם הולכים ואיך אפשר להביט המון המון זמן עד שפתאום רואים איזה קצה של רגש שאפשר להצביע עליו ולהגיד הו, הנה זה, זה מה שאני מרגיש.

זה לא קל. זה מתסכל. זה לא מגניב. זה לא מתגמל באופן מיידי. זה לא נראה טוב בפייסבוק ולא מתחרז כמו שצריך. זה כמו הסיפור המופלא ההוא ב'טרן הנודד' שבו טרן הולך לקצה העולם כדי ללמוד לעבוד עם הידיים, והוא מגיע לרב האמן הגדול בעולם ולומד אצלו להכין חרב, ואחרי עשרות ניסויים שבהם יצאו לו חרבות יפות אבל שבירות, יוצא לו איזה גוש ברזל מוארך ומגושם. וזה, הגוש הזה, הוא הדבר שרב האמן מתלהב ממנו יותר מכל. מפני שהוא לא משהו שנראה כמו חרב. לא, הוא החרב בעצמה. והאור הזה שאנחנו כותבים אולי הוא עדיין לא אסתטי, אבל הוא האור בעצמו. יש תחתיו אדם, והאדם הזה בוקע דרך כל המילים ויוצא ומתממש מן הדף.

————–

היום (ג'), בערב, מסתיימת ההרשמה המוקדמת לסדנאות הכתיבה שלי בינואר. סדנאות הכתיבה של הקיץ הן יותר קצרות, קלילות ושונות במהותן (מי אמר כתיבה בעקבות סיפורי ר' נחמן ולא קיבל?), וזו ההזדמנות האחרונה השנה להירשם לסדנה שתתן לכם או לכן את הכלים לדבר על רגשות וליצור באמת.

טכנית, הפרטים די פשוטים: הסדנאות בירושלים הן ביום רביעי (בבוקר, 8:30 – 10:30, ובערב – 18:30 – 20:30), ובתל אביב – ביום ראשון בערב (18:45 – 20:45). כל הסדנאות מתחילות בשבוע של ה26.1, ואורכות תשעה מפגשים. יש מספר מקומות מוגבל בכל קבוצה.

לא טכנית, כלומר מהותית, הסדנאות קצת שונות. ההבדל הבסיסי ביניהן הוא לא האם אתן מתקדמות או מתחילים, אלא מה אתן רוצות להשיג ובאיזו דרך אתם רוצים ללמוד.

הסדנה לכתיבה יוצרת היא סדנה מאוד מסודרת שבה אנחנו לומדים ומתרגלים דרכי יצירה. אנחנו לומדים איך מצביעים על רגשות, איך מבינים אותם, מה עושים איתם ולמה. זו לא סדנה קלה או כיפית, למרות שהיא 'כתיבה יוצרת'. היא תדרוש מכם עבודה, כי אני מנסה לתת לכם כלים ושפה לדבר בה את היצירה שלכם. אבל מסתבר שלמרות המילים האלה זו סדנה טובה, עם המוני בוגרים שחוזרים פעם אחר פעם והמלצות ממש טובות.

הסדנה לכתיבת פרוייקט היא סדנה קצת יותר מפוזרת, ובבסיס שלה היא מיועדת להוציא פרוייקט אחד (מחזור שירים או סיפור), שלם, שישאר אחרי הסדנה. זו סדנה שמחדדת או מטפלת בכל מפגש בצד אחר בפרוייקט שלכם (ברגשות, במילים, בדמויות, במצלול ובעלילה). אני חושב שזו סדנה יותר כיפית, היא בוודאי יותר אישית, ואנשים שמעדיפים לקפוץ למים ולהתחיל לכתוב – ולא ללמוד את התהליך צעד אחר צעד – זו הסדנה בשבילכם. אני מאוד אוהב את הסדנה הזו, ואם אתם לא בטוחים שמתאימות לכם הרצאות ואתן מעדיפות לנסות ליצור משהו שלם בעצמכן – זו הסדנה.

בירושלים, סדנת הבוקר תהיה כתיבה יוצרת וסדנת הערב – כתיבת פרוייקט.
בתל אביב – יש סדנה אחת, שבה, ארבעת המפגשים הראשונים יהיו כתיבה יוצרת, וחמשת האחרונים – כתיבת פרוייקט.

אפשר להירשם לכל הסדנאות כאן, ואפשר בהחלט גם ליצור איתי קשר באמצעות הדף – אני עונה וזמין להתייעצויות שלכם.

יהודה.

אבל מה יש מאחורי העלילה?

אחד הדברים שמרצים לסטוריטלינג לא מספרים לכם הוא שסיפורים הם לא מה שהם נראים מבחוץ. אני מתכוון לזה שכשאנחנו מדברים על סיפורים אנחנו מדברים בעיקר על עלילה (למשל, 'סיפורי התבגרות', 'סיפור מסע', 'סיפור סינדרלה' – כולם תיאורים של עלילות), על הנושאים שבהם הסיפור עוסק או על הדמויות שבסיפור. אפילו כשאנחנו כותבים סיפור על עסק, אנחנו מתעסקים הרבה בשאלת 'מה הסיפור הזה אומר על המוצר שלי'. וזה הגיוני, כי זו הצורה בה סיפור נראה מבחוץ. אלה דברים שאנחנו לומדים בשיעורי ספרות, ובסוף, התבנית העלילתית מצליחה לייצר איזשהו סיפור. זה נראה טוב. אתם מרוצים. אבל זה לא זה.

תחשבו על זה אחרת. תחשבו שאתם באים לבקר חבר בבית. בית שהוא גר בו, שאתם רואים אותו מבחוץ מדי יום בדרך לעבודה, אבל כשאתם נכנסים לבית אתם מגלים שהבית ריק. אין בו רהיטים, אין בו סממנים אישיים, אין לו אישיות, אין בו שום דבר. כלום כלום. זה נשמע מופרך, אני יודע, כי למה שאנשים יגורו בבית שאין בו כלום? התחושה הזו, הביתיות, נעדרת ממנו. זה רק נראה כמו בית, אבל זה לא בית. וזה נכון גם להרבה טקסטים, ובמיוחד לסיפורים. אנחנו קוראים סיפור, אבל הוא רק נראה כמו סיפור. הוא לא באמת סיפור, במובן שבו הסיפור גורם לנו להרגיש משהו. אנחנו קוראים ושוכחים אחרי דקה. הוא לא מעורר בנו השראה. הוא לא שולח אותנו הלאה. הוא סתם, משהו שקוראים מבחוץ וממשיכים הלאה. הוא לא 'סיפור' באותיות גדולות. אין בו משמעות.

מה שהופך סיפור למה שהוא זה לא העלילה. ל'מיכאל שלי' של עמוס עוז אין ממש עלילה והוא עדיין עובד לא רע. מה שהופך סיפור סיפור למה שהוא זה לא הרפרנסים. יש לא מעט ספרים שמורכבים מרפרנסים והם די קטסטרופה (לא רוצה ללכלך בקול, אבל תפנו בפרטי ותקבלו שמות). זה לא הנושאים בהם אנחנו עוסקים ולא האמירה החד משמעית או העמימות. מה שהופך סיפור למה שהוא הם רגשות. הרגשות של הכותב, הרגשות עליהם הוא כותב, ההצבעה על הרגש או התנועה בין הרגשות. זה מה שיוצר סיפור טוב. זו האמת. סליחה.

וזו בעיה, כמובן. תחשבו שאתם יועצים עסקיים, לכו תלמדו עכשיו רגשות. תחשבו שאתם כותבים ספר הדרכה לכתיבת סיפור, איך בכלל אפשר לכתוב שם 'מה שחשוב זה הרגשות שאתם מנסים לתאר ואין להם שם'? מה זה אומר בכלל. הספר יהיה כישלון. אף אחד לא יאהב את הספר שלכם. לא יהיה לכם כסף לקנות ביסקוויטים. חתיכת בעיה, בחיי. ולכן יועצים ומדריכי כתיבה אומרים 'כתבו בתבנית העלילה הזו', ואומרים 'צרו כאן תפנית עלילתית', אבל הם לא אומרים 'תרגישו. לפני הכל תרגישו. הלב שלכם צריך לזוז בסיפור הזה'.

אני לא מתיימר ללמד אתכם להרגיש. בשביל לנסח את הרגשות במדויק יש לי סדנאות כתיבה יוצרת. אבל אם אתם רוצים, או רוצות, ללמוד איך לגרום לקוראים שלכם להתרגש או להרגיש, איך להשתמש בסיפורים בפוסטים שלכם ומה בעצם גורם לנו להמשיך להקשיב לסיפור – ובכן, יש לי קורס מקוון שעוסק גם בזה, וההרשמה המוקדמת אליו (עם 25 אחוזי הנחה) מסתיימת בעוד שבוע ויום. רוצים עוד פרטים? אפשר להירשם כאן:
. https://forms.gle/2ZYLLismbVUSBipg9

הכסף של הארי

אחד הטריקים המעצבנים-יותר שרולינג עשתה בהארי פוטר הוא לתת להארי כמה כסף שהוא רק צריך. ההורים שלך השאירו לך אוצר קטן, היא אומרת להארי, ועכשיו נשאר לך רק להצליח בלימודים, לנצח את האויב ולמצוא אהבה. כסף? אל תדאג לכסף. תכל'ס לא תצטרך לעבוד עוד יום בחייך. לא שיש לי מושג איך ג'יימס ולילי, שני בוגרים צעירים, השיגו כזה הון. במה בכלל עובדים בעולם הקסום ההוא. יש חנויות, כמובן, אבל חקלאים? מוסכים? כלכלה פיננסית? איך בכלל מעבירים שם סחורה ממקום למקום? מה המשמעות של מגורים בעיר אם אפשר להתעתק או לעבור במפתחות מעבר בכל מקום?

זה קצת מעצבן, בעיקר כי אחד הדברים שעובדים נהדר בהארי פוטר זה המפגש של הריאליזם והפנטסיה. התרגלנו כל כך לקרוא עלילות גבורה וסיפורי מסע, שלא עצרנו לרגע לתהות איך נראים חיים רגילים של קוסמים. מה הם שומעים, מה הספורט שלהם, ממה הם נהנים. אז שוב, זה עובד נהדר, אבל רולינג מציירת את הריאליזם כריאליזם ספרותי: כזה שקצת מעלים את העולם האמיתי ומעבירה את המוקד הספרותי לדברים 'ספרותיים'. למשל, הגיבורים לא מחפשים יחסי מין, למשל, אלא אהבה. בפנימיה מלאת מקומות מסתור וחבורת מתבגרים הורמונליים. נו, באמת.

פטריק רותפס, ב'שם הרוח' נכנס בנקודה הזו בכל הכוח. קוותה (הגיבור שלו) צריך כסף. הוא צריך גם להצליח בלימודים, לנצח אויבים, למצוא אהבה, אבל הוא גם צריך כסף, כי אם לא יהיה לו כסף הוא פשוט יהיה רעב, או קפוא, או ישן בחוץ. כמו בני אדם בעולם האמיתי. אז הוא מחפש עבודה. אם אין לו עבודה, הוא רעב. הוא צריך לשלם על הלימודים, ואם אין לו כסף הוא לא יכול להמשיך ללמוד. במובן הזה (בעיקר, כי מהמון בחינות אחרות הגיבור שלו הוא גיבור ספרותי אמיתי, ורותפס מודע לזה ואפילו מתייחס לזה כמה פעמים) הפנטסיה משמשת כמראה לעולם האמיתי, ולא כמפלט ממנו.

(אגב, מי שקרא את 'הקוסמים' של לב גרוסמן – הוא לקח את הריאליות הזו עד הסוף. חבל רק שהוא לא כזה כותב מוצלח. העולם שהוא יצר הוא עולם כל כך מאפן – במובן האמיתי של המילה. אפילו לתאר עיר סתמית היה יכול להיות מוצלח יותר – והעלילה חסרת משמעות. באסה. קסם וכוחות על שמתנגשים עם ריאליזם זה אחד הדברים המרתקים שיכולים להיות).

_______
רוצים ללמוד עוד על כתיבת פנטזיה? יש לי סדנת כתיבה מהממת בירושלים, בימי רביעי בערב, שנכתוב בה ונלמד בה טעימות מהמון סגנונות, ז'אנרים ונושאים. זו סדנה מעולה (לפחות ככה המשתתפים הקודמים חשבו), ואם בא לכם לשמוע עוד, צרו איתי קשר ב'צור קשר' ונדבר.

'אה, רק אתם?' או: איך לכתוב על השמיים

א.
כשהייתי בן שמונה עשרה הלכתי לסדנת כתיבה חד פעמית במסגרת איזה פסטיבל. היינו שלשה, אני ועוד שתי ידידות. זה היה רגע אחרי שסיימתי את התיכון והתרגשתי מכל הסיפור הזה של פסטיבלי שירה, של לדבר עם בנות על שירה ועל כתיבה, ובאופן כללי מכל ה'עולם המבוגרים' שהיה נראה לי, אז, קסום ומלא סתרים. אז זה היה פסטיבל בירושלים, וזה היה ערב ירושלמי קריר למדי (השאלתי באותו ערב סוודר שמעולם לא חזר אלי), ובחדר קטן בתוך איזה מתחם ירושלמי הסתתרה הבטחה לכתיבה עם משורר אמיתי. כלומר אחד שהוציא ספר, שמופיע בפסטיבלים, שאנשים מכירים את השם שלו. נכנסו שלושתינו לחדר, והמשורר הרים עיניים עייפות ואמר 'אה, רק אתם?', ואחרי שחיכינו חמש דקות ועשר דקות כדי שיגיעו עוד אנשים, הוא אמר טוב, תכתבו על הסתיו. היינו צעירים ונמרצים למדי, אז כתבנו לעצמינו בזמן שהוא שרבט לעצמו ציורים קטנים על מחברת חשבון, ואחרי חצי שעה הוא אמר טוב, תקריאו. הקראנו. הוא אמר יפה, יפה, רואים שיש הרבה רגש בשיר הזה, ואחר כך השפיל עיניים למחברת שלו ואמר תודה שבאתם, והוא נשאר שם ואנחנו הלכנו למרכז העיר, שהיה (באותו זמן) הבטחה גדולה לא פחות מאשר חדר ירושלמי עם משורר אמיתי, וכך זה נגמר.

ב.
אז לא ידעתי שיבוא יום ואני אשב בחדר קטן אחר, במכון 'כרם', אי שם ב2014, מול בחורה אחת שהייתה היחידה שהגיעה לסדנת הכתיבה שלי, ואתנצל שלא באו עוד, ואבין – עד כאב – עד כמה קשה היה לו, למשורר הזה, להעביר סדנת כתיבה לשלשה צעירים שבאו לסדנה שלו למרות הכל. לא ידעתי שאחווה גם אני את ההשפלה, או את הדחייה, אבל ידעתי שסדנאות כתיבה הן חרטא. זו הייתה תקופה שנקטתי בה בדעות מוצקות והחלטיות על כתיבה, על סדנאות, על העולם בכללותו, כך שהצהרתי את זה שוב ושוב. מה זה השקר הזה, אמרתי. ואמרתי, משוררים אמיתיים לא לומדים בסדנאות כתיבה. הם שואבים את ההשראה שלהם מהירח (עד כדי כך הייתי קלישאתי). ואמרתי, מי צריך בכלל סדנאות כתיבה, ובעיקר עמדתי מול איזו פליאה שכזו, של 'מה לעזאזל עושים בסדנאות הכתיבה האלה ולמה אנשים משלמים על זה כסף', והחזקתי בה עד שבאו חבורה חמודה של תיכוניסטים וביקשו ממני להעביר אצלם בתיכון סדנת כתיבה.

ג.
לכל אחד מאיתנו, אני חושב, יש את הסיפורים המכוננים של חייו. הרגעים שהוא מעביר מול עיניו שוב ושוב, מנסה להבין. אלה שניים מהסיפורים שאני מספר לעצמי, מנסה להבין מה קרה. איך הגעתי מהערב ההוא לעבוד בהעברת סדנאות כתיבה. מה השתנה בי (התבגרתי, הקמטים בזוויות העין העמיקו, משהו בי נח מרבצו), מה השתנה בעולם (הפייסבוק קרה לנו, הרשתות החברתיות, הביזור של האינטרנט).

אני עדיין מרגיש שסדנאות כתיבה יכולות להיות גיבוב של שטויות. אני עדיין כועס, בתוך תוכי, כשספרים על כתיבה אומרים לי שאני צריך להתחבר לעצמי, או לרוח היקום, או משתמשים בעולם הניו־אייג' כדי להסביר את התהליכים הנפשיים של היצירה. אני עדיין מתעצבן כשמנחי כתיבה נותנים תרגילים כמו 'כתבו על האוויר' או נותנים שיר ואומרים 'כתבו לו תגובה'. אני מרגיש, כמנחה, שאני צריך להעביר ידע למשתתפים. ידע ברור, מנוסח היטב, שמבוסס על שנות הניסיון שלי ומקצר להם את התהליכים. ידע שיכול לבוא בהוראה ויכול לבוא בליווי. אלה דברים שאני משתדל ליישם בסדנאות שלי שוב ושוב. ובכל זאת הבנתי משהו בשנים האלה, אני חושב, על סדנאות כתיבה ועל כתיבה בכלל. אני אכתוב כאן את חלקם בקצרה, ואולי ארחיב עליהם במיילים אחרים (אם תרצו שארחיב על משהו ספציפי, כתבו לי – אני אשמח):

ד.
הבנתי שכתיבה דורשת כנות. לא רק במובן השטוח, שאפשר לנסח בתור הוראת 'כתבו באמת ובכנות', אלא שכתיבה – שיצירה – דורשת איזושהי כנות פנימית שמשתקפת ביצירה. אנחנו נדרשים להיות מדוייקים ברגש, לתאר את הדברים בדיוק הראוי להם, לא להטות את העולם לכאן או לכאן – פשוט לנסח את הדברים כהווייתם, ולקוות שאנשים יוכלו לראות דרך המילים את העולם שמשתקף בהם. אלה מילים גדולות, אני יודע, אבל זה יותר מאשר השאלה האם הטקסט יצא לנו טוב או לא. זה חלק מהשאלה מה הכתיבה יכולה לעשות לנו; איך אנחנו יכולים להתבונן על החלקים המושתקים, המוסתרים, הכואבים שבתוכינו, ולהעניק להם אור. איך אנחנו יכולים להסתכל על הטוב ולא להפעיל אלף מגננות של ציניות כלפיו.

הבנתי שיש ערך לכתיבה לבני אדם אחרים. לא כי אנחנו יצורים חברתיים מטבענו, אלא כי כתיבה משותפת מצליחה להוציא מאיתנו משהו שלא מתקיים בבדד; להבין שאנחנו מתקשרים את עצמינו כשאנחנו כותבים. שאנחנו מביעים חלק מאיתנו שלא נחשף ביום ביום. לחלק מאיתנו זה הפוך – הם צריכים שקט כדי ליצור. אני, למשל, זקוק לשקט; לא לדבר איתי, לא לבקש, לא לאדם שיחייך וישאל אם אני רוצה עוד קפה. שקט ממשי, אמיתי, כמו שיש רק בבית. אני לא מסוגל לכתוב כשמישהו מאחורי הגב שלי, ולא מסוגל לכתוב בבתי קפה (בלי שקט) או בספריות (בלי קפה). אבל אני לא מדבר רק על הכתיבה, אני מדבר על הפנייה הזו אל הקורא – ההנהרה, ההנגשה, המעבר ביני ובין אדם אחר שקורא עכשיו. זה חלק מהכוח של קבוצה כותבת, שאין לו כמעט תחליף.

הבנתי שיש ערך לזמן ומקום מוגדרים בלו"ז. שזה היה לי מופרך, כמעט, כשהייתי בן 19; המחשבה שיום יבוא ולא יהיה לי זמן. שלא אוכל לקום בבוקר, לדשדש אל הקפה, ולהגיד 'היום אני כותב', כי לא יהיה לי הזמן לכתוב, ואם יהיה לי הזמן, לא יהיה לי מקום שקט לכתוב. לא סתם ההמלצה הראשונה בכל ספרי ההדרכה לכתיבה היא 'קבעו לעצמכם זמן כתיבה'; לפעמים אין ברירה. זו הדרך היחידה לשבת ולכתוב. ולא רק לכתוב, כמובן; לעשות את כל מה שאנחנו רוצים לעשות ולא היה לנו זמן. הנה, לפני כמה ימים התלוננתי למרב שאחת הסדרות שחיבבתי לפני שנה קיבלה עונה נוספת, ושאני לא מצליח להגיע לראות אותה. אתה מקדיש לזה זמן? היא שאלה. וזה נכון, כמובן. יש אלף דברים חשובים יותר, תמיד, שמחכים ליד החלון שנתייחס אליהם.

הבנתי שיש ערך למשוב. לא בגלל שהוא צודק, תמיד, אלא בגלל שהוא מפנה את תשומת הלב שלי לדברים שאולי נעלמו לי מהעין עד כה. זה כמובן משמח מאוד כשאנשים קוראים ומגיבים, אבל משוב אמיתי הוא לא מחמאה ולא ביקורת, הוא פשוט שיקוף של 'איך הטקסט הזה עובד' ו'מה קורה בו', שיקוף שאנחנו לא יכולים לעשות לעצמינו. הבנתי שיש ערך בתרגילים, אפילו תרגילים כמו 'הסתכלו על השמיים וכתבו', מפני שכמה אנחנו כבר מסתכלים על השמיים אם לא אומרים לנו להסתכל. זה נכון לכל תרגיל, כמובן, למרות שיש תרגילים שמוציאים מאיתנו טקסטים טובים ביותר קלות (לרוב אלה יהיו תרגילי צורה קלים. לכתוב בצורה קבועה מראש) ויש תרגילים שאנחנו צריכים להיאבק בהם או שהם משתקים אותנו, אבל גם זה מלמד וגורם לנו להבין משהו על הכתיבה.

ה.
וכך זה ממשיך והולך. אני לומד משהו חדש מכל סדנה, ומנסה משהו חדש בכל סדנה. תרגילים אחרים, סוגי משוב, סיפורים לקרוא בבית ומאמרים לקרוא בקבוצה. אני לא מבטיח למשתתפים אצלי בסדנה לצאת משוררים או סופרים, ואפילו לא אנשי שיווק או כותבים מנוסים. אני מבטיח רק את מה שאני יכול להבטיח: שהם יהיו כנים יותר מול עצמם, שהן ילמדו איך לכתוב דברים אחרים, שהן לא התנסו בהן עד כה. שהכתיבה תחלץ בנפש שלהם דברים ותניע בהם שרירים רדומים שהם לא הכירו ושיהיו איתם אנשים מופלאים לעבור את הדרך הזו יחד. אלה הדברים שקורים בסדנאות שלי, אלה הדברים שאני מלמד; להיפגש עם עצמינו, להקשיב, לדבר עם אנשים אחרים, ולהצליח למצוא לכל הרגשות שלנו מילים.

—-
יש שלש סדנאות שנפתחות אחרי החגים, ולמי שירשם עד יום כיפור (רביעי הבא) תהיה עליהם הנחה משמעותית (200 שקלים הנחה). יש כמובן הנחה לסטודנטים ויש הנחה מיוחדת לבוגרי הסדנאות שלי, וחוץ מכל אלה – יש מבצע על סדנה מקוונת שכבר מתקיימת ואפשר להצטרף אליה.

בואו,
יהודה

(תמונה: מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן שיחי')