'אה, רק אתם?' או: איך לכתוב על השמיים

א.
כשהייתי בן שמונה עשרה הלכתי לסדנת כתיבה חד פעמית במסגרת איזה פסטיבל. היינו שלשה, אני ועוד שתי ידידות. זה היה רגע אחרי שסיימתי את התיכון והתרגשתי מכל הסיפור הזה של פסטיבלי שירה, של לדבר עם בנות על שירה ועל כתיבה, ובאופן כללי מכל ה'עולם המבוגרים' שהיה נראה לי, אז, קסום ומלא סתרים. אז זה היה פסטיבל בירושלים, וזה היה ערב ירושלמי קריר למדי (השאלתי באותו ערב סוודר שמעולם לא חזר אלי), ובחדר קטן בתוך איזה מתחם ירושלמי הסתתרה הבטחה לכתיבה עם משורר אמיתי. כלומר אחד שהוציא ספר, שמופיע בפסטיבלים, שאנשים מכירים את השם שלו. נכנסו שלושתינו לחדר, והמשורר הרים עיניים עייפות ואמר 'אה, רק אתם?', ואחרי שחיכינו חמש דקות ועשר דקות כדי שיגיעו עוד אנשים, הוא אמר טוב, תכתבו על הסתיו. היינו צעירים ונמרצים למדי, אז כתבנו לעצמינו בזמן שהוא שרבט לעצמו ציורים קטנים על מחברת חשבון, ואחרי חצי שעה הוא אמר טוב, תקריאו. הקראנו. הוא אמר יפה, יפה, רואים שיש הרבה רגש בשיר הזה, ואחר כך השפיל עיניים למחברת שלו ואמר תודה שבאתם, והוא נשאר שם ואנחנו הלכנו למרכז העיר, שהיה (באותו זמן) הבטחה גדולה לא פחות מאשר חדר ירושלמי עם משורר אמיתי, וכך זה נגמר.

ב.
אז לא ידעתי שיבוא יום ואני אשב בחדר קטן אחר, במכון 'כרם', אי שם ב2014, מול בחורה אחת שהייתה היחידה שהגיעה לסדנת הכתיבה שלי, ואתנצל שלא באו עוד, ואבין – עד כאב – עד כמה קשה היה לו, למשורר הזה, להעביר סדנת כתיבה לשלשה צעירים שבאו לסדנה שלו למרות הכל. לא ידעתי שאחווה גם אני את ההשפלה, או את הדחייה, אבל ידעתי שסדנאות כתיבה הן חרטא. זו הייתה תקופה שנקטתי בה בדעות מוצקות והחלטיות על כתיבה, על סדנאות, על העולם בכללותו, כך שהצהרתי את זה שוב ושוב. מה זה השקר הזה, אמרתי. ואמרתי, משוררים אמיתיים לא לומדים בסדנאות כתיבה. הם שואבים את ההשראה שלהם מהירח (עד כדי כך הייתי קלישאתי). ואמרתי, מי צריך בכלל סדנאות כתיבה, ובעיקר עמדתי מול איזו פליאה שכזו, של 'מה לעזאזל עושים בסדנאות הכתיבה האלה ולמה אנשים משלמים על זה כסף', והחזקתי בה עד שבאו חבורה חמודה של תיכוניסטים וביקשו ממני להעביר אצלם בתיכון סדנת כתיבה.

ג.
לכל אחד מאיתנו, אני חושב, יש את הסיפורים המכוננים של חייו. הרגעים שהוא מעביר מול עיניו שוב ושוב, מנסה להבין. אלה שניים מהסיפורים שאני מספר לעצמי, מנסה להבין מה קרה. איך הגעתי מהערב ההוא לעבוד בהעברת סדנאות כתיבה. מה השתנה בי (התבגרתי, הקמטים בזוויות העין העמיקו, משהו בי נח מרבצו), מה השתנה בעולם (הפייסבוק קרה לנו, הרשתות החברתיות, הביזור של האינטרנט).

אני עדיין מרגיש שסדנאות כתיבה יכולות להיות גיבוב של שטויות. אני עדיין כועס, בתוך תוכי, כשספרים על כתיבה אומרים לי שאני צריך להתחבר לעצמי, או לרוח היקום, או משתמשים בעולם הניו־אייג' כדי להסביר את התהליכים הנפשיים של היצירה. אני עדיין מתעצבן כשמנחי כתיבה נותנים תרגילים כמו 'כתבו על האוויר' או נותנים שיר ואומרים 'כתבו לו תגובה'. אני מרגיש, כמנחה, שאני צריך להעביר ידע למשתתפים. ידע ברור, מנוסח היטב, שמבוסס על שנות הניסיון שלי ומקצר להם את התהליכים. ידע שיכול לבוא בהוראה ויכול לבוא בליווי. אלה דברים שאני משתדל ליישם בסדנאות שלי שוב ושוב. ובכל זאת הבנתי משהו בשנים האלה, אני חושב, על סדנאות כתיבה ועל כתיבה בכלל. אני אכתוב כאן את חלקם בקצרה, ואולי ארחיב עליהם במיילים אחרים (אם תרצו שארחיב על משהו ספציפי, כתבו לי – אני אשמח):

ד.
הבנתי שכתיבה דורשת כנות. לא רק במובן השטוח, שאפשר לנסח בתור הוראת 'כתבו באמת ובכנות', אלא שכתיבה – שיצירה – דורשת איזושהי כנות פנימית שמשתקפת ביצירה. אנחנו נדרשים להיות מדוייקים ברגש, לתאר את הדברים בדיוק הראוי להם, לא להטות את העולם לכאן או לכאן – פשוט לנסח את הדברים כהווייתם, ולקוות שאנשים יוכלו לראות דרך המילים את העולם שמשתקף בהם. אלה מילים גדולות, אני יודע, אבל זה יותר מאשר השאלה האם הטקסט יצא לנו טוב או לא. זה חלק מהשאלה מה הכתיבה יכולה לעשות לנו; איך אנחנו יכולים להתבונן על החלקים המושתקים, המוסתרים, הכואבים שבתוכינו, ולהעניק להם אור. איך אנחנו יכולים להסתכל על הטוב ולא להפעיל אלף מגננות של ציניות כלפיו.

הבנתי שיש ערך לכתיבה לבני אדם אחרים. לא כי אנחנו יצורים חברתיים מטבענו, אלא כי כתיבה משותפת מצליחה להוציא מאיתנו משהו שלא מתקיים בבדד; להבין שאנחנו מתקשרים את עצמינו כשאנחנו כותבים. שאנחנו מביעים חלק מאיתנו שלא נחשף ביום ביום. לחלק מאיתנו זה הפוך – הם צריכים שקט כדי ליצור. אני, למשל, זקוק לשקט; לא לדבר איתי, לא לבקש, לא לאדם שיחייך וישאל אם אני רוצה עוד קפה. שקט ממשי, אמיתי, כמו שיש רק בבית. אני לא מסוגל לכתוב כשמישהו מאחורי הגב שלי, ולא מסוגל לכתוב בבתי קפה (בלי שקט) או בספריות (בלי קפה). אבל אני לא מדבר רק על הכתיבה, אני מדבר על הפנייה הזו אל הקורא – ההנהרה, ההנגשה, המעבר ביני ובין אדם אחר שקורא עכשיו. זה חלק מהכוח של קבוצה כותבת, שאין לו כמעט תחליף.

הבנתי שיש ערך לזמן ומקום מוגדרים בלו"ז. שזה היה לי מופרך, כמעט, כשהייתי בן 19; המחשבה שיום יבוא ולא יהיה לי זמן. שלא אוכל לקום בבוקר, לדשדש אל הקפה, ולהגיד 'היום אני כותב', כי לא יהיה לי הזמן לכתוב, ואם יהיה לי הזמן, לא יהיה לי מקום שקט לכתוב. לא סתם ההמלצה הראשונה בכל ספרי ההדרכה לכתיבה היא 'קבעו לעצמכם זמן כתיבה'; לפעמים אין ברירה. זו הדרך היחידה לשבת ולכתוב. ולא רק לכתוב, כמובן; לעשות את כל מה שאנחנו רוצים לעשות ולא היה לנו זמן. הנה, לפני כמה ימים התלוננתי למרב שאחת הסדרות שחיבבתי לפני שנה קיבלה עונה נוספת, ושאני לא מצליח להגיע לראות אותה. אתה מקדיש לזה זמן? היא שאלה. וזה נכון, כמובן. יש אלף דברים חשובים יותר, תמיד, שמחכים ליד החלון שנתייחס אליהם.

הבנתי שיש ערך למשוב. לא בגלל שהוא צודק, תמיד, אלא בגלל שהוא מפנה את תשומת הלב שלי לדברים שאולי נעלמו לי מהעין עד כה. זה כמובן משמח מאוד כשאנשים קוראים ומגיבים, אבל משוב אמיתי הוא לא מחמאה ולא ביקורת, הוא פשוט שיקוף של 'איך הטקסט הזה עובד' ו'מה קורה בו', שיקוף שאנחנו לא יכולים לעשות לעצמינו. הבנתי שיש ערך בתרגילים, אפילו תרגילים כמו 'הסתכלו על השמיים וכתבו', מפני שכמה אנחנו כבר מסתכלים על השמיים אם לא אומרים לנו להסתכל. זה נכון לכל תרגיל, כמובן, למרות שיש תרגילים שמוציאים מאיתנו טקסטים טובים ביותר קלות (לרוב אלה יהיו תרגילי צורה קלים. לכתוב בצורה קבועה מראש) ויש תרגילים שאנחנו צריכים להיאבק בהם או שהם משתקים אותנו, אבל גם זה מלמד וגורם לנו להבין משהו על הכתיבה.

ה.
וכך זה ממשיך והולך. אני לומד משהו חדש מכל סדנה, ומנסה משהו חדש בכל סדנה. תרגילים אחרים, סוגי משוב, סיפורים לקרוא בבית ומאמרים לקרוא בקבוצה. אני לא מבטיח למשתתפים אצלי בסדנה לצאת משוררים או סופרים, ואפילו לא אנשי שיווק או כותבים מנוסים. אני מבטיח רק את מה שאני יכול להבטיח: שהם יהיו כנים יותר מול עצמם, שהן ילמדו איך לכתוב דברים אחרים, שהן לא התנסו בהן עד כה. שהכתיבה תחלץ בנפש שלהם דברים ותניע בהם שרירים רדומים שהם לא הכירו ושיהיו איתם אנשים מופלאים לעבור את הדרך הזו יחד. אלה הדברים שקורים בסדנאות שלי, אלה הדברים שאני מלמד; להיפגש עם עצמינו, להקשיב, לדבר עם אנשים אחרים, ולהצליח למצוא לכל הרגשות שלנו מילים.

—-
יש שלש סדנאות שנפתחות אחרי החגים, ולמי שירשם עד יום כיפור (רביעי הבא) תהיה עליהם הנחה משמעותית (200 שקלים הנחה). יש כמובן הנחה לסטודנטים ויש הנחה מיוחדת לבוגרי הסדנאות שלי, וחוץ מכל אלה – יש מבצע על סדנה מקוונת שכבר מתקיימת ואפשר להצטרף אליה.

בואו,
יהודה

(תמונה: מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן שיחי')

נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

לפני שבוע, אולי שבועיים, פגשתי ברחוב חבר שהיה חבר שלי לפני שבע שנים ומאז נפרדו דרכינו. אמרתי שלום, והוא אמר שלום, והתחבקנו קלות ושאלתי אותו תגיד, מה אתה עושה בחיים, והוא פתח ואמר שהוא ככה וככה, עובד בחברה בינונית ואשתו עורכת דין ונחמד, סך הכל, ומה שלומך ומה אתה עושה, וכן הלאה וכן הלאה. אתם יודעים, אתם מכירים (או אתן מכירות) את המפגשים האלה, שנעים תמיד בין מבוכה, נוסטלגיה ואיזו שמחה פנימית כי הרי סך הכל חיבבת את הבחור הזה בזמנו. זו הייתה פגישה די סתמית ואחרי שהיא הסתיימה התקשרתי לחבר אחר ואמרתי לו היי, אל תשאל את מי פגשתי, את אורן (נניח שקוראים לו אורן). והחבר השני שאל נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

ואז, פתאום, נזכרתי.

לפני שבע שנים אורן היה הבטחה. ממש, חתיכת הבטחה. מין גוש כזה של פוטנציאל שמחכה להתפוצץ. הוא הרים פרוייקטים ושינה קבוצות והרוויח פי ארבע יותר מכולנו והיה מעין רוח תזזית כזו, בעירה פנימית של עשייה ותנועה ויכולת. הוא כתב מהמם. הוא נאם מעולה. האנגלית שלו מושלמת. ידענו – כולנו, גם הוא, גם אנחנו – שהוא עומד להיות האיש הזה, שאנחנו מצביעים עליו בעיתון ואומרים לילדים שלנו 'אני למדתי עם אורן בתיכונית' או 'אני הייתי איתו בצבא' או משהו מעין זה. אבל שבע שנים אחר כך, אני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי, ושנינו יודעים שההבטחה הזו, היכולת הזו, גוש הפוטנציאל הבוער? זהו, הוא נכבה. אפשר להדליק אותו מחדש, כמובן, אבל זה יהיה תהליך ארוך וכואב ומלכלך ובכלל לא בטוח. האיש הזה לא הולך לשנות את העולם.

(רגע. הפסקה חשובה. אף אחד לא חייב לשנות את העולם. חשוב יותר לחיות חיים טובים, מספקים, מלאים, משמעותיים, מאשר לשנות את העולם. לשנות את העולם קשור הרבה פעמים לחשיפה, לביקורת, לחיים מלאי לחץ, להתנגדויות מגופים אחרים שלא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה. אין חובה לחיות חיים כאלה, ואפילו להפך. 'שינוי העולם' הוא לא המטרה של כולנו. צריך להיות אדם טוב, מענטש, מוסרי. זה הכל. אני לא אומר שזה מה שאורן היה צריך לעשות. בכנות, אני רק אומר שהוא רצה לעשות את זה ויכול היה לעשות את זה, והוא לא עשה).

ובשבועיים האחרונים הדבר העיקרי שאני חושב עליו הוא האנשים שסביבי. מי שהצליח ומי שלא. מי מגשים את החלומות שלו ומי מתקשה. מי מצליח להתפרנס מאמנות (למשל), מפוליטיקה, מתקשורת. מי מרים עסק שהוא בדיוק בדיוק הוא, ומי נסחף בזרם, ואני מנסה למצוא את הקווים המשותפים. זה שובר לב, לפעמים. במקרים אחרים (לא מעט כאלה) זה מעורר קנאה. אני משווה את עצמי לאחרים ואומר 'מה הם עשו שאני לא', מנסה להבין איך נכון לי להמשיך ומה צריך לעשות. זה משהו שאני טרוד בו הרבה.

ואני חושב – אין פה כוונה לקבוע כלל או לתקוע מסמרות, רק לחשוב בקול – אני חושב שרוב האנשים סביבי שהצליחו יש להם שני דברים שמשותפים להם. האחד הוא חזון – הם יודעים לאן הם רוצים להגיע. זה ברור להם. הם לא מתלבטים. ובזה אין לי מה להגיד, כי אני לא טוב בלמצוא חלומות לאנשים אחרים ויש אנשים שממש טובים בזה (שמעתי מילים טובות על מקדמיה). אבל הדבר השני שמשותף להם, לכל האנשים האלה שמתקדמים, הוא שהם עושים.

רגע, סיפור. כשהייתי בכיתה ו' היה לנו חוג נגרות בבית הספר והכיתה שלי נשטפה בתכנוני 'איך להכין מעמד לספרים (סטנדר שולחני) הכי טוב'. ואני שהתלהבתי מהסיפור ישבתי יום שלם ותכננתי סטנדר מגניב כזה, עם מגירות ומקום לכלי כתיבה וכמובן צירים והכל, וחישבתי זוויות וצירים וסנטימטרים, וחבר שלי שראה את התכנון אמר יא, תביא לי, אני רוצה לבנות כזה. ואני אמרתי לו שלא, כי זה שלי, ואם הוא רוצה שיתכנן אחד כזה בעצמו. אבל הוא לא תכנן; למחרת בבוקר הוא פשוט צעד לבית הספר עם סטנדר שולחני מגניב, ואמר 'אבא שלי בונה דברים במחסן אז ביקשתי ממנו שיבנה איתי סטנדר'. ככה, בנונשלנט.

ואני הבנתי אז מה שהבנתי שוב רק כעבור עשרים שנה: הם לא מתלבטים כל הזמן, האנשים האלה שמגיעים לאנשהו. הם לא עסוקים רק בתיאוריות או במחשבות או בתכנונים אינסופיים. הם פועלים. קופצים למים, עושים צעד, ועוד צעד, ועוד צעד, ומשתפרים ומחדדים ומבינים תוך כדי. פשוט צעד אחר צעד. כשהם כותבים ספר הם פשוט כותבים ספר. ואם הם מתכננים אותו, הם מתכננים אותו. לא מדברים עליו. מתכננים ואז כותבים אותו צעד אחר צעד. ואין להם עניין שהספר הראשון שלהם יהיה מושלם, כי תמיד אפשר ליצור עוד ספר, ואפשר לקפוץ למים ולהקים עסק ואם לא עובד לשפר תוך כדי תנועה, והסרטים שלהם לא מושלמים והמוזיקה לא מושלמת והפוליטיקה לא מושלמת אבל הם לא רק מהגגים כל הזמן, האנשים האלה שאני מקנא בהם כמו לא יודע מה, הם פשוט עושים.

כי התקדמות היא לא קפיצה. זה לא שמישהו קם בבוקר והנה הוא מצליח. לא, התקדמות היא באותן הדקות שיש לנו, שאר האנשים. לכולם יש את אותן 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. באותו הזמן. פשוט צעד אחר צעד, עד שמגיעים. ולפעמים אפילו לא יודעים שמגיעים, עד שמישהו צריך לפגוש אותך בגיל 40 בגן סאקר ולהגיד וואי, אני עוקב מרחוק, מאוד מרשים מה שאתה עושה. ואז אתה מבין את מה שלא הבנת לפני עשר שנים:

צעד אחר צעד. צעד אחר צעד. משימה אחר משימה, מטרה אחר מטרה, רק ככה מתקדמים.

___________
(אלה חלקים מתוך המייל ששלחתי לרשימת התפוצה שלי בשישי האחרון. רוצים גם? כאן מצטרפים: https://forms.gle/cNstbtoU5P8muzms6)

ממה אני מפחד

הכותרת של הפוסט הזה היא כותרת דרמטית, וזה מוזר, כי אני לא אוהב דרמה בחיים שלי. טוב לי שדברים נעים על מי מנוחות. טוב לי שאני יודע לאן אני הולך. הטיולים האהובים עלי הם אלה הרגועים; טבע מכאן, כבשים משם, קצת לישון, קצת לקרוא. אני חושב שיש עוד אנשים כמוני בעולם, אז זה לא כזה מיוחד, ולא על זה רציתי לכתוב לכם. כן רציתי לכתוב על זה שכתבתי את הכותרת הזו, והיא הלחיצה אותי קצת, ואמרתי לעצמי הו, זה דבר טוב, זה אומר שיש כאן משהו. תכתוב על זה, יהודה.

זה קצת מפחיד אותי, אז אני מספר:

אני לא כותב בסדנאות שלי.

יש לזה סיבה טובה. כשאני כותב אני מרוכז במשהו, וקשה לי למשב אחר כך; אני פשוט לא מרוכז במה שמקריאים. אז אני תמיד אומר את זה למשתתפים, וזה עובר, כי זה אכן תירוץ טוב. אבל השבוע נתתי לקבוצה בלוד (איזו קבוצה, יא אללה) תרגיל שאני קורא לו תרגיל עוגת השכבות. ובו, בתרגיל, אנחנו צריכים לבחור החלטה אחת משמעותית מהחיים שלנו ולפרק אותה רגשית, צעד אחר צעד, מול אדם אחר. זה לא תרגיל כתיבה 'טוב', זה תרגיל קשה, מתסכל. לא ברור איך יוצרים ממנו טקסט. המשתתפים כותבים ומתבאסים, ואני מתבאס איתם, כי זה בעצם לא תרגיל כתיבה, זה תרגיל יצירה. ובצורה מדוייקת יותר, זה תרגיל כנות. הוא מבקש מהם להתבונן בכנות בחיים שלהם, ואין דבר קשה מזה בעולם.

בכל אופן, יצא שהשבוע היינו קבוצה אי־זוגית, כך ששיקפתי למשתתפת אחת את עצמה ואחר כך, כשסיימנו, היא אמרה לי נו, תורך. ואני אמרתי מה תורי, והיא אמרה נו, תבחר החלטה, ואני חיפשתי החלטה בתוכי ופתאום נלחצתי מאוד מאוד. ובחרתי מין החלטה מאפנה שכזו, ההחלטה לצאת להיות עצמאי, שכבר כתבתי עליה המון, וגם אותה לא פירקתי רגשית עד הסוף במסווה של 'אני צריך ללכת לבדוק שהכל בסדר עם כולם', שזה אכן תירוץ טוב אבל אני ידעתי, בכנות גמורה, שאני בורח מעצמי. ולא ידעתי למה, כלומר, מה מפחיד אותי כל כך.

ואחר כך היה עוד רגע אתמול, שבו מרב הציעה לי להשתתף באיזה משחק עסקי שכזה שאמור ללמד אותי על היתרונות והחסרונות שלי כעסק, ואמרתי מיד 'לא', ואחר כך חשבתי לעצמי, אבל למה לא, זה רק משחק, אני לא באמת מרוויח או מפסיד. באמת רק משחק.

אבל אז הבנתי מה מפחיד אותי: לא ההפסד מפחיד אותי. לא החשש שמא ילקח ממני כסף או שמשהו יפגע. זה משהו אחר לחלוטין: אני מפחד להפסיד. להיות בעמדת הלוזר. זה מה שמפחיד אותי. אני מעדיף שלא לנסות לנצח, מחשש שמא אפסיד. זו גם הסיבה שאני לא שולח סיפורים לאף תחרות, כי אני מפחד שלא אזכה. שהסיפורים שלי לא יהיו מספיק טובים כדי לזכות. אני פשוט מפחד מזה. כאילו הזהות העצמית שלי בנויה על הכתיבה, ואם הכתיבה לא מספיק טובה, כאילו גם אני לא מספיק טוב.

ככה, באמת.

ואולי לכן אני מעדיף טיולים נינוחים, שאין בהם מקום ליפול, על פני הרפתקאות שעל שבעת הימים. בטיול נינוח אין איפה ליפול. בהרפתקאות יש.

אבל רגע, יש קאצ' לסיפור הזה. אני עושה עכשיו איזה קורס, ובקורס אני צריך כל הזמן לכתוב על החוזקות והחולשות והמטרות שלי כעסק. ואני כתבתי שם דברים כמו 'אני יודע לכתוב' וכמו 'אני יודע ללמד בהומור', וחשבתי שדי בכך, בהעמדת הפנים העסקית הזו. ואני אומר העמדת פנים לא כי זה לא נכון, אלא כי זה לא 'אני', זה 'העסק', כמו אני מתחבא מאחורי מותג עם שם בדוי. בכל אופן, כתבתי וחשבתי שדי בכך. ואז הגיבו לי כמה מהמשתתפות האחרות בקורס, והן אמרו לא, אתה טועה. כלומר, זה לא הכתיבה או המקצועיות או וואטאבר. זה דברים כמו כנות ואנושיות ועוד דברים שאני מתבייש להגיד לכם עכשיו (אולי מפחד זו המילה הנכונה) כי כמה אפשר לדבר על היתרונות של עצמי. והן אמרו, אתה חושב שאתה מלמד כתיבה ודי בכך, אבל בעצם אתה מלמד אנשים לצאת לאור ולהביע את עצמם כפי שהם. זה עניין, אתה יודע? ככה הן אמרו.

זה לא פוסט עלי. כלומר זה כן, אבל אני לא כל כך מעניין. זה פוסט על זה שאחד הפחדים הכי גדולים שיש הוא הפחד להיחשף. הפחד ליפול. להיכשל מול אחרים. הפחד מלהיות אנושי. וזה פוסט על זה שלפעמים אנחנו חושבים שלהיות אנושי ולדבר בכנות ולהיכשל מדי פעם זו חולשה שצריך לתקן (באובייקטיביות ומקצועיות ומיתוג), אבל החולשה האנושית הזו היא בעצם זה הדבר הכי גדול שיש בנו, וצריך לתת לה מקום ולהוציא אותה אל האור.

הלוואי שאני אדע גם להפנים את הקאצ' הזה.

אני מאוד מובך עכשיו. מאוד. אז אני שולח מהר כדי לא להתחרט. תודה שאתם מקשיבים ומקשיבות שם, מעבר למסכים.

(את הפוסט הזה שלחתי, כפי שהוא, ברשימת התפוצה שלי לפני שבוע. אם את או אתה רוצים להצטרף אליה, אני אשמח ממש. כאן נרשמים)

התעלומה הגדולה; איפה פינוקי?

אבל מה שאני אוהב במיוחד ב'איפה פינוקי', בניגוד ל'איה פלוטו' שהוא איזה ערב־רב של ז'אנרים ואמירות סותרות, תעלומה שאינה תעלומה, עטופה בסיפור מסע סביר מינוס, בדאוס אקס מכינה ובחריזה משובחת א־לה־לאה גולדברג (ללמדכם שחריזה משובחת יכולה לחפות גם על הסיפורים המבולבלים ביותר), בקיצור, מה שאני אוהב באיפה פינוקי זה שהוא ספר בלש על גבול הקלאסי, ובכל זאת הוא ספר ילדים.

תארו לעצמכם: ביום קיץ אחד מנומנם מתעוררת אמא כלבה, הידועה גם בשמה שולמית (נניח, זה שם נחמד כמו כל שם אחר), מהשנ"צ שלה. היא עייפה, היא מנומנמת, האיברים שלה כבדים עליה, היא באה לחפש את בנה פינוקי (איזה שם, יא רבנן) ולקרוא לו לארוחת הערב, והיא מגלה שהוא נעלם. אמהות אחרות היו פונות למשטרה, כמובן, אבל לא אמא שולמית שלנו. בעוז רוח היא ממלמלת לעצמה 'איפה הוא יכול להיות?' ופונה למסע בלשי.

זה מסע מוזר, כי הוא מתרחש בבית שלה, שמוכר לה ביותר, ובכל זאת הוא זר: תנינים מתחבאים מאחורי ארונות, היפופוטם בתוך הפסנתר, החשודים המיידיים נזנחים לטובת החשודים הסבירים פחות ופחות, וכשסוף סוף היא מוצאת אותו – מתחבא בתוך השטיח, גלוי לעין כל – מסתבר שזו הייתה רק אשליה. כמו סיפור בלש טוב, מתחת לעולם הנעים והמוכר שלנו מסתתר עולם פרא שאנחנו לא חשופים אליו, ורק הבלש נכנס וחושף אותו בתהליך החקירה.

כמו סיפורי בלש טובים, אנחנו חלק משמעותי מתהליך החקירה. לא שולמית הבלשית פותחת את דלת הארון – כי אם אנחנו. לא היא מגלה את הצב, אלא אנחנו. אנחנו צועדים איתה צעד אחר צעד משל היינו מיסיס מארפל העורכת מסע בין החשודים. צוברים יחד איתה מידע, ובסוף מגלים את התעלומה.

ולסיום – היא מרימה את השטיח, מגיעה על הצב – הנאלח – והלה מלשין על פינוקי שהוא מתחבא בתוך הסל, וסוף כל סוף אנחנו מגיעים לארוחת הערב ולקתרזיס האהוב של ספרי הבילוש. התעלומה נפתרה. שרלוק הולמס היה מדליק כאן סיגר. ג'ק ריצ'ר היה עולה על האוטובוס עם מברשת שיניים בכיסו. הארי הולה היה שותה במסתרים, ואנחנו, בהתאם לסיפור, הולכים לאכול ארוחת ערב. סדר צריך שיהיה כאן, רבותי.

(סדנאות כתיבה יוצרת באוגוסט בירושלים ובתל אביב! צרו איתי קשר לפרטים)

איך כתבו את דמות הבלשית מ'פארגו'

וכך, אגב אורחא מה שמכונה, בעודנו זוללים בורקסים ומתפנקים במין מאפה תימני שהכינה לנו טוהר, כפרה עליה (אני הבאתי אבטיח), שוחחתי אמש עם הסדנה הירושלמית שלי על דרכי יצירה כאלה ואחרות, וכיון שתמיד מגיע הרגע בסדנאות שבו אני שוכח שאני בסדנה ומתחיל להתלהב מספרים שקראתי, דיברתי עם הסדנה שלי על הצורה שבה כתבו האחים כהן את פארגו.

צריך להגיד את האמת. אם לא ראיתם פארגו, לכו תראו פארגו. פארגו הוא סרט שצריך לראות. גם העונה הראשונה של הסדרה היא עונה שצריך לראות. אבל הסרט, אוהו, הסרט. איזה סרט נהדר. בקיצור, לכו תראו, תחזרו, וכשתחזרו נדבר קצת על הבלש האמריקאי.

דמות הבלש הקלאסי האמריקאי, מה שמכונה 'הבלש הקשוח', יצרה ז'אנר שלם, החל מ'הנץ ממלטה' של דשייל האמט, דרך ריימונד צ'נדלר וכלה באינסוף סיפורי בלש בכריכה רכה (כולל המון קומיקס), ובו דמות בלש שהיא מין שילוב די נאה בין הבלש האנגלי (חכם, פותר תעלומות, עירוני) והקאובוי האמריקאי (בודד, קשוח, עשוי ללא חת). אפשר להגדיר בחדות את המאפיינים שלו:

קשוח
רווק
חכם בצורה יוצאת דופן
רודף שמלות
לוחם
גבר
פועל בעיר
שותה ומעשן
שתקן
חוץ ממסדי (לא שוטר, והרבה פעמים פועל נגד המשטרה).
פועל מול פושעים חכמים וקשוחים כמוהו.

מכירים את הטיפוס? אני מקווה שכן, אינסוף בלשים אמריקאיים נוצרו בצלמו, למין פיליפ מארלו או עיר החטאים ועד מיירון בוליטר, כולל הארי הולה (הנורווגי) וקורמורן סטרייק (של ג'יי קיי רולינג). מגוון כמעט אינסופי של בלשים פרטיים, גברים, עם יצר הרס עצמי, אגרוף מהיר וזיפים. זה כל כך קלאסי עד שדמות הבלש הזו כמעט מגדירה את הז'אנר. אחלה דמות, כמובן.

מה שהאחים כהן עשו יפה הוא להפוך את הדמות על צירה. זו טכניקה יפיפיה שעובדת טוב מאוד בכל ז'אנר ובכל סיפור, אבל לא נתעכב כרגע על איך היא עובדת. רק תראו את דמות הבלש של פארגו. או, ליתר דיוק, את דמות הבלשית בפארגו, מארג' גונדרסון (שמגולמת על ידי פרנסס מקדורמנד):

קודם כל, היא לא גבר, היא אישה.
היא לא קשוחה, היא אנושית.
היא לא גאון, היא אנושית.
היא נשואה.
לא רודפת שמלות, או גברים. נשואה, כאמור.
לא ששה אלי קרב.
אישה.
פועלת בכפר (ליתר דיוק, בעיירה קטנה בצפון דקוטה).
לא שותה ומעשנת; הריונית.
מדברת (עם בן הזוג שלה, ובכלל).
ממסדית – ראש המשטרה המקומית.
פועלת מול פושעים די סתומים בסך הכל.

מה שהטכניקה הזו עושה היא ליצור דמות בלש חדשה אבל אמינה, שעובדת היטב, שלא מתפקדת כפארודיה על הז'אנר (סטייל 'אוכפים לוהטים' הזכור לטוב) אלא כסרט פשע / בלש לגיטימי לחלוטין ויחד עם זאת – כדבר חדש לגמרי. זו טכניקה מוצלחת כל כך עד שזה יעבוד לכם עם כל דמות ז'אנרית (חשבו, נניח, על דמות גיבור ספרי הפנטזיה, או על דמות 'המנהיג'), ולמעשה זה יעבוד היטב עם כל ז'אנר, אבל זה כבר נושא אחר.

בשולי הדברים: רוצים להצטרף לסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, בירושלים ובתל אביב

איך עושים קיגל ממילים ולמה פוסטים על סטוריטלינג הם בלתי נסבלים

אני עוסק בסטוריטלינג אז הפיד שלי מוצף בשיט של הסטוריטלינג. ככה זה, פייסבוק הוא אמא פולניה. הוא מזהה שאתה מחבב קיגל אטריות ומאז ועד הנצח הוא ידחוף לך קיגל אטריות בכל הקשר כי ככל הנראה זה הדבר היחיד שאתה אוהב ומסוגל לאכול. בכל אופן זו הייתה זליגה מהעניין. מה שרציתי להגיד הוא שאני דווקא אוהב קיגל אטריות, ופחות אוהב פוסטים על סטוריטלינג, הם מעצבנים.

(סטוריטלינג, למי שלא היה איתנו עד עכשיו: סיפור סיפורים. כתיבת סיפורים. המחשבה כאילו מוצר + סיפור = כסף, וכן על זו הדרך)

למה פוסטים על סטוריטלינג הם דבר מעצבן? כי יש כלל אחד, אחד בלבד, שבו הם צריכים לעמוד: אם אתם כותבים על סטוריטלינג, אסור לכם לשעמם. בחייאת. כאילו, אין לכם את הזכות לכתוב בתור פוסט "סיפור סיפורים הוא הדבר החשוב בחיים, מהטמה גנדי" ולצרף תמונה של ספר פתוח. אין לכם את הזכות לכתוב בפתיחת פוסט "פתחו את הפוסטים שלכם בסיפורים!", ובשום. פנים. ואופן. אין לכם את הזכות שלא לספר סיפור בפוסטים שלכם שעוסקים בסטוריטלינג.

משל למה הדבר דומה? לאמא פולניה. יש הרבה דברים להגיד על אמהות פולניות וגם על פולנים בכלל ורובם יהיו נכונים (כולל הסיפור ההוא עם הדג והגזר), אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם. אם אמא שלכם מעירה לכם על הבלאגן בחדר שלכם, כנראה שאצלה דברים מסודרים. אם היא לא מרוצה מנימוסי השולחן, היא כנראה לא תשים מרפקים על השולחן. אם היא אומרת לכם לקחת סוודר, כנראה שיש לה אחד, סרוג ביד, מקופל היטב בתיק היד העצום שלה. ככה זה.

אז זו הייתה פריקת המרמרת שעלתה לי הבוקר, פלוס תפילה לפוסטים מעניינים יותר שיעלו לי בפיד, פלוס קלישאה חמה אך נכונה שמועברת מפה לאוזן בלימודי כתיבה: show, don't tell.

אה, ועוד המלצה חמה. אל תלכו ללמוד סטוריטלינג אצל אנשים שלא מיישמים את הכללים שהם מלמדים בעצמם. אל תלכו ללמוד כתיבה אצל אנשים שאתם לא אוהבים או מעריכות את הצורה בה הם כותבים. זה שמישהו יודע את החוקים של 'איך כותבים סיפור' לא אומר שהוא יודע איך באמת לכתוב סיפור. אני, למשל, יודע היטב איך מכינים קיגל אטריות, אבל משום מה אף פעם לא הצלחתי להכין אותו כמו שצריך.

(כאן הייתה אמורה לבוא פרסומת לקורס הסטוריטלינג המהמם שלי אבל אני מרגיש שהפוסט הזה מספיק מוצלח בפני עצמו ולא כפרסומת אז אין פה פרסומת. דווקא.)

איך לכתוב כחלק מארגון גדול

"היי יהודה.

אני עובדת במקום בשם X, למקום יש דף פייסבוק ובגלל שאנחנו חלק מארגון שלם אז יש אפילו מחלקת מדיה שלמה וכולי. אני אחראית על דף הפייסבוק באופן חלקי לצד העבודה שלי מול הלקוחות.

לאחרונה הצטרפה מישהי חדשה למחלקת המדיה והיא אחראית על דפי הפייסבוק של הארגון. אני מתוסכלת כי היא לא מצליחה לכתוב טקסטים שבעיניי יעניינו את הקהל שלנו. היא כותבת באופן די רובוטי, חסר נימה אישית לחלוטין. לפעמים בחירת הנושאים מעניינת אבל לא נכתבת בצורה מסקרנת, ובאופן כללי אני לא יודעת איך להעיר או לתת לה טיפ ולשמור על אווירה טובה.

תוכל לעזור לי ולכתוב לי כאן טיפים לכתיבה בדף עסקי שלא מייצג אדם אחד, אלא ארגון (לפעמים קל לכתוב לעסק פרטי של אדם אחד, כי אני והעסק אחד הוא ואני יכולה להביא מהחוויות האישיות שלי אל תוך הדף העסקי)?

איך הופכים את זה לאישי? איך גורמים למעורבות של האוהדים?

גם רק כמה טיפים בסיסיים יעזרו מאוד.

ר."

היי ר' היקרה. מה העניינים?

קודם כל כיף שכתבת, זה משמח ממש ותודה.

שנית – השאלה שאת שואלת היא מאוד מאוד כללית. כל כך כללית שאני ניצב בדיוק באותו המקום שבה המישהי החדשה שעובדת איתך ניצבת – היא חושבת שהיא מייצגת מקום או חברה, ולא דמות. אבל זה לא נכון.

תראי, כתיבה מתחילה מההבנה שטקסט הוא בסך הכל מילים על דף. כלומר שאנחנו לא מנסים ליצור כאן פסל סביבתי, אלא לייצר תקשורת ש, מה לעשות, מועברת באמצעים שהם לא דיבור. שיש אדם בצד אחד שכותב ואדם בצד שני שקורא, ולמרות שאנחנו לא רואים את זה כי יש מחשב באמצע וטקסט שנראה מקובע לנצח, בכל זאת יש אדם שכתב את המילים ואדם שעתיד לקרוא אותן.

קשה להבין את זה, ולכן הרבה פעמים, כשאני עובד עם לקוחות שאין להם פנים או פרזנטור, אלא מותג, אני מבקש מהם לחשוב רגע על הנוכחות הדיגיטלית של העסק שלהם כמו שמאפיינים קהל יעד: אני מבקש מהם לחשוב מי הם, בני כמה הם, איך הם נראים, מה השפה שמאפיינת אותם, איפה הם עובדים, כיף להם? טוב להם? הם מכובדים? מה הם לובשים? וכן הלאה וכן הלאה. להאניש את העסק, עד שמתקבלת תמונה של אדם אמיתי, עם שם והיסטוריה והכל. אפשר אפילו לעשות תרגיל תיאטרלי קצר ו'לשחק' את האדם הזה בשיחה או בפגישה.

השפה של האדם הזה היא השפה של העסק. זו הסיבה שבנקים כותבים מכובד, ושעסקים חברתיים כותבים מתלהב, ושאנשי ציבור עושים פאדיחות בלייב. סתם, האחרון לא. אבל הבנת את העיקרון.

הרבה פעמים אנחנו מדלגים על התהליך. אנחנו מנסים ליצור שפה 'רשמית', או 'אחידה', אבל זה יוצא שפה קפואה. שפה מתה. שפה שאף אחד לא מדבר, ושאף אחד לא שומע. זה יוצא רובוטי, כמו שאמרת. וזה נורא לקרוא את זה.

אז זהו. זה כבסיס. אם את רוצה להעמיק בזה יש לי קורס דיגיטלי עם פרק שעוסק בדיוק בהבנה שטקסט הוא תקשורת, וזה בזמנך החופשי. וכעת, לשאלות שלך.

א. מה עושים כשכמה אנשים כותבים בדף אחד?

אמרתי, יוצרים פרסונה ושפה אישית לדף, ומתאימים את עצמינו אליה. לוקח זמן לזרום לתוך שפה, והרבה פעמים אני מציע לאנשי מדיה חדשים פשוט לשבת ולהעתיק בכתב יד איזה חמישה או עשרה פוסטים ישנים, כדי שהשפה תחלחל להם לעורקים.

ב. איך מביאים חוויות אישיות לתוך דף של ארגון?

אני לא מבין למה זה קשור. גם ארגון מורכב מבני אדם, ולבני האדם האלה יש חוויות. יש לקוחות, וגם להם יש חוויות. יש מנהלות שחוגגות יום הולדת ומנקה שעושה תואר בפתוחה. לכולם יש חוויות. זה פשוט לכתוב עליהן בגוף שלישי ולא ראשון. מה שהופך את הדף לרגשי ואישי זה לא שהוא אדם אחד שכותב – עברו אצלי כמה לקוחות שהיו עסק של אדם אחד וכתבו מזעזע – אלא שהוא משתף רגשות ותחושות אישיות. אפשר, כמובן, ליצור פרסונה (לא ייצוג, סתם קול אישי) לדף ולתת לה רגשות, זה אחלה בעיני, אם כי לא מתאים לכל עסק.

ג. האם נכון לשתף חוויות אישיות בדף של ארגון?

תלוי בשפה של הארגון. עקרונית כן, אבל צריך לדעת להתאים את זה לשפה ולקהל היעד. יש דפים שנמנעים מזה ועושים רק פרסומות וRTM, אבל לדעתי זו טעות.

ד. איך גורמים למעורבות של האוהדים?

מדברים איתם, לא אליהם. שואלים אותם שאלות (עדיף ממוקדות ולא כלליות. ועדיף שאלות ברירה ולא שאלות פתוחות, לפחות בהתחלה). מבקשים מהם לעשות משהו. ככלל, חושבים על התהליך כשיחה או כהרצאה, לא כ'אני כותב עכשיו טקסט ושולח לעולם, ואם מישהו רוצה שיגיב', כי אף אחד לא יגיב.

ה. איך מעירים בלי להעליב?

אין דרך מושלמת. ביקורת תמיד תעליב. אבל להיות מודעים לזה שזו ביקורת, להתנצל, לרכך, להגדיר היטב מה עושים לא נכון ואיך צריך לתקן את זה, כלומר מה צריך לעשות כדי להשתפר, ובעיקר – לשתף מעצמך, מהביקורות שספגת בעצמך ומהכישלונות שלך, כדי להגיד לה 'גם אני הייתי שם פעם, זה בסדר. אין מישהו שלא עשה טעות'.

בהצלחה רבה!
יהודה.

#שואלים_את_יהודה
—-
(גם אתם ואתן מוזמנים לשלוח שאלות, אני אשמח לעזור)

הבלש מגרה ודמויות בלש שונות

הסיפור הבלשי שכתבתי לאחרונה גורם לי להתעסק המון בסוגת הבלש, וגם קצת לחטוף על הראש כי הבלש שלי הוא לא בלש 'רגיל'. צריך להגיד את האמת שאין דבר כזה בלש 'רגיל'; יש בלש שהוא חכם, יושב בבית ופותר תעלומות, סטייל שרלוק הולמס, ויש בלש שיוצא ללכת מכות סטייל ג'ק ריצ'ר, יש בלש קשוח, רווק ושתוי, כמו פיליפ מארלו אצל ריימונד צ'נדלר, ויש בלש שהוא בעצם גברת כפרית מבריקה כמו מיס מארפל אצל אגאתה כריסטי. בקיצור, המון סוגים.

הבלש שאני כותב עליו עכשיו הוא בעצם ר"מ בישיבת הסדר שלא אמור להיות בלש במקור. הוא קצת קצר רוח, קצת אסוציאטיבי, יש לו הבנה פסיכולוגית לא רעה (אם יותר לי להעיד עליו) ובעיקר עובד כמו שרבנים־שהם־מורים עובדים, כלומר כפרשן של העובדות או של המציאות, ולא ככותב טקסט חדש. מובן שהפרשנות מייצרת טקסט חדש, ובכל זאת. הוא לא כל כך דומה לאף אחד מהבלשים שהוזכרו למעלה.

מכל הבלשים, אני מרגיש שהוא הכי דומה למפקח (או רב פקד) מגרה, של ז'ורז' סימנון. סימנון הוא אחד מכותבי הבלש המתסכלים, כי באיזשהו מקום התעלומה לא מעניינת אותו בכלל; לא מעט פעמים התעלומה נפתרת כשהפושע פשוט לא מצליח להתאפק וחושף את עצמו. מה שיותר מעניין זה למה הוא עשה את זה, ואיך הוא עשה את זה – באיזשהו מקום זה סיפור יותר פסיכולוגי, והעלילה הבלשית היא רק המסגרת העלילתית שמאפשרת לדמויות להופיע ולמרחב להתרחש.

מגרה של סימנון לא מאוד מתעניין בפשע, אז הבלש שלי (הרב בני) קצת יותר סקרן או אקטיבי, כמו שמקובל אצל ר"מים בישיבות הסדר. אבל זו פחות או יותר הסוגה; ככותב אני עדיין מתעניין בדמויות ובעולם, ומשתדל שלא להישבות בעלילה הבלשית שבדרך כלל משטחת את הדמויות (מה לעשות, ככה עלילה מוצלחת עובדת). אמנם אני מרגיש שאני עדיין שוחה במים לא מוכרים, אבל זו פחות או יותר הסוגה.


בתמונה: רואן אטקינסון בתפקיד המפקד מגרה.

קורס כתיבת תוכן (מסובסד!) מטעם מעוף

אני לא זוכר אם סיפרתי לכם אבל אם לא אז חבל: בסוף יולי אני מעביר קורס קצר (שלשה מפגשים) על כתיבת תוכן במעוף, ירושלים (ובספטמבר יהיה גם בגוש עציון). זה אחלה קורס שבעולם, המשתתפים שהיו בו בעבר יצאו מרוצים עד הגג, ועכשיו הוא מוצע במחיר מסובסד לאללה. כלומר, ממש. חבל לפספס.

כל הפרטים הטכניים, וגם טופס להשארת פרטים, כאן: https://forms.gle/Umf1JyPaVVxCJsWn8

תספרו לחברים ולחברות ותבואו? בא לי שתבואו. 
יהודה

מאמן אישי. שוקולד. משפט פתיחה.

מאמן אישי. שוקולד. אפשרויות למשפט פתיחה לפוסט בפייסבוק:
 
א. אנשים מכל העולם אוהבים שוקולד. הם אוהבים את אותו הטעם המוכר שהם גדלו עליו.
ב. היום בבוקר, עם הקפה, טעמתי שוקולד חדש שבחיים לא טעמתי. הוא היה מגעיל.
ג. אני אוהב שוקולד, אבל יש לי דפקט: אני אוהב רק את השוקולד שאני מכיר.
נתחיל בא'. א' הוא משפט קטסטרופה, ואכן אף אחד מכם לא הצביע לו. הוא משפט לא ספציפי, לא מעניין, ובעיקר לא אומר כלום (אין בו ערך). באופן פרדוקסלי זו תצורת המשפט שבה הכי הרבה עסקים היו מתחילים את הפוסטים שלהם. "חשוב לחסוך כסף לזיקנה", "אנשים רבים מתעניינים באופניים". הו, השעמום!
אבל אנחנו כותבים וכותבות. אנחנו יודעים שזה משפט לא טוב, ולכן ההתלבטות האמיתית של רובכם הייתה בין ב' וג'. שניהם משפטים בגוף ראשון, שניהם מספרים איזשהו סיפור אישי (רגע, תכף אנחנו על זה),
בעיקרון, כמו שרובכם אמרתם, ג' הוא משפט יותר נעים. אין בו את המילה 'מגעיל' (הופה, קונוטציה שלילית!), המילה 'דפקט' מובילה לאיזושהי הזדהות: או כי גם לנו יש דפקטים, או כי אנחנו נהנים לקרוא על דפקטים של אחרים. ג' הוא בחירה אינטואיטיבית, כמעט, אבל היא שגויה. כלומר היא עובדת פחות טוב מב', ואני אסביר למה:
1. גם ב' וגם ג' נראים כמו סיפור, אבל רק ב' הוא באמת סיפור: שיתוף אישי הוא לא סיפור. בשביל שטקסט יהיה סיפור אנחנו צריכים שיהיה בו זמן. זה לא שתמיד סיפורים עדיפים על טקסטים אחרים, אבל בתשעים אחוז (סתם זרקתי מספר) סיפורים עובדים טוב יותר.
2. ג' נראה טוב יותר, אבל הוא לא טוב באמת: הוא פשוט יותר מחליק בגרון. כשמבודדים את המשפט ומציבים אותו מול משפטים אחרים, הוא נראה טוב. ברצף של הפיד הוא לא יתפוס את העין בכלל, ואם הוא יתפוס, זה רק כדי שנגיד לעצמינו 'אה, עוד פוסט מכירה גנרי'.
3. מילים שליליות עובדות טוב יותר במשיכת תשומת לב, כי הן יותר דרמטיות. הן תופסות את תשומת הלב שלנו ומעניינות אותנו יותר. 'מגעיל' עדיף על 'אוהב' ואפילו על 'דפקט' מבחינת תפישת תשומת לב ויצירת עניין. הוא יותר דרמטי, ואנחנו נמשכים אל הדרמטיות. התוספת של הקפה סותרת את המגעיל, ויוצרת דיסוננס שמעצים את הדרמטיות.
4. תוספת למספר 2: מה שיפה בטקסט ארוך הוא שאפשר לפתוח בבום ואז לעדן אותו.אנחנו לא צריכים שהמשפט הראשון יהיה מדויק רגשית כמו שאנחנו צריכים שהוא יקח איתו את הקורא. אפשר להגיד 'מגעיל' ואיפשהו אחר כך לכתוב 'בעצם, לא מגעיל. פשוט לא מוצלח'. כיון שאנחנו לא רוצים למכור את השוקולד, זה לא מאוד משנה. זה נכון להרבה מאוד הערות אחרות שלכם: הנחות על מה המאמן עומד לכתוב, ואיך זה מתחבר לאסטרטגיה השיווקית שלו, וכן הלאה וכן הלאה. אבל לא היה לנו את המידע הזה: כל מה שרצינו הוא משפט פתיחה מוצלח.
5. ב' הוא לא משפט מושלם. הפיסוק באמצע שלו מעצבן אותי (היה עדיף 'הבוקר כששתיתי קפה ניסיתי שוקולד…' או משהו מעין זה), המילה 'מגעיל' מעצבנת, והפסוקית של 'שבחיים לא' מפריעה גם היא. אבל מתוך שלש האפשרויות האלה, ב' הוא האופציה הנכונה.
(התפרסם במקור בקבוצה שלנו, לכתוב שיווקית)