קורס כתיבת תוכן (מסובסד!) מטעם מעוף

אני לא זוכר אם סיפרתי לכם אבל אם לא אז חבל: בסוף יולי אני מעביר קורס קצר (שלשה מפגשים) על כתיבת תוכן במעוף, ירושלים (ובספטמבר יהיה גם בגוש עציון). זה אחלה קורס שבעולם, המשתתפים שהיו בו בעבר יצאו מרוצים עד הגג, ועכשיו הוא מוצע במחיר מסובסד לאללה. כלומר, ממש. חבל לפספס.

כל הפרטים הטכניים, וגם טופס להשארת פרטים, כאן: https://forms.gle/Umf1JyPaVVxCJsWn8

תספרו לחברים ולחברות ותבואו? בא לי שתבואו. 
יהודה

מאמן אישי. שוקולד. משפט פתיחה.

מאמן אישי. שוקולד. אפשרויות למשפט פתיחה לפוסט בפייסבוק:
 
א. אנשים מכל העולם אוהבים שוקולד. הם אוהבים את אותו הטעם המוכר שהם גדלו עליו.
ב. היום בבוקר, עם הקפה, טעמתי שוקולד חדש שבחיים לא טעמתי. הוא היה מגעיל.
ג. אני אוהב שוקולד, אבל יש לי דפקט: אני אוהב רק את השוקולד שאני מכיר.
נתחיל בא'. א' הוא משפט קטסטרופה, ואכן אף אחד מכם לא הצביע לו. הוא משפט לא ספציפי, לא מעניין, ובעיקר לא אומר כלום (אין בו ערך). באופן פרדוקסלי זו תצורת המשפט שבה הכי הרבה עסקים היו מתחילים את הפוסטים שלהם. "חשוב לחסוך כסף לזיקנה", "אנשים רבים מתעניינים באופניים". הו, השעמום!
אבל אנחנו כותבים וכותבות. אנחנו יודעים שזה משפט לא טוב, ולכן ההתלבטות האמיתית של רובכם הייתה בין ב' וג'. שניהם משפטים בגוף ראשון, שניהם מספרים איזשהו סיפור אישי (רגע, תכף אנחנו על זה),
בעיקרון, כמו שרובכם אמרתם, ג' הוא משפט יותר נעים. אין בו את המילה 'מגעיל' (הופה, קונוטציה שלילית!), המילה 'דפקט' מובילה לאיזושהי הזדהות: או כי גם לנו יש דפקטים, או כי אנחנו נהנים לקרוא על דפקטים של אחרים. ג' הוא בחירה אינטואיטיבית, כמעט, אבל היא שגויה. כלומר היא עובדת פחות טוב מב', ואני אסביר למה:
1. גם ב' וגם ג' נראים כמו סיפור, אבל רק ב' הוא באמת סיפור: שיתוף אישי הוא לא סיפור. בשביל שטקסט יהיה סיפור אנחנו צריכים שיהיה בו זמן. זה לא שתמיד סיפורים עדיפים על טקסטים אחרים, אבל בתשעים אחוז (סתם זרקתי מספר) סיפורים עובדים טוב יותר.
2. ג' נראה טוב יותר, אבל הוא לא טוב באמת: הוא פשוט יותר מחליק בגרון. כשמבודדים את המשפט ומציבים אותו מול משפטים אחרים, הוא נראה טוב. ברצף של הפיד הוא לא יתפוס את העין בכלל, ואם הוא יתפוס, זה רק כדי שנגיד לעצמינו 'אה, עוד פוסט מכירה גנרי'.
3. מילים שליליות עובדות טוב יותר במשיכת תשומת לב, כי הן יותר דרמטיות. הן תופסות את תשומת הלב שלנו ומעניינות אותנו יותר. 'מגעיל' עדיף על 'אוהב' ואפילו על 'דפקט' מבחינת תפישת תשומת לב ויצירת עניין. הוא יותר דרמטי, ואנחנו נמשכים אל הדרמטיות. התוספת של הקפה סותרת את המגעיל, ויוצרת דיסוננס שמעצים את הדרמטיות.
4. תוספת למספר 2: מה שיפה בטקסט ארוך הוא שאפשר לפתוח בבום ואז לעדן אותו.אנחנו לא צריכים שהמשפט הראשון יהיה מדויק רגשית כמו שאנחנו צריכים שהוא יקח איתו את הקורא. אפשר להגיד 'מגעיל' ואיפשהו אחר כך לכתוב 'בעצם, לא מגעיל. פשוט לא מוצלח'. כיון שאנחנו לא רוצים למכור את השוקולד, זה לא מאוד משנה. זה נכון להרבה מאוד הערות אחרות שלכם: הנחות על מה המאמן עומד לכתוב, ואיך זה מתחבר לאסטרטגיה השיווקית שלו, וכן הלאה וכן הלאה. אבל לא היה לנו את המידע הזה: כל מה שרצינו הוא משפט פתיחה מוצלח.
5. ב' הוא לא משפט מושלם. הפיסוק באמצע שלו מעצבן אותי (היה עדיף 'הבוקר כששתיתי קפה ניסיתי שוקולד…' או משהו מעין זה), המילה 'מגעיל' מעצבנת, והפסוקית של 'שבחיים לא' מפריעה גם היא. אבל מתוך שלש האפשרויות האלה, ב' הוא האופציה הנכונה.
(התפרסם במקור בקבוצה שלנו, לכתוב שיווקית)

הסדנה שלא נפתחה

לפני חודש הייתה אמורה להיפתח סדנה בתל אביב. שבוע לפני פתיחת הסדנה כבר הבנתי שאין מספיק נרשמים. שלחתי הודעה לאלה שכן נרשמו, דחיתי את הפגישה בשבוע, אבל שום דבר לא עזר, וכמה ימים לפני שהסדנה הייתה אמורה להפתח, היא בוטלה. ביום שהסדנה הייתה אמורה להיפתח ישבתי בבית וניסיתי להבין איפה טעיתי ולמה.

זה מפרק, הדברים הקטנים האלה. סדנה שלא נפתחת, מוצר שלא מצליח להמכר. צריך לקחת את זה בפרופורציות, כן? ובכל זאת, כשכל הפרנסה שלך נשענת על זה, זה קשה.

אני כותב את זה כי יכול להיות שראיתם את הפרסום. אני כותב את זה כי אם מסתכלים בפייסבוק רואים רק את הפרסומים האלה: הסדנאות שיפתחו תכף, הקורסים, הלקוחות שמזמינים פגישות. לא רואים את הביטולים, לא רואים את הסדנאות שלא הצליחו להמריא. לא רואים את ההוצאות. ככה זה רשתות חברתיות. כל אחד בוחר מה להראות, וגם אני בוחר להראות הצלחה, כי ככה זה.

יום אחרי שהסדנה לא נפתחה, מרב (אשתי) שאלה אותי למה אני לא פותח סדנה בלוד. בטוח יהיו שם אנשים שירצו, היא אמרה. לא חשבתי על זה אף פעם, זו האמת, אבל ניסיתי, למה לא. הפרחתי בלון ניסוי: שאלתי בפייסבוק מי רוצה סדנה בלוד ושמתי טופס גוגל, להשאיר פרטים.

בתוך 24 שעות נרשמו חמישים איש.

הסדנה נפתחה אתמול. היא מלאה לחלוטין (15 איש). היה מפגש ראשוני, מרגש (כמו כל מפגש, בטח מפגש ראשון). היו אנשים חמודים שכותבים נפלא, היו יופי של דיונים. הכל היה, בפשטות, כמו שצריך להיות.

גם את זה אני כותב כאן. קודם כל כדי לספר לכם שצריך לדעת עם מי להתחתן, ושנית, כדי להגיד שלפעמים צריך כישלון כדי להפנות את המבט לכיוון הנכון. שהרבה פעמים אני ממשיך בדרך שמוכרת לי, כי היא מוכרת לי, שיש המון הזדמנויות בצד שרק מחכות שנשים לב, ולפעמים צריך כישלון כדי לנצל את ההזדמנויות האלה.

(פגשתי בשבת אדם יקר שפוטר בגיל חמישים ומשהו מהעבודה שלו, והחליט ללכת לעבוד בדברים שהוא עושה להנאתו: לנגן, לטייל, לספר סיפורים. אם הייתי מפוטר בגיל חמישים ומשהו מעבודה של שלושים שנה הייתי מדוכא להחריד, אבל הוא אמר – תחשוב מה זה, ככה הוא אמר, יכולתי להעביר את כל החיים בלי לעבוד במה שאני אוהב לעשות, רק כי לא הייתה לי סיבה מספיק טובה לעזוב! איזה מזל שפוטרתי.

וזה נכון).

הבעיה עם האינטרנט (או, למה הלקוחות לא מגיעים?)

ישבתי אתמול בערב לפגישה עם לקוח. אני וכוס בירה (בכל זאת היה יום ארוך אתמול), דף ועט. הוא היה ועודנו בחור חמוד מאוד, שהקים עסק שירותי (כלומר, המוצר העיקרי שלו הוא ייעוץ) לפני כשנה וביקש לשבת איתי כדי להבין מה בעצם לא עובד. ישבתי מולו ושרבטתי על דף את הבעיות העיקריות שבעסק.

כתבתי:
בעיה עיקרית: אין לקוחות.

טוב, זו חתיכת בעיה, אמרתי. למה אין לקוחות? הוא לא ידע.

שתיתי עוד קצת מהבירה ועברתי על הדברים החשובים. המוצר היה נראה בסדר. כלומר לא משווק מדויק, אבל בסדר. מעניק ערך ללקוח. עונה על בעיות. המוצר קיים בשוק. יש סל מוצרים בסיסי. אפשר לפנות לכל מיני כיוונים. עברתי לחלקים האחרים: שוק, קהל, בידול, נכסים, מיתוג, קריאייטיב. אתם יודעים, כל מה שמרכיב בסופו של דבר את מערך השיווק, כלומר מה שגורם ללקוחות לבוא.

ואז אמרתי ללקוח: אתה יודע, יש משהו מאוד מבלבל באינטרנט. אם היית עסק פיזי, היה ברור לך מי הקהל שלך. הוא פשוט היה לידך. אם היית פותח את העסק שלך ברחביה, היית יודע שהקהל שלך הוא אמריקאיים שעלו לארץ, זקנים אשכנזים שגרים כאן עשרות שנים או משפחות צעירות של סטודנטים שיעזבו עוד רגע. אם היית פותח את העסק בהתנחלות, היית יודע שהקהל שלך הוא משפחות עם ששה ילדים. אם היית פותח את העסק בגבעת שמואל, היית יודע שהקהל שלך הוא בורגני ממעמד הביניים או סטודנטים בבר אילן.

בקיצור, היית יכול לדייק את המוצרים שלך אל הקהל שלך, להבין מה הבעיות שמטרידות אותם ואיך אתה יכול לפתור אותם – בדיוק כמו שבעל המכולת שלי מוכר חלות יוקרתיות בכל יום שישי, ולא חלות של אנג'ל, כי הוא מבין מי קהל היעד שלו ומה הוא מחפש.

אבל אתה לא יודע את זה, כי זה אינטרנט. אתה חושב: אני כותב לכולם. אתה חושב: כולם יכולים לקנות את המוצר שלי. זה נכון, אבל ההבדל בין 'יכולים' ובין 'יקנו' הוא שמיים וארץ. זה הופך את הסגנון שלך לגנרי (כלומר, לכללי, לחסר אישיות), זה לא מצליח לדייק את הבעיות שאתה מתמודד איתן ומציע להן פתרון, המוצרים שלך לא מוגדרים מספיק ואפילו אין לך מושג מי המתחרים הישירים שלך. אתה לא יודע כמעט כלום, כי אין לך מושג מי הקהל שלך באמת.

אז זהו, אמרתי. שיעורי בית, צעד ראשון: להבין מי הקהל שלך. מי יאמין לך? מי יחשוב שאתה זה שיפתור לו את הבעיות? מי יזדהה איתך? למי יש כסף ותשמח לעבוד איתו? מי קהל נוח בשבילך? שלב ראשון, תגדיר ותבין את הקהל שלך. רוב השאלות האחרות של השיווק שלך, וגם התשובות, יגזרו מההבנה הזו.

(ואחר כך שלחתי לו כמה דפים של ניתוח: מה העסק, מה הבעיות, ממה הן נובעות ואיך ניתן לפתור אותן, עד לרמת איך הפוסטים צריכים להיראות. כי ככה זה, תשובות כלליות צריכות יישום פרקטי).

רוצים לשבת איתי גם, להתייעץ על השיווק שלכם ואיך אפשר לשפר אותו? אני אשמח לעזור. פשוט שלחו לי הודעה.

נבל

איך שנאתי את סקאר כשהייתי ילד, יא אללה. בתיעוב עמוק, ביחד עם שאר נבלי דיסני שם רשעים ירקב: קרואלה דה וויל, אורסולה, גסטון. כולם ארורים. בכל אופן אני מדבר פה על סקאר, ואני רוצה להגיד ששנאתי אותו עוד לפני שהוא השליך את מופסה אל מותו. שנאתי אותו עם הצבועים, וידעתי היטב שהוא רע עוד לפני שהוא הוציא מילה אחת מהפה. רק מהצורה שבה הוא השתעשע בעכבר, אי שם בתחילת הסרט.

זה רגע קטן, אבל הוא מדוייק ברמה שלא תיאמן. הוא מדייק כח, שעשוע וחוסר אכפתיות. אנחנו מבינים שהוא נבל גם, כמובן, בגלל הרעמה שלו (שחורה) וטון הדיבור שלו (סרקסטי), אבל שניהם יכולים להיות מאפיינים של סיידקייק מוצלח. לשעשוע חסר תכלית בעכבר מסכן אין פרשנות אחרת: אנחנו יודעים על ההתחלה שסקאר הוא הרע של הסיפור ושמופסה הוא הטוב, רק בזכות חמש שניות של אנימציה.

ואני פותח כאן את טראומות הילדות שלי מכיון שבשבועות הקרובים אנחנו הולכים לעסוק בדמויות בסדנה המקוונת שלי: אנחנו נדבר על מה מרכיב דמות בסיפור, על דמויות בשירים ואיך הן עובדות, ולמה דמויות בסיפור נראות לנו כאיזו בובה אבל למעשה הן בשר מבשרינו, איך אפשר ליצור גיבורים אהובים ולא פתטיים, ואיך מאפיינים ברגע את הנבל כאיש רע למרות שהוא עדיין לא עשה כלום. ארבעה מפגשים על דמויות. איזה כיף!

והכי חשוב: לכבוד שבוע הספר יש חתיכת הנחה על הסדנה המקוונת: 95 שקלים במקום 155 שקלים. אם אתם מחפשים סדנה שתתן לכם השראה, כלים, מוטיבציה וקבוצה – אפשר להפסיק לחפש. בואו 

 

להצטרפות: https://app.icount.co.il/m/07bfa

רגע אחד שקט, בבקשה (קריאה)

כשהייתי בן שש עשרה הלכתי להתנדב בגמ"ח היד־שנייה של סבא שלי. זה היה, ועודנו, מעין מחסן שאליו אנשים מוסרים את הבגדים והחפצים שהם לא צריכים, והוא מעביר אותם לנזקקים, ואני הייתי הולך לשם בחופשים כדי להעביר ארגזים ממקום למקום וכדי לראות איזה חפצים אנשים מסרו, ובוקר אחד כשהתנדבתי שם מצאתי ספר אדום קטן שכתוב עליו 'נתן זך' ובכריכה צללית אישה שמישהו קשקש עליה בטוש כחול. פתחתי ודפדפתי קצת, והתאהבתי.

סיפרתי את זה שלשום, בסדנה המקוונת, כשדיברתי על המצפן הרגשי של הכתיבה, ואולי צריך להגיד, המצפון של הכתיבה. כלומר על הרגש שמניע ומיישר ודוחף את מה שאנחנו כותבים. דיברתי על איך מבדילים בין סיפור שבו מישהו רוצה להגיד לנו משהו ובין סיפור שמישהו כותב על פי תבניות מוכרות כי הוא 'צריך לכתוב סיפור', והזכרתי את נתן זך כי אמרתי, השירים המוקדמים שלו הם דוגמה מעולה לטקסטים שמאוד קשה לפענח עד הסוף, בטח בקריאה ראשונה, אבל הם אומרים לי משהו.

וכהדגמה, הבאתי להם את אחד השירים המפורסמים והמהממים בספר הזה, את 'רגע אחד'. זה שיר שכבר פירקו אותו לרסיסים והרכיבו אותו מחדש כמה עשרות פעמים, אבל תראו רגע איך הוא עומד מהמם כשיר שלם: תראו את הארמזים, תראו את הסיפור שמסתתר מאחור, תראו את המבנה הזה של געגוע, התנפצות, תקווה. תראו למה זך טלטל כל כך את השירה העברית. איך הוא מצליח להגיד, בלי מילים, את מה שניתן להגיד כמעט אך ורק בשתיקה.

ואמרתי, תראו, אפשר לפענח את השיר הזה. הנה: תראו את הדיוק שבדימויים. 'סהרורי כמו ים' זה אחד הדימויים המדוייקים שראיתי מעודי, והוא מצייר היטב את הסהר שמטיל אור על הים, ואת תחושת המרחב הלילי האינסופי מול הים, ואת תחושת חוסר המיקוד. 'ריק כמו ציפור' מצליח לדייק ריקנות שהיא לא התרוקנות אלא העדר, כמו ציפור שממריאה ועפה מכאן, ולא אמרתי עדיין מילה על 'קשה כמו אבן'. ולא אמרתי, אבל איך כל הסיפור מתכתב מושלם עם סיפור ההסתלקות של אליהו, עם אלישע שצועק 'אבי אבי' ואליהו שעונה לו כאן 'בני, בני', עם שולי האדרת, עם הרעש והשקט. כן, אפשר לפענח את השיר הזה. אבל תניחו רגע לפענוח; תרגישו את השיר.

וככה, כשמרגישים את השיר, ממש אפשר לחוש איך בבית הראשון עומד הבן כשהעולם כולו גועש והוא רוצה רגע שקט בתוך ההמולה הזו כדי להגיד – פספסתי אותו, או החמצתי אותו, ולא ידעתי. אף פעם אינך יודע שאתה מפספס כשאתה מפספס. תמיד בדיעבד אתה מגלה את ההחמצה הזו, והרי לא יכולתי לדעת. ובבית השני אפשר להרגיש איך הוא מתרץ לעצמו, אבל לא רק מתרץ אלא גם מאיר את האב. זה לא רק תיאור של החמצה, ההחמצה מתפתחת פתאום לתיאור, והתיאור הופך לכאב. ואז, בבית האחרון, הכאב הופך להשלמה, לסליחה. אינני מאשים אותו, הוא אומר, ומתאר איך דמות הרפאים של האב חולפת לידו, מניחה עליו יד מטאפורית, חומלת עליו, ובאופן כמעט אירוני – מקרבת ביניהם דווקא אחרי שהוא איננו שם. איזו סגירת מעגל מופלאה, בחיי.

ואת זה, אמרתי, שום ניתוח לא יביא לנו. אפשר לנתח, אבל לפעמים אין ברירה. יש שירה שמסתדרת היטב בחרוזים, במשקלים, במטאפורות, ואפשר להסביר אותה ולהתרשם מיופיה, אבל מי שלא מרגיש את הצעקה השקטה שבמילים 'רגע אחד שקט, בבקשה' שום ניתוח לא יעזור לו. יש שירים שאפשר להבין רק בלב.

(להצטרפות לסדנה: https://yehuda.ravpage.co.il/online)

איך כותבים פוסטים ויראליים

אני יודע, אני יודע, אי אפשר ללמד ויראליות בלה־בלה. ובכל זאת, יש דרך אחת שעובדת אם עושים אותה נכון. הנה היא:

לפני שלש שנים בערך כתבתי פוסט על סודה. נחשפו אליו, בהערכה גסה, יותר משני מליון איש. הוא היה הפוסט הכי מצליח שלי, בפער. כל כך מצליח שהתיישבתי שנה וחצי אחר כך וניסיתי להבין מה עבד בו. התיישבתי שוב וכתבתי פוסט דומה על טחינה, וגם הוא נהיה ויראלי בצורה מטורפת (בואו נגיד שאני עדיין מקבל כמה התראות, כל יום, שמגיבים ומשתפים אותו). קישורים בסוף והכל, אני רוצה להסביר רגע מה עשיתי ואיך אפשר לעשות את זה גם.

א.
ההתחלה של שני הפוסטים האלה הייתה בתשומת לב. חיפשתי רעיונות גולמיים שמכילים זיקה רגשית. איך מזהים? קוראים, מקשיבים לשיחות בשבת, ושמים לב מה גורם לאנשים לדבר + מה גורם לאנשים לתייג חברים שלהם בפוסטים + מה הם כותבים בפוסטים. עקבתי אחרי המון מצחיקנים בטוויטר, ואחרי עמודים כמו 'סטטוסים מצייצים' ו'ישראלים מצייצים' וכאלה, והתחלתי לשים לב למגמות.

למשל, המגמה שמחברת בין סודה ובין זיקנה. למשל, המגמה שמחברת בין קטשופ, טחינה, ואנשים שמוסיפים את המטבלים האלה לכל מאכל אחר. את המגמות האלה אפשר לראות גם בסטטוסים עצמם וגם בתיוגים של אנשים. בטוויטר אפשר פשוט לעשות חיפוש תגיות, בפייסבוק זה קצת יותר מורכב. בכל אופן, קצת קשב ושמים לב ומזהים את הנושא. צריך לשים לב שזה לא רק הרעיון, זה בעיקר הזיקה הרגשית – ההתלהבות של המגיבים, התיוגים וכדומה. יש כלים יותר מוצלחים בעולם למחקר טרנדים, אבל כיון שאנחנו לא מחפשים טרנדים אלא זיקה רגשית, נעזוב אותם לרגע בשקט.

ב.
אחרי שזיהיתי את החיבור הרגשי, ניסיתי לעבוד עם שאלות. הסיבה שעבדתי עם שאלות היא ששאלות מצביעות על ידע חסר, וממילא על ערך לקורא. זה נכון שהפוסטים האלה יכולים להיות ויראליים גם בלי הערך, אבל אני כותב ומשווק באמצעות ערך, אז ניסיתי לזהות ערך. במקרים האלה זה היה די קל. השאלה 'למה' הצביעה על הערך החסר: למה סודה קשורה לזיקנה? למה אנשים מוסיפים קטשופ להכל כשהם צעירים, אבל טחינה כשהם מתבגרים? מה קורה שם?

מה שיפה בשאלת 'למה' היא שאין לה תשובה 'נכונה' באופן חד משמעי. כל תשובה טובה יכולה לענות לשאלה. מה שחשוב הוא לא לוודא שהתשובה נכונה או מדוייקת, אלא שיש זיקה בין הרגש המקורי ובין התשובה. כלומר, אם השאלה היא למה אנשים מתחילים לשתות סודה כשהם מתבגרים, תשובה 'נכונה' יכולה להיות 'כי יש להם יותר חומציות בקיבה', אבל זו תשובה נטולת רגש. התשובה שצריך לענות היא 'כי סודה מסמלת את ה'להיות מבוגר".

ג.
מה שנשאר הוא רק לעטוף את זה במילים יפות ולשווק. יש לזה כמה כלים שלא זה המקום לפרוט אותם, אבל זה ניתן ללמידה. עוטפים במילים יפות, מפרסמים בזמן נכון, מתייגים כמה חברים רלוונטיים ומחכים שדברים ינועו. אחרי שזה מתחיל לצבור תאוצה, פונים לדפים שחיים מהדברים האלה (הצינור, סטטוסים מצייצים, בלה בלה) ומפנים את תשומת ליבם לויראליות שמתחילה לנוע. אם זה ערך רגשי לקבוצה מוגדרת (כמו דתיים, ירושלמים וכדומה) – פונים ומפרסמים בקבוצות ובדפים רלוונטיים. אפשר לבקש מחבר שיעשה את זה.

החידוד של הסעיף הזה הוא פנייה לקהל. זה א' ב' של שיווק אז אני לא מרחיב כאן. אבל בגדול, זה מבוסס על זה שהרבה זיקות רגשיות מבוססות על שייכות קבוצתית, חברתית, גילאית וכדומה. הפיצוח של הקהל הזה יוצר ויראליות.

ד. כמה שאלות ותשובות:
האם זה עובד תמיד? לא. חלק מהותי הוא לפצח את הרגש שמאחור, ואם לא מצליחים לעשות את זה, זה לא עובד פיקס. בכלל, אני מציע ללקוחות להתחיל מדברים שהם עצמם מרגישים כלפיהם משהו, אחרת הפוסט יוצא לא מדויק או שגוי לחלוטין.

למה אתה לא כותב רק כאלה? יש לזה מחירים. זה מתייג את הכותב בצורה מסויימת, מביא המון קהל שמצפה למשהו מאוד ספציפי, וגם קצת הופך לתבנית – מה שמרחיק את הקהל, שמרגיש שמפעילים עליו מניפולציות. ובעיקר בעיקר – שיווק מבוסס על מערכת יחסים ארוכת טווח, לא על חשיפה ראשונית לקהל רחב ככל שניתן. במילים אחרות, יותר יעיל לכתוב לא־ויראלי לאלף איש שמקבלים באופן עקבי תוכן שהם רוצים מאשר לכתוב ויראלי פעם או פעמיים לשלש מאות אלף איש ומעלה. יהיו לכם יותר המרות.

האם אפשר לעטוף בכמה צורות? כן. יש פוסטים שעטופים בצורה ספרותית, יש כאלה שנראים כמו הסבר פשוט ויש כאלה שמנסים להצחיק. זה שובר את התבנית וגם מאפשר מורכבות יחסית בתכנים.

האם זה הכלי היחיד שמרכיב ויראליות?
לא, מה פתאום.

תוכל לסכם לי מה אמרת בעצם? כן, אמרתי שבמקום לייצר ויראליות מאפס, כדאי לשבת על ויראליות שקיימת באופן קצת אחר. לזהות את הזיקה הרגשית שלה, לתת לה מענה נוסף שלא מופיע בתוכן המקורי, ולעטוף אותה אחרת לחלוטין.

—-
מקווה שעזרתי.
אהבתם? מוזמנים לעקוב, לשתף עם חברים ולהצטרף ללכתוב שיווקית, שם הפוסט פורסם במקור.

מוזמנים לשאול שאלות בתגובות.

גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי (על הפתיחה של 'הגלגול')

אוהבים לקרוא את קפקא כסופר אימה. לא כסופר בז'אנר האימה, סטייל אדגר אלן פו או סטיבן קינג, אלא כסופר שהאקט הרגשי המרכזי שהוא מעורר הוא אימה: העולם שהוא מתאר מעורר חלחלה, הוא מפחיד. אנחנו מרגישים במצוקה כשאנחנו קוראים את הסיפורים שלו, כמעט חסרי אונים. לא פלא הוא שהנובלה 'הגלגול' נפתחת ככה: בגרזן שמנפץ את הים הקפוא שלנו. כך סתם קם אדם, סוכן־נוסע, בוקר אחד, ומגלה שהפך לשרץ. הו, האימה.

וזה נכון. כלומר, קפקא מבעית. לא מבעית של צמרמורת. מבעית של חוסר אונים. מבעית של אבסורד הקיום האנושי. ולכן כל כך קשה לנו לקרוא אותו כקומי.

הנה, תראו את הפתיחה הזו. הצגתי אותה אתמול לחברי הסדנה המקוונת שלי (עדיין לא נרשמתם? למה, בעצם?). כמו שאמרתי, זו הפתיחה של הגלגול, אתם רואים עד כמה היא פתיחה קומית, בעצם? קצת קשה לראות, אני יודע; שנים של קריאת קפקא הפכו אותו למאיים. קשה לנו לשנות את המסגרת. אבל תנסו. שימו לב. אתם רואים את גרגור סמסא שוכב על הגב ומנענע את הרגליים? אתם רואים את השמיכה שמכסה אותו עומדת ליפול? אתם רואים אותו עצמו, את סמסא עצמו, שנהפך פתאום לשרץ? יש איזה קשר הדוק בין האימה ובין הקומי. משהו בגרוטסקיות הופך אותם לשני הצדדים של אותו המטבע.

אולי נעשה תרגיל אחר. חשבו על הסיפור הזה לא בתוך המסגרת של האבסורד. תחשבו עליו בתור סרט מצויר שאנחנו יודעים שהוא אמור להיות מצחיק. סטייל טום וג'רי. סטייל בוג'ק הורסמן. סטייל איש משפחה. האמת ש'איש משפחה' זו דוגמה קלאסית, כי זה משהו שיכול לקרות שם. אתם רואים את הגרוטסקיות הזו יוצרת פן קומי בסיפור שלכאורה אין בו טיפת קומיות? למשל, 'הטירה' של קפקא בקלות יכול היה להפוך לסיפור של אפרים קישון, אלמלא היה של קפקא. הנרטיביות אותה נרטיביות. רק ההומור פחות מודגש.

אני חושב שזה מה שהופך את קפקא לסופר יהודי. כלומר, בלשד עצמותיו. זה הומור יהודי, אם אפשר לכנות אותו ככה. קשה לזהות אותו מפני שאנחנו רגילים שהומור מתפקד בתור בידור, לא כהנכחת הקושי: אנחנו הולכים לסטנדאפ כדי לבלות או להתפרק. אנחנו רואים סדרות מצחיקות כדי לנוח מעמל היום שלנו. אבל ההומור הזה הוא לא הומור של פורקן, אלא הומור של העמסה, או של הנכחת המתח. זה סוג ההומור שבו הבריון השכונתי מאיים על הגיבור שלנו ואז אומר 'אה, סתם צחקתי', ואנחנו יודעים שהוא לא סתם צחק. אנחנו מבועתים, אבל מחייכים, מפני שמה כבר נותר לנו לעשות.

(ואם עדיין לא נרשמתם לסדנה המקוונת שלי, זה כדאי ושווה. ההרשמה כאן:
https://yehuda.ravpage.co.il/online)

הילד שנשאר בחיים (על הפתיחה של הארי פוטר)

בשבוע שעבר, במפגש הראשון של הסדנה המקוונת דיברתי על אחת הפתיחות האהובות עלי בעולם, הפתיחה של הילד שנשאר בחיים, הידוע גם בכינויו הארי פוטר. אני אוהב את הפתיחה הזו מהמון כיוונים שונים (למשל, שהיא מנקודת המבט של הדוד ורנון, והיא מעוררת מתח וסקרנות וציפייה), אבל בעיקר בעיקר אני אוהב את ה'תודה ששאלתם' הזה, שהוא יופי גדול.

ולמה אני אוהב אותו, כי תעצרו רגע. תשאלו את עצמכם: מי אומר את ה'תודה ששאלתם' הזה? על פניו זה משפט של הדרסלים, שנדרשים לדווח על היותם נורמלים בהחלט, ואחרי שהם מדווחים (מי לעזאזל נדרש לדווח דבר כזה?), הם אומרים 'תודה ששאלתם' מתוך נימוס. וזה נכון, ברובד האחד, זה משפט מנומס של הדרסלים. אבל למי הם אומרים אותו? מי זה ה'שאלתם' הזה?

אז זהו, שזה אנחנו. כלומר, הקוראים. וברגע הזה קורה משהו מאוד יפה, שבו זה לא הדרסלים שאומרים 'תודה ששאלתם' אלא ג'יי קיי רולינג מתרווחת על מושבה ופונה אל הקוראים ואומרת או, תודה ששאלתם, באמת, חשבתי שכבר לעולם לא תשאלו. סוף סוף יש לי את ההזדמנות לספר לכם את הסיפור המגניב הזה שאני שומרת בבטן כבר המון המון זמן. ה'תודה ששאלתם' זו פניה מהכותבת (המספרת) אל הקורא, וככזו היא עושה צעד ראשון חשוב במערכת היחסים שבין כותבת וקורא: היא מבססת אמון.

וזה מוזר, האמון הזה. כי הוא לא אמון מהסוג של 'היא הולכת להגיד לי את האמת' כמו שאנחנו מצפים ממערכות יחסים אמיתיות. זה אמון מהסוג של 'אני בידיים טובות' ושל 'יהיה מעניין' ובעיקר 'יש פה מישהי אמיתית מאחורי הסיפור הזה, והיא לא סתם מורחת לי את הזמן. באמת יש לה מה להגיד לי'. וכפתיחה למערכת יחסים – זו פתיחה מושלמת.

 

(רוצים להצטרף גם? זה כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online)

איך ליצור בידול בין תמונות דומות בדף העסקי

"שלום יהודה, משמח מאוד לראות שאתה מעלה שאלות ותשובות! אשמח לשמוע תשובה גם לשאלה שלי:

אני מעצבת פנים וככזו יש לי הרבה מאוד תמונות של דירות שעיצבתי. אני מבינה שכדאי להעלות את זה לפייסבוק או לאינסטגרם כדי להראות את העבודה והאיכות שלה וגם כדי לשדר פעילות. הבעיה היא שחלק ניכר מהדירות הן דירות נופש, ולכן הן מעוצבות באופן יחסית דומה. קודם כל, האם זה בעיה לחזור על תכנים? ושנית, זה לא משעמם להעלות תמונות דומות שוב ושוב?

חגית"

היי חגית, בוקר טוב.

קודם כל משמח גם אותי. איזה כיף ששלחת לי שאלה! ועוד שאלה מעולה, בנוסף לכל. הבעיה שלך היא בעיה שמשותפת לא רק למעצבות פנים (ולמעשה, רוב מעצבות הפנים מעצבות חללים שונים ויש להן הרבה מאוד חומר ייחודי שלא חוזר על עצמו), אלא גם לכל עסק שעושה את אותה העבודה (או עבודה דומה מאוד) שוב ושוב – החל מבוני אתרים וכלה בעסקים עם מוצר אחד (כמו בוני גיטרות או מייבאות מנשאים לתינוקות). זה נכון שאפשר לגוון בפרסום, אבל בסוף – כל מה שקשור למוצר, יצא יחסית זהה. כן, זה קצת משעמם. מה עושים?

אני אתחיל בזה שלא תמיד מה שנראה לנו בעיה הוא אכן בעיה. קחי בחשבון שבניגוד אלייך, הלקוחות שלך לא מקבלים אותך נון־סטופ לווריד. הן גוללות את הפיד, מגיעות לפוסט שלך, אם זה מוצא חן הן נהנות, אם לא הן ממשיכות הלאה. הרבה פעמים הן יגיבו או יתעניינו לאו דווקא בגלל התמונה של המוצר כמו בגלל הזיקה הרגשית שלהן אלייך, דברים שאפשר לעשות באמצעות שיתופים מהחיים שלך, תיעוד של תהליך העבודה, אפילו מחשבות כלליות על עיצוב פנים (נניח כמו כאן:נעליים וקומקום – מחשבות על עיצוב, על החיים ועל דברים יפים) כל מיני דברים כאלה. ברור שלא כל העמוד שלך צריך להיות תמונות של דירות שעיצבת. בקיצור, זו לא בעיה כזו גדולה.

ובכל זאת, לקוחה חדשה תראה את העמוד שלך, תחפש תיק עבודות ותגיד 'היי, הכל אותו הדבר', לקוח אחר יחפש ויגיד 'אה, היא וואן טריק פוני'. אז כן צריך לפתור את זה איכשהו.

הפתרון שאני מכיר הוא כפול: 
א. להתמקד בפרטים ולייצר שוני. 
ב. להשתמש בסיפורים.

הפתרון של הסיפורים הוא לא שלי. מעצבת פנים מבריקה ששכחתי את שמה (מוזמנת לפנות ואתייג אותה) סיפרה שכשהיא ניסתה לתת אישיות לדירות, היא כתבה מי התארח בהן לאחרונה, או מה מביא את האורחים להתארח שם, ואפילו סיפורים ארוכים יותר כמו רגעים רומנטיים אחרי חודשים עמוסים וכמו טיול שהובטח לפני חמש שנים. הסיפורים היו כמו סיפורים, כלומר עם דמויות ושמות ובדיחות קטנות, וזה יוצר אישיות אחרת לכל דירה ומבדל אותה מהדירה האחרת. זוג יעדיף חדר שקט, הורים יעדיפו גישה למרחב משחקים; בקיצור, התמונות של הדירות די דומות, אבל הן לא נקראות דומה, בגלל הסיפורים שעוטפים אותן.

הבעיה היא שגם סיפורים מתחילים לחזור על עצמם באיזשהו שלב. והפתרון לזה הוא לא לנסות לתפוס את התמונה כולה, או ליצור תמונת פינטרסט, אלא להתמקד בפרטים ולספר גם עליהם סיפור. אם יש אגרטל שמזכיר לך את סבתא שאהבה לשים באגרטל שלה את המטאטא, צלמי רק את האגרטל וספרי על סבתא. תתמקדי בפרטים הקטנים והאישיים שהופכים את הדירה הזו לשונה. ככה, למרות שכל הדירות מעוצבות דומה באופן כללי, הפרטים יודגשו ויתנו את התחושה שאת לא מעצבת של סגנון אחד.

בהצלחה,
יהודה.

__________

(יש גם לכם שאלות שקשורות לכתיבה או לכתיבת תוכן? שלחו לי בפרטי ואענה עליהן כאן!

רוצים שאעזור לכם לנהל את הדף העסקי או את הבלוג? דברו איתי