איך אפשר לבטוח במילים

לפני כמה חודשים שאלה אותי Elana Schwartz, שהיא אשפית של מילים וגם הייתה אצלי בסדנת המבוא, את שאלת הבטחון בכתיבה:

"איך בעצם אתה יודע אם המילים שלך טובות? ומתאימות למסגרת אליה הן נשלחות? זה עניין של ידיעה/ שאלה/ בטחון מתחדש כל פעם?
איך שמים בטחון במילים?"

כתבתי לה חזרה:
"איך אני יודע שהמילים שלי טובות? אני לא יודע. אבל אחרים יודעים. אני יודע שהמילים שלך טובות."

והיא ענתה: "זה עונה לתשובה ולא לתחושה ואיזה באסה כי זה העניין בעצם."

ואני כתבתי:
"כן, אני יודע. אבל השאלה שלך הייתה שאלה גדולה מדי מכדי לענות לה, וניסיתי לענות בכנות. אני באמת לא יודע. אני חושש כל סיפור מחדש, ואני מחפש את האשרור החברתי כדי להגיד לעצמי 'זה נכון, מה שאתה עושה'. אבל כבר נכשלתי בחיים, קיבלתי ביקורות קטלניות, לא זכיתי בתחרויות וזלזלו בי ובכתיבה שלי. אז זה קשה, ובעצם שני הדברים היחידים שגורמים לי להמשיך לכתוב זה הרצון שלי להגיד דבר מה לעולם והאמונה שלי באנשים שמעודדים אותי, שהם לא מעודדים סתם, שהם מאמינים באמת בכתיבה שלי. בסוף בסוף, כמו שניסיתי להגיד במפגש הראשון, אני חושב שכתיבה היא תקשורת. כמו בכל תקשורת יש בה מרכיב של 'אני רוצה להגיד משהו' אבל גם את המרכיב של 'אתה רוצה לשמוע אותי', ולהפך. אולי לכן אני לא כל כך מאמין בכתיבה שלי, אבל מאמין גדול בבני אדם."

—-
(זו שאלה שצצה שוב ושוב בצורות שונות, בפורומים שונים, אז חשבתי שיהיה בזה תועלת.

וגם:
כאן נרשמים ל נקודה; פסיק שלנו:
https://lp.vp4.me/eohf
כאן נרשמים לעדכונים על הסדנאות והקורסים הבאים:
https://yehudagizbar.com/הרשמה-לסדנאות

מחכה לשמוע מכם ומכן.)

מההתחלה לסוף

אבל אתה יודע מה הבעיה? הבעיה היא שסיפורים זה משהו שמנוגד לאינטואיציה שלנו כבני אדם שחיים בעולם, כאילו, עם זמן ומרחב והכל. לא שהסיפורים עצמם מנוגדים לאינטואיציה, זה דווקא אחלה, הם עובדים נהדר, אבל לבנות אותם? להמציא אותם? לכתוב אותם? זה ממש מנוגד לאינטואיציה. אנחנו לא עובדים ככה כבני אדם.

הנה נניח תחשוב על עצמך. אני שואל אותך תגיד, מה אתה עושה בחיים, אתה אומר לי אני עיתונאי. לפני זה הייתי במקומונים של ידיעות תקופה ולפני זה קצת ב'במחנה' ז"ל וכתבתי קצת לעיתון של התיכון שלי. מה אתה עושה בעצם? אתה הולך אחורה. מתחיל מההווה, והולך אחורה בעבר.

וזה לא רק בקורות חיים ככה, זה בהכל. אתה רואה כוס שבורה על הרצפה, אתה אומר לעצמך איך היא נשברה? כנראה הכלב קפץ על השולחן. איך הוא הגיע לשולחן? אה, הזזתי בטעות את הכלוב שלו כי הייתי צריך גישה חופשית לארון. אז לזה, אדוני, קוראים ללכת מההווה לעבר. הסיפור זז אחורה. אנחנו יודעים מה הסוף שלו, ומשחזרים איך הגענו לכאן.

אבל סיפורים, אחי, בייסיקלי, סיפורים צריכים ללכת הפוך. מהעבר להווה. כדי שמי ששומע אותם או מי שקורא אותם ילך איתם צעד אחר צעד כפי שהם התרחשו. כדי שהם יהיו מסקרנים, או מותחים, או מעניינים. אפשר לזרוק קצת הווה כדי שתהיה סקרנות, אבל סיפור ממש שהולך מההווה לעבר, זה עבד רק ב'מומנטו' וגם שם היינו צריכים איזו בעיית זיכרון. אחרת אי אפשר.

אתה מבין? מנוגד לאינטואיציה! ולכן הרבה כותבים מתחילים עובדים הפוך. כלומר כותבים על דמות שהולכת ברחוב ומהרהרת על מה שקרה לה בעבר. או שהם כותבים רק הווה, בלי התקדמות, וכלום לא קורה בסיפור שלהם. אבל זה לא מעניין ככה. זה לא עובד. סיפורים הם כמו החיים, והם נעים באותה דרך בזמן: מהעבר אל ההווה, לא להפך.

ולכן, מה שאני אומר זה שאם יש לך סיפור, ואם אין לך סיבה ממש טובה כדי לחרוג מהכלל הזה, תתחיל מהנקודה הכי מוקדמת שלו. מהכי עבר. מהנקודה בה הוא מתחיל (או לפחות מהנקודה בה הוא מתחיל להיות מעניין). ותמשיך לאט לאט עם הזמן עד לנקודה בה הוא מסתיים. כמה פשוט, ככה יעיל.

(אפשר להירשם כאן לעדכונים על הסדנאות הבאות:
https://wp.me/P83gZR-8l)

דלדולה של הרוח בישראל

שנת הלימודים נפתחת היום באוניברסיטאות ובמכללות, ואחרי איחולי הצלחה לבביים לכלל הסטודנטיות והסטודנטים שמתחילים היום, אני רוצה להגיד כמה מילים על האקדמיה:

משום מה, אולי בגלל עודף אקדמיזציה בישראל, אנשים מבלבלים כל הזמן בין תחום ובין לימודי התחום. זו סיבה טובה להזכיר: כלכלה היא לא 'לימודי כלכלה', מתמטיקה היא לא 'הקורס של פרופסור נווה', והספרות אינה 'סמינר בין מחלקתי בספרות היידיש'.

הזיהוי של 'מדעי הרוח' עם 'הרוח' אינו נכון. לחקור את הספרות אין משמעו לחוות או להנות מהספרות ואפילו לא (שומו שמיים) להבין את הספרות. אולי זה התחיל ככה – ועדיין ממשיך ככה במקומות מסוימים – אבל מרבית חוקרי הספרות הולכים, לאחרונה, בכיוונים אחרים, משמימים ברובם, שכל קשר בינם ובין הרוח שנושבת בין דפי הספר אותו הם חוקרים – מקרי בהחלט. וזה נכון גם (ובצורה קשה יותר) לאגפים אחרים בכל מה שנקרא 'מדעי הרוח'.

אולי אנשים לא הולכים ללמוד את זה לא כי הרוח לא מעניינת אותם, ולא כי פילוסופיה היא אזוטרית פתאום (תמיד היא הייתה), אלא כי אנשים הבינו שלחקור בצורה אקדמית את הדברים שמעניינים אותם אין פירושו להתעניין ולדבר בדברים המעניינים אותם. כך שכשלונם של 'מדעי הרוח' בלמשוך תלמידים, מעיד על כשלונה של האקדמיה בלהוות מוקד של רוח, יותר מאשר הוא מעיד על כשלונה של הרוח עצמה.
__
מה אתם חושבים?

תסכנו את הדמויות שלכם (לפעמים)

טוב, רוב המקומות בסנדאות התמלאו וזו סיבה טובה לחזור לאיזה פרוייקט שזנחתי בשנה האחרונה. אני מדבר כמובן על #פרוייקט_פיקסאר, ועל הניסיון שלי להקיף את כללי הסטוריטלינג של פיקסאר ולהתווכח איתם קצת.


זה הכלל השש עשרה, וככלל שש עשרה הוא דווקא כלל שנשמע לנו הגיוני. בגדול, הוא אומר שאסור לקורא לדעת את הסוף מראש. כלומר, אסור לו לדעת האם הדמות תנצח או תפסיד, אסור לו לנחש את העלילה, מפני שהאכפתיות שלו לדמויות ולמה שיקרה איתם נובעת, ישירות, מהעובדה שהוא לא יודע מה יקרה איתם. אם הוא ידע בוודאות שהדמות הולכת לנצח, לא יהיה אכפת לו ממנה.

וזה, כמובן, שטויות.

רגע, שנייה. זה לא רק שטויות. אחד משלשת האלמנטים המרכזיים שמייצרים אפקט על מישהו שצורך יצירה נרטיבית הוא המתח. כלומר, אחת הסיבות המרכזיות שאנשים ממשיכים לקרוא סיפורים היא כי הם רוצים לדעת מה יקרה לדמויות בעתיד. ולכן זה חשוב, לפעמים, לתת לדמויות אפשרות אמיתית להפסיד.

זה חשוב גם מפני שבאמת, יותר אכפת לנו מדמויות כאשר אנחנו דואגים להם, ואנחנו דואגים לדמויות כאשר משהו יכול לקרות להם. אם שום דבר לא יכול לקרות להם – אם אין להם סיכוי *אמיתי* להפסיד – אנחנו פחות חוששים, או דואגים, או אכפתיים, כאשר קורה להם משהו, כי אנחנו אומרים 'טוב, יהיה בסדר', ובסוף אכן יהיה בסדר.

אבל זה רק חצי מהסיפור. שליש, ליתר דיוק. מפני שלא כל הסיפורים הם כאלה. למשל, אנחנו יודעים בוודאות שהרקול פוארו יפתור את התעלומה בסוף, אבל זה לא הופך את הסיפור לפחות מותח, כי אנחנו מסתקרנים לדעת גם *איך* זה יקרה, ולא רק *האם* זה יקרה. וזה נכון אפילו לסיפורי מתח, אבל ממש לא רק לסיפורי מתח. יש סיפורים שמתחילים בנקודת הסיום והולכים אחורה, יש סיפורים שמספרים לנו על ילדותם של דמויות שאנחנו מכירים, ויש סיפורים שמספרים לנו סיפורים שאנחנו מכירים, וזה בסדר.

תחשבו, למשל, על יוון הקלאסית. בכל שנה נערכת תחרות מחזאות בחגיגה השנתית ע"ש דיוניסוס. המחזאים מעלים קטעים מתוך המיתוסים היווניים העתיקים. כל הצופים באולם – בלי יוצא מן הכלל – מכירים את הסיפור. כולם יודעים שמדיאה רוצחת את ילדיה. כולם יודעים שאגממון מקריב את איפיגניה ונענש על זה בחזרתו לבית. השאלה העיקרית היא לא 'מה יקרה' אלא 'איך זה יקרה', ולא מעט פעמים זה הרבה יותר מסקרן.

והנקודה השנייה, החשובה יותר, היא שאכפת לנו מדמויות לא רק בגלל מה שיקרה איתן בעתיד. יש דמויות שאכפת לנו מהן כי אנחנו מזדהים איתן. יש דמויות שאנחנו מחבבים. יש דמויות שאנחנו רוצים לראות מה הן יכולות לעשות (היי, קוסמים מגניבים). באופן כללי אכפת לנו מדמויות על אותם עקרונות שבהם אכפת לנו מבני אדם. ולא תמיד – אפילו בדרך כלל זה לא – מפני שאנחנו חוששים שהם הולכים להפסיד משהו.

אבל זו גם סיבה טובה, ללא ספק.


(נותרו שני מקומות בסדנת כתיבת הסיפורים שלי. ירושלים, ראשון בערב. דברו איתי. ואם אתם מתלבטים, פנו אלי ואראה לכם סילבוס לדוגמה ואפילו את השיעור הראשון).

מתי שמים פסיק ומתי שמים נקודה

מלא אנשים מסתבכים עם הקטע של הפיסוק. משום מה נוצרה התחושה כאילו אם אין לך מושג מהי פסוקית תמורה אין לך שום דרך נוחה לפסק. זה, כמובן, שטויות. פיסוק הוא הרבה יותר אינטואיטיבי ממה שנראה לכם. חלקים ממנו, לפחות.

באתרי אינטרנט שונים נותנים את העצה של 'שימו פסיק בכל מקום שבו אתם לוקחים נשימה כשאתם מקריאים את הטקסט בקול'. יש בזה משהו, אבל בעיקרון זה הפוך – אנחנו לוקחים נשימה בכל מקום שיש פסיק. זה מה שפסיק מאותת לנו. אם מישהו שם פסיק בכל מקום שבו הוא לוקח נשימה, שלא יקריא בקול וישר ישים פסיקים.

הצורה הכי נוחה שמצאתי לחשוב על פיסוק זה כמו שחושבים על לסדר את כל הבגדים שמונחים לכם על המיטה בערימה. כלומר, ברור שמה שצריך לעשות הוא לקפל אותם ולשים אותם בערימה, ואפילו למיין את הערימה לפי סוודרים / מכנסיים / חולצות / תחתונים, אבל לרוב אנחנו משתמשים במדפים שונים או בערימות שונות על אותו המדף כדי לארגן, לסדר ולמיין את הערימה הזו.

אז זהו. הארון הוא הפסקה שלכם, והמדפים הם הפסיקים והנקודות. טקסט, כל טקסט, הוא בלגן שלם של מילים, משפטים, תיאורים, נושאים שונים – והכל בבת אחת. מה שנקודות עושות זה לסדר את הנושאים האלה במדפים. למדפים האלה קוראים משפטים. ומה שפסיקים עושים זה לסדר את המדפים האלה בתוך עצמם, ולזה קוראים חלקי המשפט.

וזהו.

כלל אצבע? הוא דורש מחשבה אבל זה מה יש:

נקודות שמים כשמחליפים נושא.

פסיקים שמים בין חלק לחלק כשהמשפט מורכב מכמה חלקים. בשביל לתרגל את זה עמדו מול משפט שלם ונסו לפרק אותו לחלקים. ככה תגלו שגם "כמו כן" בתחילת משפט זה חלק נפרד, וגם ביטויי ניגוד כמו 'אבל' ו'אולם' הם חלק נפרד. זה גם יסביר לכם למה יש פעמים שאפשר לשים פסיק לפני וא"ו החיבור, למרות מה שאמרו לכם ביסודי.


את מה שכתוב כאן כנראה שלא אסביר בסדנאות המבוא לכתיבה שלי, אבל המון המון דברים אחרים כן. למשל, איך מזהים מה הנושא של המשפט ואיך מפרקים טקסט לחלקים קטנים. מוזמנים לראות את הסילבוס ולהירשם: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10215590917000133&set=a.2751371837601&type=3

חומר של סדנאות כתיבה

חברים שואלים אותי לפעמים בשמחת תורה, בהקפות ברחוב ליד 'יקר', יהודה, מה אתה עושה אחרי הטיול ואחרי החגים. לאיזה חיים אתה עומד לחזור. ואני אומר אה, זה פשוט, אני עצמאי. והם אומרים רגע, מה אתה עושה, ואני אומר אה, אני מעביר סדנאות כתיבה. והם אומרים תגיד, מישהו בא לסדנאות שלך? ואני אומר כן, אולי תבואו? והם אומרים פחח לא, אני לא חומר של סדנת כתיבה.

אני רוצה להגיד על זה משהו. אין דבר כזה, 'חומר של סדנת כתיבה'. זו הנפצה. דימוי שנכנס לנו לראש כי אנחנו חושבים על משוררים עם קסקט, נפש מיוסרת, שובל של אהובות שבורות לב ובקבוק ערק חצי ריק. זה לא מי שבא לסדנת כתיבה. הם לא צריכים אותי, ואני לא יכול לתת להם את המענה שהם מחפשים. כשאנשים כאלה מגיעים אלי אני שולח אותם לרבקה מרים (באמת), ומקווה שהיא תפתח עוד סדנה בזמן הקרוב.

אנשים מגיעים לסדנאות שלי כי הם מחפשים זמן לנשום בתוך העבודה או הלימודים שלהם. כי הם מחפשים להכיר את עצמם, כי הם כותבים ורוצים לשמר את זה. יש להם סדנה ייחודית. אחרים באים כי הם סופרות או תסריטאיות או עיתונאים (בהמונים) או מעצבי משחקי מחשב, וצריכים לדעת לספר סיפור. גם לזה יש לי סדנה. אחרים מגיעים לסדנאות כי הם סתם, רוצים לדעת לכתוב. לא רוצים לכתוב סיפור או שיר, רק להכיר את הבסיס של הבסיס. מבוא לכל הדבר הזה שקוראים לו 'כתיבה'. רוצים לדעת להניח את המילים יפה זו לצד זו. יש סדנה גם בשבילם.

יש גם אי אלו משתתפים שבאים עם התחושה שהם ימצאו בסדנאות מישהי או מישהו ויפתחו איתו זוגיות. לא רעיון רע, אחרי הכל, למרות שיש לא מעט נשואים, הורים ואפילו זוגות שמגיעים יחד לסדנאות שלי. אני מודה שבינתיים לא ידוע לי על אף זוג שיצא מהסדנאות (מהקבוצה, לכתוב בקבוצה, דווקא יש), אבל אני כן יכול להגיד שמי שבא,יצא עם חברים. בוודאות.

אלה הנשים והאנשים שבאים לסדנאות שלי. הם מכל הארץ, דתיים וחילונים, בנים ובנות, רובם המוחלט צעירים (עשרים עד ארבעים), חלק ניכר מהם באים לסדנה נוספת, שנייה או שלישית (עכשיו מתחילה אצלי מישהי את הסבב הרביעי שלה). הם לאו דווקא כותבים מגיל אפס (אבל אצל חלק ניכר מהם הכתיבה תופסת מקום בחיים. ואם לא לפני הסדנה, אז אחריה), ולאו דווקא יוצרים עם קול רך ובקבוק ערק חצי ריק. הם די דומים לכם, למען האמת, והם אנשים נהדרים אחד אחד.

ואם גם אתם כאלה. בואו.

____________
הסבב הקרוב מתחיל בעוד שבועיים. יש שלש סדנאות בירושלים ושתיים ביקר תל אביב. יש סדנה בבוקר ויש סדנה בערב, יש הנחות לסטודנטים וחיילות, ולמי שיספיק להירשם השבוע – עד מוצאי שבת כולל – תהיה הנחה של חמישה אחוזים. חבל לפספס אותה.

ההרשמה כאן.

חורף טוב שיהיה, ותחילת עונת־פרסום־סדנאות שמחה לכולנו.

אז מה קורה עם 'גלידה'?

כבר שנתיים שאחת השאלות שאני הכי נשאל היא 'מה קורה עם גלידה'. גלידה, הרומן בהמשכים שפרסמתי בפייסבוק לפני כשנתיים, זכה בשיאו לתנופה מרשימה ולכמה אלפי קוראים שקראו אותו פרק אחר פרק, אבל אז הוא עצר, והפסיק, וככל הנראה בא ללמד אותנו על גורלם של סיפורים בהמשכים בפייסבוק – או על בעיה אחרת, מהותית יותר לכותבים, שקשורה לבחירות שאנחנו עושים בתחילת הדרך של הסיפור שלנו.

כתבתי בפוסט הקודם שמה שקרה עם 'גלידה', הרומן שלי, זו, בעצם, אותה הבעיה שקרתה לג'ורג' מרטין ב'שיר של אש ושל קרח'. האמת היא שלמרטין מגיע פוסט ארוך משל עצמו שמסביר משהו על הצורה שבה הסיפור שלו עובד, אבל הפוסט הזה עוסק בנקודה שבה הסיפור שלו *לא* עובד. ספציפית יותר, במה שקורה לסיפור בספרים הרביעי והחמישי, ובסדרה – בעונות האחרונות.

אם קראתם את שיר של אש ושל קרח, אתם בטח יודעים שהסיפור הגדול של מרטין עוסק במה שקורה אחרי שהמלך הופל והמלך הנכון הושב על הכיסא. וליתר דיוק, בניסיון הריאליזציה של הפנטסיה; השאלה ממנה הסיפור יוצא הוא 'מה קרה אחרי הסוף המוצלח?', וזו שאלה ריאלית: מה קורה כשהמלך הטוב מזדקן. מה קורה כשאין לו כח להתעסק בשאלות של כסף ושל ממשל. מה קורה כשדרקונים, שהם חתיכת יצור מסוכן, באמת מתחילים לעוף בעולם, וכן הלאה וכן הלאה. זו יופי של נקודת פתיחה, באופן כללי, והסיפור של מרטין פותח, כמו כל סיפור טוב, שני צעדים אחרי נקודת הפתיחה האמיתית שלו. עד כאן זה מושלם.

הבעיה הגדולה של הסיפור הזה הוא ריבוי נקודות מבט וריבוי דמויות; כשאין לנו גיבור אחד, אלא אוסף של גיבורים (לרבות אנטי־גיבורים, וכאלה שאנחנו לא מצליחים להחליט אם הם טובים או רעים), לכל אחד יש סיפור משלו. סופרות וכותבי סדרות עוקפים את הבעיה הזו על ידי סימון דמות אחת בתור הדמות הראשית, כששאר הדמויות מסתובבות סביבה עם הסיפורים שלהן – שלעיתים משיקים ולעיתים לא. מרטין בכוונה לא מסמן דמות ראשית (לדעתי הייתה לו בהתחלה, אבל זה לדיון אחר), ומה שקרה לדמויות שלו הוא שהן התחילו ללכת בכיוונים מנוגדים.

ככה זה בחיים האמיתיים, ומהבחינה הזו מרטין נשאר נאמן לאמת הספרותית שלו, אבל סיפור אינו כלל החיים האמיתיים, אלא סימון של רגע בתוך כל צירי העלילה והזמן שנעים ללא הרף: מין הקפה בעיגול של נקודת ההצטלבות בין כמה קוי עלילה, תחימה שלהם בהתחלה ובסוף. כשזה לא קורה, הסיפור מתבלגן לחלוטין. אנחנו לא זוכרים מי זה מי, ומה הקשר ביניהם, ומה המניע של כל אחד, ובעיקר לא מבינים איך כל הסיפורים מתאחדים לכלל סיפור אחד, שלם. התפרים מתחילים להיות בולטים, ומבקרי אינטרנט כותבים 'העונה החדשה פחות טובה מקודמתה'. ככה זה עובד.

עד כאן מרטין, כפרה עליו. אני סומך על הגאון שיפתור את הבעיות, יביא את ג'ון סנואו למקום מבטחים ואת אריה סטראק למקומה הראוי לה. היא הדמות האהובה עלי. סליחה. בכל אופן, זה בעניינו הוא.

מה שקרה לי עם 'גלידה' היה שהסיפור התחיל בתור שעשוע פייסבוק. היה סיפור אחד, ממנו יצא סיפור שני וסיפור שלישי ולאט לאט הסיפור התחיל להתפרש לרוחב, כלומר – הוא לא נע בזמן (לא הייתה עלילה), אלא חשף עוד ועוד דמויות וחיבורים והיסטוריה, ובעצם יצר עולם (של ישיבת הדרת פנים) קפוא, ללא תנועה, עם כמות לא קטנה של דמויות. די מוקדם יחסית הבנתי את זה, והתחלתי להניע את הדמויות בזמן ולהוביל אותם עלילתית, ואפילו התחלתי לבנות סיפור אמיתי, כמו שצריך, מהדמויות שלי.

אלא מה, ריבוי הדמויות הראשיות גרם לאותה בעיה שקרתה למרטין. כלומר, כל דמות התחילה ללכת בכיוון שלה, והסיפורים לא נגעו זה בזה. אפשר לכתוב ככה ספר, אבל זה לא מה שרציתי לעשות, ובכל השנה האחרונה ניסיתי לחשוב איך אפשר לפתור את הבעיה הזו ולספר סיפור אחד עם התחלה ועם סוף בלי לוותר על אף אחת מהדמויות, או לפחות בלי לוותר על אף אחד מהדמויות שאני מחבב. יש לי תיקיה כזו, בבית, מלאה בדפי טיוטה ושרטוטים וקוי עלילה ודמויות משנה וניסיון לאסוף את כל צירי העלילה של כולם לכדי סיפור אחד עם ציר עלילה ראשי.

ככל שאני רואה כרגע, זה לא עובד.

בטיול שעשינו לאחרונה ישבתי על הבעיה הזו וניסיתי להבין מה הדבר הנכון לעשות, בהתחשב בזה שיש לי כבר משהו כמו חמישים אלף מילים כתובות. הפתרון שהגעתי אליו הוא שאין ברירה. צריך למחוק את כל המילים ולהתחיל מחדש בצורה מסודרת. את האמת, בתוך תוכי ידעתי שזה יהיה הפתרון, אבל רק בטיול הצלחתי לשכנע את עצמי לפתוח קובץ חדש, לקרוא לו 'גלידה', ולהתחיל לכתוב. זו חתיכת החלטה מבאסת, אני חייב להגיד, ואין הרבה דברים צובטי לב בכתיבה כמו לזרוק הכל לפח ולהתחיל מחדש, אבל כמדומני שלא הייתה לי ברירה.

הסיפור מתקדם כרגע בקצב סביר יחסית. אני מקווה לסיים את זה השנה כך שהסיפור יוכל לצאת שנה הבאה. הסגנון של הסיפור נשאר, כרגע, אותו הסגנון. לא כל הדמויות יקבלו את המקום הראוי להן, לא כל הסיפורים יושלמו, וספק אם נדע מה קורה עם אבא ואמא של נעמה בוזגלו, אבל רוב הדמויות מוצאות את עצמן בעלילה המחודשת, וכמדומני שזה מה שחשוב.
____
אם יש שאלות כלשהן בנושא שאני יכול לענות עליהן בלי לחשוף או להרוס את הסיפור, כמדומני שזה המקום. אם אין אבל בא לכם סדנה לכתיבת סיפורים בחורף הזה ואתם רוצים להספיק את מחיר המבצע של סוכות, כתבו לי או הירשמו כאן ואחזור אליכם.

הערה צנועה על 'מהי שירה'

"אבל מה זו, בעצם, שירה?" שואלת שימבורסקה, ונשארת בתשובתה "אינני יודעת", וגם אני לא באמת יודע מה זו שירה, אבל דברים אחרים אני בכל זאת יודע. אז הנה, עשרה כללים, להדפיס, לשמור בכיס ולשלוף בכל פעם שמישהו שואל אתכם למה ערימה של מילים מנוקדות נחשבות שיר.

א. שירה היא תצורת קריאה, היא לא סוג טקסט.

ב. כלומר, כל מה שאני קורא כשיר, הוא שיר. לא רק מה שנכתב על ידי משורר, לא מה שמופיע בספר שירים. גם מודעה יכולה להיות שיר, וגם רשימת מכולת.

ג. תצורת קריאה, כלומר, קוראים אותו אחרת מהצורה שבה קוראים טקסט רגיל. כשם שקריאה ביקורתית שונה מקריאה רגילה.

ד. זה קצת קשור לזה שתצורת הקריאה של שיר מתייחסת לקריאה כחוויה בפני עצמה, ולא כפענוח. כמו שכששרים שיר מולחן, אנחנו מתייחסים לשירה כחוויה בפני עצמה ולא מנסים לפענח את התוכן או להבין את המילים, אנחנו לא אומרים אותן אלא שרים אותן. כלומר, יש משמעות לצורה.

ה. גם בשירה כתובה יש משמעות לצורה ולא רק לתוכן.

ו. בשביל שנשים לב שאנחנו קוראים שיר, אנחנו צריכים שמשהו יפריע לנו בקריאה. כלומר, שנשים לב לצורה שבה הוא כתוב, ולא רק לתוכן.

ז. דוגמאות שמפנות לב לצורה: חריזה, משקל, מקצב, ניקוד, מעבר שורות. יש עוד מלא כאלה. זה כאילו מפריע לנו, ולמעשה מסב את תשומת ליבנו לעובדה שאנחנו קוראים כרגע.

ח. השירה המודרנית הצליחה להשמיט את רובם ככולם, ולהשאר עם תצורת הקריאה בפני עצמה, שמופנית לטקסטים שמישהו (כמו משורר או מורה או הקורא עצמו) מכריז עליהם כשיר.

ט. בשביל ששיר יעמוד בלי הפניית לב לצורה, הוא צריך להקרא על ידי קורא שמיומן בזה. לכן בדרך כלל מתחילים ללמוד איך קוראים עם שירה מחורזת, שקולה, מנוקדת וקצובה, ורק אחר כך עוברים אט אט לשירה מודרנית.

י. השאלה 'האם כל טקסט שאני מנקד הוא שיר' אינה קיימת. כפי שכתבתי בסעיף א', שיר הוא לא סוג טקסט.

בדרכים

את 'בדרכים' קראתי בצבא. זה היה סיפור מוזר מאוד. כלומר תהליך הקריאה, לא הספר עצמו. זה היה תשעה באב והיה חם מאוד, והיינו באיזה בסיס תותחנים בצפון ומישהו היה צריך לשמור על הבונקר תחמושת. וכך הלכתי לשם, באמצע הצום, וישבתי שם חמש שעות וקראתי על ג'ק קרואק נוסע בטרמפים הלוך חוזר ברחבי ארצות הברית בלי שום מטרה מיוחדת וממציא אגב כך את דור הביט.

אני זוכר איך התפתחה בתוכי כמיהה למרחבים האלה. ישראל היא מקום קטן. מאוד מאוד קטן. מעט אנשים, בין הירדן לים. למטה מדבר, למעלה הר קטן עם שלג בחורף

. קרואק כתב על הנסיעות האלה כאילו הן אינסופיות, מתמשכות עד אינסוף. הוא לא כתב על כאבי הגב שהנסיעות האלה מייצרות, או על חוויה הלינה במוטל זול (בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם), רק על הדרכים. ועל סמים, כמובן, ומוזיקה, ובנות, אבל בעיקר על דרכים.

אני נוסע בשבועות האחרונים את הדרום של המערב התיכון. מסתובב ביוטה, בנוודה, באריזונה. נוסע ונוסע. קצת הכמיהה הזו, בזעיר אנפין, ואגב כך אני פתאום מבין את קרואק, שהדרכים האלה עמדו לפתחו כל הזמן. ארצות הברית היא ארץ רחבה. צפופה בקצוות, ריקה באמצע. זה נראה קצת כאילו היא לא מיועדת לבני אדם שילכו בה, שישבו או שילכו לישון. מעין ארץ למכוניות, לתנועה, לנדודים תמידיים. האינדיאנים ידעו את זה טוב יותר עוד לפניהם.

האגדה מספרת שקרואק כתב את הספר בבת אחת, שלשה שבועות של הטחת אצבעות במכונת כתיבה. של סיגריות, אלכוהול, סמים, ואז יצא שוב למסע. כתיבת רצף, מה שמכונה. זה הגיוני. בשביל לכתוב מדוד צריך לשבת, לנוח, לצאת להפסקות הליכה. אין זמן לכתוב ככה תוך כדי תנועה. זה לזרוק הכל על הדף ולצאת, מפני שהמרחבים עדיין קוראים לנו אי שם.


(בקרוב – פתיחת הרשמה לסדנאות הכתיבה של השנה הבאה! ובינתיים שאלה – מה ספר המסע האהוב עליכם? וחידה: מה ספר המסע הבא שאכתוב עליו?)