לקלף את הבצל

סיפור שקראתי היום (קישור) הזכיר לי מושג שאני משתמש בו לא מעט בסדנאות שלי, ואני קורא לו 'לקלף את הבצל'. המשמעות שלו היא שמתחת לכל דבר בעולם יש עוד שכבה של רגש ושל משמעות. בדרך כלל כשאנחנו כותבים אנחנו כותבים את השכבה החיצונית שלו, אולי שכבה אחת נוספת, אבל למעשה – אפשר לקלף את הרגע עוד ועוד, ולזקק אותו עד למקומות הראשוניים ביותר של ההתרחשות ושל הרגש.

טכניקה פשוטה בשביל לעשות את זה היא לשחק במשחק המעצבן שחברים שלי שיחקו בו בכיתה ה'. קוראים לו 'מה זה אומר', וזה אומר שעל כל דבר שאומרים, שואלים – מדי, אינסטינקטיבית – מה זה אומר. אוקיי, אתה לא רוצה לשחק כדורגל עם כולם בהפסקה. מה זה אומר. שאתה לא רוצה לרוץ. מה זה אומר. שאתה מפחד מההמון. מה זה אומר. שיש משהו בהיבלעות הזו שמבהילה אותך. מה זה אומר. שאתה מחפש להיות מישהו. אוקיי. רגע. וואי.

(אפשר לשחק את המשחק הזה גם עם המילה 'שפירושו' או עם השאלה 'ואז מה?').

מה שיצא לכם בסוף זה סיפור, או קטע, שמצליח לא לדבר על משהו רק מבחוץ, אלא שנכנס פנימה. סיפור שמצליח להחזיק גיבור עם כמה שכבות נפש (אליס מונרו אלופה בזה; כל סיטואציה שלה מעמיקה את הגיבור בעוד שכבה. הנה מאמר של ג'ונת'ן פראנזן שאומר את זה בצורה קצת אחרת). יצירה אמנותית שבאמת מתעסקת בעולם הזה ואומרת עליו משהו, ולא רק מנתחת אותו מהצד השטוח שלו, החשוף לעין.

 


(מלא אנשים (ונשים) שואלים אותי בהודעות תגיד, יהודה, מה קורה עם הסדנאות הבאות. ותכל'ס לא נעים לי להגיד, כי הסבב הבא של הסדנאות מתחיל אחרי החגים הבאים, כלומר אחרי סוכות, אבל הם צריכים משהו כרגע. בעיקר, אם נודה על האמת, עסקים שצריכים ללמוד לכתוב תוכן ושיווק, וכותבי סיפורים שמחפשים נקודת התחלה לדבר העצום הזה שנקרא סיפור.

ולשניהם אני אומר תקשיבו, בכנות, אין לי סדנה אבל אני עדיין כאן. יש לי סיכומים שכתבתי לעצמי ולסדנאות שלי במהלך הסדנאות הקודמות שלי. זה קצת מתומצת, אבל מסודר היטב. זה לא עומד בפני עצמו, אבל היי, אני כאן ואני זמין לכם. אני עונה לשאלות, אני נותן משוב (לפעמים מיידי, בעיקר לעסקים), ובסך הכל יוצא לכם משהו שמאוד דומה לסדנה אישית, אבל במחיר נמוך משמעותית.

וזהו. יש עוד מקום לשלשה כותבים או כותבות במחיר נוח. זה לא מתאים לכולם, אבל למי שזה מתאים לו, או לה, זו יופי של הצעה. אם בא לכם, שלחו לי הודעה כאן, במייל, באתר או בוואטסאפ. איך שנוח לכם. אני כאן בשבילכם)

המלצות לשבוע הספר

טוב, נעשה את זה קצר. כמה ספרים שאני מחבב עם הסבר קצרצר למה אני מחבב אותם.
————————————
מותו של איוון איליץ' | טולסטוי

למי שרוצה לקרוא טולסטוי אבל אין לו כח להתחיל את אנה קרנינה או את מלחמה ושלום. נובלה קצרה יחסית, כנה באופן יוצא דופן, מתוארת בדייקנות כמעט אכזרית, על ימי חייו האחרונים של איוון איליץ', שופט. הסיפור כולו הוא אחת מפסגות הספרות העולמית, ופרק הפתיחה הוא, בעיני, רגע של מבט צלול ונדיר על הבורגנות האנושית.

שבע מידות רעות | מאיה ערד

מאיה ערד היא אולי הסופרת המיומנת ביותר שיש לנו, כלומר לספרות העברית. בטח בשכבת הגיל שלה. היא לא מאוהבת במילים של עצמה, היא יודעת להוליך עלילה, יודעת לבנות דמויות כמו שצריך והכי חשוב – יש בספרים שלה הומור. עדין, אמנם (זה לא 'אלבי, סיפור אבירים'), אבל עדיין הומור. שבע מידות רעות זה הספר הכי טוב שלה, לעניות דעתי: כל מה שחשבתם שיכול לקרות במחלקה להיסטוריה, כולל הזקן ההוא שנרדם בפינה, בערב רב של תככים, מזימות, חשדות ומחשבות על בורגנות.

מצבי רוח | יואל הופמן

קשה לדבר על הופמן, כי הוא קצת כמו גן סלעים יפני; הוא כל כך הוא עצמו עד שאי אפשר לדבר עליו. כלומר אפשר לדבר עליו, אבל זה יוצא מאוד מוזר. עדיף לקרוא אותו. בכל אופן, יואל הופמן, העוף המוזר של הספרות העברית. זה לא בדיוק פרוזה, זו לא בדיוק שירה, אבל אתם תבכו מכל משפט שני ותצחקו מכל משפט ראשון. מצבי רוח, בעיני, זה הופמן במיטבו. מעין פסגה מזוקקת של זֶן, פילוסופיה, חדות ראייה וקנקן פלסטיק מלא בבורשט הונגרי קר.

אותו הים | עמוס עוז

איפשהו בשנות התשעים עמוס עוז היה כבר אחרי לא מעט סופרים שמיקמו אותו כסופר המוביל של דורו, והוא היה מספיק נועז כדי להפסיק לרגע מהסיפורים הרגילים שלו ולנסות לכתוב סיפור בשירה. התוצאה היא הספר הזה, שמתרחש בבת ים אבל גם בערד וגם במזרח הרחוק, שהוא גם חיפוש דתי מאוד וגם הופעה נלבבת של החילון, שהדמויות בו נוזלות מתודעה אחת לרעותה, והכל בשירה (לפעמים אפילו בחרוזים). באופן כללי אני חסיד של הסיפורים ה'קטנים' של עוז (כמו 'לדעת אישה' או 'המצב השלישי'), והספר הזה הוא אחת הפסגות שלו.

מהומה רבה על לא דוור | טרי פראצ'ט

פראצ'ט המוכר, אבל בוגר, מנוסה, אולי הכי מדוייק שלו שקראתי. באופן כללי אני חושב שטרי פראצ'ט היה אחד הסופרים הטובים ביותר שכתבו אי פעם, והוא בוודאי אחד האהובים עלי אישית. התערובת המופלאה הזו של פנטסיה, הומור, הבנה יוצאת דופן בטבע האדם ובצורה בה הוא מתנהל, היכולת להגיד דבר מה משמעותי על החיים ועדיין להיות כיפי לקריאה – בקיצור, לכו לקרוא. אגב, אם זה הספר הראשון של פראצ'ט שאתם קוראים – לכו על 'צבע הכשף' או על 'אחיות הגורל', למרות התרגום המזעזע של שניהם. אם אתם יכולים לקרוא אותו באנגלית אז, כמובן, עדיף.

סיפורים פטרבורגיים | ניקולאי גוגול

קודם כל, לא צריך את כל הסיפורים. מספיק לקרוא את 'האדרת' ואת 'האף', שניים מהסיפורים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. הקסם הגדול באמת של גוגול זה הסגנון שבו הוא כותב, ולכן שווה לקרוא אותו בחשדנות ובתשומת לב – אתם תגלו שכמעט כל שורה מכילה עודף משמעות או איזו פנינת הומור שחמקה מכם במהלך הקריאה. בלי קשר לזה, האדרת הוא גם סיפור אנושי מאוד, עצוב מאוד, עם סיום עצוב שהוא גם סיום שמח (אני לא הולך להסביר. תקראו), שיצר איזה גל הדף שטלטל את כל הספרות הרוסית ובעקבותיה העולמית.

אורח נטה ללון | ש"י עגנון

לא נקודת הפתיחה לכתבי עגנון (בשביל זה יש את הסיפור הקצרים בסוף של 'עד הנה' ו'על כפות המנעול'), אבל יופי של נקודת סיום. אני חושב שזה הספר השלם ביותר של עגנון (במחילה מ'תמול שלשום'). רומן שלם שעוסק בעיירה בגליציה בין שתי מלחמות העולם. שילוב של קינה על השטייטל הישן עם ניסיון להחיות אותו מחדש, ואגב כך מקבץ מופלא של דמויות, התרחשויות, ארוחות צהריים ובית מדרש אחד שנפתח ונסגר ונפתח שוב. ולמרות שעגנון לא נוהג לחמול על הדמויות שלו, הספר הזה מלא חמלה.

התיקונים | ג'ונתן פראנזן

כמסאי, פראנזן הוא יותר מדי דרמטי ומלא אידיאולוגיה. כפרסונה הוא, לפעמים, עף על עצמו מדי. כסופר יש לו כמה רגעים של חסד שמזכירים לנו למה, בעצם, פראנזן נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקאיים אם לא הגדול שבהם. התיקונים הוא 'הרומן האמריקאי הגדול': משפחה שמפוזרת ברחבי ארצות הברית מתאחדת לצורך ארוחת חג ההודיה. הספר הזה יכול, בקלות, ליפול לכל קלישאה אפשרית, אבל בצורה יוצאת דופן הוא מצליח שלא ליפול (כמעט) לאף אחת מהן, ולהגיד משהו משמעותי על החיים האמריקאיים, על משפחתיות, טקסיות ומשמעות החיים.

חיים יקרים | אליס מונרו

אליס מונרו היא קוסמת. אולי 'מכשפה טובת לב' יהיה תיאור מדויק יותר. הסיפורים הקצרים שלה הם יצירת מופת, כל אחד מהם, אבל אני בעיקר אוהב את אלה שבהם אני קורא סיפור, אומר 'אה, זה סיפור על בגידה', ממשיך לקרוא ופתאום מגלה שזה בעצם סיפור על זוגיות, או על משפחה. הדמויות שלה הן לעולם רבות פנים, הסיפור לעולם לא נגמר עד שהוא לא נגמר. ובמקומות שסופרים אחרים מורחים ספרים שלמים, מונרו דוחסת את הכל למשפט, לשורה, לרעיון שהולך ומתפתח, שכבה אחר שכבה, לאורך כל הסיפור. אני לא חושב שאפשר לדבר עליה באמת. לכו לקרוא.

דואר ספרותי | ויסלבה שימברוסקה (וגם 'קריאת רשות' שלה)

המשוררת הפולניה הגדולה, זוכת פרס נובל, במקבץ מכתבים לכותבים ששלחו לה סיפורים או שירים לקריאה, ביקורת ופרסום. המון שנינות, המון אנושיות, המון חמלה – אבל גם שעשוע, ביקורת קטלנית. אני אוהב במיוחד את הביקורת על סופרים 'אמיתיים' (קראו, למשל, את הקטילה שלה על 'המלט'). באותה נשימה – קריאת רשות שלה הוא ספר מסות – קריאה בטקסטים שאינם ספרותיים בדווקא, כמו פרסומות, ספרי טלפונים, תכנייה וספרי טבע. היא מדגימה היטב מדוע הספרות אינה דווקא בספרים, אלא בקריאה, וזו חוויה נהדרת.

—————
מסכימים? מתנגדים? רוצים הרחבה? ומה ההמלצות שלכם? מוזמנים לכתוב בתגובות.

הערה על המילה 'כידוע'

באופן די גורף, המילה 'כידוע' מיותרת. זה נכון גם לכל מקבילותיה, כמו 'מן המפורסמות', ו'הדבר ברור'. היא מיותרת במחקר אקדמי, היא מיותרת במסות, היא מיותרת בסיפורים. למעשה, בכל פעם שאתם חושבים שיש בה צורך, ככל הנראה אין בה צורך. אם זה ידוע, אין צורך להגיד את זה. אם זה ידוע ואתם צריכים להגיד את זה בכל זאת, אין צורך להדגיש שכולם יודעים את זה. בקיצור, זה בעיקר עוזר לכם לצאת מתנשאים, ושום דבר אחר.

המקרה היחיד שבו מותר להשתמש במילה 'כידוע' היא במקרה שבו הדבר אינו ידוע. בכלל. כך, למשל, כותב גרוסמן ב'יש ילדים זיגזג': "אבל מן המפורסמות היא שכושר השיפוט נפגם לאחר שנים של גריסת מלח צחיח". במקרים כאלה המילה הופכת את המשפט שלכם להומוריסטי / אירוני / מודע לעצמו, ובאותה נשימה גם נותנת תוקף (מדומה, אבל עדיין תוקף) למשפט שבא אחריה.

מקווה שזה היה ידוע לכם כבר.

דייקו

לפני כמה שבועות קיבלתי מייל ממישהי. היי יהודה וזה, מה נשמע, אתה יכול לקרוא את מה שכתבתי? הקובץ מצורף. כרגיל אמרתי כן, כלומר, אני אשתדל, אם יהיה לי זמן וכל זה, אם את רוצה אני עושה דברים כאלה בצורה מקצועית יותר בתשלום, לא, היא אמרה, אין לי כסף. טוב, אמרתי, שיהיה. אם אמצא זמן, אקרא. הקיצור, באיזו הפסקת אוטובוס קראתי ומה אגיד לכם, חשכו עיני; זה היה איזה עשרה עמודים של סיפור, וכלום לא קורה בו. המון מלל, המון התבחבשות, שום דבר אחר.

וחשבתי על זה שלפעמים אני מצטער על זה שיש לכותבים וכותבות בימינו מחשב אישי. תכתבו ביד, אני מציע לפעמים. מה רע. פתאום תגלו שלא כל המילים שאתם משתמשים בהן נצרכות. תתחילו לחשוב קצת על מה שאתם כותבים ואיך. יהיו לכם הפסקות חשיבה בין משפט למשנהו, בזמן שאתם מנערים את כף היד. במקום זה המחשב וקלות ההקלדה מציעים לנו מלל, מלל, מלל, ואין סוף התבחבשות.

בהתאמה, אחד הכלים שאני משתמש בהם הכי הרבה הוא להציע לכותבים לכתוב את אותו השיר, אבל בחמש שורות. רק בחמש שורות. לקחת את הסיפור שלך ולנסות לספר אותו בפיסקה (לרוב אני מבקש במשפט, אבל מסתבר שזה עדיין קשה לאנשים). לראות איך כל המסביב יורד ורק הליבה של השיר או של הסיפור נשארת. הרעיון עובר פתאום איזה דיוק, הכוונה, מיקוד על מה אנחנו רוצים להגיד ואיך. העלילה מדייקת את עצמה. המסר השיווקי הופך להיות מושלם. הכל נהיה הרבה יותר ברור, פתאום.

נסו את זה בבית, תראו איך זה עובד מדהים.

(מיותר להגיד שלא אמרתי לה את כל זה. כתבתי רק 'יופי של סיפור. אולי כדאי לקצר אותו קצת. תמשיכי לכתוב'. ככה זה כשהביקורת בחינם).


ואני מזכיר שתחרות הסיפורים הקצרים נמשכת ובגדול. הפרס – כרטיס זוגי לסרט דרייבר. פרטים כאן.

 

איה קניוק על הטירוף

איה קניוק, הבת של, התאשפזה שנים במחלקות סגורות והוציאה על זה ספר. מתוך ראיון בידיעות אחרונות.
via Maayan Yossef Magenheim

34493142_850351131829521_927218185768271872_n

(באופן כללי נתפסתי לזה כי אני תמיד מרגיש שהניסיון לאחד יצירה עם טירוף קצת מפספס את תהליך היצירה ואת הכובד, הבשלות, היכולת לעסוק במשהו בצורה רצינית. בסוף בסוף, יצירות 'מטורפות' עוסקות יותר בטירוף מאשר בכל דבר אחר, וזה פספוס גדול בעיני.

אבל מה אתם חושבים? וחושבות?)

סופרים הם בני אדם

קורה שאדם נתקל בספר ומתחיל לקרוא אותו. ובשעה שהוא קורא את הספר העולם נע סביבו קדימה ואחורה, אנשים מדברים ליד אזנו, הזמן חולף. הוא אוכל ועיניו נעוצות בספר והולך ברחוב ועיניו נעוצות בספר ובשעה שהוא מסיים את הספר (ונאנח קצת, ומפוקק עצמותיו מן הישיבה הארוכה), הוא מסתכל סביבו ורואה איך העולם סביבו השתנה.

השתנה, כוונתי: השתנה ממש. גם שקרו דברים במציאות (איך גדלת, הוא אומר לאחיו הקטן; פתאום גבה כל כך!), וגם שהירוק הפך כחול פתאום. הצלילים שינו את טיבם. מוסדות הארץ זועזעו: לפני חודש היה אדם אחד, פתאום הוא אדם אחר. הוא רואה את המציאות אחרת. משהו בעיניו העמיק פתאום.

'מטפחת כחולה הופכת לעומק באר', כותבת דליה רביקוביץ.

כשהייתי קטן הייתי הולך עם אמא לשבוע הספר שהיה בכיכר ספרא; היו זמנים ששבוע הספר היה שם. בצד הכיכר עמדו דוכני אוכל, וביניהם עמד מוכר תירס ערבי ומבוגר שעמד בצד ומכר תירס. אמא הוליכה אותי לאורך ורוחב כיכר ספרא, בהמולה וברעש. כל מה שרציתי היה תירס, אבל אמא שלי לקחה אותי ביד והציגה אותי בפני אשה שעמדה מאחורי דוכן ספרים ואמרה לי שזו הסופרת שכתבה את הספר שיש לנו בבית.

עד היום אינני זוכר מי הסופרת. אני זוכר רק את התדהמה, שמישהו כתב את הספר שיש לנו בבית. כלומר שסופרים הם בני אדם.

אחרי שנים, כשדיברתי עם אלחנן ניר על שבוע הספר ועל החגיגה סביב המוצר ששמו ספר, שפתאום הוא עולה כך ועולה אחרת ומפורסם ברשתות התקשורת כמו היה חטיף שוקולד, ומה תוחלת יש בכל זה, הוא חייך. אתה לא מבין, הוא אמר. זה בכלל לא סיפור של מוצר. זה שבוע אחד בשנה שבו סופר הולך לשבוע הספר ועומד מאחורי הדוכן לחתום ואפשר שיבוא קורא וידבר. איזה דבר מדהים זה, שקורא שלך מדבר איתך. וכל הטרחה וכל ההמולה שווים אפילו בשביל ההוא שיבוא מישהו ויגיד 'אין לי מה לומר, אבל לקחתי את הספר מהספרייה וקראתי ודי אהבתי', ולא יקנה כלום אלא יסתובב וילך.

לומר שאולי כל החגיגה הזאת אינה בשביל עשות ספרים הרבה אין קץ, אלא בשביל שיצליח אדם לדבר עם רעהו. והלא זה מה שספרים מנסים לעשות: לקחת אותך ביד, להוביל אותך לדרך חשיבה אחרת, לנסות להראות לך את העולם בצבעים אחרים או להזכיר לך דברים שכבר שכחת. לדבר איתך, ושתקשיב.

כך שאתה הולך לך בשבוע הספר ורואה את המוני הספרים ואומר: כל כך הרבה אנשים חושבים. כל כך הרבה מחשבות יש בעולם. כל כך הרבה עולמות. ומרוב התרגשות אתה הולך וקונה תירס וניגש בצעדים מהוססים אל הסוֹפר העומד בדוכן הקרוב ואומר לו שאין לך כל כך מה לומר, אבל אהבת את הספר שלו (שלקחת מהספרייה, אמנם), ורואה איך עיניו של האדם הופכות, פתאום, לעומק באר.

שבוע הספר שמח!

—-
(בתמונה: רובי רבלין פוגש אנשים בשבוע הספר. צילום: מארק ניימן, לע״מ.
ובעניין אחר – אני פנוי לעבודות כתיבה, עריכה וליווי כותבים וכותבות. אם אתם מחפשים או מחפשות, שלחו לי הודעה)

תקראו. זה כיף.

א.
לפני שנתיים וחצי הפסקתי לקרוא ספרים. קראתי סיפורים קצרים בכל מיני מקומות באינטרנט, קראתי עיתון שבועי, קראתי בלוגים שאהבתי, סיפורונים בפייסבוק, אבל הפסקתי לקרוא ספרים. מדי פעם הייתי קורא ספרים שאח שלי היה לוקח מחברים שלו, או משהו כזה, אבל לא מעבר.

זה לא היה בכוונה. עדיין היה לי מנוי בספרייה אצל ההורים, עדיין היו לי ספרים על שולחן העבודה, עדיין לימדתי כתיבת סיפורים בסדנאות שלי ועדיין הגדרתי את עצמי כ'אדם קורא', אבל לא הייתי כזה. קצב הקריאה שלי דשדש לאיטו. לא היה לי ספר ליד המיטה, ורווחי הזמן שבין קריאת ספר אחת לשנייה גדלו והלכו.

האשם המרכזי היה הפייסבוק. קראתי כל כך הרבה בפייסבוק! הוא העשיר את עולמי כל כך! כל כך הרבה אנשים מעניינים כותבים כל כך הרבה! זה היה שקר, כמובן. במובן מסוים, זה עדיין שקר שאני מספר לעצמי. הפייסבוק הוא לא תחליף לספרים. זה סוג אחר לגמרי של קריאה. הוא לא מאפשר לצלול לתוך טקסט, לעבור לעולם אחר, להתרגש.

ב.
אבל כשעצרתי את עצמי ואמרתי 'רגע, למה אני לא קורא?' זו הייתה נקודת פתיחה טובה. אני אוהב לקרוא את מה שאני קורא בפייסבוק, אמרתי לעצמי. אולי אני לא קורא ספרים כי אני לא אוהב לקרוא את מה שיש לי לקרוא? כלומר, אולי זה לא אני, אולי אלה פשוט לא הספרים הנכונים? הסתכלתי על הספרים שעל שולחן העבודה שלי. הם היו ארוכים, משמימים במידה רבה, חלקם היו ספרות ניסיונית לגמרי, בלי גיבור או עלילה או סיבה טובה לקרוא את הספר.

אני לא בא ללכלך על הספרות הזו עכשיו. זו ספרות חשובה, היא מעשירה אותי, היא הייתה חומר הקריאה העיקרי שלי אז, אבל אני השתניתי. אם הייתי יכול להמשיך לקרוא אותם, הייתי ממשיך, אבל כבר לא יכולתי. הייתה לי יותר עבודה. הייתי יותר עמוס. לא יכולתי סתם לשבת כל היום ולקרוא. ועדיין, לקחתי את הספרים האלה לא כי רציתי, אלא כי הייתי 'צריך'. כי אנשים עם יותר זמן ממני, עם יותר קשב וריכוז, המליצו לי עליהם. כי הם היו ספרים 'חשובים', 'טובים', אבל זה שספר הוא חשוב זה עדיין לא אומר שהוא מעניין.

ולכן, כשחזרתי לקרוא ספרים, חזרתי ליסודות. חזרתי לילד שהייתי, הולך לספריה, מיישר את המשקפיים וצולל לתוך ספר, בלי שיקולים של נחשב או לא נחשב, בלי שיקולים של מי רואה אותי ולמי אפשר לספר על זה. סתם, כי קריאה זה כיף. וכשחזרתי לקרוא, חזרתי בדיוק לשם: לספרי ההרפתקאות, לספרי המתח, לרומנים הקלילים, לספרות הפנטזיה, לספרי הנוער, לקומיקס. לכל מה שקריא וכיף.

ג.
לפני כמה ימים מישהו שאל אותי 'מה לקרוא'. זה תלוי במידה רבה למה אתה קורא, עניתי. מאיזו סיבה. אם אתה רוצה ללמוד מתמטיקה, תקרא ספרים של בני גורן. אם אתה רוצה ללמוד תסריטאות, תקרא תסריטים. אם אתה רוצה להיות אדם משכיל, תקרא ספרות מופת.

אני קורא כי זה כיף.

אני מזכיר את זה לעצמי שוב ושוב. מזכיר את זה לתלמידים שלי בסדנאות (זה נכון גם לכתיבה, אם כבר מדברים, אבל זה נושא אחר). מזכיר את זה לכל מי ששואל אותי מה לקרוא. מה עושים עם זה. איך גורמים לילדים לקרוא. איך חוזרים לקרוא בגיל שלושים וחמש, עם שני ילדים על הידיים, משכנתא על הכתפיים, אירוע משפחתי מעבר לאופק. איך קוראים?

ואני אומר – לקרוא זה כיף. באמת באמת. זה היה כיף ביסודי, זה היה כיף בתיכון, זה לא נעלם רק כי גדלת. זה נעלם כי החלפת סגנון ספרים. כי פתאום אתה מנסה ספרים שאתה 'צריך לקרוא', שהם 'ספרות מופת', שמוספי הספרים נשפכים מהם בתשבוחות, שהם מאתגרים את כל מה שזז. תשכח מזה. תעשה מנוי בספרייה. תחזור לקרוא את הספרים הכי – באמת, סליחה – הכי זבל שבעולם. רומנים בשקל בכריכה רכה. זה לא משנה.

רוצים לגרום לילדים לקרוא? פשוט תמצאו את מה שהם אוהבים. זה לוקח זמן, ואפשר לשחד אותם בזמן הזה בכל מה שבא לכם, תחליפו ספר אחר ספר, בסוף תמצאו. רוצים לחזור לקרוא בעצמכם? אם אתם מצליחים לקרוא בפייסבוק, תצליחו לקרוא גם ספרים. זה רק למצוא את הסגנון הנכון, זה הכל. זה לא חשוב, זה לא משמעותי, זה כיף. פשוט כיף.

שבוע הספר שמח לכולנו!

(קצת אוף טופיק, אבל יצא לי לכתוב השבוע לשלשה ארגונים שונים, וגם לייעץ בכתיבה לתסריטאי אחד ולשני כותבי פרוזה. הם היו מרוצים מאוד. אם אתם מחפשים ליווי, עורך או כותב, שלחו לי הודעה)

הערה קטנה על סיפורי ר' נחמן מברסלב

מה שיפה בסיפורים של ר' נחמן מברסלב, הידועים גם בשם 'סיפורי מעשיות משנים קדמוניות', הוא שאתה קורא סיפור, לכאורה סיפור רגיל, ופתאום מופיע אדם שמחזיק עץ. אתה שואל את עצמך עצמי, למה יש פה אדם שמחזיק עץ? אבל עצמי לא יודע. הולך לחפש פירושים, הולך למצוא אולי מישהו כתב על זה כבר, וסופך שאתה מסתובב תמה ואומר לעצמך איזה מוזר זה, בחיי, למה שמישהו יספר סיפור שאי אפשר להבין.

אחד המפתחות בשביל להבין איזו צורת קריאה צריך להפנות לסיפורים האלה תלוי בהבדל שבין מיתוסים ואגדות. המשותף בין המיתוסים והאגדות הוא, כמובן, שאלה סיפורים לא ריאליסטיים. במיתוסים מופיעים לכם מלאכים, גיבורים, מפלצות, וגם באגדות יש גיבורים (לפעמים), מכשפות, צפרדעים שהופכים לנסיכים וכל מה שתרצו. אבל ההבדל ביניהם, אוהו.

אז מה ההבדל?

בגדול בגדול, כל חוקרי המיתוס מסכימים על ההגדרה הכללית הבאה למיתוסים: מיתוס הוא סיפור עם רכיב על טבעי, שיש המאמינים שהתרחש, והוא מכונן את חיי המאמינים בו. חוקרים מסויימים יוסיפו דברים כמו 'סיפור *בריאה / יצירה* עם רכיב על טבעי', או 'הוא מכונן את *תפישת העולם* של המאמינים בו'. אבל אני מאוד אוהב את ההגדרה הכללית ההיא, מפני שהיא מצליחה להכיל גם את טרומפלדור או את וודסטוק (להבדיל) כמיתוס.

אבל זה יותר מזה. מיתוס הוא 'אמיתי': מיתוסים מתרחשים במקום מסוים, עם גיבורים ספציפיים שלרוב אנחנו מכירים בשמותיהם ובהקשריהם (משפחה, עבודה), יש להם הקשר מיתולוגי לסיפורים אחרים שמתרחשים באותו העולם, והן די מובנים, בתור סיפורים. מאוד קל, באופן יחסי, להבין מה הם רוצים ולפרש אותם. הם יכולים, בקלות, להגיד לנו מה לעשות.

ההגדרה לאגדות עם נתונה בהרבה יותר מחלוקות, אבל גם כאן, הכללה גסה תגיד שאגדות עם הן אגדות בעלות רכיב על טבעי (לרוב) ש*אין* להם מאמינים. כלומר שאף אחד לא מאמין שכיפה אדומה באמת קרתה. גם כאן אפשר להגיד: אגדות מתרחשות בשום מקום, בלי הגדרת זמן, עם גיבורים ארכיטיפיים ('מלך', 'נסיכה', 'עני'), לרוב, הן פונות לילדים (מיתוסים הם לרוב למבוגרים), אין להם שום הקשר לסיפורים אחרים וספק אם הם קרו באותו העולם, ובעיקר –

מאוד קשה להבין את האגדות כסיפורים נושאי משמעות; שהלוגיקה הפנימית שלהן שונה והן משתמשות באיזו מערכת סימבולית שאין לה קוהרנטיות פנימית. אני מתכוון להגיד שאגדות יכולות להשתמש ב'כדור זהב' שנופל ל'באר', אבל אין לנו שמץ של כיוון מהו כדור הזהב הזה ומהי הבאר, כלומר מה זה בא לסמל. במילים אחרות, מיתוס רוצה שנפרש אותו, אגדה רוצה שנספר אותה.

החלוקה הזו עוזרת לי להגדיר שסיפורי חסידים, באופן כללי, הם מיתוסים, אבל סיפורי ר' נחמן הם אגדות. אם כך, אין טעם לנסות לפרש את הסיפור או להסביר אותו. צריך להקשיב לו, לספר אותו שוב ושוב. תהליך הפענוח שלו הוא פנימי (כלומר, הוא מהדהד משהו אצל השומע), לא חיצוני. אפשר, כמובן, לנסות לפענח אותו באופן חיצוני, אבל זה עובד רק חלקית: הסימבוליקה תאבד את קסמה, הדמויות יהיו פשטניות עד לזרא, וכל הסיפור יראה קצת כמו משל ונמשל. והרי זה לגמרי לגמרי הפוך.

מי הוא שרלוק הולמס

כתבתי כאן פעם (קישור) על שרלוק הולמס ועל סיפורי הבלש המוזרים שלו. כתבתי על זה שאנחנו לא רואים את הסיפור דרך עיני הולמס, ולכן אנחנו לא מסוגלים לפתור אותו בעצמינו. אנחנו רק יכולים להשתאות אל מול "מכונת ההבחנה והסקת המסקנות המושלמת ביותר שידע העולם מעודו" כמו שמתאר אותו ווטסון, כלומר קונן דויל. כך כתבתי, והתמרמרתי כאן בזעף על האובר־רייטינג שיש לסיפורי הבלש האלה.

ובכן, טעיתי.

רגע, אני רוצה להסביר במה טעיתי. במשך שנים קראתי את סיפורי הולמס בתור סיפורי בלש סטנדרטיים. סיפורים שבהם אנחנו ניצבים, כמו הבלש עצמו, המומים אל מול חידה, ואנחנו הולכים יחד איתו צעד אחר צעד אל הפתרון. אנחנו לא בהכרח יודעים מה הבלש עצמו חושב (אם כי לרוב כן), אבל אנחנו כן יודעים שהוא לא מודע למשהו שאנחנו לא יודעים. זה איזשהו הסכם בלתי כתוב בין כותב וקורא, והולמס מפר את ההסכם; כמעט תמיד הוא יודע משהו שהקורא לא יודע. וכסיפור בלשי, זה מעצבן.

אבל זו טעות. סיפורי הולמס הם לא סיפורי בלש. הם רק נראים ככה, אנחנו רואים דמות מאוד רציונלית ומלאת חשיבה לוגית והסקת מסקנות, ואומרים לעצמינו 'אה, הנה בלש. זה סיפור בלשי', אבל הוא לא. אפשר לזהות את סוג הסיפור כשחושבים על הדמות ששמה שרלוק הולמס. הדמות המתבודדת, המתנשאת, שגרה בחדר שלה ופותרת את התעלומות הקשות ביותר בעודה מפטמת את מקטרתה על יד האח. הדמות המוזרה. החצי־מטורפת. שרלוק הולמס הוא לא עוד אדם עם מוח חד. הו לא. שרלוק הולמס הוא גיבור על.

נכון, הוא עובד באמצעות חשיבה לוגית, אבל החשיבה החדה היא פשוט כח העל שלו. סיפורי הולמס, אם כן, הם סיפורי פנטזיה אורבנית. והקסם מופיע, כמו שקסם תמיד מופיע, במסתורין. הוא לא מובן. אי אפשר לחזות אותו. באמצעות הסתרת המידע מהקורא יוצר קונן דויל מרחב של מסתורין שדרכו יכולים הולמס וכח העל שלו להופיע. ואם קוראים את זה כך, פתאום רואים: הולמס הוא גיבור העל האורבני הראשון.

זו גם הסיבה שמי שמספר לנו את הסיפור הוא לא המספר אלא ווטסון, שאחוז השתאות־תמידית אל מול הולמס. אבל ווסטון לא השתאות של אינטלקט. כלומר, זה לא ה'וואי, איך לא חשבתי על זה'  או 'יא, זה מבריק', אותה השתאות שאוחזת בנו כשאנחנו רואים אדם מחשב חישובים מהירים; לא, זו השתאות של קסם. אנחנו מרגישים כמו הארי פוטר בכניסה לסמטת דיאגון, או כמו ילדי נרניה כשהם עוברים דרך הארון. זו השתאות של 'וואו'. של הפליאה שאוחזת בווטסון ובנו, בני האנוש הפשוטים, אל מול הקסם שמחולל הולמס.

אני לא עף על פלאשבקים

רגע. מהההתחלה. אתמול ראינו את הפרק הרביעי של בשבילה גיבורים עפים, ואני ישבתי על הספה ונשכתי את השמיכה וקיללתי כדרך שאני מקלל ברגעים שבהם אני מתרגש או מתעצבן, ומרב ישבה לידי ואמרה לי זו רק סדרה, זו רק סדרה, מה אתה מתרגש, ואני אמרתי כן, זה נכון, ואז קיללתי שוב. ושוב. התעצבנתי, כרגיל, על הצגת קונפליקטים דתיים בצורה פתטית, או על זה שלדתיים, בסיפורים, תמיד יש אישיו עם הדת (כן, גם אני נופל בזה לפעמים), וקצת התעצבנתי על דיאלוגים שבהם אף דמות לא אומרת את המשפט שבאמת חשוב לה, אבל בעיקר התעצבנתי על הפלאשבקים.

קרא/י עוד «