הערה צנועה על 'מהי שירה'

"אבל מה זו, בעצם, שירה?" שואלת שימבורסקה, ונשארת בתשובתה "אינני יודעת", וגם אני לא באמת יודע מה זו שירה, אבל דברים אחרים אני בכל זאת יודע. אז הנה, עשרה כללים, להדפיס, לשמור בכיס ולשלוף בכל פעם שמישהו שואל אתכם למה ערימה של מילים מנוקדות נחשבות שיר.

א. שירה היא תצורת קריאה, היא לא סוג טקסט.

ב. כלומר, כל מה שאני קורא כשיר, הוא שיר. לא רק מה שנכתב על ידי משורר, לא מה שמופיע בספר שירים. גם מודעה יכולה להיות שיר, וגם רשימת מכולת.

ג. תצורת קריאה, כלומר, קוראים אותו אחרת מהצורה שבה קוראים טקסט רגיל. כשם שקריאה ביקורתית שונה מקריאה רגילה.

ד. זה קצת קשור לזה שתצורת הקריאה של שיר מתייחסת לקריאה כחוויה בפני עצמה, ולא כפענוח. כמו שכששרים שיר מולחן, אנחנו מתייחסים לשירה כחוויה בפני עצמה ולא מנסים לפענח את התוכן או להבין את המילים, אנחנו לא אומרים אותן אלא שרים אותן. כלומר, יש משמעות לצורה.

ה. גם בשירה כתובה יש משמעות לצורה ולא רק לתוכן.

ו. בשביל שנשים לב שאנחנו קוראים שיר, אנחנו צריכים שמשהו יפריע לנו בקריאה. כלומר, שנשים לב לצורה שבה הוא כתוב, ולא רק לתוכן.

ז. דוגמאות שמפנות לב לצורה: חריזה, משקל, מקצב, ניקוד, מעבר שורות. יש עוד מלא כאלה. זה כאילו מפריע לנו, ולמעשה מסב את תשומת ליבנו לעובדה שאנחנו קוראים כרגע.

ח. השירה המודרנית הצליחה להשמיט את רובם ככולם, ולהשאר עם תצורת הקריאה בפני עצמה, שמופנית לטקסטים שמישהו (כמו משורר או מורה או הקורא עצמו) מכריז עליהם כשיר.

ט. בשביל ששיר יעמוד בלי הפניית לב לצורה, הוא צריך להקרא על ידי קורא שמיומן בזה. לכן בדרך כלל מתחילים ללמוד איך קוראים עם שירה מחורזת, שקולה, מנוקדת וקצובה, ורק אחר כך עוברים אט אט לשירה מודרנית.

י. השאלה 'האם כל טקסט שאני מנקד הוא שיר' אינה קיימת. כפי שכתבתי בסעיף א', שיר הוא לא סוג טקסט.

בדרכים

את 'בדרכים' קראתי בצבא. זה היה סיפור מוזר מאוד. כלומר תהליך הקריאה, לא הספר עצמו. זה היה תשעה באב והיה חם מאוד, והיינו באיזה בסיס תותחנים בצפון ומישהו היה צריך לשמור על הבונקר תחמושת. וכך הלכתי לשם, באמצע הצום, וישבתי שם חמש שעות וקראתי על ג'ק קרואק נוסע בטרמפים הלוך חוזר ברחבי ארצות הברית בלי שום מטרה מיוחדת וממציא אגב כך את דור הביט.

אני זוכר איך התפתחה בתוכי כמיהה למרחבים האלה. ישראל היא מקום קטן. מאוד מאוד קטן. מעט אנשים, בין הירדן לים. למטה מדבר, למעלה הר קטן עם שלג בחורף

. קרואק כתב על הנסיעות האלה כאילו הן אינסופיות, מתמשכות עד אינסוף. הוא לא כתב על כאבי הגב שהנסיעות האלה מייצרות, או על חוויה הלינה במוטל זול (בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם), רק על הדרכים. ועל סמים, כמובן, ומוזיקה, ובנות, אבל בעיקר על דרכים.

אני נוסע בשבועות האחרונים את הדרום של המערב התיכון. מסתובב ביוטה, בנוודה, באריזונה. נוסע ונוסע. קצת הכמיהה הזו, בזעיר אנפין, ואגב כך אני פתאום מבין את קרואק, שהדרכים האלה עמדו לפתחו כל הזמן. ארצות הברית היא ארץ רחבה. צפופה בקצוות, ריקה באמצע. זה נראה קצת כאילו היא לא מיועדת לבני אדם שילכו בה, שישבו או שילכו לישון. מעין ארץ למכוניות, לתנועה, לנדודים תמידיים. האינדיאנים ידעו את זה טוב יותר עוד לפניהם.

האגדה מספרת שקרואק כתב את הספר בבת אחת, שלשה שבועות של הטחת אצבעות במכונת כתיבה. של סיגריות, אלכוהול, סמים, ואז יצא שוב למסע. כתיבת רצף, מה שמכונה. זה הגיוני. בשביל לכתוב מדוד צריך לשבת, לנוח, לצאת להפסקות הליכה. אין זמן לכתוב ככה תוך כדי תנועה. זה לזרוק הכל על הדף ולצאת, מפני שהמרחבים עדיין קוראים לנו אי שם.


(בקרוב – פתיחת הרשמה לסדנאות הכתיבה של השנה הבאה! ובינתיים שאלה – מה ספר המסע האהוב עליכם? וחידה: מה ספר המסע הבא שאכתוב עליו?)

תודה. זו הייתה חתיכת שבוע.

כבר יום וחצי שכואב לי הראש. קמתי בצאלים וכאב לי הראש. התפללתי וכאב לי הראש. אכלתי ארוחת בוקר וכאב לי הראש. הלכתי לטנקים וכאב לי הראש. שתיתי מים, אכלתי, אפילו התעפצתי לי באוטובוס מאופקים לבאר שבע ("אתה מילואים?" אמר לי הנהג, "מילואים זה בלי כסף", ואחר כך בבאר שבע הוא אמר "אם אתה רוצה להמשיך לישון זה עוד שלשה שקלים") וכאב לי הראש.

התבאסתי שכאב לי הראש. קיללתי את המילואים האלה, את החום, את התרגולות. קיללתי את הג'נטקס שלא התלבשה לי כמו שצריך, את השכפצ שהיה רטוב מזיעה, את הניסיון לישון שלא עלה יפה. העברתי את היום וחצי האחרונים במין בעסה כללית שכזו בתוך החול האינסופי והבטון של צאלים.

בארוחת הבוקר מישהו שאל אותי במה אני עובד. אני כותב, אמרתי. ומעביר סדנאות כתיבה. והולך טוב? הוא שאל, וגם שאל – מי הולך לסדנאות כתיבה? ואני אמרתי 'בני אדם', כי בתכל'ס אין איזשהו מכנה משותף למגיעים לסדנאות כתיבה. יש מכל הסוגים ומכל המינים. ואחר כך הלכתי לתרגל מה עושים כשיש שריפה במנוע ואיפה מניחים את המאריך חש"ן ושכחתי מזה עד שמישהו אחר מהפלוגה אמר 'ראיתי שהולך לך טוב עם הסדנאות, נכון?' ואני אמרתי כן, ברוך השם.

ועכשיו, אחרי הסדנה החד פעמית בירושלים ואחרי המרתון בתל אביב שהיה ביום שני, זה הכה בי שוב. שתיהן היו מלאות עד אפס מקום, ממש כך, וכמעט לא שמתי לזה לב. אני רוצה להגיד שלפעמים דברים קורים והם כל כך מסביבנו עד שאנחנו לא שמים לב לעצור ולהגיד עליהם 'תודה, זה לא מובן מאליו'.

אז הנה: זה לא מובן מאליו שאתם קוראים אותי. זה לא מובן מאליו שאנשים שמחים לבוא לסדנאות. זה לא מובן מאליו שטוב להם בסדנאות. זה לא מובן מאליו שאנשים נרשמים שוב ושוב, שאני מצליח להתפרנס ממה שאני אוהב. זה לא מובן מאליו שהמשפחה שלי תומכת בי, שמרב תומכת, שהחברים מעודדים ועוזרים. שום דבר בתוך הסיפור הזה לא ברור.

אני כל כך רגיל לזה עד שכאב ראש סתמי – איזה צוואר חצי תפוס – גורם לי לבאסה. אבל זה סתם. זו טעות. כאבי ראש יש לכולם, אבל לא כולם זוכים לעבוד בעבודה שהם אוהבים. שום דבר פה לא רגיל, וזה ממש לא מובן מאליו. וזהו, רציתי להגיד לכם שאתם פלא. כל אחד ואחת מכם. תודה על זה.

ואם בא לכם לראות את הפתיחה למרתון הכתיבה, אז הנה זה כאן.

 

פסיכולוגיה של דמות היא לא רעיון טוב

סופרים כמין ביולוגי נוטים להיות מפוחדים. אנחנו יושבים בחדרים הקטנים שלנו מול המחשב, העיניים קצת אדומות, משהו גרגירי. זה רק אנחנו והטקסט שנכתב על המשטח הלבן־בוהק, האינסופי, של מסך המחשב החלופי (על הקודם נשפך קפה. חבל). אנחנו רוצים שהדמות שלנו תרביץ, למשל, או תקפוץ, או תחשוש מלהתאהב, אבל מפחדים: למה שתקפוץ ככה, בבהלה? מאיפה יבוא פרץ האלימות? למה שתחשוש מלהתאהב? מנין לנו לדעת.

הבדידות והכלום שמסביב (השעה שלש בלילה. בפייסבוק כולם ישנים) שולחים אותנו לחפש משהו יציב להניח עליו את הפעולות של הדמות שלנו. להצדיק את מה שהיא עושה. להסביר אותה. ואין דבר יותר נוח מאשר ללכת אל הפסיכולוגיה ולשאוב ממנה הפרעות נפשיות, תיאורים, הצדקות פסיכואנליטיות, כאבי ילדות נושנים שיצרו הדחקות, או נוסטלגיה שגורמת לגיבור לשנות מסלול ברגע האחרון. אנחנו אוהבים את זה כי זה נשמע לנו נכון. אנשים עם משקפיים, חמורי סבר, חקרו את זה עשרות שנים. זה כנראה נכון.

זו כנראה טעות.

פסיכולוגיה היא כמו דימוי. היא לא שגויה או נכונה, היא הכללה של המון התנהגויות אנושיות. היא אולי נכונה, ככזו, אבל היא עוזרת לנו להבין או לראות את התבניות שבהן המוני בני אדם מתנהגים, ולא את הצורה שבה אדם אחד, פרטי, מתנהג ביום יום. אני יודע, כי אני מכיר את עצמי. ואתם יודעים, כי אתם מכירים את עצמכם: אנחנו לא מתעצבנים כי יש לנו טראומת ילדות, אנחנו מתעצבנים כי הצפירות ברמזור שגעו אותנו. אנחנו חוששים מאהבה כי ההליכה אל הלא נודע מפחידה אותנו. אנחנו לוקחים החלטות לפי מה שנראה לנו כמו הדבר הכי הגיוני (לוגית או רגשית) לעשות כרגע.

הפסיכולוגיה יכולה לחקור את זה, אחר כך, אבל הדמות שלכם לא יכולה להתנהג ככה. ואם היא תתנהג ככה, היא תיראה לא אמינה. לא משנה כמה הצדקות פסיכולוגיות תצליחו להדביק אליה.

דוגמאות נבחרות:

דוגמה נבחרת מספר 1#:
הנבל שלכם רוצה להשמיד את העולם. עד כאן מפגר אבל סבבה. הסיבה שהוא רוצה להשמיד את העולם היא עלבון שהוא ספג בילדותו. טעות! הנבל שלכם לא אידיוט, ואם כן, חבל.

דוגמה נבחרת מספר 2#:
הגיבור שלכם מתאכזר לאשתו בגלל שכשהוא היה קטן הוא סבל מפגיעה מינית. עוד טעות. אנשים לא חושבים ככה, וזה לא יכול להוות נימוק (בטח לא נימוק מודע) להתאכזרות הזו.

דוגמה נבחרת מספר 3#:
הגיבור שלכם מתאהב במישהי כי היא מזכירה לו את האקסית שלו. זה טריקי, מפני שזו כן סיבה חצי מודעת. אפשר להשתמש בזה, אבל צריך לתת לגיבור עוד נימוק טוב להתאהב במישהי ההיא, שאם לא כן הוא לא יצליח להצדיק את זה גם לעצמו.

_______________
אני מזכיר ומזמין אתכם למרתון כתיבת הדמויות שלנו. זה יעזור לכן לדייק את התסריט של סרט הגמר שלכן, ויעזור לכם להתחיל סיפור (אם לא התחלתם עדיין), לסיים, או סתם להבין יותר טוב איך בני אדם חיים. בשביל מה אנחנו כותבים אם לא בשביל זה.

האיור של pascal kirchmair

שו"ת מרתון כתיבה

מה זה בכלל מרתון כתיבה?

זה ממש כיף!
בגדול – זה כמו מפגש בסדנה, אבל הרבה יותר ארוך. זה כמו יום עיון, אבל בלי אינסוף הרצאות. ובעיקר בעיקר, זה יום שבו מגיעים, שותים קפה, לומדים טכניקות ומדברים על נקודה חשובה, ואז מתרגלים אותה עם ליווי צמוד, שואלים שאלות, מקבלים ביקורת, חוזרים לעבודה, ומסיימים במשוב קבוצתי. זה אחלה יום.


על מה הולכים לכתוב?
נתעסק בבניית דמויות.

למה דמויות?
כי זה רלוונטי לכל אדם כותב (וגם לא כותב), ולא רק לכותבי סיפורת. כי זה משהו מספיק בסיסי, מצד אחד, ומצד שני זה משהו שאפשר להתעמק בו ואף פעם לא מרגישים שמיצינו. וגם כי בני אדם זה הדבר הכי מעניין בעולם.

צריך ניסיון קודם בכתיבת סיפורים ודמויות?
לא, אבל כדאי ניסיון קודם בכתיבה.

הייתי בסדנה שלך. יש למה לבוא?
בטח! אני מתגעגע!
תלוי איזו סדנה. אם היית בסדנת כתיבת סיפורים ואת מרגישה שקלטת את הקטע, אני לא בטוח שתרגישי שאת ממצה את היום, אבל יהיו המון דברים חדשים וזה יהיה יותר נרחב ויותר מעמיק ממה שהיה בסדנה, כמובן. אם היית בסדנה אחרת, בואי. זה יהיה חדש לך.

למה יום שלם? אני יכול רק בערב. 😦
כי כתיבה לוקחת זמן.

למה בתל אביב?
כי היו חסרים מרתונים בתל אביב! וגם כי זה מרכז הארץ. אחלה מיקום. ולירושלמים יש סדנה חד פעמית – בערב – באותו שבוע ממש.

כמה אנשים נהיה?
אני מעריך שבסביבות ה15-20, כדי לתת יחס לכולם.

כמה זה עולה?
195 שקלים. 175 להרשמה מוקדמת. 155 למי שמגיעה לו הנחה.

למה זה המחיר?
בשקלול של תשלום למקום, כיבוד, ניקיון, פרסום, הנחייה, צילומים וכאלה – זה מה שיצא. יחסית לימים מקבילים זה מחיר סביר וזול. בכל אופן, יש עשרה אחוזי הנחה להרשמה המוקדמת (מסתיימת בעוד יומיים), ועשרה אחוזים נוספים למי שמגיעה לו הנחה (סטודנטיות, חיילות, בני שירות וכו').

ואם אין לי כסף?
אני משתדל מאוד שלא יקרה מצב שבו מישהו או מישהי רוצים להיות במרתון ולא יכולים בגלל בעיה כספית. אם יש לכם בעיה כספית, פשוט דברו איתי ואעזור.

מתי מסתיימת ההרשמה המוקדמת? 
ביום שלישי.

איך נרשמים?
כאן: https://yehudagizbar.com/הרשמה-לסדנאות/

תתמצת לי?
יום כתיבת דמויות. שני 16.7. הצפון הישן בתל אביב. 10:00 – 16:30.

דברים שלעולם לא אגיד בסיומה של סדנת כתיבה

אני רוצה לדבר רגע על דבר מה שקורה בסדנאות כתיבה מסוג כתיבה יוצרת. הוא לא הדבר היחיד שקורה בסדנאות כתיבה, ולמעשה הוא גם לא הדבר העיקרי שקורה בסדנאות הכתיבה, אבל הוא משהו שאני הולך איתו לאחרונה והוא חשוב לי. אני כותב אותו באורך הזה ומפרסם אותו, מפני שאני מקווה שהוא יהיה חשוב גם לכם.

אני  חושב שהנקודה הכי מדוייקת להתחיל בה היא הנקודה שבה מישהו אומר לך שהוא אוהב את מה שכתבת. הוא קרא בפייסבוק. הוא אומר את זה סתם בדרך במין מפגש מסדרון. יש לו כוס קפה ביד. הוא ממהר. אין הרבה מחשבה מאחורי מה שהוא אמר, אבל זה פועל עליך כמו קָטָלִיזָטוֹר. המחמאה מפעפעת פנימה ומתחילה לתסוס. אתה חושב: אולי אני באמת יודע לכתוב. אולי כדאי להמשיך. היא מפעפעת פנימה דווקא מפני שאחרי שסיימת לכתוב הסתכלת על הטקסט ואמרת 'זה לא מספיק טוב אבל אני לא יודע למה'. המחמאה מכסה לרגע את נקודת הפגיעות שבה אתה לא בטוח עד הסוף באיכות הכתיבה שלך, או במה שרצית להגיד, או ביכולת של המילים שלך להגיע לאנשים אחרים. לרגע אתה חושב שאתה מסוגל.

המחמאה גורמת לך להמשיך, והיא מניעה איזה גלגל: אתה ממשיך לכתוב ואנשים ממשיכים להחמיא. אם אתה אדם מסוג מסוים – וחלקינו, אכן, אנשים מהסוג הזה – אתה תסתפק במחמאות. מחמאות של משפחה, של חברים, של קולגות לעבודה. לאנשים לא אכפת להחמיא, אתה שמח לקבל מחמאות. לפעמים הם מכסות – מחפות לחלוטין על הנקודה שבה אתה לא בטוח לחלוטין אם אתה עצמך אוהב את מה שיצא. אם הוא נכון. אתה מתחיל להאמין למחמאות, ומסתפק בהן. כשאנשים אומרים לך 'אתה צריך לעשות עם זה משהו' ו'אולי תלך ללמוד משהו בתחום', אתה מאמין להם. חבר ממליץ לך על סדנת כתיבה שהוא היה בה, ואתה נרשם.

אבל אם אתה אדם מהסוג השני, יחד עם הכתיבה יתגלגל איזה היסוס תמידי: הכיוון שלך הותווה כבר אבל אתה לא יודע אם אתה רוצה לצעוד בו. אם אתה מסוגל לצעוד בו. הצעדה – הכתיבה היומיומית, הסיזיפית, המאבק עם הטקסט – נדמית לך כמו הדבר הנכון לעשות ובה בעת כמו הדבר שאי אפשר לך לעשות. הקול הפנימי אומר אולי, האנשים בחוץ אומרים בטח, בוודאי. מה אכפת להם. הם לא צריכים להתמודד עם התוצאות. אם אתה באמת יודע לכתוב – מי באמת יודע לכתוב? מה זה ה'יודע' כאן? – אתה צריך לעשות עם זה משהו, מפני שעם כח גדול באה אחריות גדולה. מפני שאדם צריך לעשות את מה שהוא יודע לעשות. וגם קצת, כך אתה חושד, מפני שעד כה לא הסתמן איזשהו כיוון אחר ככיוון שאותו אתה צריך לקחת בחיים.

אז אתה נרשם לסדנת כתיבה. אבל סדנת הכתיבה לא באה כמינוף. אתה לא אומר לעצמך 'אני אלך ללמוד כתיבה כדי לעשות עם זה משהו רציני'. סדנת הכתיבה באה קצת בשביל לתת מענה סופי להיסוס הזה, לשאלה האם זה טוב או לא. האם זה שווה התייחסות, ואם כן, איך להמשיך מכאן.  בתודעה שלך זה נראה בתור 'המנחה יגיד לי איך צריך לכתוב' או 'המנחה יגיד על מה צריך לכתוב' או משהו מעין זה. אתה אומר לעצמך – יש כאן מישהו מקצועי. הוא למד את התחום. הוא קרא. הוא יודע לתת שיפוט סופי לשאלה האם זה, כלומר הטקסט הזה – או, בניסוח אחר, הבחירה שאני רוצה לעשות עם החיים האלה – טוב או לא. האם זה מה שאני צריך לעשות. האם להתמסר.

יש עוד סוגי נרשמים לסדנאות, כמובן. אנשים מגיעים לסדנאות כדי לתת לעצמם זמן איכות עם עצמם, כדי לקבל השראה, כדי להפתח לכתיבה, כדי לפגוש אנשים מעניינים – בנים, בנות, בנים ובנות, דייט מהוסס בעשר בלילה, אחרי הסדנה, בפאב מקומי, אחר כך חברוּת, אולי חתונה – אבל אני לא רוצה לדבר עליהם, מפני שהאנשים האלה לא באו לסדנה בשביל המנחה או בשביל המשוב, אלא בשביל עצמם. לא שזה רע, להפך. אבל לרגע, בהקשרים האלה, אני רוצה לדבר על עצמי, בתפקיד שלי כמנחה.

הנחיית קבוצות מקצועיות היא מקצוע שקל מאוד להדרדר ממנו ליוהרה. למעשה היוהרה תלויה בהגדרת התפקיד, באמירה 'אני יודע, אני מבין בתחום מסוים, בואו ללמוד ממני', ובהבנה שאנשים אכן מגיעים ללמוד ממך. כלומר, הם תופסים גם אותך כיודע. בינך לבין עצמך אתה יודע שאתה לא, כלומר, מבין עד הסוף בתחום אותו אתה מנחה. אתה מתעסק בו כבר שנים, נכון, אבל עדיין נתפס מדי במערומיך. עדיין יש קשיים שאתה לא יודע לפתור, בעיות שאתה לא יודע איך להתמודד איתם, טקסטים קשים מדי, קלים מדי, מטופשים מדי, טובים מדי, כאלה שאתה לא מעז לגעת בהם מחשש שמא משהו יתקלקל. היוהרה היא מעגלית מכיון שהאישוש לתפקיד בא מבחוץ, מהקהל, ומה יותר פשוט מאשר לבוא ולספק לקהל את מה שהוא מבקש. במקרה הזה, מחמאות.

כאמור, לאף אחד לא אכפת לקבל מחמאות. האנשים שלא באו בשביל לשמוע את דעת המנחה, לא אכפת להם לקבל מחמאות. האנשים שבאו בגלל החבר שאמר 'אתה חייב לעשות עם זה משהו', מקבלים תשובה. גם האנשים שבאו בגלל התהייה האם זו הדרך הנכונה לצעוד בה מקבלים תשובה. אתה מספר לעצמך סיפורים. אתה אומר: אני יוצר כאן מרחב בטוח. אני יוצר מרחב מקבל. מחבק. מכיל. אנשים יכתבו היטב. אתה אומר: אם יצא מכאן סופר מפורסם, אני אוכל להגיד לכולם שאני הייתי זה שדחף אותו בצעדיו הראשונים. אי אפשר לטעות בטעויות. אנשים יצאו בתחושה טובה, יביאו לקוחות חדשים. אני אמשיך לשמור על הכבוד שאני מקבל מהתלמידים. גם הכסף משחק כאן תפקיד.

אבל אם אתה אדם כן, כלומר אדם שמנסה (והניסיון חשוב כאן יותר מאשר ההצלחה) להיות מלא כנות כלפי עצמו וכלפי הסביבה, אתה יודע שמתחת לפני השטח של היוהרה מסתתרים שניים: הפחד וחוסר המודעות. אנשים שמתגאים מחפים על המקום שבו הם לא בטוחים בעצמם, או לא בטוחים באחרים, או חוששים שכל זה יחדל לקרות פתאום. לפעמים הם לא יודעים שהם מפחדים, או לא יודעים שהפחד מייצר יוהרה, או לא שמים לב שהם בעמדת כח כלפי המשתתפים ושיש משהו נעים מאוד בעמדת הכוח הזה, גם כשהיא כופה, באופן פרדוקסלי, כמעט, מרחב מכיל ונעים ומחבק. והבעיה בפחד וחוסר המודעות אינה עצם קיומם, אלא המדרון אליו הם מובילים: הסדנה שלך הופכת להיות מרחב מזוייף. מרחב לא אמיתי. אתה מוצא את עצמך מגלם תפקיד במקום להיות עצמך. מנסה להתאים לתפקיד שאנשים מצפים ממך – כך אתה חושב – להיות בו, ואתה מפחד לעזוב את הדמות הזו, שאתה מגלם, אבל זה לא אתה, וקשה לחיות תמיד בתפקיד של מישהו אחר. בסוף יהיה לך רע. זו הכנות הפנימית.

והכנות החיצונית פשוטה יותר. אתה יודע שאתה משקר לאנשים. מציג מצג שוא, ליתר דיוק. אנשים מקבלים מחמאות, אבל הם מבקשים לדעת את האמת כפי שאתה רואה אותה. אתה יכול לשקר להם, אבל איזה מין אדם זה עושה ממך?

ומפני כן כשאתה מנחה אתה מנסה להגיד את מה שאתה באמת חושב. כשאתה מתלהב אתה מתלהב. כשאתה לא יודע אתה אומר, אני לא יודע. אתה אומר 'אני צריך לשמוע את זה שוב', או 'אני צריך לחשוב על זה קצת, לא יודע לענות מהר'. וגם את הכנות הזו אתה משתדל לבדוק כל הזמן, מפני שגם היא יכולה להביא לגאווה או ליוהרה, שהרי מה יותר נוח מלהתגאות (בפומבי או בפרטי) בהיותך 'אדם טוב', בהיותך 'עניו', בהיותך 'מלא כנות', שלא לומר 'אותנטי', 'אומר את מה שהוא חושב', ושאר תארים שיכולים להיות מזוייפים ככל תואר אחר. ולכן אתה מנסה כל הזמן לפרק את התדמית הזו. כלומר לנסות שלא לחשוב מה חושבים עליך, אלא להיות ישיר וכן ואנושי, ולעמוד מול המשתתפים כמו שאדם עומד מול בני אדם, ולא כמו שמנחה עומד מול משתתפים, וזה אכן מעגלי, אבל אתה חושב שאתה משתפר בזה. אתה לפחות מקווה שאתה משתפר בזה, שאם לא כן מה הרווחנו.

ואז קורים שני דברים.

הדבר הראשון שקורה קורה אצל האדם מהסוג הראשון. הוא שמע כל הזמן, מכל סביבותיו, 'איזה יפה אתה כותב', ועכשיו הוא עומד מול מישהו שאומר לו 'זה לא מספיק טוב', 'אתה יכול יותר', 'תנסה לעשות משהו אחר, משהו שמעולם לא עשית'. זה יוצר תחושה רעה. אתה יודע את זה. אתה יודע שאין שום דרך – שום דרך – לגרום לביקורת להיות דבר נעים. ביקורת היא דבר שלילי מעצם מהותו. אפשר לרכך את המכה, או את הישירות שלה, או את העוצמה שלה, אבל בסופו של דבר תהיה כאן איזו מכה שאדם מקבל, והאדם מהסוג הראשון מתערער ממנה. הוא מתחיל לחשוב: רגע, אולי אני לא באמת טוב? אולי החברים שלי שיקרו? אולי הם לא מבינים? וחושב גם: אולי המנחה הזה לא מבין שום דבר? חבל שהלכתי אליו. סתם בזבזתי כסף. אני לא אמליץ עליו לאף אחד.

אבל לפעמים, לפעמים, הערעור הזה מוריד את שכבת המחמאות שהאדם ההוא קיבל, והוא הופך להיות אדם מהסוג השני, אדם שתוהה: זה מה שאני צריך לעשות? האם אני יודע לכתוב? מה עלי לעשות?

הדבר השני שקורה הוא אצל האדם מהסוג השני, שהסדנה לא נותנת לו מענה. אדרבה, היא דורשת ממנו. הוא מצפה למחמאות או לביקורת שלילית, ולא מקבל מספיק לא מזה ולא מזה. במקום לקבל את התשובה החד משמעית הוא נאלץ לעמוד מול הכתיבה עצמה, בתצורתה הממשית, ולשאול את עצמו את השאלות הראשונות, שמהם התחיל ומהם ביקש לברוח: מי אני? מה המשמעות שלי בעולם הזה? מדוע אני עושה את מה שאני עושה? האם יש לי מה להגיד לעולם? למעשה זה הרגע הראשון שבו הוא פונה פנימה באופן ממשי, כלומר מתחיל לכתוב ולהתמודד עם מי שהוא ועם מה שהוא, ולא עם הציפיות של האנשים האחרים, המחמאות שלהם או הדרך שהם מצפים שהוא ילך בה בחייו. הכתיבה מתחילה להיות מהפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה. כלומר לא מענה לציפיות של אנשים אחרים ל'כתיבה טובה', אלא כתיבה שמהווה השפה הכי מדוייקת למה שקורה אצלו בפנים ולדרך שבה הוא רואה את העולם.

גם זו לא תחושה טובה בהכרח. זו תחושה מערערת. יש משהו מאוד נוח בדרך שהותוותה לנו מלכתחילה, או במחשבה שמישהו אחר יכול לקחת את האחריות על השאלות הגדולות של החיים שלי, וכן הלאה וכן הלאה. זה לא אומר שצריך להישאר בערעור הזה לנצח (אני מכיר אתכם, משוררים מיוסרים!), אבל הערעור הוא נקודה טובה להתחיל בה. זה אומר שאתה מתחיל לשאול את עצמך שאלות, לקלף את הגלדים, למצוא את הגרעין, את הלשד של הקיום שלך בעולם. וככותב, אין משהו טוב מזה שתוכל לעשות. כמובן, באותה נשימה, זו גם מלאכה שלעולם לא תיגמר.

במין הפוך על הפוך, שני הדברים האלה מפרקים אצל המנחה את אותה תחושה שממנה הוא נמלט מלכתחילה: כלומר, אותה תחושת יוהרה, או פחד, או חוסר מודעות. התחושות האלה מתפרקות מפני שהוא כבר לא במוקד הסדנה. המשתתף עובר להיות המרכז שלה, וכך גם הכתיבה שלו, והכנות, והמשתתפים לא בהכרח מרוצים מהסדנה או מההנחייה, ולא מרגישים את השואו שהם יכולים היו להרגיש, או מקבלים את המחמאות שהם יכולים היו לקבל, והוא יכול להיות מי שהוא. זה חבל דק מאוד, מפני שהמרחק בין 'אני לא מרגיש מרוצה מספיק' ובין 'לא אמליץ על הסדנה שלך' ובין 'העבודה שלך תפסיק להתקיים' הוא מרחק דק מאוד, כמעט לא קיים, ואפשר ללכת עליו רק במקרה שאתה משתדל מאוד, משתדל בכל כוחך, להיות תמיד אתה עצמך.

זה לא מקום שקל להיות בו או להתמיד בו, אבל זה המקום הנכון להיות בו. זה המקום הנכון מפני שמנחה סדנאות כתיבה הוא אף פעם לא רק מנחה סדנאות כתיבה, כלומר, הוא אף פעם לא רק התפקיד או הדמות שלו, והוא תמיד אדם עם משפחה וחיים וכלב קטן שצריך להתפנות שלש פעמים ביום וכן הלאה וכן הלאה, ובהקשר שלנו, הוא גם נמצא באותה עמדה שבה המשתתפים שלו נמצאים, כלומר, ככותב. והוא משתדל לכתוב ולא רק לקרוא או להגיב, וכמו שהוא יודע היטב, הדרך היחידה לכתוב משהו אמיתי, כלומר משהו נכון, משהו שיש לו קיום בעולם, הוא להיות אתה עצמך. לכתוב מבפנים החוצה. זה לא אומר לא להיות מודע למי שקורא או לאיך שקוראים; זה אומר שאתה לא אומר את מה שנראה נכון או את מה שאנשים מתלהבים ממנו או עושים לו לייקים או אוהבים או אפילו משהו שנראה אסתטי, אלא את מה שאתה מרגיש ובצורה שאתה מרגיש ובשפה המדוייקת ביותר שאתה יכול למצוא לזה. ועד כמה שזה נשמע מוזר, זה אחד הדברים הקשים ביותר לעשות.

אני יודע שהטקסט הזה כולו הוא בגוף שני, ויודע גם שמאוד קשה לקרוא אותו בלי להגיד 'אה, הוא מדבר על עצמו', מפני שאני אכן מדבר על עצמי, ואני כותב בגוף שני מתוך אותו קושי לכתוב בגוף ראשון (מפני אותה היוהרה האמורה לעיל, וכן הלאה וכן הלאה), ואני גם יודע שהטקסט הזה יכול להתפרש בצורה שאני לא רוצה להתפרש, כלומר כמין פרסומת לסדנאות או, גרוע מזה, כמין הילול עצמי חסר מודעות. זו גם הסיבה שלעולם לא אגיד דברים כאלה באירוע סיום של סדנה. ובכל זאת אני כותב את זה ומפרסם את זה, מפני שאני חושב שהכתיבה החוצה, לפי דעת הקהל, היא מלאת נזק, גם לאדם וגם לקוראים, והכתיבה פנימה היא מלאת חסד וחמלה וטוב, ומפני שהפחד שמא יחשבו עלי אי אלו דברים הוא בדיוק מה שאני מבקש להתמודד מולו, ומפני שאני חושב שבסוף, בסוף, כשאדם מצליח לכתוב את עצמו בשפה הנכונה מתחולל איזה קסם, שלא לומר, נס. ובאופן אישי הייתי שמח אם ניסים כאלה היו מרבים יותר להיווצר בעולם.

על היהדות של עגנון

יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, השתין על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף, הוא בעיקר מתגעגע. הוא לא מתגעגע על, הוא מתגעגע אל.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו.

ועגנון, כך אני חושד אותו, עגנון הוא יהודי של יהדות. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, וכשהוא מתגעגע, הוא לא מתגעגע לאלוהים של לפני השואה ולפני המלחמה ולפני ההשכלה, אלא לקהילה ולעיר וליהדות ההיא, שהייתה ושאיננה עוד.

________
(דברים שנאמרו לפני שנה ב'תמול שלשום' בערב שהוקדש ליצירתו של עגנון. התמונה מויקיפדיה העברית. אין לי מושג מאיפה הכובע.)

(כמו כן: אני מלווה לאחרונה כמה כותבים, עסקיים וספרותיים, בתהליכי הכתיבה והלמידה שלהם. אם בא לכם גם, דברו איתי בפרטי או שימו נקודה בתגובות ואחזור אליכם)

תמחקו

בסכמת הכתיבה שאני נותן לפעמים למשתתפים בסדנאות כתוב, אחרי הכל, אחרי ההתבוננות והעיבוד והכתיבה וכל יתר הכלים, 'תמחקו'. זה אומר שאחרי שמסיימים את הכתיבה והטקסט נראה שלם או מושלם, עוברים עליו שוב, משפט משפט ופסקה פסקה, ובודקים מה אפשר למחוק והטקסט עדיין יעמוד על תילו. זה לא אותו הדבר כמו לחשוב לפני הכתיבה אם המשפט רלוונטי או לא; כשכותבים, אנחנו בתודעת כותבים. כמה שיותר מפורט, כמה שיותר רחב. כשמוחקים, אנחנו מחליפים תודעה לשאלה 'האם אפשר להוריד את המשפט הזה?' בלא מעט פעמים, התשובה היא כן.

הסיבה למחיקה היא שכותבים נוטים, לפעמים, להכביר מילים שלא לצורך. אנחנו מתאהבים במילים של עצמינו, דימויים יפים מפתים אותנו לכתוב אותם, תובנות מחוכמות מופיעות על הנייר, אבל אנחנו לא צריכים אותם. טקסט, מלכתחילה, הוא חיבור של כמה וכמה 'אבני בניין': משפטים, פסקאות, רעיונות. ככל שיש יותר מהם, כך קשה יותר לעשות בהם סדר, לחבר את כולם, לבנות מבנה מפואר מכל מה שמונח על השטיח. המחיקה עוזרת לנו להתמקד: מה אנחנו רוצים מהטקסט הזה. מה אנחנו רוצים להגיד, ואיך ניתן להגיד את זה בלי ללכת לאיבוד באמצע. תנסו, זה עושה פלאים לטקסט.

רוצים תרגיל? תתחילו מהפוסט הזה. מה אפשר למחוק ממנו בלי לאבד כלום בדרך?


ההרשמה לכל הפרוייקטים המגניבים של הקיץ (יום עיון, סדנאות חד פעמיות וסדנאות מקוונות) בעיצומה. יאללה בואו! פרטים כאן.

פרוייקטים חדשים ונהדרים!

היי, תהיו איתי רגע, זה חשוב.
סדנאות האביב מסתיימות זה עתה והנה הפרוייקטים הבאים שאנחנו יוצאים אליהם בלכתוב. אלה אחלה פרוייקטים אז כיף ושמחה וששון 🙂 בואו!

א. מרתון כתיבה בנושא דמויות. כולל שיעור, קריאה, זמן כתיבה ביחד ולחוד, משוב הדדי וגם משוב שלי. נתחיל ב10:00, נסיים ב17:00 בערך. המחיר להרשמה המוקדמת הוא 175 בשבוע הקרוב, ואחר כך המחיר יקפוץ ל195. סטודנטים, חיילות ובני שירות – המחיר להרשמה המוקדמת הוא 150 שקלים.

הסדנה מיועדת גם לבוגרי הסדנאות שלי או לימודי כתיבה של אחרים, והיא מציעה מעבר לידע הבסיסי.

ההרשמה כאן: goo.gl/iqfuwR

שאלות ותשובות על המרתון כאן.

ב. נרקמת סדנה חד פעמית בירושלים. בערב. כתיבה יוצרת. לאלה שרצו אבל לא היה להם זמן באמת. יהיה פרסום ממוקד יותר בעוד כמה ימים 🙂 ההרשמה, לבינתיים, כאן:goo.gl/iqfuwR

הפרטים שאני יודע כרגע: תאריך – רביעי, 18.7 שעה – 19:30 בערב. שלש שעות. מקום – רחביה, ירושלים. מטרה – זו סדנה לכתיבה יוצרת, בנושא חורבן וגאולה.

ג. שני פרוייקטים ארוכי טווח של סדנה וקורסים אינטרנטיים. לחבר'ה שלא יכולים להגיע לסדנאות הממשיות, שרוצים ללוות את הקיץ שלהם בכתיבה, או ללמוד דברים חדשים בתחום שלהם. זה לא תחליף אמיתי לסדנה, אבל למי שצריך רק את התכל'ס, זה יופי של פתרון.

הפרוייקט הראשון יכלול משלוח שבועי של השראה לכתיבה, טיפ ממוקד, תרגיל שיוצא מההשראה ומהטיפ וחברות בקבוצה וירטואלית. הוא לא כולל משוב שלי, ויעלה עשרה שקלים לחודש.

הפרוייקט השני יהיה די דומה, רק דו שבועי, קצת ארוך יותר, הרבה יותר מסודר (יותר כלים טכניים) ויכלול משוב שלי, קצר או ארוך לפי הצורך. המחיר יהיה 195 שקלים לחודש, ומספר המקומות מוגבל מאוד.

—-
ההרשמה לכל הדברים האלה היא כאן: goo.gl/iqfuwR

אני כאן לשאלות. בואו בשלום.