תתרכזו בעיקר

"שוב היה מעשה מאדם אחד שכתב סיפור קטן ודלוח והיה מביט בו ואומר כמה נאה סיפור זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, והיה חפץ להודיע הציבור ביופיו של הסיפור. מה עשה, לקח תמרור גבוה והציג ליד הסיפור, ובכל עת שהיו הולכי דרכים מביטים בסיפור מרחוק, היו אומרים פשש, איזה סיפור נאה זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, ואחרי כן היו מתקרבים לסיפור עד שהיו רואים אותו בממש, ואינו אלא סיפור קטן ודלוח, והיו הולכים משם בפחי נפש."

תראו, יקירַי.

 

יש דבר כזה בטקסטים שקוראים לו 'תמרורים'. קרא/י עוד «

איך מתמודדים עם כשלונות

א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.

קרא/י עוד «

איך כותבים מאמר דעה

הערב, באקראי, ראיתי שמישהו נכנס לאתר החדש שלי אחרי שחיפש בגוגל 'איך כותבים מאמר דעה', ואמרתי לעצמי – יא, איזה בעסה לו. הוא לא ימצא שם כלום, כי אין. אף פעם לא כתבתי על זה שום דבר מסודר. ואחר כך אמרתי טוב, האמת, זו הזדמנות טובה.

א.
נתחיל מההתחלה. הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על טור דעה, שמכונה גם 'מאמר טיעון' בבגרות בלשון, או 'חיבור' בפסיכומטרי, הוא זה:

קרא/י עוד «

ללכת על החבל שבין השמיים והארץ

חברים פוגשים אותי לאחרונה ברחוב. ראינו, הם אומרים. אנחנו עוקבים מרחוק. סדנאות, אתר חדש וזה, אנחנו רואים. נראה שמצליח לך, לא? ומה, אנשים באמת באים? כותבים? והסופר הגדול הבא, הוא שם? הם מגיעים אליך, הכותבים הטובים? והאתר החדש, ראינו, תתחדש. ואני אומר תודה, כי תודה. באמת תודה. צריך להודות על שהחיים מאירים. אסור להתרגל. זה לא מובן מאליו, אבל–
אני חושב הרבה על כסף לאחרונה.

קרא/י עוד «

דברו עם הקוראים שלכם

צפריר מכתיבה אפקטיבית​ כתב היום פוסט על נציגי שירות לקוחות שכותבים תגובות לקוראים. יא אללה, הוא כתב, מה זה הזבל הזה, למה זה הגיוני. והוא כתב, למה נציגי שירות לקוחות אומרים לי 'סליחה על ההמתנה' כשהם לא באמת מבקשים סליחה, והוא כתב, למה לעזאזל נציגי שירות אומרים 'פנייתך נרשמה ותטופל', ולמה הם משתמשים בתבניות האלה, זה לא אמין כבר. והוא אמר, נציגי שירות צריכים ללמוד להתבטא בכתיבה ובדיבור, להביע אמפתיה, לא להיות רובוטים.

והוא צודק, אבל—

קרא/י עוד «

על הכתיבה 23# (גשם)

היי יקרים ויקרות, כמעט־סוף־חורף טוב לכם.

כתבתי את המילים 'כמעט סוף חורף' כאן למעלה והלב שלי נחמץ, ככה, במקום הצמא ההוא, כי איך אפשר לעבור חורף שלם בלי לטבוע בשלולית, או בלי שנשב ככה, שבוע, והמים ירדו וירדו וירדו, ובחדשות יגידו 'הסופה הגדולה הגיעה' ואנחנו נצטמרר מעונג על הספה המרוטה שיושבת בסלון ושאין לנו לב להעיף אותה, ונראה סרטים ונאכל פופקורן ונשתה תה עד אין סוף, ובמקום זאת אנחנו, איך לומר, נצלים כאן בשמש הקופחת של החורף הישראלי, ומחכים, מחכים, מחכים.

קרא/י עוד «

לכתוב סיפורים זה להיות לבד

ישבתי היום עם סופר מוכר לקפה של בוקר. לא היה לנו איפה לשבת, אז מצאנו את עצמינו בבית מורשת בגין, שותים אמריקנו עם קצת חלב (הוא) או אספרסו כפול ארוך לא-שרוף (אני), בוהים בחומות העיר העתיקה. ואז הוא אמר תשמע, יודה, כבר הרבה זמן שאני לא מצליח לכתוב. אנשים לא מאמינים לי, אבל שנים לא כתבתי. אני רק מוציא לאור דברים שכתבתי פעם. אנשים לא קוראים. לא קונים ספרים. מה הטעם בכל זה.קרא/י עוד «

תנו תוכן עם ערך לקוראים שלכם

א.
פעם, באחד המוסדות שלמדתי, נכנס בתחילת השנה מרצה לכיתה והתיישב על הכיסא מולנו. אנחנו היינו תלמידים נרגשים בתחילת הדרך והוא היה איש מקצוע, וכמו טירונים שמקשיבים לכל מילה על המבצעית במין חרדת קודש, ככה גם אנחנו היינו בתחילת השנה, מחפשים מידע על מה בעצם מחכה לנו אחרי הלימודים ואיך אנחנו הולכים לעבוד עם כל התיאוריה. הקורס שלו היה אמור להיות קורס מאוד פרקטי, וכולנו חיכינו לזה במיוחד.

ואז–
קרא/י עוד «

איך (לעזאזל) מוצאים את הסיפור?

אחד הדברים שמורים לכתיבה הכי אוהבים להגיד זה 'תמצאו את הסיפור שלכם', או 'מה הסיפור שלכם', ואור, שהוא חבר מבריק שעובד בקופירייטינג, אמר לי שזה גם אחד הדברים הכי אהובים על לקוחות; הם שומעים שצריך לספר את הסיפור של המוצר, או את הסיפור של הלקוח, או את הסיפור של העסק, וזה מה שהם מבקשים מהמפרסמים. ואחת השאלות שאני נתקל בהן הרבה היא השאלה 'איך לעזאזל מגלים מה הסיפור שלי?'

אני רוצה להתחיל מההתחלה:

קרא/י עוד «

תנו לקורא להבין לבד

יש מרצה אחד, אני לא אוהב לנקוב בשמות אז נקרא לו 'שודד הים רחל', שאני קורא מדי פעם את מה שהוא כותב בפייסבוק. שודד הים רחל כותב הרבה ומתנסח היטב, ואני די מחבב את סגנון החשיבה שלו ואת התובנות שהוא מגיע אליהם. הוא מאוד מובן, הוא מאוד נגיש, הוא אף פעם לא מפתיע, והוא כותב את מה שאני מכנה בתואר 'כתיבה שטוחה'.
 
מה זו כתיבה שטוחה, אתם שואלים? כתיבה שטוחה היא כתיבה מאוד מאוד מובנת. כל כך מובנת עד שאין שום דרך להבין אותה אחרת או להוסיף עליה משהו. הוא אף פעם לא משתמשת במטאפורות מוזרות, או בדימויים יוצאי דופן, בסגנון כתיבה ייחודי או בשום דבר שכזה. היא לא מכילה סתירות פנימיות, הסיפורים מאוד ממוקדי מטרה, הדוגמאות מפרטות את כל מה שאפשר להבין מהסיטואציה. זה כל כך ברור עד שזה הופך להיות כמעט שקוף.
 
שקוף, כלומר: אנחנו קוראים את הטקסט ולא מתעכבים עליו. תחשבו רגע על משפטים כמו 'היציאה מימין' או 'אין לדרוך על הדשא'., לרוב, לא שמים לב שהם שם. אנחנו מודעים לזה שיש שם טקסט, ולפעמים אפילו לזה שקראנו אותו, אבל אנחנו לא מתעכבים עליו, לא עוצרים ללמוד אותו ולא מנסים להבין מה הוא אומר, כי הוא שקוף. המשמעות שלו, בשבילנו, מיידית.
 
(אומברטו אקו קרא לסוג הזה של הטקסטים 'טקסט סגור'. שיהיה).
 
זה קצת הפוך על הפוך. כי נראה לנו שזה טוב, לא? זה מאוד מובן, זה מאוד קריא, אנחנו מבינים מה 'שודד הים רחל' רוצה מאיתנו, מה רע?
 
שום דבר לא 'רע'. זה לא טקסט רע. זה פשוט–
 
זה טקסט לא זכיר. הוא לא נשאר אצלנו במוח. אנחנו זוכרים מידע באמצעות עיבוד שלו, וטקסט מהסוג הזה לא גורם לקורא להגיב, או לחשוב, או לעבד, או לעשות כל פעולה אחרת שבדרך כלל גורמת לנו לזכור טקסטים. הוא יותר מדי מובן, ועודף המובנות הזו היא בעוכריו. זה נכון שאנשים מפצים על זה באמצעות הניסיון ליצור תוכן ייחודי, אבל תחשבו על זה רגע. אתם לומדים טקסט באוניברסיטה, בבית הספר, בתנועות הנוער, מה אתם לומדים?
 
בדיוק, טקסטים שיש מה ללמוד בהם. שהם לא מובנים על הקריאה הראשונה.
 
אני לא אומר לכם ליצור טקסטים חידתיים (אם כי גם זה יכול לעבוד. עיין ערך ג'יימס ג'ויס ו'פיניגנס וייק' שלו), אני רק אומר – וואלה, תנו לקורא מרווח. תנו לו מקום להבין. אל תגידו לקורא 'הדמות מרגישה ככה וככה', תנו לו להבין איך היא מרגישה. מה מניע אותה. אל תסבירו לו את הסיפור, תנו לו את המקום להבין לבד את הסיפור שלכם, או את המסר, או מה שאתם־לא־כותבים.
 
זה נכון לגבי כל טקסט. אתם כותבים פוסט בפייסבוק? תעוררו לחשיבה. תשאלו. תאתגרו. תציגו זווית חדשה ומרעננת. תכתבו בצורה יוצאת דופן. אתם כותבים סיפור? תשאירו מרווחים שהקורא ישלים בעצמו. אתם כותבים מאמר? אם הוא קשה ממילא, זה בסדר. אם הוא מיועד לכל העולם, כלומר, אם הוא טור דעה ברור ומוצק (נניח, נאום באו"ם), תשאירו לקורא משהו אחד להבין, איזו מטאפורה קצת ייחודית, משהו שהוא לא ציפה לו, שיחייב אותו לחשוב קצת ולהרגיש חכם.
 
רוצים דוגמאות? פירוט? כלים? תעקבו אחרי הדף או תשאלו בתגובות. בינתיים אני רק אתן כלי פשוט: להכניס בטקסט שלכם ציטוטים, או מה שמכונה 'ארמזים', כלומר רמיזות ליצירות אחרות ולטקסטים אחרים. כשאנחנו מזהים ציטוט כזה אנחנו אוטומטית מרגישים חכמים, כי היי, זיהינו, והזיהוי הזה אומר לנו גם שהטקסט הזה מדבר אלינו, וגם שאנחנו חכמים כי זיהינו והבנו את ההקשר. ואם לא זיהינו – לא נורא, אין לנו מושג מה פספסנו.
 
דוגמה? דוגמה.
זיהיתם את הרמיזה בפוסט הזה?