האירוניה של פו הדב

נכתבו אלף ואחד מאמרים בנושא הביוגרפי ועוד אלף ואחד מאמרים בנושא הלא ביוגרפי, אבל אני רוצה לדבר על אחד המאפיינים של פו הדב שבעיני הוא לא מדובר מספיק, וזו האירוניה שלו.

כשאנחנו אומרים 'אירוניה' בהקשר הספרותי אנחנו בדרך כלל מתכוונים לסיטואציה שאפשר לקרוא בשני אופנים. הדוגמה הקלאסית היא כמובן אדיפוס המלך שמחפש בנרות את האשם בגורלה של תבי ואז מגלה שזה הוא עצמו, אבל אני אוהב להדגים את זה על רומיאו ויוליה, שזו טרגדיה קשה ובה בעת קומדיה נהדרת.

פו הדב, בהקשר הזה, הוא ספר אירוני להפליא. זאת אומרת, הוא ספר ילדים. הוא בוודאי ספר ילדים. כל כולו, למין ההקדמה, דרך היער ועד הליכתו של כריסטופר רובין לבית הספר, מעידה עליו שהוא ספר ילדים. כמו כל ספר ילדים טוב, הוא ספר שמיועד גם למבוגרים, אבל בניגוד לספרי ילדים 'רגילים', שבהם יש מדי פעם קריצות אל המבוגרים (באמצעות איורים, או אפיזודות ייעודיות), פו הדב מכיל בתוכו את המתח הזה לכל האורך. הנה, למשל, סצנה קטנה ונהדרת במשתה לכבודו של פו, בסיום הספר הראשון.

103820716_959833417793680_6427836925697292220_n

(התרגום של דן מישר. הטוב מהתרגומים בעברית, בעיני).

יש פה שני אירועים, ששניהם מכילים אירוניה. ילדים לא יזהו שינשוף מציק כאן לכריסטופר רובין, אבל מבוגרים יקראו את ה'כמעט אירעה' ואת ה'אינו מכיר' ויגחכו לעצמם. במקרה השני זה יותר בולט, כי ילדים קטנים לא ישימו לב אבל ילדים גדולים יותר יקראו, ישימו לב מה גרם לרו להשתנק, ויצחקו.

היכולת של פו הדב להלך על שני הצדדים, כלומר לספר סיפור שהוא מאוד מאוד ציני, מצד אחד, ובמקביל הוא תמים ושובה לב, בעצם מאפשרת לקרוא אותו פעמיים ושלש. זה נכון גם ברמת האפיזודות, אבל גם ברמת הדמויות. פו הדב גם תמים מאוד, אבל גם חכם. איה גם שחצן וגם צנוע. ינשוף חכם ודביל. וכן הלאה. שימו לב, למשל, לסצנה הנהדרת הזו שבה איה חושבת שהמסיבה שכולם חוגגים היא בשבילו, אבל אין לו מושג למה. זה שחצני ברמה בלתי נסבלת, אבל גם נוגע ללב. ילדים יקראו ויצחקו כי 'המסיבה בכלל לא של איה', ומבוגרים יזהו את המיקוד העצמי של איה ואת ההערות הקטנות, וזה מה שיצחיק.

103935465_959833534460335_5732319360938302272_n

במובן הזה, פו הדב דומה מאוד לנסיכה הקסומה (הספר). שניהם מספרים סיפור לילדים שעובד לחלוטין כסיפור לילדים, אבל בו זמנית מספר פארודיה על הסיפור – למבוגרים. אז נכון, פו הדב הוא הספר הכי תמים ומתוק בעולם, אבל הוא גם אחד הספרים הציניים ביותר. לכן (בין היתר) הוא נהדר.

ולסיום, תראו את הקטע היפה הזה:

103964021_959833647793657_3108542248567134147_n

זה קטע מפורסם לאללה. חיים שפירא (שהרס את הספר לאלפי בני אדם) מצטט אותו בתור מופת של תמימות ופילוסופיית חיים של הכאן והעכשיו, אבל ברור (בזכות ה'כובד ראש') שא.א.מילן צוחק על חשבונו של פו באותה הנשימה שבה הוא מלא כלפיו סימפתיה. איזה קלאס.

מה דעתכם? מה חיבבתם בפו הדב?
___
(בעוד שבועיים מתחילה סדנת כתיבת סיפורים מקוונת שלי. ששה מפגשים ממוקדים על כתיבת סיפורים. אם הפוסט עשה לכם חשק, הנה קישור לפרטים והרשמה:
https://app.icount.co.il/m/ab800 )

על הסיומים של המינגווי וקארבר

אחד הדברים שאני מחבב בהמינגווי, ובין היתר בממשיכיו בספרות האמריקאית (ריימונד קארבר כמשל), הוא הנטייה שלו לא לספר לא התחלות ולא סופים. למעשה, המינגווי משמיט את כל מה שהוא יכול להשמיט בסיפור, ומספר רק את לב ליבו. התוצאה נעה, לרוב, על הגבול בין מבריק לבלתי נסבל.

למשל, כשאנחנו קוראים את 'למכירה נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו', אנחנו קוראים סיפור של שברון לב. אבל זה אפילו לא רגע שברון הלב, אלא ההתמצקות של שברון הלב לסצנה קונקרטית, יומיומית כמעט; מודעה בעיתון. זה עובד לו נהדר בסיפורים קצרים, ומאוד לא מגיע למיצוי ברומנים הארוכים שלו ('למי צלצלו הפעמונים', 'וזרח השמש'. דוגמה טובה לתחושת כזו היא 'חגיגת קיץ'). עוד למשל, כשקוראים את 'גבעות כמו פילים לבנים' אנחנו מתקשים להבין למה זה סיפור. הם רבים אבל לא רבים. כלום לא קורה שם. הוא מדבר על משהו שאין לנו מושג מהו, והיא מגיבה, ובסוף היא אומרת לו לשתוק. מה הסיפור? למה זה סיפור? כאמור, הסיבה היא שהמינגווי נותן לנו רק רגע של דרמה מתוך הסיפור.

דוגמה מעניינת אחרת היא עמוס עוז, ספציפית בסיפורים הקצרים המאוחרים שלו, כמו ב'בין חברים', אבל גם ב'ארצות התן', ובטח בספרים ה'קטנים' כמו 'המצב השלישי' ו'אל תגידי לילה' ו'לדעת אישה'. גם מעט מאוד דרמה, גם מעט מאוד סגנון, גם מעט מאוד תנועה. המון מילים שמנסות לייצר תמונה. זה נורא יפה.

אני מאוד מחבב את זה ועושה את זה לא מעט בסיפורים שלי, בעיקר כי זה מפנה את תשומת הלב לזה שהסיפור מכיל בתוכו איזה גרעין של תובנה או של מפנה, ולפעמים מספיק לספר רק את הגרעין כדי שהסיפור כולו יפרש מקדימה ומאחורה. כלומר אני לא רוצה לספר סיפור על בני נוער שמעשנים, אלא להפנות את תשומת הלב לזה שיש שם רגע קטן של התבגרות, ומה זו התבגרות בעצם. אפשר לעשות את זה בסיפור של עשרת אלפים מילים, אבל אין שם דרמה שתחזיק את כל המילים האלה. אז מה עושים? מוחקים הכל, כל מה שאפשר, מלבד מה שאי אפשר למחוק, ואת זה משאירים. יהיו קוראים שישנאו אתכם על זה, אבל תמיד יש כאלה.

עוד טכניקה מעניינת שקארבר אימץ היא לסיים את הסיפור באמצע הסצנה, ולא בסופה, כך שיש לנו תחושה שהסיפור ממשיך וממשיך אחרי שהמילים שלו הסתיימו. זה חלק מהניסיון לייצר סיפור שהוא רק רגע, שבריר של תנועה מתוך סיפור שלם ועצום שנע ברקע, וזה עובד יפה מאוד. טכניקה אחרת, גם קארברית, היא להמשיך את הסיפור קצת אחרי הסיום ה'טבעי' שלו כדי לא לסיים בטריקת דלת מאז'ורית אלא בתנועה רגשית מינורית יותר, שמניחה את הדגש על הרגש ולא על הפאתוס שלו.

מה שכן, המחיר הוא שהסיפור יוצא סיפור לא דרמטי. ובשביל זה צריך למצוא דרך לאזן את הדרמה בסיפור. קארבר והמינגווי עושים את זה באמצעות אירועים דרמטיים ברקע (זה סיפור על נישואין שהתפוררו, אנחנו פשוט חווים רגע קטן של מריבה על בקבוק סודה), אבל אפשר להחזיק את זה גם עם סגנון 'מלוכלך', כלומר סגנון שמפנה את תשומת הלב לא רק לסיפור אלא גם לצורה בה הסיפור כתוב. כלומר שאנחנו משחקים כאן גם עם נרטיבים ועם טון ועם מספר, ולא מנסים לייצר סגנון נקי ככל שאפשר כדי להגיע הכי קרוב אל הסיפור, ואז הסגנון מחזיק את הקשב והסיפור נמסר באמצעותו.

אני מרגיש שאני יכול לכתוב על זה לנצח, אז אעצור רק בכך שאגיד שבסוף כל סיפור מנסה לספר תנועה בזמן, ואת התנועה הזו אנחנו מזהים באמצעות שינוי. לפעמים מספיק להצביע על רגע השינוי הזה כדי שנוכל לייצר לעצמנו את כל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף. ואגיד עוד, שאחד הדברים שאני עובד עליהם הכי הרבה עם סדנאות שלי זה היכולת למחוק. לסיים בלי פאתוס, או בלי פאנץ'. פשוט למסור את הדברים כפי שהם. זה מאוד עוזר לייצר טקסטים שלא רק חותרים לשורת הסיום שלהם כל הזמן בניסיון להכות באמצעותה את הקורא, אלא גורמים לו להתרגש באמצעות ההתרחשות עצמה.

____
אם זה עניין אתכם, ואתם רוצים ללמוד עוד, יש לי סדנה קצרה לכתיבת סיפורים שמתחילה בעוד שבועיים. היא בהנחה של עשרים אחוזים עד היום בערב, ואתם מאוד מאוד מוזמנים. כאן ניתן להירשם:
https://app.icount.co.il/m/ab800

כתיבת אקשן

כמו סצנות אקשן בסרטים, כתיבת מכות – דו קרב, או קרב אגרופים, ואפילו 'סתם' סצנת אלימות ברחוב צדדי – היא, באופן אירוני, אחד הדברים הקשים יותר לכתיבה (לפחות ברובד הטקסט. כלומר ברור שיותר קשה לכתוב סדרה עם עשרות קוי עלילה ודמויות ותמות, אבל הקושי שם נמצא מאחורי המילים, לא בהן). היא מחייבת את הכותב לשים לב לזמן ולמרחב, למקצב המשפטים שלו, ובעיקר ללב ליבו של הסיפור: היכולת לייצג תנועה במילים.

אני לא מכיר הרבה כותבים שמצליחים לעשות את זה היטב. מטבע הדברים, כותבי 'אקשן' מנוסים בזה יותר, אבל גם הם נופלים במוקשים הקלאסיים: קשה לכתוב פיזיות מבלי ליפול לקיטש או להשטחה. קשה לכתוב תנועה של שני גופים במרחב כך שיהיה ברור מה בעצם קרה, אבל במקביל לא לעכב בתיאורים את ההתרחשות המהירה.

סופרים מסויימים (לי צ'יילד אהובי, למשל, וגם הרלן קובן) אוהבים להניח את הדמויות במרחב, כלומר לתת שנייה של השהייה לפני הקרב, שנייה שמאפשרת להם לתאר היטב את המשתתפים ואת המרחב, 'לבנות אותו', כדי שאפשר יהיה לנוע אחר כך בתוכו. סופרים אחרים מנסים לשלב את התיאורים עם התנועה, וסופרים אחרים מוותרים לחלוטין על התיאורים, ומקווים שהקורא ישלים לבדו את שחסר לו.

גם מקצב המשפטים משמעותי כאן: מקצב מהיר לא מאפשר הרבה מרחב לכותב, אבל הוא הכרחי כדי להרגיש את המהירות של התנועה. מי שמתקשה עם זה, משתמש בקפיצות זמן כדי להמחיש שהתרחשה תנועה בין לבין. אחרים משתמשים בדיאלוגים כדי לייצר תחושת ממשות ואיפוס לזמן (כי אנחנו בעצם קוראים בדיוק את אותם המילים שנאמרות בסיפור, באותו הקצב). אלה פתרונות יפים, אבל הם עוקפים את הבעיה, לא פותרים אותה.

איזה סופר או סופרת כותבים היטב מכות או אקשן? ספרו לי בתגובות.
____
(הרשמה לסדנת כתיבת סיפורים – כאן: https://forms.gle/f93CNMCYAe7VTcVv5 )

השרדות כלכלית בשעת משבר

אני אתחיל בלהגיד שאני לא מבין גדול בכלכלה. בזמנו כשפתחתי את העסק הקדשתי שנתיים ללמידה אינטנסיבית, ובין היתר קראתי כמה ספרי מבוא במאקרו ומיקרו כלכלה – החל מ'יסודות הכלכלה' של תומס סואל ועד 'ברבור שחור' של ניסים טאלב (כפרה עליו), וקראתי בעקביות בבלוג של הסולידית. כל זה לא הופך אותי למומחה או למבין, וכל הדברים הבאים הם קצת ניסיון שלי להבין מה קורה סביבי.

נתחיל בדברים המובנים מאליהם: אנחנו בדרך למיתון. המיתון יהיה בינוני עד ארוך – תלוי במליון ואחת גורמים. הוא ישפיע עלינו בכל האלמנטים הכלכליים שיש: החל מהשקעות, חסכונות, פנסיות והלוואות, וכלה בעובר ושב. זה לא סוד, ומי שמסתכל טיפה מסביב יכול היה להבין את זה כבר בתחילת פברואר. כבר עכשיו השווקים צוללים, אנשים רבים בחל"ת, מפוטרים, עצמאים מוצאים את עצמם כשהעסק שלהם קורס, הריביות מהבנקים (לא ריבית בנק ישראל) עולות וכן הלאה, וזה לא הולך לחזור לעצמו במהירות. למעשה, ההערכות הן בין שנה וחצי ועד לחמש שנים של התאוששות, תלוי ביותר מדי גורמים שקשה לנו לחזות כרגע.

אני מניח בצד את המחשבות על התנהגות השוק כי אין באמת דרך לחזות כרגע מה יקרה, ומעדיף להתעסק במשהו הרבה יותר בסיסי בסיפור הזה – הצורה שבה אנחנו כפרטים מתנהלים בתוך המשבר הזה.

ובכן, בעיני, גם בעסק וגם בבית אנחנו צריכים שמח דברים מרכזיים כדי להתמודד עם משברים. אני מדבר על תשתית וגמישות (יש לזה מונחים מקצועיים אני מניח, אבל אני לא ממש זוכר אותם).
הבעיות העיקריות של מיתון הן, כרגיל – ההוצאות גדלות (המחירים עולים – אבל תלוי של מה), ההכנסות קטנות (פיטורים, אי־העלאה, ביטול בונוסים, ואצל עצמאים – פחות עבודה), וקושי בתכנון קצר טווח (גם ארוך טווח, אבל זה נושא אחר).

כלומר עצמאים מוצאים את עצמם מחוסרי לקוחות, כי ללקוחות יש פחות כסף, כי ההכנסות שלהם קטנות ובמקביל הוצאות מסויימות נשארות קבועות או נהיות יקרות יותר. אני משתדל להיות רגע זהיר במילים 'ההוצאות גדלות', כי נניח מחירי הדיור יורדים (לפחות בטווח הקצר), וגם מוצרים מסויימים נהיים זולים יותר.

והשאלה היא בעצם מה עושים עם זה. כלומר איך מתמודדים עם זה שאין כסף ואיך מתמודדים עם חוסר הביטחון הכלכלי (שזה התכנון קצר הטווח. כלומר הקושי בלצרוך מוצר קבוע כמו חוגים שנתיים לילדים או הוצאות מזון כשאנחנו לא יודעים אם ההכנסה החודשית שלנו תישאר קבועה).
עכשיו, כולנו יודעים שהתשובה היא די פשוטה; מגדילים הכנסות, מקטינים הוצאות, ומשתדלים לא להוציא את מה שלא חייבים להוציא. לא משלמים בתשלומים או בהלוואות, משלמים רק בכסף שיש לנו וכן על זו הדרך. כללי אל"ף בי"ת של התנהלות כלכלית נכונה.

אותם הדברים נכונים גם בזמן מיתון. הבעיה היא שקל להגיד 'תגדילו הכנסות' כשיש 3 אחוזי אבטלה ואלף משרות פנויות, וקל להגיד 'תקטינו הוצאות' כשיש תחרות מסביב והמון מוצרים זולים. הרבה יותר קשה לעשות דברים כאלה בזמן מיתון. ולכן אמרתי, שני הדברים שחשובים בעיני הם תשתית טובה וגמישות, כשגמישות היא גם גמישות של התשתית וגם גמישות מחשבתית. ואני אסביר:

תשתית טובה של משפחה כוללת את היכולת לספק את צרכיה הבסיסיים בעצמה. כלומר את היכולת לכבס, לבשל, לבדר – בלי הוצאת כסף מיותרת. ברור שחומרי כביסה עולים כסף ומן בישול עולה כסף, אבל זו לא המלצה, אלא בניית תשתית – *היכולת* לעשות את זה.

תשתית טובה של עסק היא תשתית שמאפשרת לו לגדול או לקטון כרצונו. לכל עסק יש איזו תקרה ורצפה – פייסבוק לא יכולים לקטון פתאום לגודל של סטארטאפ בגראז', ועוסק מורשה לא קופץ פתאום להיות חברה בע"מ. אבל כמו שמשפחה לא מגדלת את כל הירקות והבשר שלה בעצמה ככה גם עסק לא צריך את מלוא הגמישות האפשרית, אלא רק את היכולת הבסיסית לגדול ולהגדיל הכנסות, או לקטון ולצמצם הוצאות כך שהוא ישרוד את המיתון.

אז תשתית טובה של עסק בנויה על רואה חשבון טוב, על חשבונות מסודרים (ניהול מס נכון, על חישובי תזרים נכונים, על שולי רווח נכונים ותמחור נכון), אבל גם על דברים מאוד פשוטים: חברת חשבוניות, סליקת אשראי, אתר עצמאי, ערוצי שיווק, מצבור לידים פעילים ורדומים. דברים שלוקח חודשים או שנים כדי לבנות, אבל בלעדיהם העסק עומד על כרעיים לא יציבות.

(בזמנו חשבתי שיכול להיות רעיון טוב שכל אדם בוגר יפתח עסק. מקסימום יגיש דו"ח בסוף שנה. זה לא עולה כסף (רו"ח עולה, אבל הדו"ח עצמו לא). ניהול של עסק מחייב אותך להבין את כל הדברים שרובנו לא רוצים להבין בהם – מיסוי, פנסיה וכו' – אבל בעיקר מאפשר לך לעבוד ולהכניס כסף תמיד. כלומר אתה לא צריך שמישהו אחר יאפשר לך ברוב טובו להיכנס תחת חסותו ולהיות שכיר שלו; אתה יכול פשוט להציע לאנשים משהו שהם רוצים, והם ישלמו תמורתו. בקיצור, זה מאפשר גמישות בלי להסתבך הרבה. שמעתי שככה זה בארה"ב, אבל אין לי מושג, כמובן.)

כשמדובר במשפחה – כמובן, כמה שפחות הלוואות (כי הלוואות לא מאפשרות לצמצם הוצאות, וכובלות אותנו לעבודה בלי היכולת להחליף אותה במהירות), כסף של 3-6 משכורות בעו"ש, תחביבים, יכולת לבשל ולנקות ולסדר וכו' – דברים שכבר דיברנו עליהם.

אלה תשתית מסודרת וגמישות של תשתית. זה, בתורו, מהווה את הבסיס לרגע שבו אנחנו צריכים לזהות שהזיזו את הגבינה שלנו.

זה כבר מצריך גמישות מחשבתית. קשה לאנשים להבין שהעבודה הקבועה שלהם לא תחזור, או שהמקצוע שלהם לא בהכרח ידרש בשנים הקרובות. קשה לזהות בזמן הזדמנויות ולקחת אותן. קשה להבין שמה שהכניס כסף כבר עשר שנים לא יכניס כסף בשלש השנים הקרובות, וקשה לשנות הרגלי צריכה. אלה דברים שמוטמעים בנו; אנחנו רגילים לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה. אבל זה לא נכון, וכשזה לא נכון, היכולת להחליף כיוון תוך כדי תנועה הופכת להיות ההבדל בין התנגשות בקיר ובין התקדמות הלאה, בכיוון קצת אחר.

ובכן דיברנו על תשתית ודיברנו על גמישות. שני אלה חשובים תמיד, גם לעסק וגם לאדם הפרטי. הם חשובים פי כמה בזמן משבר, כי הם בעצם המדד ליכולת השרידה שלנו. חשוב לזכור שהם לא המדד *היחיד*, והישרדות היא לא תמיד היעד. בזמן משבר, ובכן, זה מה שחשוב כרגע.
עד כאן – פילוסופיה בשקל. מכאן אני מגיע לקורונה. וזה כבר יישום די פשוט של העקרונות האלה בתוספת כמה דיוקים.

התקופה הזו מתאפיינת בהמון אי וודאות גלובלית. למרות שזה מאיים (כי אולי הכלכלה תקרוס ואנשים יבזזו חנויות ומה־לא), מבחינה עסקית – אפשר להשתמש בזה לטובה: אי וודאות גלובלית אומרת שיש אנשים שיודעים פחות מכם. הרבה יותר אנשים, שיודעים הרבה פחות. יותר קשה להם לתכנן (כמו שלכם קשה לתכנן). הם צריכים פתרון מיידי לבעיה מיידית.

קוראים לזה הזדמנות. אם אתם מספיק גמישים, תוכלו לנצל את ההזדמנות. זה לא אומר שתהיו מליונרים כמו האולגרכים הרוסיים שהשתלטו על המשאבים בקריסת ברית המועצות. לפעמים זה פשוט אומר שמשכורת תמשיך להיכנס.

אם אתם בעלי עסקים, הדבר הנכון לחשוב הוא מה יהיה בעוד שלשה חודשים (ושנה, ושנתיים). מה אנשים יחפשו.

א.
להחליף מוצר או להרחיב סל מוצרים. כלל האצבע אומר שאנשים לא מפסיקים לחיות בתקופת מיתון, אלא מורידים רמה. אם הם חשבו לעבור דירה, אולי הם ישפצו בקטנה. חשבו לשפץ, יקנו ספה. חשבו לקנות ספה, יחליפו לה ריפוד. אז קודם כל חשוב לוודא שיש לכם מוצר בתמחור נמוך שיכול לתת מענה ל*בעיה* של הלקוחות שלכם, ולא למה שהם מחפשים כרגע. אולי הוא לא יהיה מענה מושלם, אבל גם מענה חלקי נותן מענה כלשהו. אולי הלקוחות שלכם יפסיקו לבוא למסעדה ולהוציא 150 שקלים לבקבוק יין. אבל חמישים? אולי לא מסעדה של 500 לזוג, אבל 250? 100? בקיצור, להתאים.

ב. הוא להחליף קהל יעד. כלומר להשאיר את המוצר שלכם אותו הדבר, אבל לחשוב למי *עוד* הוא יכול להתאים. זה קצת מעצבן, אבל לא כולם נפגעים מהמשבר בשווה. עובדי מדינה, הייטקיסטים (לפחות בשלב ראשון), עובדים חיוניים כאלה ואחרים – ממשיכים לקבל משכורת כרגיל (אם כי קידומים נתקעים). קהלים אחרים, בעיקר אלה שתמיד עבדו בשכר מינימום, ימשיכו לעבוד בשכר מינימום וגם הם לא מאוד יפגעו מהמשבר. כלומר בסוף כולם יפגעו, אבל חלק יפגעו פחות.

ג. האפשרות השלישית היא להחליף עסק. כלומר לחשוב על חלק מהתשתית שלנו – על הכישורים שרכשנו – ולחשוב מה אנחנו יכולים לעשות איתם, באופן זמני או קבוע. כאמור; בשביל התנועה הזו – תנועת ההחלפה – צריך תשתית וגמישות. זה מה שמאפשר אותה. כשמדובר בעסק זה ברור, אבל זה נכון גם כשמדובר בפרט.

שאלות? הערות? מחשבות? אשמח לשמוע גם אם סתם קראתם ונהניתם.

איך להעביר עסק לעבוד באופן מקוון

בעקבות ההודעה אמש של משרד הבריאות, ובהרבה מאוד עסקים עוד לפני זה, בעלי עסקים מתחילים לחשוב על איך אפשר להעביר את העסק למקוון – לאינטרנט. זה פחות רלוונטי לעסקים כמו סיורים, טיולים, קולנוע או הופעות, אבל זה בהחלט אפשרי למגוון רחב של עסקים שבעצם עובד סדנאית או פרטנית – החל ממאמני כושר, דרך מנחי סדנאות שונים וכלה בהרצאות. כן, גם לאלפי אנשים.

אני מנחה סדנה מקוונת לכתיבה כבר שנה, והנחיתי לא מעט מפגשים מקוונים של קורסים קצרים וממוקדים יותר. הנה כמה מהתובנות שיש לי בנושא. שתפו בקבוצות ותייגו בעלי ובעלות עסקים. אני מקווה שזה יביא להם תועלת.

א. פלטפורמה.

אני עובד עם zoom כי היא הפלטפורמה היחידה שמאפשרת שיתוף מסך ברמה מתקבלת על הדעת. פלטפורמות אפשריות נוספות יש די הרבה, אבל ביניהן אני מצביע על שתיים יעילות: פייסבוק לייב בקבוצת פייסבוק סגורה (כי פייסבוק מקפיצה התראה ומאפשר צ'ט אונליין ותגובות בזמן אמת שנשמרות לאחר כך), או גוגל האנגאאוט, שכרגע מוצעת בחינם לכל מי שיש לו את חבילת גוגל לעסקים.

מבין שלשתן zoom עדיין נחשבת האופציה הטובה יותר (למרות שהיא לא מאפשרת סטרימינג של סרטונים – אי אפשר להקרין דרכה יוטיוב או סרטון שיש על המחשב. זה יתקע ויהיו קפיצות בשידור), אבל נסו את שלושתן בכל מקרה לפני השימוש.

המלצות נוספות שיש לכם – מוזמנים לשים בתגובות.

ב. קפיצה למים.

קצת התרגלנו לזה שקורסים מקוונים מצולמים באיכות גבוהה, עם רקע מסודר ואיכותי, איכות הקלטה טובה וכולי. זה נכון בגדול, בקטנה, עדיף לקפוץ למים ולשפר תוך כדי תנועה מאשר לחכות עם זה. הזמן לא משחק לטובתנו בהקשר הזה.

אני ממליץ ללכת לחנות אלקטרוניקה ולקנות מצלמת גיימרים בסיסית ב500 שקלים (רק לוודא שהיא מצלמת בקצב של 24 תמונות לשנייה לפחות, ושיש לה מקרופון סטריאופוני), לחבר אותה למחשב ולהתחיל להתנסות. אפשר גם בפלאפון (אם יש לו חצובה), ואם אין לכם מקרופון – אפשר להשתמש באזניות שיש להן מקרופון מובנה (כל אזניה לסלולרי).

הציוד אמנם חשוב, אבל פחות משנה כרגע, יותר חשוב להבין איך זה עובד, ולהבין שמה שחשוב ללקוחות הוא זרימה של תמונה וקול, ידע מסודר ומאורגן וליווי צמוד, ולא האיכות של התמונה או הרקע הנקי מאחור.

ג. מה בעצם אתם מציעים?

הרבה מאוד עסקים, בעיקר עסקים פרסונליים, מציעים ידע מקצועי; החל משיעורים פרטיים בנושאים שבהם יש לכם ידע (מורי אנגלית מלמדים אנגלית, יועצים עסקיים מלמדים חשיבה עסקית, וכן על זו הדרך). רוב הפעמים, גם אם אתם עסק שמציע שירות, אתם בעצם יכולים לתת ידע: אינסטלטור יכול ללמד איך פותחים סתימה בצנרת, רואה חשבון יכול ללמד איך שורדים משבר כלכלי מבחינת העסק, וכן הלאה. ההבנה מה הידע שאתם מוכרים היא המפתח לקורס מוצלח, וכדאי לנסות להבין איזה ידע אתם יכולים לתת, והאם אתם נותנים אותו אישית (למשל, ליווי אישי בתכנית כושר) או קבוצתית (קבוצה שמתאמנת ביחד).

במקרה שהידע הוא אישי, אתם מוכרים פגישות אחד על אחד וליווי עד שהתלמיד מקבל את הידע שלכם. במקרה שהידע הוא קבוצתי, אתם מוכרים קבוצה שמתנהלת וירטואלית ומבוססת על הרצאות, תרגילים קבוצתיים ומענה פרטני למי שצריך.

ד. איפה הקבוצה מתנהלת?

אם אתם חיות פייסבוק, בקבוצה בפייסבוק. אם חיות וואטסאפ, בקבוצה בוואסאפ. חשוב חשוב שתהיה פלטפורמה יעילה, שנוחה לכם, ושבה חברי הקבוצה שומרים על קשר ומנהלים שיח ביניהם מחוץ למפגשים היומיים או השבועיים. זה גם נותן אופי לקבוצה, הופך את כל התהליך לכיפי יותר וגם יוצר מחוייבות של המשתתף. קבוצות חשובות גם במקרה של פגישות אחד על אחד וליווי, כי הן מאפשרות למשתתפים להיות חלק ממשהו גדול יותר.

שימו לב שיש לכם מקום ייעודי לקבצים; לסרטונים, למסמכים, לכל דבר שהמשתתף צריך למצוא בקלות ובנגישות יחסית. אפשר ליצור ערוץ ייעודי ביוטיוב, להעלות לתיקיית גוגל דרייב או ליצור שרשור בקבוצה בפייסבוק. בוואסאפ יש אפשרות לסנן מדיה אבל מהניסיון שלי זה לא עובד מספיק טוב.

ה. איך מעבדים את הידע שלנו לקורס או לסדנה?

אם אתם עושים את זה כבר, אתם אמורים לדעת. אם לא, מוזמנים ליצור קשר ואני אעזור לכם. בחינם, אם זה בכמה מילים, ובתשלום מוזל אם זה דורש יותר זמן. בכל אופן, כלל האצבע שלי הוא זה:

להגדיר מה הלקוח מקבל. כלומר מה הוא צריך לדעת בסוף הקורס, או מה הליווי השבועי נותן לו וכן הלאה. לפרק את ההגדרה הזו לכללים או חוקים קצרים, ולבנות פרק ייעודי לכל כלל או עקרון.

ו. איך מפעילים נכון קבוצה תוך כדי שידור?

מעבר לעשרה אנשים, אי אפשר לתת לאנשים לדבר בחופשיות תוך כדי המפגש. חייבים להגדיר זמן מוגדר לשאלות. אני מציע להשתמש באופציות הצ'אט כדי לכתוב שאלות תוך כדי המפגש, ואז להקדיש זמן ולענות עליהם במרוכז. אפשר בהחלט לאפשר זמן שבו אנשים עולים לשידור החי – פותחים את המקרופון ומדברים – אבל בזמן הזה אתם נותנים רשות דיבור למי שמבקש (אני מציע למי שרוצה לדבר שישים את האות X בצ'אט, וככה אדע להקדיש לו זמן שידור). אם זו סדנה או קורס, חשוב להקדיש זמן ולהפעיל את הקבוצה תוך כדי. גם הלמידה ככה טובה יותר. אם זו הרצאה, אין צורך.

ז. ומה עוד במהלך השידור?

אני עובד עם מצגת ברקע. הכלל שמנחה אותי הוא לא לכתוב את כל מה שאני אומר ואז להקריא, אלא להביא מקורות או כללים בסיסיים, ולפרט בעל פה. אנשים שצריכים להראות משהו שהוא לא טקסטים או תמונות יכולים לצלם את עצמם עושים אותו, ואז הם יהיו בפרונט – ולא המצגת. כך או כך, חשוב חשוב לסכם את הידע שנלמד במפגש – אם באמצעות מצגת, אם באמצעות כלל קצר וקליט, ואם באמצעות סיכום של 'מה עשינו היום'. זה בעצם לארוז את הידע בצורה ברורה, ועם זה המשתתף יוצא מהמפגש.

ח. איך מפעילים קבוצה לא תוך כד שידור?

צריך להבין שבמפגשים פיזיים, דינמיקה קבוצתית נדרשת לחמישה או שישה אנשים. במפגשים וירטואליים צריך בערך עשרים, עשרים וחמישה. המינימום שאני מכיר עוד 12, אבל אולי אופתע 🙂 בכל אופן – מה שצריך לעשות הוא להגדיר פוסט יומי או תרגיל יומי ולהעלות אותו בזמן קבוע. הפוסט היומי לא חייב להיות דווקא בנושא של הקורס, ויכול להיות כללי יותר – אפילו שאלות של מה שלומכם הבוקר או מה אכלתם אתמול בערב.

כלל האצבע אומר שככל שהשאלה ממוקדת יותר ככה תקבלו יותר תגובות, ולכן שווה לשקול בהתחלה סקרים או שאלות עם תשובה אחת ברורה (כמו 'מה אכלת אמש?') ובהמשך לתת שאלות פתוחות, שמצריכות יותר מעורבות רגשית בשביל להשקיע את האנרגיה.

ט. אבל למה שיבואו או שירשמו?

למה לא? אתם מומחים בתחום. יש לכם קהל שאתם כבר משווקים אליו. הוא רוצה את הערך שיש לכם, ומבין שאנחנו בזמן יוצא דופן, ושאולי הערך שלכם, שבדרך כלל בא במפגשים ממשיים עם כיבוד והכל, יבוא לידי ביטוי במקוון.

————-

עוד שאלות? זקוקים לייעוץ פרטני? לא בטוחים איך לשווק או לארוז את כל הסיפור? צריכים עזרה בלהבין מה הידע שלכם ואיך לבנות את המצגת? בשביל זה אני כאן. אשמח לייעץ בחינם או בתשלום – לפי העניין. פשוט דברו איתי. אפשר גם בוואטסאפ ל 0505839398

יהודה.

חמישים שנה לפטירתו של עגנון

א.
אני אוהב את עגנון. ממש ממש אוהב את עגנון. למה אני מספר לכם את זה, כי היום חמישים שנה לפטירתו של עגנון. ועגנון היה סופר יהודי שכזה, היה לו סטנדר שעליו הוא היה כותב וארון ספרים מלא ספרים, ולפעמים היו באים אנשים לבקר אותו ולא היה לו כח אליהם ובכל זאת הוא היה מקבל אותם, והוא היה קצת קמצן (חסכן, היו אומרים עליו בגליציה) וקצת מלא הכרה עצמית וכמדומני שהמונח 'יהודי' הולם אותו נאמנה. סופר יהודי שכזה, נו מה.

ואני ממש אוהב אותו. פעם לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל. כשלמדנו אותו לבגרות הרגשתי כאילו אין עם מי לדבר שם, מאחורי המילים, ונכון שמי שקרא עגנון היה נחשב משכיל ולכן החזקתי עותק שלו ליד המיטה בפנימיה שבה למדתי אבל בחיי שלא הצלחתי לעבור את העמוד השני. החזקתי סתם, כדי שאנשים יראו שאני קורא עגנון, למרות שלא קראתי, בעצם.

אבל גדלתי מאז, והספקתי לקרוא בחיי כמה וכמה ספרים שלו, את חלקם אפילו פעם שנייה ושלישית. אפילו הדרכתי בבית עגנון איזה שנתיים, ולכן אני רוצה להגיד לכם משהו על עגנון.

ב.
יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת ופיאות. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, לכאורה יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, כשה מה שעשה על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם. אולי נעזוב הכל ונלך לרקוד.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם וגם אלוהים ימשיך כמנהגו, שהרי הוא לא השתרבב לסיפור הזה בכלל.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף ולא בוער באש.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו, שמסתכל על הבחור בן השמונה עשרה בחיוך (במקרה הטוב) ואומר נו, שוין, יעבור לו.

ג.
אבל עגנון, כך נראה לי, זה היופי שלו וזו הגדולה שלו; עגנון הוא לא שם ולא שם. או, אם תרצו, הוא גם שם וגם שם. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, ובו זמנית הוא מתלהב ומתגעגע, ולומד ומתפלל ומה לא.

מה זה אומר, זה אומר שכשעגנון מצטט את הגמרא או את חז"ל או מדרשים או תנ"ך או כל הדברים האלה הוא לא מצטט אותה מתוך התרפקות קיטשית ולא מצטט אותה כי זו השפה שלו ולא מצטט אותה כדי להוציא אותה מהקשרה, אלא גם וגם. כלומר גם מתוך אמונה תמימה, אבל גם מתוך איזה היכרות מפוכחת בזה שיש משהו פתטי באמונה תמימה.

ומה עוד זה אומר, שעגנון לא מורד באותו עולם גליציאני ממנו בא, והוא לא מטיל רפש בבית המדרש או ביהודים של בית הכנסת או בקהילות מהן יצא, אבל גם לא מסתכל עליהם באותה האדרה (שהרב סבתו, למשל, מסתכל בה על העבר) או בקיטשיות. הוא מתגעגע, אבל הוא גם מפוכח. הוא ביקורתי אבל גם חומל, מסתלבט גם על פזמוני, גדול המשוררים של העלייה השנייה, וגם על ר' גרונם יקום־פורקן, מנהיג היישוב הישן.

טיפה הומור מפוכח, טיפה מרירות גליציאנית, שפה של חז"ל שמתארת עולמות חדשים, קצת פאתוס של היישוב החדש ואפעס אירוניה של סעודה שלישית בשטיבל. סופר יהודי, הרי אמרתי, וגם דרך נהדרת להביט על העולם. חמישים שנה לפטירתו. אני אוהב אותו כל כך.

ספר חדשששש (ופלים לימון)

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

הפגישה עם האור (50 לפטירתה של לאה גולדברג)

א.
אני זוכר פעם אחת. הייתי בצבא. איך שנאתי להיות בצבא. שנאתי את המפקדים ואת המדים ואת השמירות ואת הריצות ואת כאבי הברכיים ואת העדר המשמעות לכל פעולה ואת הזמן, שהזמן שנלקח ממני והלך למישהו אחר. אחר כך הלכתי ללמוד קצת בישיבה. בישיבה נחה עלי איזו רוח מדוכדכת שכזו, צינית, מרירה. פגועה, במידת מה. אני זוכר שאחרי שהכל הסתיים אמרתי חלאס, אני לא יכול יותר, ויצאתי לטייל בשביל ישראל. אני זוכר שירד גשם. אני זוכר את הגשם הזה פוסק. אותי, עומד נוטף עם מעיל גשם מאולתר, משקית זבל שחורה עם חורים לידיים, וכוס קפה שחור חמה ביד. אני זוכר איך בוססתי בבוץ של נחל דישון והאוויר היה צלול עד להדהים, והיה לי טוב. ממש רגע קצר של טוב.

ולא האמנתי לזה. אמרתי, איך יכול להיות שטוב. איך יכול להיות שככה, העולם? נאחזתי, כמו תינוקת שמתקשה לעזוב את הידיים. נאחזתי בקשיים, בחשיבה, במצור ובמצוק. אמרתי, זה סתם כוזב, הצלילות הזו. האור. הכל שקר. וביקשתי לחזור למרירות, לציניות הכובשת, אבל לא יכולתי כבר.

לאה גולדברג כתבה את זה יפה.

"וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר.
וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד.
וּפָנָה לַלֵּילוֹת וְאֵין דֶּרֶך לַחְזֹר
וְנִכְנַע לַשִּׂמְחָה הַכּוֹבֶשֶׁת."

זה מדוייק ברמות שלא להאמין, הבית הזה. אישה יוצאת מפתח ביתה ופתאום שורה עליה רוח טובה. והיא אומרת לא יתכן. במילים קצרות, פשוטות, מדייקת לאה את הדיסוננס הזה, הצרימה, הפחד שאולי כל הטוב הזה מסתיר מאחורי רע, ואת הצורה בה הוא מפחיד, מכביד על הלב, אבל גם את הצורה שבה אין יותר מה לעשות ואנחנו 'נכנעים' לשמחה. איזה אוקסימורון נהדר, להכנע לשמחה. כמו הסיפור של ר' נחמן על האיש העצוב שאנשים סוחפים אותו לרקוד וכבר אין לו ברירה, הוא רוקד.

ב.
באחד המשפטים היפים ב'בית החלומות של אן', הספר החמישי בסדרת הספרים של 'האסופית', אומרת אן לדיאנה לפני חתונתה כי 'האלים אינם אוהבים לראות בני תמותה מאושרים כל כך'. זה משפט נהדר, כי הוא נושא בתוכו את הפחד הזה, התמידי, מפני האושר השלם. לא החשש שהאושר יבוא, הו, לא; החשש שהאושר יעלם. והפחד הזה בעצמו הורס קצת, תמידית, את האושר המוחלט הזה. בכך הוא פוגם באושר עצמו, הופך אותו ל'לא מושלם', ומאפשר לבני האדם לשאת אותו.

בשיר אחר אומרת לאה גולדברג:

אֵיכָה תָּכִיל עֵינִי הָאוֹר?
יָדַי רָפוֹת, יָדַי הוֹזוֹת –
אֵיכָה אֶשָּא וְלֹא אֶשְבּוֹר
שִׂמְחָה כָּזֹאת, בְּרָכָה כָּזֹאת?

לאה גולדברג מפחדת מהאושר, או מפחדת מהשמחה. ובצדק היא מפחדת, מי מאיתנו לא היה מפחד? לכאב יש סקסאפיל: הוא מאפשר לנו להיות פגיעים, אנחנו יכולים להיות נזקקים, ראויים לרחמים, מצודדים (במפתיע). אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו, בלי המאמץ התמידי הזה של נשיאת השלמות על הכתפיים. אבל להיות מאושרת? יש בזה משהו מפחיד, מפני שהאושר הזה יכול להישבר כל הזמן.

ובכל זאת, היא מאושרת.

ג.
זה מדהים, אתם יודעים? אני קורא את המילים האלה בפעם האלף. הגשם חלף. אישה יוצאת לשדה לנשום אוויר, ומשהו בה נרגע, מתרווח, מאושר. המילים האלו מודפסות על גבי תיקים, מופיעות כתמונות באינסטגרם, מולחנות, מושרות, הן ציטוט מודפס על קיר וחלק משיר בדף מקורות. אני קורא את המילים האלה אחרי שהייתי אמור להיות שבע מהן עד לזרא, ובכל זאת אני קורא אותן בקול וצמרמורת שוטפת אותי מקודקוד ועד גו. עזבו את ההקשר. רק המילים.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אין מילים יפות שכאלה בשירה העברית כולה. אפשר לבכות מרוב שהן יפות. תודה, לאה גולדברג. לפני חמישים שנה, בדיוק, נפטרת, אבל איזה מילים יפות השארת אחרייך.

_____
(נותרו מקומות בסדנאות בירושלים. פרטים אצלי)

הדבר שהכי מדכא בכתיבה בפייסבוק

הדבר שהכי מדכא אותי בכתיבה בפייסבוק, כאילו, בכנות, זו הנטייה של הפייסבוק לסוג מאוד מסוים של קטעים, למבנה מאוד מסוים שלהם ולאורך מאוד מסוים. כלומר, הפייסבוק מתגמל דברים כמו כתיבה עם פאנץ' (תחשבו מה קרה לשירה העברית בשנים האחרונות, לעזאזל), כתיבה יחסית שטוחה, טקסטים קצרים שלא דורשים קשב או מאמץ, שיתוף אישי ומבנה יחסית ברור. הוא מעדיף מסות ממוספרות על פני סיפורים אורכים, דעות על פני מאמרי עומק, מספר לא מתוחכם, נרטיב יחסית ברור.

וכאילו, מצד אחד זה סבבה, בשביל הפלטפורמה. אבל מצד שני –

לפעמים אני קורא ספרים שיצאו בעברית ואני מתעצבן. ממש. אני אומר לעצמי אבל למה, בחיי. כאילו, היה לכם פה משהו. למה לא עבדתם על זה? למה ככה, לכתוב, להוציא לאור, לחכות שיקראו לכם 'סופרים'. יכולתם ליצור כאן משהו עם משמעות, יצא לכם ספר שקוראים ושוכחים בתחנת הרכבת. לא שזה רע, לשכוח ספרים בתחנת רכבת (לרווקים – עם מספר טלפון בפנים, למקרה שמישהי תרים במקרה), אבל.

אני לא צריך הרי לספר לכם, או לכן, שכתיבה היא לא אפיזודה. זה לא משהו שעושים ואז שוכחים אותו. אנחנו מנסחים את עצמנו, אנחנו נותנים לשבריר רגש מאיתנו זכות קיום נצחית, במילים על דף. זה תהליך, והוא תהליך ארוך, שקשור לא רק ל'האם ימחאו לי כפיים בסוף ההקראה' אלא גם לשאלה של איך אני מדייק את עצמי ואיך אפשר להעמיק ולהרחיב ולהעניק משמעות לדברים בכתיבה שלי. זה באמת תהליך, והוא לא פשוט או קל. הוא מתגמל, ללא ספק, אבל זה כבר קשור לסוג התגמול שבא מעבודה קשה (שבעיני הוא הרבה יותר משמעותי מכל תגמול אחר).

ואני כותב את כל זה כי בסבב הבא עומדת להפתח בירושלים אחת הסדנאות הכי אהובות עלי, שאני חולם עליהן כבר מלא זמן, וזו סדנה לכתיבה יוצרת שבה מתמקדים בטקסט אחד (סיפור קצר או מחזור שירים) ועוברים איתו תהליך עומק. זו סדנה מרתקת, שנותנת גם כלים להתבוננות וליצירה אבל גם כלים אחרים, שלומדים באופן אישי, רק כשצוללים לכתיבה כזו – איך הולכים עם נושא, איך חוקרים אותו, איך מבינים משהו חדש על העולם ועלינו.

הסדנה תפתח ביום רביעי בערב. בעוד שלשה שבועות.

– אפשר לבוא אליה עם סיפור מוכן שדורש עבודה ואפשר לבוא בלי רעיון בכלל, ואנחנו נפתח ביחד רעיון ונבין איך עובדים איתו.

– היא מתאימה גם למתקדמים וגם למתחילים, אבל כדאי איזה רקע בעולם המילים – כקוראים, גם אם לא ככותבים. כלומר אם את אוהבת מילים, או אתה, זה ממש המקום בשבילך.

– היא מאפשרת לעבוד בכל מפגש על טקסט אחר (אנחנו מתמקדים בכל מפגש בפן אחר של הטקסט), ככה שאם נמאס לכם מרעיון מסוים, אפשר להתחיל מחדש.

– העיקר בסדנה הזו הוא לא הפרוייקט (כלומר, לא צריך להיות מוכוונים לכתיבת אוסף שירים או סיפור), אלא התהליך שאנחנו עוברים מול עצמנו. אפשר בהחלט לבוא לסדנה בלי הרצון לצאת ממנה עם משהו לפרסום.

– זה מתאים לכל ז'אנר ולכל סגנון (אם כי יש נטייה קלה לפרוזה).

– זו סדנה כיפית. ממש. יותר מהכתיבה היוצרת הרגילה. זה כמו להתחיל שיחה עם חבר חדש מהמקומות המעניינים בשיחה, או כמו לדלג על הדייטים הראשונים וישר לקפוץ למים.

רוצות לדעת עוד, או רוצים להירשם לפרטים נוספים? את שניהם אפשר לקבל כאן: https://forms.gle/hBRHV8mVtLeaSEiG6

מילה יפה כמו אור

א.
יש לגרוסמן פסקה יפה ומפורסמת על אור, ב'שתהיי לי הסכין'. אני אצטט אותה כי היא יפה. חכו רגע.

"אֲפִילוּ הַמִילָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ, מִילָה יָּפָה כְּמוֹ אוֹר, הַלֵב שֶׁלִי גַּם נֵחְמָץ קְצָת, בְּאֶפֶס קָצֵהוּ, כִּי חָשַׁבְתִי – מִי יוֹדֵעַ מָה הוּא מְאָבֵּד בְּרֶגָע זֶה, וְכָמָה אֵינְסוֹף סוּגִים שֶׁל זֹהַר הוּא הִרְגִישׁ וְרָאָה וְטָעַם וְהֵרִיחַ, לִפְנֵי שֶׁדַּחָס אֶת כּוּלָם לְתוֹךְ הַתֵיבָה הַקְטָנָה "אוֹר", עִם הַרֵישׁ הַזֹאת בַּקָצֶה כְּמוֹ מֶתֶג כִּיבּוּי. אַת מְבִינָה, נָכוֹן?"

איזו פסקה מהממת, נכון?

ב.
לפעמים, בעונת הסדנאות (שזה מוזר לקרוא לה ככה, ובכל זאת, התקופה ההיא שבה אנשים נרשמים לסדנאות) אנשים רוצים לשמוע מה עושים בסדנאות שלי. ופעם הייתי מסתבך עם זה, כי הרי מה עושים בסדנה? מגיעים, ואומרים שלום לנעמי שהגיעה מוקדם והיא עובדת על המחשב, ונעמי אומרת היי, מה קורה, ואתם הולכים יחד להכין קפה, ובינתיים עוד אנשים מתקבצים, וגם הם הולכים להכין קפה, ובינתיים אתה מדבר עם שרון על איך הולך לה במלצרות, והיא אומרת לא משהו אבל האנשים נחמדים, ואתה מחייך כי אנשים נחמדים זה הכל, ואחר כך מגיעים כולם ופושטים מעילים ומתיישבים ואני מוציא כמה דפים שמודפסים עליהם מילים, ואנחנו מדברים על המילים האלה, ואחר כך תרגיל, וכותבים, ומקריאים מה שכתבנו, ואנחו מתרגשים ונותנים משוב ולפעמים בוכים קצת או צוחקים הרבה, ולובשים שוב את המעילים והולכים הביתה, וזהו.

אבל לאחרונה התגבש בי משהו, וכששואלים אותי (נניח, דודה בשמחה משפחתית) מה עושים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, אני אומר בפשטות; מדברים על רגשות.

וזהו? מתעקשת הדודה לשאול, כי בכל זאת זה אירוע משפחתי ואין לה מה לעשות ליד הבופה מלבד לשאול אותי מה קורה בסדנאות.

לחלוטין זהו, אני אומר ולוקח לי עוד כף סלט יווני.

ג.
אבל רגע, יש פה נקודה חשובה שחומקת. אנחנו מדברים על רגשות, אבל זו לא קבוצת תמיכה, אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, כאילו הקבוצה היא המקום לפרוק את הרגשות האלה. לא. כלומר גם, ולפעמים בעיקר, אבל אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, אלא על רגשות בכלל. על הדבר המדהים הזה שנקרא רגש, שהוא חד פעמי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, שאין לו שם ואין לו פנים, שאנחנו לפעמים עושים לו הכללות ("שמחה", "עצב") ויש כמה חוקרים שחוקרים אותו באוניברסיטה אבל, לגודל הצער, הם לא מבינים כלום. לא, אנחנו מדברים על איך אפשר להבחין בעצמנו, על זה שרגשות הם תמיד תמהיל של רגשות ואף פעם לא עומדים לבדם, אנחנו מדברים על זה שאנחנו מגיבים רגשית לדברים, שהעולם מדבר אלינו ואנחנו מגיבים לו ברגשות. אנחנו מדברים על איך רגשות מעמיקים, מתרחבים, מתחברים לרגשות אחרים, איך הם מתפתחים על פני הזמן והמרחב, ובסוף בסוף גם, כן, על איך הם נוצקים למילים, או איך אפשר למצוא את המילים המדוייקות כדי לדבר על הרגשות האלה.

וכשאנחנו מדברים אני חוזר שוב ושוב לפסקה הזו של גרוסמן כדי להגיד איך המילים 'אני עצוב' מצמצמות את העצב שלו, את הייחודיות שלי, לכדי 'אני עצוב'. שזה אמנם מעביר משהו, אבל לא מהדהד את העצב עצמו. זה אומר 'אור', אבל מכבה את האור עצמו. תחשבו על ההבדל בין 'אני אוהב אותך כי את כזו מתלהבת' ובין 'כל הימים את משחקת באור היקום'. של פבלו נרודה. זה אותו הדבר, ובכל זאת הכל, הכל הכל, אחרת לגמרי.

ד.
ואת זה, רק את זה, לומדים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי. את הניסיון הזה להניח את האצבע בזמן ובמרחב ולהצביע על האור, כך שיראו שהוא אור.

אז אנחנו מדברים על הרגשות שלנו, אבל זה יותר מזה: אנחנו לומדים להכיר את הרגשות שלנו. לתת להן מילים. להבין שהעצב שלי הוא לא העצב של מישהו אחר, והשמחה שלי היא לא שמחה של מישהי אחרת. אנחנו לומדים מאיפה נוצרים הרגשות שלנו ולאן הם הולכים ואיך אפשר להביט המון המון זמן עד שפתאום רואים איזה קצה של רגש שאפשר להצביע עליו ולהגיד הו, הנה זה, זה מה שאני מרגיש.

זה לא קל. זה מתסכל. זה לא מגניב. זה לא מתגמל באופן מיידי. זה לא נראה טוב בפייסבוק ולא מתחרז כמו שצריך. זה כמו הסיפור המופלא ההוא ב'טרן הנודד' שבו טרן הולך לקצה העולם כדי ללמוד לעבוד עם הידיים, והוא מגיע לרב האמן הגדול בעולם ולומד אצלו להכין חרב, ואחרי עשרות ניסויים שבהם יצאו לו חרבות יפות אבל שבירות, יוצא לו איזה גוש ברזל מוארך ומגושם. וזה, הגוש הזה, הוא הדבר שרב האמן מתלהב ממנו יותר מכל. מפני שהוא לא משהו שנראה כמו חרב. לא, הוא החרב בעצמה. והאור הזה שאנחנו כותבים אולי הוא עדיין לא אסתטי, אבל הוא האור בעצמו. יש תחתיו אדם, והאדם הזה בוקע דרך כל המילים ויוצא ומתממש מן הדף.

————–

היום (ג'), בערב, מסתיימת ההרשמה המוקדמת לסדנאות הכתיבה שלי בינואר. סדנאות הכתיבה של הקיץ הן יותר קצרות, קלילות ושונות במהותן (מי אמר כתיבה בעקבות סיפורי ר' נחמן ולא קיבל?), וזו ההזדמנות האחרונה השנה להירשם לסדנה שתתן לכם או לכן את הכלים לדבר על רגשות וליצור באמת.

טכנית, הפרטים די פשוטים: הסדנאות בירושלים הן ביום רביעי (בבוקר, 8:30 – 10:30, ובערב – 18:30 – 20:30), ובתל אביב – ביום ראשון בערב (18:45 – 20:45). כל הסדנאות מתחילות בשבוע של ה26.1, ואורכות תשעה מפגשים. יש מספר מקומות מוגבל בכל קבוצה.

לא טכנית, כלומר מהותית, הסדנאות קצת שונות. ההבדל הבסיסי ביניהן הוא לא האם אתן מתקדמות או מתחילים, אלא מה אתן רוצות להשיג ובאיזו דרך אתם רוצים ללמוד.

הסדנה לכתיבה יוצרת היא סדנה מאוד מסודרת שבה אנחנו לומדים ומתרגלים דרכי יצירה. אנחנו לומדים איך מצביעים על רגשות, איך מבינים אותם, מה עושים איתם ולמה. זו לא סדנה קלה או כיפית, למרות שהיא 'כתיבה יוצרת'. היא תדרוש מכם עבודה, כי אני מנסה לתת לכם כלים ושפה לדבר בה את היצירה שלכם. אבל מסתבר שלמרות המילים האלה זו סדנה טובה, עם המוני בוגרים שחוזרים פעם אחר פעם והמלצות ממש טובות.

הסדנה לכתיבת פרוייקט היא סדנה קצת יותר מפוזרת, ובבסיס שלה היא מיועדת להוציא פרוייקט אחד (מחזור שירים או סיפור), שלם, שישאר אחרי הסדנה. זו סדנה שמחדדת או מטפלת בכל מפגש בצד אחר בפרוייקט שלכם (ברגשות, במילים, בדמויות, במצלול ובעלילה). אני חושב שזו סדנה יותר כיפית, היא בוודאי יותר אישית, ואנשים שמעדיפים לקפוץ למים ולהתחיל לכתוב – ולא ללמוד את התהליך צעד אחר צעד – זו הסדנה בשבילכם. אני מאוד אוהב את הסדנה הזו, ואם אתם לא בטוחים שמתאימות לכם הרצאות ואתן מעדיפות לנסות ליצור משהו שלם בעצמכן – זו הסדנה.

בירושלים, סדנת הבוקר תהיה כתיבה יוצרת וסדנת הערב – כתיבת פרוייקט.
בתל אביב – יש סדנה אחת, שבה, ארבעת המפגשים הראשונים יהיו כתיבה יוצרת, וחמשת האחרונים – כתיבת פרוייקט.

אפשר להירשם לכל הסדנאות כאן, ואפשר בהחלט גם ליצור איתי קשר באמצעות הדף – אני עונה וזמין להתייעצויות שלכם.

יהודה.