יום הולדת שמח לנו!

יום הולדת שנתיים לעסק שלי, לכתוב, ושנה ליציאה לעצמאות באופן מלא. הנה כמה דברים שלמדתי על החיים כעצמאי במהלך השנתיים האלה. מזל טוב לנו 

א.
לעשות את מה שאתה אוהב זה לא אומר שאתה עושה את מה שאתה אוהב *כל היום*. בסוף בסוף, השגרה נותרת שגרה. מורכבת מרגעים של כשלון, של הצלחה ושל שעמום. רק התשוקה לעבוד היא זו שמשתנה. היא ותחושת הסיפוק. וגם, טוב, הרגעים שבהם כל הדברים מתחברים ולרגע מתרחש קסם. מי שמיומן במלאכתו ונהנה ממנה יודע על מה אני מדבר.

ב.
להיות שכיר (לפחות אצלי) זה היה קצת מעבר לביטחון כלכלי. יש משהו בצורה שבה מסתכלים על העולם שמשתנה לחלוטין במעבר לעצמאות. בתור שכיר, העולם נראה מאוד מסודר, מאוד אחיד, עם דרכי התקדמות די ברורות (לרוב) וגם משכורת ידועה. בתור עצמאי, העולם נראה לי פתאום כמו כר אינסופי של אפשרויות מגניבות. אפשר ליזום, להוביל, לסגת אחורה, לעשות מה שרוצים, בעצם.

(ברור שאפשר ואף רצוי ליזום כשכיר. ועדיין, רק על עצמי לדבר ידעתי)

ג.
זה – הסעיף הקודם – שינה אותי בהמון צורות. העיקרית שבהן, אני חושב, היא הביטחון העצמי. מעין ידיעה שקטה שאני תלוי בעצמי, שאני אדון לגורלי, שאני לא צריך לעשות פוזות או להתחנף או להשוויץ. שהכל בסדר.

ד.
כסף. כסף. כסף. בתור שכיר לא התעסקתי בו כמעט. בתור עצמאי אני מתעסק בו כל יום. זה הציק לי בהתחלה, אחר כך הבנתי שלהפך, יש בזה משהו נכון. שעסק הוא לא עסק בלי להרוויח. שאם אני רוצה להגשים את החלומות שלי, אני חייב לא להשאיר אותם בגדר חלומות. זה חייב להיות קשור בכסף. כסף הוא דבר טוב.

ה.
לעצמאים יש נטייה לעבוד כל היום, דווקא כי אין זמן מוגדר לעבוד בו. אני די גרוע בזה (מודה), אבל אחר כך הבנתי שהעצמאות גם מאפשרת לי להקצות זמן למה שחשוב לי. עשיתי לי סדר עדיפויות, ובכל פעם ששני דברים מתנגשים, אני מתעדף את הזמן שלי לפי מה שחשוב לי יותר: משפחה, חברים, הגשמה עצמית, רק אחר כך בא העסק.

ו.
העסק שלי רוצה כסף. אני רוצה ביטחון כלכלי, ולשבת לכתוב, להתעסק בספרות, ללמד אנשים. זה לא אותו הדבר. לפעמים כשמגיעה הצעה שווה מתחומים משיקים, אני שואל את עצמי אם העסק או אני רוצים אותה, ואם זה העסק, האם אני – יהודה – בסדר עם זה.

ז.
לקוחות. אני באיזושהי התמודדות תמידית מול הלקוחות שלי, שהם בעצם אנשים, שהם בעצם אורי ועמית ושירה, ולא רק ארנק עם כסף. זה גם משפיע על הצורה שבה אני מכבד אותם, את הזמן שלהם וכו'. בלי קשר, יש משהו משמעותי בהבנה שאנשים מוציאים את הכסף שלהם על משהו שאני יכול להציע להם. כלומר שאני חשוב לעולם באיזושהי צורה. ברגעי משבר – ויש לא מעט כאלה – אני חושב על זה.

ח.
רגעי משבר. יש בלי סוף. התחלתי פשוט להתייחס אליהם בתור משהו שיבוא וילך. בכל רגע משבר אני עוצר לרגע ומתבונן בו, במה שהוא יכול ללמד אותי, בצעד הבא שלי. אני יודע שיש איזו גישה בעולם של 'לתת לצער מקום'. זה לא אני. אני צריך לקום ולעשות משהו, אחרת למה אני עושה את הכל מלכתחילה.

ט.
קל לברוח לתפקיד. גם של מנחה, גם של מומחה. העבודה גם דורשת המון משאבים נפשיים. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שבבסיס אני כותב, לא רק מדבר על כתיבה. כותב ממש. שאני צריך להיות בעמדת הקשבה ולמידה לא פחות מהתלמידים שלי.

י.
העתיד. התכנון קדימה. המחשבה מה יהיה עוד שנה ועוד חמש שנים. הצבת המטרות, הקצאת המשאבים, ההליכה לשם. בתור שכיר לא הסתכלתי בכלל על 'מה אני רוצה שיהיה בעולם', גם לא על 'איך אני לוקח אחריות על החיים שלי'. וכשזה מצליח (בלי עין הרע) אני חושב שאני לא מכיר תחושה דומה לזה. זה מדהים.

יא.
אולי הכי חשוב. אני מוקף ביומיום בהמון אנשים שתומכים בי, שעוזרים, שאפשר להתייעץ איתם או להיתמך בהם. המרכזיים הם כמובן מרב, אור (החבר) וידידיה (האח), אבל יש עוד עשרות, מאות ואלפים. אין לי מספיק מילים כדי להודות על זה, אבל כל משתתף מרוצה וכל מחמאה וכל הודעה בפרטי מתיישבת על הלב ונשמרת לעד. תודה, ממש ממש.

תודה שקראתם. תודה שאתם כאן.

מילים הן אוברייטד

אוקיי, אני הולך ללכלך קצת על הרבה סופרים אז אולי כדאי לעשות את זה זהיר.

תקשיבו רגע. הרבה אנשים, בעיקר אנשים לא־כותבים או כותבים בתחילת דרכם, חושבים שמילים זה העיקר בכתיבה. כלומר שעיקר מלאכת הכתיבה היא להניח מילים יפות זו לצד זו. הייתה לי תלמידה אחת בקורס הסיפורים שכל מה שהיא כתבה היה במילים הכי יפות בעולם, וזה מהמם. באמת באמת. זה ממש יפה.

אבל כתיבה טובה, כלומר במילים ובמשפטים מנוסחים היטב, לא יוצרת סיפור טוב. היא גם לא יוצרת שיר טוב. היא יכולה להיות בעלת משמעות, ויש ערך למילים יפות, אבל זה מקביל – פחות או יותר – לנגן גיטרה טכני, מיומן לאללה, וחסר נשמה. זה מקביל לצייר שיודע לצייר היטב, אבל הציורים שלו נטולי מובן או קלישאתיים. מילים זה אחלה כלי, אבל סיפורים ושירים לא מתחילים בזה ולא מסתיימים בזה.

ואני כותב את זה דווקא מפני שאנחנו, טוב, אנחנו כותבים. ואנחנו יודעים כמה קל להישען על המילים. להגיד טוב, המילים יפות, הן יסתירו את זה שהדמות לא בנויה טוב, או את זה שהעלילה לא מוצלחת, או שהדימוי כאן לא מדייק את מה שאני רוצה. וזה נכון, ברמה הראשונית, מפני שרוב הקוראים שלכם לא יהיו חדים מספיק בשביל לשים לב לזה שמתחת לכל המילים היפות אין לכם כלום.

אבל אתם תדעו שזה לא מספיק. ואתם תדעו את זה, כי הסיפורים שלכם לא יעבדו כמו שאתם רוצים שהם יעבדו. הקוראים לא ישקעו בתוכם ויאבדו תחושת זמן. ואתם תדעו, כי השירים שלכם יחלפו על פני הקוראים שלכם ולא יתנו להם אפשרות להבין את עצמם. וזה בעסה. אנחנו לא רוצים להיות כאלה, אנחנו רוצים לכתוב עם נשמה. אנחנו רוצים לכתוב משהו בעל ערך.

ומשהו בעל ערך מתחיל הרבה הרבה לפני המילים. הוא מתחיל בהתבוננות נכונה בעולם, בתשומת לב, ברגישות. הוא ממשיך למחשבה, להשקעה בבניית העולם, לבניית דמות, להולכה עלילתית נכונה. בסוף בסוף הוא מגיע למילים, אבל המילים זה הסוף הסוף, השלב האחרון. ואם אין את כל הלפני – אולי תקבלו מחמאות על המילים היפות, אבל זה לא יהיה טוב. ואני מקווה שתדעו את זה, כי אם לא תדעו את זה, עוד יותר חבל.

בקיצור, ככה: אל תסמכו על המילים שלכם. הם לא מספיק חזקות כדי לשאת על גבן סיפור. סיפור צריך להיות מסוגל ללכת בזכות עצמו, גם במילים מאוד פשוטות, גם בציורים. תשקיעו במאחורי הקלעים, זה שווה את זה.

(בסוף לא לכלכתי על הרבה סופרים אבל עושים את זה יופי בקבוצה שלנו, כאן)
___________
ואם אתם מתעניינים בסדנת כתיבת הסיפורים הבאה, ההרשמה לעדכונים על הסדנאות – גם על סדנאות אחרות – היא כאן: https://wp.me/P83gZR-8l

אין דבר כזה, טקסט מושלם

לפני כמה שנים למדתי תסריטאות באיזה בית ספר בירושלים וגייל הראבן, הסופרת, זוכת פרס ראש הממשלה, העבירה לנו סדנה לכתיבת סיפורים. זו הייתה סדנה לא רעה, אבל מכל מה שנאמר ולא נאמר בה, נחרט בי משפט אחד.

זה היה אחרי שכתבתי עוד סיפור, ודעתי הייתה זחוחה עלי כי הרגשתי שהיי, כתבתי סיפור טוב! איזה כיף זה סיפור טוב. ועמדתי שם, בקבוצה, והקראתי אותו, ואחרי ההקראה היה קצת שקט ואז מחיאות כפיים. ואני לא אכחד, זה כיף, מחיאות כפיים אחרי הקראה. ואחרי ששככו מחיאות הכפיים גייל אמרה –

"אוקיי, זה היה סיפור טוב. איפה הוא יכול להשתפר עוד?"

וכשעמדתי שם, מתוסכל מהעובדה שהיא לא מחמיאה לסיפור ההו־כה־מוצלח שלי, לאט לאט התחלתי להבין מה היא אומרת. זה שזה היה סיפור טוב זה לא אומר שהוא היה סיפור מושלם, והסיבה האמיתית היא שאין דבר כזה, סיפור מושלם. גם אין דבר כזה טקסט מושלם. לכל טקסט – כל טקסט – יש עוד צעד. כל טקסט יכול להשתפר.

ומאז אני שואל את עצמי בסופה של כל כתיבה: מה הצעד הבא של הטקסט הזה? לאן הוא יכול ללכת? איך הופכים אותו ליותר טוב ממה שהוא?

זו גם שאלה שחביבה עלי בסדנאות כתיבה, בין היתר כי היא מעבירה את הכותב, באחת, ממוד של 'היי, תראו איזה יופי כתבתי' למוד של למידה. ולא שאין צורך בקבלת מחמאות על הכתיבה שלנו, אבל אסור לנו להישאר שם, במקום הזה, שבו אנחנו חושבים שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, כלומר שהטקסט שלנו מושלם. כי אין דבר כזה, טקסט מושלם.

אל תהיו פרפקציוניסטים

אני חובב גדול של Nas Daily, הולוגר (ככה כותבים את זה?) הערבי־ישראלי שפעיל בעיקר בפייסבוק. הוא מעלה בתדירות די גבוהה סרטונים של דקה מכל מיני מקומות בעולם. קראתי פעם ראיון איתו, ושם שאלו אותו 'זה לא מטורף, לעשות כל יום וידאו?'

הוא ענה:

"יש סיפור על פרופסור אחד שחילק את התלמידים שלו לשתי קבוצות, וביקש מכל קבוצה ליצור ב-45 דקות את האגרטל הכי טוב שהם יכולים. קבוצה א' עבדה על אגרטל אחד, וקבוצה ב' היתה צריכה ליצור כמה שיותר אגרטלים ולבחור את הטוב מביניהם. קבוצה ב' ניצחה, כי היא למדה מהטעויות של עצמה. אם אני אשקיע חודשיים בווידאו אחד אני לא אלמד לעשות סרטונים. זאת גישה מאוד מיליטנטית, אבל היא היחידה שעובדת".

בדיוק. וואי, בדיוק.

תקשיבו, פרפקציוניזם זה אחלה, באמת, אבל חשוב יותר לעשות, ולעשות הרבה. תעזבו את מה שאתם משקיעים בו עכשיו חצי שנה; תכתבו משהו אחר, חדש. העשייה המתמדת הזו היא היחידה שעוזרת לנו להבין איך יוצרים, איך כותבים, מה אנחנו עושים כשאנחנו כותבים. זה נכון לכל דבר: לכתיבה, לקולנוע, אבל גם, נניח, למשל, להפקת כתב עת. עדיף לקפוץ למים ולעשות מאשר לחשוב על זה בלי סוף ואז לא לעשות כלום.

אל תפחדו. אם מה שתעשו יהיה רע, אף אחד לא יזכור את זה. אם זה יהיה טוב, כולם יעופו עליכם. קומו לכתוב. קומו לפרסם. קומו ליזום. העולם (ואני) מחכים לכם 

_________________
רוצה להיות הראשונה שמקבלת עדכונים על הסדנאות הבאות? ההרשמה כאן: https://wp.me/P83gZR-8l
רוצים דחיפה, עזרה, משוב או ליווי אישי? דברו איתי בפרטי

איך אפשר לבטוח במילים

לפני כמה חודשים שאלה אותי Elana Schwartz, שהיא אשפית של מילים וגם הייתה אצלי בסדנת המבוא, את שאלת הבטחון בכתיבה:

"איך בעצם אתה יודע אם המילים שלך טובות? ומתאימות למסגרת אליה הן נשלחות? זה עניין של ידיעה/ שאלה/ בטחון מתחדש כל פעם?
איך שמים בטחון במילים?"

כתבתי לה חזרה:
"איך אני יודע שהמילים שלי טובות? אני לא יודע. אבל אחרים יודעים. אני יודע שהמילים שלך טובות."

והיא ענתה: "זה עונה לתשובה ולא לתחושה ואיזה באסה כי זה העניין בעצם."

ואני כתבתי:
"כן, אני יודע. אבל השאלה שלך הייתה שאלה גדולה מדי מכדי לענות לה, וניסיתי לענות בכנות. אני באמת לא יודע. אני חושש כל סיפור מחדש, ואני מחפש את האשרור החברתי כדי להגיד לעצמי 'זה נכון, מה שאתה עושה'. אבל כבר נכשלתי בחיים, קיבלתי ביקורות קטלניות, לא זכיתי בתחרויות וזלזלו בי ובכתיבה שלי. אז זה קשה, ובעצם שני הדברים היחידים שגורמים לי להמשיך לכתוב זה הרצון שלי להגיד דבר מה לעולם והאמונה שלי באנשים שמעודדים אותי, שהם לא מעודדים סתם, שהם מאמינים באמת בכתיבה שלי. בסוף בסוף, כמו שניסיתי להגיד במפגש הראשון, אני חושב שכתיבה היא תקשורת. כמו בכל תקשורת יש בה מרכיב של 'אני רוצה להגיד משהו' אבל גם את המרכיב של 'אתה רוצה לשמוע אותי', ולהפך. אולי לכן אני לא כל כך מאמין בכתיבה שלי, אבל מאמין גדול בבני אדם."

—-
(זו שאלה שצצה שוב ושוב בצורות שונות, בפורומים שונים, אז חשבתי שיהיה בזה תועלת.

וגם:
כאן נרשמים ל נקודה; פסיק שלנו:
https://lp.vp4.me/eohf
כאן נרשמים לעדכונים על הסדנאות והקורסים הבאים:
https://yehudagizbar.com/הרשמה-לסדנאות

מחכה לשמוע מכם ומכן.)

מההתחלה לסוף

אבל אתה יודע מה הבעיה? הבעיה היא שסיפורים זה משהו שמנוגד לאינטואיציה שלנו כבני אדם שחיים בעולם, כאילו, עם זמן ומרחב והכל. לא שהסיפורים עצמם מנוגדים לאינטואיציה, זה דווקא אחלה, הם עובדים נהדר, אבל לבנות אותם? להמציא אותם? לכתוב אותם? זה ממש מנוגד לאינטואיציה. אנחנו לא עובדים ככה כבני אדם.

הנה נניח תחשוב על עצמך. אני שואל אותך תגיד, מה אתה עושה בחיים, אתה אומר לי אני עיתונאי. לפני זה הייתי במקומונים של ידיעות תקופה ולפני זה קצת ב'במחנה' ז"ל וכתבתי קצת לעיתון של התיכון שלי. מה אתה עושה בעצם? אתה הולך אחורה. מתחיל מההווה, והולך אחורה בעבר.

וזה לא רק בקורות חיים ככה, זה בהכל. אתה רואה כוס שבורה על הרצפה, אתה אומר לעצמך איך היא נשברה? כנראה הכלב קפץ על השולחן. איך הוא הגיע לשולחן? אה, הזזתי בטעות את הכלוב שלו כי הייתי צריך גישה חופשית לארון. אז לזה, אדוני, קוראים ללכת מההווה לעבר. הסיפור זז אחורה. אנחנו יודעים מה הסוף שלו, ומשחזרים איך הגענו לכאן.

אבל סיפורים, אחי, בייסיקלי, סיפורים צריכים ללכת הפוך. מהעבר להווה. כדי שמי ששומע אותם או מי שקורא אותם ילך איתם צעד אחר צעד כפי שהם התרחשו. כדי שהם יהיו מסקרנים, או מותחים, או מעניינים. אפשר לזרוק קצת הווה כדי שתהיה סקרנות, אבל סיפור ממש שהולך מההווה לעבר, זה עבד רק ב'מומנטו' וגם שם היינו צריכים איזו בעיית זיכרון. אחרת אי אפשר.

אתה מבין? מנוגד לאינטואיציה! ולכן הרבה כותבים מתחילים עובדים הפוך. כלומר כותבים על דמות שהולכת ברחוב ומהרהרת על מה שקרה לה בעבר. או שהם כותבים רק הווה, בלי התקדמות, וכלום לא קורה בסיפור שלהם. אבל זה לא מעניין ככה. זה לא עובד. סיפורים הם כמו החיים, והם נעים באותה דרך בזמן: מהעבר אל ההווה, לא להפך.

ולכן, מה שאני אומר זה שאם יש לך סיפור, ואם אין לך סיבה ממש טובה כדי לחרוג מהכלל הזה, תתחיל מהנקודה הכי מוקדמת שלו. מהכי עבר. מהנקודה בה הוא מתחיל (או לפחות מהנקודה בה הוא מתחיל להיות מעניין). ותמשיך לאט לאט עם הזמן עד לנקודה בה הוא מסתיים. כמה פשוט, ככה יעיל.

(אפשר להירשם כאן לעדכונים על הסדנאות הבאות:
https://wp.me/P83gZR-8l)

דלדולה של הרוח בישראל

שנת הלימודים נפתחת היום באוניברסיטאות ובמכללות, ואחרי איחולי הצלחה לבביים לכלל הסטודנטיות והסטודנטים שמתחילים היום, אני רוצה להגיד כמה מילים על האקדמיה:

משום מה, אולי בגלל עודף אקדמיזציה בישראל, אנשים מבלבלים כל הזמן בין תחום ובין לימודי התחום. זו סיבה טובה להזכיר: כלכלה היא לא 'לימודי כלכלה', מתמטיקה היא לא 'הקורס של פרופסור נווה', והספרות אינה 'סמינר בין מחלקתי בספרות היידיש'.

הזיהוי של 'מדעי הרוח' עם 'הרוח' אינו נכון. לחקור את הספרות אין משמעו לחוות או להנות מהספרות ואפילו לא (שומו שמיים) להבין את הספרות. אולי זה התחיל ככה – ועדיין ממשיך ככה במקומות מסוימים – אבל מרבית חוקרי הספרות הולכים, לאחרונה, בכיוונים אחרים, משמימים ברובם, שכל קשר בינם ובין הרוח שנושבת בין דפי הספר אותו הם חוקרים – מקרי בהחלט. וזה נכון גם (ובצורה קשה יותר) לאגפים אחרים בכל מה שנקרא 'מדעי הרוח'.

אולי אנשים לא הולכים ללמוד את זה לא כי הרוח לא מעניינת אותם, ולא כי פילוסופיה היא אזוטרית פתאום (תמיד היא הייתה), אלא כי אנשים הבינו שלחקור בצורה אקדמית את הדברים שמעניינים אותם אין פירושו להתעניין ולדבר בדברים המעניינים אותם. כך שכשלונם של 'מדעי הרוח' בלמשוך תלמידים, מעיד על כשלונה של האקדמיה בלהוות מוקד של רוח, יותר מאשר הוא מעיד על כשלונה של הרוח עצמה.
__
מה אתם חושבים?

תסכנו את הדמויות שלכם (לפעמים)

טוב, רוב המקומות בסנדאות התמלאו וזו סיבה טובה לחזור לאיזה פרוייקט שזנחתי בשנה האחרונה. אני מדבר כמובן על #פרוייקט_פיקסאר, ועל הניסיון שלי להקיף את כללי הסטוריטלינג של פיקסאר ולהתווכח איתם קצת.


זה הכלל השש עשרה, וככלל שש עשרה הוא דווקא כלל שנשמע לנו הגיוני. בגדול, הוא אומר שאסור לקורא לדעת את הסוף מראש. כלומר, אסור לו לדעת האם הדמות תנצח או תפסיד, אסור לו לנחש את העלילה, מפני שהאכפתיות שלו לדמויות ולמה שיקרה איתם נובעת, ישירות, מהעובדה שהוא לא יודע מה יקרה איתם. אם הוא ידע בוודאות שהדמות הולכת לנצח, לא יהיה אכפת לו ממנה.

וזה, כמובן, שטויות.

רגע, שנייה. זה לא רק שטויות. אחד משלשת האלמנטים המרכזיים שמייצרים אפקט על מישהו שצורך יצירה נרטיבית הוא המתח. כלומר, אחת הסיבות המרכזיות שאנשים ממשיכים לקרוא סיפורים היא כי הם רוצים לדעת מה יקרה לדמויות בעתיד. ולכן זה חשוב, לפעמים, לתת לדמויות אפשרות אמיתית להפסיד.

זה חשוב גם מפני שבאמת, יותר אכפת לנו מדמויות כאשר אנחנו דואגים להם, ואנחנו דואגים לדמויות כאשר משהו יכול לקרות להם. אם שום דבר לא יכול לקרות להם – אם אין להם סיכוי *אמיתי* להפסיד – אנחנו פחות חוששים, או דואגים, או אכפתיים, כאשר קורה להם משהו, כי אנחנו אומרים 'טוב, יהיה בסדר', ובסוף אכן יהיה בסדר.

אבל זה רק חצי מהסיפור. שליש, ליתר דיוק. מפני שלא כל הסיפורים הם כאלה. למשל, אנחנו יודעים בוודאות שהרקול פוארו יפתור את התעלומה בסוף, אבל זה לא הופך את הסיפור לפחות מותח, כי אנחנו מסתקרנים לדעת גם *איך* זה יקרה, ולא רק *האם* זה יקרה. וזה נכון אפילו לסיפורי מתח, אבל ממש לא רק לסיפורי מתח. יש סיפורים שמתחילים בנקודת הסיום והולכים אחורה, יש סיפורים שמספרים לנו על ילדותם של דמויות שאנחנו מכירים, ויש סיפורים שמספרים לנו סיפורים שאנחנו מכירים, וזה בסדר.

תחשבו, למשל, על יוון הקלאסית. בכל שנה נערכת תחרות מחזאות בחגיגה השנתית ע"ש דיוניסוס. המחזאים מעלים קטעים מתוך המיתוסים היווניים העתיקים. כל הצופים באולם – בלי יוצא מן הכלל – מכירים את הסיפור. כולם יודעים שמדיאה רוצחת את ילדיה. כולם יודעים שאגממון מקריב את איפיגניה ונענש על זה בחזרתו לבית. השאלה העיקרית היא לא 'מה יקרה' אלא 'איך זה יקרה', ולא מעט פעמים זה הרבה יותר מסקרן.

והנקודה השנייה, החשובה יותר, היא שאכפת לנו מדמויות לא רק בגלל מה שיקרה איתן בעתיד. יש דמויות שאכפת לנו מהן כי אנחנו מזדהים איתן. יש דמויות שאנחנו מחבבים. יש דמויות שאנחנו רוצים לראות מה הן יכולות לעשות (היי, קוסמים מגניבים). באופן כללי אכפת לנו מדמויות על אותם עקרונות שבהם אכפת לנו מבני אדם. ולא תמיד – אפילו בדרך כלל זה לא – מפני שאנחנו חוששים שהם הולכים להפסיד משהו.

אבל זו גם סיבה טובה, ללא ספק.


(נותרו שני מקומות בסדנת כתיבת הסיפורים שלי. ירושלים, ראשון בערב. דברו איתי. ואם אתם מתלבטים, פנו אלי ואראה לכם סילבוס לדוגמה ואפילו את השיעור הראשון).

מתי שמים פסיק ומתי שמים נקודה

מלא אנשים מסתבכים עם הקטע של הפיסוק. משום מה נוצרה התחושה כאילו אם אין לך מושג מהי פסוקית תמורה אין לך שום דרך נוחה לפסק. זה, כמובן, שטויות. פיסוק הוא הרבה יותר אינטואיטיבי ממה שנראה לכם. חלקים ממנו, לפחות.

באתרי אינטרנט שונים נותנים את העצה של 'שימו פסיק בכל מקום שבו אתם לוקחים נשימה כשאתם מקריאים את הטקסט בקול'. יש בזה משהו, אבל בעיקרון זה הפוך – אנחנו לוקחים נשימה בכל מקום שיש פסיק. זה מה שפסיק מאותת לנו. אם מישהו שם פסיק בכל מקום שבו הוא לוקח נשימה, שלא יקריא בקול וישר ישים פסיקים.

הצורה הכי נוחה שמצאתי לחשוב על פיסוק זה כמו שחושבים על לסדר את כל הבגדים שמונחים לכם על המיטה בערימה. כלומר, ברור שמה שצריך לעשות הוא לקפל אותם ולשים אותם בערימה, ואפילו למיין את הערימה לפי סוודרים / מכנסיים / חולצות / תחתונים, אבל לרוב אנחנו משתמשים במדפים שונים או בערימות שונות על אותו המדף כדי לארגן, לסדר ולמיין את הערימה הזו.

אז זהו. הארון הוא הפסקה שלכם, והמדפים הם הפסיקים והנקודות. טקסט, כל טקסט, הוא בלגן שלם של מילים, משפטים, תיאורים, נושאים שונים – והכל בבת אחת. מה שנקודות עושות זה לסדר את הנושאים האלה במדפים. למדפים האלה קוראים משפטים. ומה שפסיקים עושים זה לסדר את המדפים האלה בתוך עצמם, ולזה קוראים חלקי המשפט.

וזהו.

כלל אצבע? הוא דורש מחשבה אבל זה מה יש:

נקודות שמים כשמחליפים נושא.

פסיקים שמים בין חלק לחלק כשהמשפט מורכב מכמה חלקים. בשביל לתרגל את זה עמדו מול משפט שלם ונסו לפרק אותו לחלקים. ככה תגלו שגם "כמו כן" בתחילת משפט זה חלק נפרד, וגם ביטויי ניגוד כמו 'אבל' ו'אולם' הם חלק נפרד. זה גם יסביר לכם למה יש פעמים שאפשר לשים פסיק לפני וא"ו החיבור, למרות מה שאמרו לכם ביסודי.


את מה שכתוב כאן כנראה שלא אסביר בסדנאות המבוא לכתיבה שלי, אבל המון המון דברים אחרים כן. למשל, איך מזהים מה הנושא של המשפט ואיך מפרקים טקסט לחלקים קטנים. מוזמנים לראות את הסילבוס ולהירשם: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10215590917000133&set=a.2751371837601&type=3

חומר של סדנאות כתיבה

חברים שואלים אותי לפעמים בשמחת תורה, בהקפות ברחוב ליד 'יקר', יהודה, מה אתה עושה אחרי הטיול ואחרי החגים. לאיזה חיים אתה עומד לחזור. ואני אומר אה, זה פשוט, אני עצמאי. והם אומרים רגע, מה אתה עושה, ואני אומר אה, אני מעביר סדנאות כתיבה. והם אומרים תגיד, מישהו בא לסדנאות שלך? ואני אומר כן, אולי תבואו? והם אומרים פחח לא, אני לא חומר של סדנת כתיבה.

אני רוצה להגיד על זה משהו. אין דבר כזה, 'חומר של סדנת כתיבה'. זו הנפצה. דימוי שנכנס לנו לראש כי אנחנו חושבים על משוררים עם קסקט, נפש מיוסרת, שובל של אהובות שבורות לב ובקבוק ערק חצי ריק. זה לא מי שבא לסדנת כתיבה. הם לא צריכים אותי, ואני לא יכול לתת להם את המענה שהם מחפשים. כשאנשים כאלה מגיעים אלי אני שולח אותם לרבקה מרים (באמת), ומקווה שהיא תפתח עוד סדנה בזמן הקרוב.

אנשים מגיעים לסדנאות שלי כי הם מחפשים זמן לנשום בתוך העבודה או הלימודים שלהם. כי הם מחפשים להכיר את עצמם, כי הם כותבים ורוצים לשמר את זה. יש להם סדנה ייחודית. אחרים באים כי הם סופרות או תסריטאיות או עיתונאים (בהמונים) או מעצבי משחקי מחשב, וצריכים לדעת לספר סיפור. גם לזה יש לי סדנה. אחרים מגיעים לסדנאות כי הם סתם, רוצים לדעת לכתוב. לא רוצים לכתוב סיפור או שיר, רק להכיר את הבסיס של הבסיס. מבוא לכל הדבר הזה שקוראים לו 'כתיבה'. רוצים לדעת להניח את המילים יפה זו לצד זו. יש סדנה גם בשבילם.

יש גם אי אלו משתתפים שבאים עם התחושה שהם ימצאו בסדנאות מישהי או מישהו ויפתחו איתו זוגיות. לא רעיון רע, אחרי הכל, למרות שיש לא מעט נשואים, הורים ואפילו זוגות שמגיעים יחד לסדנאות שלי. אני מודה שבינתיים לא ידוע לי על אף זוג שיצא מהסדנאות (מהקבוצה, לכתוב בקבוצה, דווקא יש), אבל אני כן יכול להגיד שמי שבא,יצא עם חברים. בוודאות.

אלה הנשים והאנשים שבאים לסדנאות שלי. הם מכל הארץ, דתיים וחילונים, בנים ובנות, רובם המוחלט צעירים (עשרים עד ארבעים), חלק ניכר מהם באים לסדנה נוספת, שנייה או שלישית (עכשיו מתחילה אצלי מישהי את הסבב הרביעי שלה). הם לאו דווקא כותבים מגיל אפס (אבל אצל חלק ניכר מהם הכתיבה תופסת מקום בחיים. ואם לא לפני הסדנה, אז אחריה), ולאו דווקא יוצרים עם קול רך ובקבוק ערק חצי ריק. הם די דומים לכם, למען האמת, והם אנשים נהדרים אחד אחד.

ואם גם אתם כאלה. בואו.

____________
הסבב הקרוב מתחיל בעוד שבועיים. יש שלש סדנאות בירושלים ושתיים ביקר תל אביב. יש סדנה בבוקר ויש סדנה בערב, יש הנחות לסטודנטים וחיילות, ולמי שיספיק להירשם השבוע – עד מוצאי שבת כולל – תהיה הנחה של חמישה אחוזים. חבל לפספס אותה.

ההרשמה כאן.

חורף טוב שיהיה, ותחילת עונת־פרסום־סדנאות שמחה לכולנו.