ספר חדשששש (ופלים לימון)

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש

הפגישה עם האור (50 לפטירתה של לאה גולדברג)

א.
אני זוכר פעם אחת. הייתי בצבא. איך שנאתי להיות בצבא. שנאתי את המפקדים ואת המדים ואת השמירות ואת הריצות ואת כאבי הברכיים ואת העדר המשמעות לכל פעולה ואת הזמן, שהזמן שנלקח ממני והלך למישהו אחר. אחר כך הלכתי ללמוד קצת בישיבה. בישיבה נחה עלי איזו רוח מדוכדכת שכזו, צינית, מרירה. פגועה, במידת מה. אני זוכר שאחרי שהכל הסתיים אמרתי חלאס, אני לא יכול יותר, ויצאתי לטייל בשביל ישראל. אני זוכר שירד גשם. אני זוכר את הגשם הזה פוסק. אותי, עומד נוטף עם מעיל גשם מאולתר, משקית זבל שחורה עם חורים לידיים, וכוס קפה שחור חמה ביד. אני זוכר איך בוססתי בבוץ של נחל דישון והאוויר היה צלול עד להדהים, והיה לי טוב. ממש רגע קצר של טוב.

ולא האמנתי לזה. אמרתי, איך יכול להיות שטוב. איך יכול להיות שככה, העולם? נאחזתי, כמו תינוקת שמתקשה לעזוב את הידיים. נאחזתי בקשיים, בחשיבה, במצור ובמצוק. אמרתי, זה סתם כוזב, הצלילות הזו. האור. הכל שקר. וביקשתי לחזור למרירות, לציניות הכובשת, אבל לא יכולתי כבר.

לאה גולדברג כתבה את זה יפה.

"וְתִכְבַּד עַד מְאֹד הַפְּגִישָׁה עִם הָאוֹר.
וְהַלֵּב יְסָרֵב לְקַבְּלוֹ בִּבְלִי חֶשֶׁד.
וּפָנָה לַלֵּילוֹת וְאֵין דֶּרֶך לַחְזֹר
וְנִכְנַע לַשִּׂמְחָה הַכּוֹבֶשֶׁת."

זה מדוייק ברמות שלא להאמין, הבית הזה. אישה יוצאת מפתח ביתה ופתאום שורה עליה רוח טובה. והיא אומרת לא יתכן. במילים קצרות, פשוטות, מדייקת לאה את הדיסוננס הזה, הצרימה, הפחד שאולי כל הטוב הזה מסתיר מאחורי רע, ואת הצורה בה הוא מפחיד, מכביד על הלב, אבל גם את הצורה שבה אין יותר מה לעשות ואנחנו 'נכנעים' לשמחה. איזה אוקסימורון נהדר, להכנע לשמחה. כמו הסיפור של ר' נחמן על האיש העצוב שאנשים סוחפים אותו לרקוד וכבר אין לו ברירה, הוא רוקד.

ב.
באחד המשפטים היפים ב'בית החלומות של אן', הספר החמישי בסדרת הספרים של 'האסופית', אומרת אן לדיאנה לפני חתונתה כי 'האלים אינם אוהבים לראות בני תמותה מאושרים כל כך'. זה משפט נהדר, כי הוא נושא בתוכו את הפחד הזה, התמידי, מפני האושר השלם. לא החשש שהאושר יבוא, הו, לא; החשש שהאושר יעלם. והפחד הזה בעצמו הורס קצת, תמידית, את האושר המוחלט הזה. בכך הוא פוגם באושר עצמו, הופך אותו ל'לא מושלם', ומאפשר לבני האדם לשאת אותו.

בשיר אחר אומרת לאה גולדברג:

אֵיכָה תָּכִיל עֵינִי הָאוֹר?
יָדַי רָפוֹת, יָדַי הוֹזוֹת –
אֵיכָה אֶשָּא וְלֹא אֶשְבּוֹר
שִׂמְחָה כָּזֹאת, בְּרָכָה כָּזֹאת?

לאה גולדברג מפחדת מהאושר, או מפחדת מהשמחה. ובצדק היא מפחדת, מי מאיתנו לא היה מפחד? לכאב יש סקסאפיל: הוא מאפשר לנו להיות פגיעים, אנחנו יכולים להיות נזקקים, ראויים לרחמים, מצודדים (במפתיע). אנחנו יכולים להיות מי שאנחנו, בלי המאמץ התמידי הזה של נשיאת השלמות על הכתפיים. אבל להיות מאושרת? יש בזה משהו מפחיד, מפני שהאושר הזה יכול להישבר כל הזמן.

ובכל זאת, היא מאושרת.

ג.
זה מדהים, אתם יודעים? אני קורא את המילים האלה בפעם האלף. הגשם חלף. אישה יוצאת לשדה לנשום אוויר, ומשהו בה נרגע, מתרווח, מאושר. המילים האלו מודפסות על גבי תיקים, מופיעות כתמונות באינסטגרם, מולחנות, מושרות, הן ציטוט מודפס על קיר וחלק משיר בדף מקורות. אני קורא את המילים האלה אחרי שהייתי אמור להיות שבע מהן עד לזרא, ובכל זאת אני קורא אותן בקול וצמרמורת שוטפת אותי מקודקוד ועד גו. עזבו את ההקשר. רק המילים.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אין מילים יפות שכאלה בשירה העברית כולה. אפשר לבכות מרוב שהן יפות. תודה, לאה גולדברג. לפני חמישים שנה, בדיוק, נפטרת, אבל איזה מילים יפות השארת אחרייך.

_____
(נותרו מקומות בסדנאות בירושלים. פרטים אצלי)

הדבר שהכי מדכא בכתיבה בפייסבוק

הדבר שהכי מדכא אותי בכתיבה בפייסבוק, כאילו, בכנות, זו הנטייה של הפייסבוק לסוג מאוד מסוים של קטעים, למבנה מאוד מסוים שלהם ולאורך מאוד מסוים. כלומר, הפייסבוק מתגמל דברים כמו כתיבה עם פאנץ' (תחשבו מה קרה לשירה העברית בשנים האחרונות, לעזאזל), כתיבה יחסית שטוחה, טקסטים קצרים שלא דורשים קשב או מאמץ, שיתוף אישי ומבנה יחסית ברור. הוא מעדיף מסות ממוספרות על פני סיפורים אורכים, דעות על פני מאמרי עומק, מספר לא מתוחכם, נרטיב יחסית ברור.

וכאילו, מצד אחד זה סבבה, בשביל הפלטפורמה. אבל מצד שני –

לפעמים אני קורא ספרים שיצאו בעברית ואני מתעצבן. ממש. אני אומר לעצמי אבל למה, בחיי. כאילו, היה לכם פה משהו. למה לא עבדתם על זה? למה ככה, לכתוב, להוציא לאור, לחכות שיקראו לכם 'סופרים'. יכולתם ליצור כאן משהו עם משמעות, יצא לכם ספר שקוראים ושוכחים בתחנת הרכבת. לא שזה רע, לשכוח ספרים בתחנת רכבת (לרווקים – עם מספר טלפון בפנים, למקרה שמישהי תרים במקרה), אבל.

אני לא צריך הרי לספר לכם, או לכן, שכתיבה היא לא אפיזודה. זה לא משהו שעושים ואז שוכחים אותו. אנחנו מנסחים את עצמנו, אנחנו נותנים לשבריר רגש מאיתנו זכות קיום נצחית, במילים על דף. זה תהליך, והוא תהליך ארוך, שקשור לא רק ל'האם ימחאו לי כפיים בסוף ההקראה' אלא גם לשאלה של איך אני מדייק את עצמי ואיך אפשר להעמיק ולהרחיב ולהעניק משמעות לדברים בכתיבה שלי. זה באמת תהליך, והוא לא פשוט או קל. הוא מתגמל, ללא ספק, אבל זה כבר קשור לסוג התגמול שבא מעבודה קשה (שבעיני הוא הרבה יותר משמעותי מכל תגמול אחר).

ואני כותב את כל זה כי בסבב הבא עומדת להפתח בירושלים אחת הסדנאות הכי אהובות עלי, שאני חולם עליהן כבר מלא זמן, וזו סדנה לכתיבה יוצרת שבה מתמקדים בטקסט אחד (סיפור קצר או מחזור שירים) ועוברים איתו תהליך עומק. זו סדנה מרתקת, שנותנת גם כלים להתבוננות וליצירה אבל גם כלים אחרים, שלומדים באופן אישי, רק כשצוללים לכתיבה כזו – איך הולכים עם נושא, איך חוקרים אותו, איך מבינים משהו חדש על העולם ועלינו.

הסדנה תפתח ביום רביעי בערב. בעוד שלשה שבועות.

– אפשר לבוא אליה עם סיפור מוכן שדורש עבודה ואפשר לבוא בלי רעיון בכלל, ואנחנו נפתח ביחד רעיון ונבין איך עובדים איתו.

– היא מתאימה גם למתקדמים וגם למתחילים, אבל כדאי איזה רקע בעולם המילים – כקוראים, גם אם לא ככותבים. כלומר אם את אוהבת מילים, או אתה, זה ממש המקום בשבילך.

– היא מאפשרת לעבוד בכל מפגש על טקסט אחר (אנחנו מתמקדים בכל מפגש בפן אחר של הטקסט), ככה שאם נמאס לכם מרעיון מסוים, אפשר להתחיל מחדש.

– העיקר בסדנה הזו הוא לא הפרוייקט (כלומר, לא צריך להיות מוכוונים לכתיבת אוסף שירים או סיפור), אלא התהליך שאנחנו עוברים מול עצמנו. אפשר בהחלט לבוא לסדנה בלי הרצון לצאת ממנה עם משהו לפרסום.

– זה מתאים לכל ז'אנר ולכל סגנון (אם כי יש נטייה קלה לפרוזה).

– זו סדנה כיפית. ממש. יותר מהכתיבה היוצרת הרגילה. זה כמו להתחיל שיחה עם חבר חדש מהמקומות המעניינים בשיחה, או כמו לדלג על הדייטים הראשונים וישר לקפוץ למים.

רוצות לדעת עוד, או רוצים להירשם לפרטים נוספים? את שניהם אפשר לקבל כאן: https://forms.gle/hBRHV8mVtLeaSEiG6

מילה יפה כמו אור

א.
יש לגרוסמן פסקה יפה ומפורסמת על אור, ב'שתהיי לי הסכין'. אני אצטט אותה כי היא יפה. חכו רגע.

"אֲפִילוּ הַמִילָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ, מִילָה יָּפָה כְּמוֹ אוֹר, הַלֵב שֶׁלִי גַּם נֵחְמָץ קְצָת, בְּאֶפֶס קָצֵהוּ, כִּי חָשַׁבְתִי – מִי יוֹדֵעַ מָה הוּא מְאָבֵּד בְּרֶגָע זֶה, וְכָמָה אֵינְסוֹף סוּגִים שֶׁל זֹהַר הוּא הִרְגִישׁ וְרָאָה וְטָעַם וְהֵרִיחַ, לִפְנֵי שֶׁדַּחָס אֶת כּוּלָם לְתוֹךְ הַתֵיבָה הַקְטָנָה "אוֹר", עִם הַרֵישׁ הַזֹאת בַּקָצֶה כְּמוֹ מֶתֶג כִּיבּוּי. אַת מְבִינָה, נָכוֹן?"

איזו פסקה מהממת, נכון?

ב.
לפעמים, בעונת הסדנאות (שזה מוזר לקרוא לה ככה, ובכל זאת, התקופה ההיא שבה אנשים נרשמים לסדנאות) אנשים רוצים לשמוע מה עושים בסדנאות שלי. ופעם הייתי מסתבך עם זה, כי הרי מה עושים בסדנה? מגיעים, ואומרים שלום לנעמי שהגיעה מוקדם והיא עובדת על המחשב, ונעמי אומרת היי, מה קורה, ואתם הולכים יחד להכין קפה, ובינתיים עוד אנשים מתקבצים, וגם הם הולכים להכין קפה, ובינתיים אתה מדבר עם שרון על איך הולך לה במלצרות, והיא אומרת לא משהו אבל האנשים נחמדים, ואתה מחייך כי אנשים נחמדים זה הכל, ואחר כך מגיעים כולם ופושטים מעילים ומתיישבים ואני מוציא כמה דפים שמודפסים עליהם מילים, ואנחנו מדברים על המילים האלה, ואחר כך תרגיל, וכותבים, ומקריאים מה שכתבנו, ואנחו מתרגשים ונותנים משוב ולפעמים בוכים קצת או צוחקים הרבה, ולובשים שוב את המעילים והולכים הביתה, וזהו.

אבל לאחרונה התגבש בי משהו, וכששואלים אותי (נניח, דודה בשמחה משפחתית) מה עושים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, אני אומר בפשטות; מדברים על רגשות.

וזהו? מתעקשת הדודה לשאול, כי בכל זאת זה אירוע משפחתי ואין לה מה לעשות ליד הבופה מלבד לשאול אותי מה קורה בסדנאות.

לחלוטין זהו, אני אומר ולוקח לי עוד כף סלט יווני.

ג.
אבל רגע, יש פה נקודה חשובה שחומקת. אנחנו מדברים על רגשות, אבל זו לא קבוצת תמיכה, אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, כאילו הקבוצה היא המקום לפרוק את הרגשות האלה. לא. כלומר גם, ולפעמים בעיקר, אבל אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, אלא על רגשות בכלל. על הדבר המדהים הזה שנקרא רגש, שהוא חד פעמי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, שאין לו שם ואין לו פנים, שאנחנו לפעמים עושים לו הכללות ("שמחה", "עצב") ויש כמה חוקרים שחוקרים אותו באוניברסיטה אבל, לגודל הצער, הם לא מבינים כלום. לא, אנחנו מדברים על איך אפשר להבחין בעצמנו, על זה שרגשות הם תמיד תמהיל של רגשות ואף פעם לא עומדים לבדם, אנחנו מדברים על זה שאנחנו מגיבים רגשית לדברים, שהעולם מדבר אלינו ואנחנו מגיבים לו ברגשות. אנחנו מדברים על איך רגשות מעמיקים, מתרחבים, מתחברים לרגשות אחרים, איך הם מתפתחים על פני הזמן והמרחב, ובסוף בסוף גם, כן, על איך הם נוצקים למילים, או איך אפשר למצוא את המילים המדוייקות כדי לדבר על הרגשות האלה.

וכשאנחנו מדברים אני חוזר שוב ושוב לפסקה הזו של גרוסמן כדי להגיד איך המילים 'אני עצוב' מצמצמות את העצב שלו, את הייחודיות שלי, לכדי 'אני עצוב'. שזה אמנם מעביר משהו, אבל לא מהדהד את העצב עצמו. זה אומר 'אור', אבל מכבה את האור עצמו. תחשבו על ההבדל בין 'אני אוהב אותך כי את כזו מתלהבת' ובין 'כל הימים את משחקת באור היקום'. של פבלו נרודה. זה אותו הדבר, ובכל זאת הכל, הכל הכל, אחרת לגמרי.

ד.
ואת זה, רק את זה, לומדים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי. את הניסיון הזה להניח את האצבע בזמן ובמרחב ולהצביע על האור, כך שיראו שהוא אור.

אז אנחנו מדברים על הרגשות שלנו, אבל זה יותר מזה: אנחנו לומדים להכיר את הרגשות שלנו. לתת להן מילים. להבין שהעצב שלי הוא לא העצב של מישהו אחר, והשמחה שלי היא לא שמחה של מישהי אחרת. אנחנו לומדים מאיפה נוצרים הרגשות שלנו ולאן הם הולכים ואיך אפשר להביט המון המון זמן עד שפתאום רואים איזה קצה של רגש שאפשר להצביע עליו ולהגיד הו, הנה זה, זה מה שאני מרגיש.

זה לא קל. זה מתסכל. זה לא מגניב. זה לא מתגמל באופן מיידי. זה לא נראה טוב בפייסבוק ולא מתחרז כמו שצריך. זה כמו הסיפור המופלא ההוא ב'טרן הנודד' שבו טרן הולך לקצה העולם כדי ללמוד לעבוד עם הידיים, והוא מגיע לרב האמן הגדול בעולם ולומד אצלו להכין חרב, ואחרי עשרות ניסויים שבהם יצאו לו חרבות יפות אבל שבירות, יוצא לו איזה גוש ברזל מוארך ומגושם. וזה, הגוש הזה, הוא הדבר שרב האמן מתלהב ממנו יותר מכל. מפני שהוא לא משהו שנראה כמו חרב. לא, הוא החרב בעצמה. והאור הזה שאנחנו כותבים אולי הוא עדיין לא אסתטי, אבל הוא האור בעצמו. יש תחתיו אדם, והאדם הזה בוקע דרך כל המילים ויוצא ומתממש מן הדף.

————–

היום (ג'), בערב, מסתיימת ההרשמה המוקדמת לסדנאות הכתיבה שלי בינואר. סדנאות הכתיבה של הקיץ הן יותר קצרות, קלילות ושונות במהותן (מי אמר כתיבה בעקבות סיפורי ר' נחמן ולא קיבל?), וזו ההזדמנות האחרונה השנה להירשם לסדנה שתתן לכם או לכן את הכלים לדבר על רגשות וליצור באמת.

טכנית, הפרטים די פשוטים: הסדנאות בירושלים הן ביום רביעי (בבוקר, 8:30 – 10:30, ובערב – 18:30 – 20:30), ובתל אביב – ביום ראשון בערב (18:45 – 20:45). כל הסדנאות מתחילות בשבוע של ה26.1, ואורכות תשעה מפגשים. יש מספר מקומות מוגבל בכל קבוצה.

לא טכנית, כלומר מהותית, הסדנאות קצת שונות. ההבדל הבסיסי ביניהן הוא לא האם אתן מתקדמות או מתחילים, אלא מה אתן רוצות להשיג ובאיזו דרך אתם רוצים ללמוד.

הסדנה לכתיבה יוצרת היא סדנה מאוד מסודרת שבה אנחנו לומדים ומתרגלים דרכי יצירה. אנחנו לומדים איך מצביעים על רגשות, איך מבינים אותם, מה עושים איתם ולמה. זו לא סדנה קלה או כיפית, למרות שהיא 'כתיבה יוצרת'. היא תדרוש מכם עבודה, כי אני מנסה לתת לכם כלים ושפה לדבר בה את היצירה שלכם. אבל מסתבר שלמרות המילים האלה זו סדנה טובה, עם המוני בוגרים שחוזרים פעם אחר פעם והמלצות ממש טובות.

הסדנה לכתיבת פרוייקט היא סדנה קצת יותר מפוזרת, ובבסיס שלה היא מיועדת להוציא פרוייקט אחד (מחזור שירים או סיפור), שלם, שישאר אחרי הסדנה. זו סדנה שמחדדת או מטפלת בכל מפגש בצד אחר בפרוייקט שלכם (ברגשות, במילים, בדמויות, במצלול ובעלילה). אני חושב שזו סדנה יותר כיפית, היא בוודאי יותר אישית, ואנשים שמעדיפים לקפוץ למים ולהתחיל לכתוב – ולא ללמוד את התהליך צעד אחר צעד – זו הסדנה בשבילכם. אני מאוד אוהב את הסדנה הזו, ואם אתם לא בטוחים שמתאימות לכם הרצאות ואתן מעדיפות לנסות ליצור משהו שלם בעצמכן – זו הסדנה.

בירושלים, סדנת הבוקר תהיה כתיבה יוצרת וסדנת הערב – כתיבת פרוייקט.
בתל אביב – יש סדנה אחת, שבה, ארבעת המפגשים הראשונים יהיו כתיבה יוצרת, וחמשת האחרונים – כתיבת פרוייקט.

אפשר להירשם לכל הסדנאות כאן, ואפשר בהחלט גם ליצור איתי קשר באמצעות הדף – אני עונה וזמין להתייעצויות שלכם.

יהודה.

אבל מה יש מאחורי העלילה?

אחד הדברים שמרצים לסטוריטלינג לא מספרים לכם הוא שסיפורים הם לא מה שהם נראים מבחוץ. אני מתכוון לזה שכשאנחנו מדברים על סיפורים אנחנו מדברים בעיקר על עלילה (למשל, 'סיפורי התבגרות', 'סיפור מסע', 'סיפור סינדרלה' – כולם תיאורים של עלילות), על הנושאים שבהם הסיפור עוסק או על הדמויות שבסיפור. אפילו כשאנחנו כותבים סיפור על עסק, אנחנו מתעסקים הרבה בשאלת 'מה הסיפור הזה אומר על המוצר שלי'. וזה הגיוני, כי זו הצורה בה סיפור נראה מבחוץ. אלה דברים שאנחנו לומדים בשיעורי ספרות, ובסוף, התבנית העלילתית מצליחה לייצר איזשהו סיפור. זה נראה טוב. אתם מרוצים. אבל זה לא זה.

תחשבו על זה אחרת. תחשבו שאתם באים לבקר חבר בבית. בית שהוא גר בו, שאתם רואים אותו מבחוץ מדי יום בדרך לעבודה, אבל כשאתם נכנסים לבית אתם מגלים שהבית ריק. אין בו רהיטים, אין בו סממנים אישיים, אין לו אישיות, אין בו שום דבר. כלום כלום. זה נשמע מופרך, אני יודע, כי למה שאנשים יגורו בבית שאין בו כלום? התחושה הזו, הביתיות, נעדרת ממנו. זה רק נראה כמו בית, אבל זה לא בית. וזה נכון גם להרבה טקסטים, ובמיוחד לסיפורים. אנחנו קוראים סיפור, אבל הוא רק נראה כמו סיפור. הוא לא באמת סיפור, במובן שבו הסיפור גורם לנו להרגיש משהו. אנחנו קוראים ושוכחים אחרי דקה. הוא לא מעורר בנו השראה. הוא לא שולח אותנו הלאה. הוא סתם, משהו שקוראים מבחוץ וממשיכים הלאה. הוא לא 'סיפור' באותיות גדולות. אין בו משמעות.

מה שהופך סיפור למה שהוא זה לא העלילה. ל'מיכאל שלי' של עמוס עוז אין ממש עלילה והוא עדיין עובד לא רע. מה שהופך סיפור סיפור למה שהוא זה לא הרפרנסים. יש לא מעט ספרים שמורכבים מרפרנסים והם די קטסטרופה (לא רוצה ללכלך בקול, אבל תפנו בפרטי ותקבלו שמות). זה לא הנושאים בהם אנחנו עוסקים ולא האמירה החד משמעית או העמימות. מה שהופך סיפור למה שהוא הם רגשות. הרגשות של הכותב, הרגשות עליהם הוא כותב, ההצבעה על הרגש או התנועה בין הרגשות. זה מה שיוצר סיפור טוב. זו האמת. סליחה.

וזו בעיה, כמובן. תחשבו שאתם יועצים עסקיים, לכו תלמדו עכשיו רגשות. תחשבו שאתם כותבים ספר הדרכה לכתיבת סיפור, איך בכלל אפשר לכתוב שם 'מה שחשוב זה הרגשות שאתם מנסים לתאר ואין להם שם'? מה זה אומר בכלל. הספר יהיה כישלון. אף אחד לא יאהב את הספר שלכם. לא יהיה לכם כסף לקנות ביסקוויטים. חתיכת בעיה, בחיי. ולכן יועצים ומדריכי כתיבה אומרים 'כתבו בתבנית העלילה הזו', ואומרים 'צרו כאן תפנית עלילתית', אבל הם לא אומרים 'תרגישו. לפני הכל תרגישו. הלב שלכם צריך לזוז בסיפור הזה'.

אני לא מתיימר ללמד אתכם להרגיש. בשביל לנסח את הרגשות במדויק יש לי סדנאות כתיבה יוצרת. אבל אם אתם רוצים, או רוצות, ללמוד איך לגרום לקוראים שלכם להתרגש או להרגיש, איך להשתמש בסיפורים בפוסטים שלכם ומה בעצם גורם לנו להמשיך להקשיב לסיפור – ובכן, יש לי קורס מקוון שעוסק גם בזה, וההרשמה המוקדמת אליו (עם 25 אחוזי הנחה) מסתיימת בעוד שבוע ויום. רוצים עוד פרטים? אפשר להירשם כאן:
. https://forms.gle/2ZYLLismbVUSBipg9

הכסף של הארי

אחד הטריקים המעצבנים-יותר שרולינג עשתה בהארי פוטר הוא לתת להארי כמה כסף שהוא רק צריך. ההורים שלך השאירו לך אוצר קטן, היא אומרת להארי, ועכשיו נשאר לך רק להצליח בלימודים, לנצח את האויב ולמצוא אהבה. כסף? אל תדאג לכסף. תכל'ס לא תצטרך לעבוד עוד יום בחייך. לא שיש לי מושג איך ג'יימס ולילי, שני בוגרים צעירים, השיגו כזה הון. במה בכלל עובדים בעולם הקסום ההוא. יש חנויות, כמובן, אבל חקלאים? מוסכים? כלכלה פיננסית? איך בכלל מעבירים שם סחורה ממקום למקום? מה המשמעות של מגורים בעיר אם אפשר להתעתק או לעבור במפתחות מעבר בכל מקום?

זה קצת מעצבן, בעיקר כי אחד הדברים שעובדים נהדר בהארי פוטר זה המפגש של הריאליזם והפנטסיה. התרגלנו כל כך לקרוא עלילות גבורה וסיפורי מסע, שלא עצרנו לרגע לתהות איך נראים חיים רגילים של קוסמים. מה הם שומעים, מה הספורט שלהם, ממה הם נהנים. אז שוב, זה עובד נהדר, אבל רולינג מציירת את הריאליזם כריאליזם ספרותי: כזה שקצת מעלים את העולם האמיתי ומעבירה את המוקד הספרותי לדברים 'ספרותיים'. למשל, הגיבורים לא מחפשים יחסי מין, למשל, אלא אהבה. בפנימיה מלאת מקומות מסתור וחבורת מתבגרים הורמונליים. נו, באמת.

פטריק רותפס, ב'שם הרוח' נכנס בנקודה הזו בכל הכוח. קוותה (הגיבור שלו) צריך כסף. הוא צריך גם להצליח בלימודים, לנצח אויבים, למצוא אהבה, אבל הוא גם צריך כסף, כי אם לא יהיה לו כסף הוא פשוט יהיה רעב, או קפוא, או ישן בחוץ. כמו בני אדם בעולם האמיתי. אז הוא מחפש עבודה. אם אין לו עבודה, הוא רעב. הוא צריך לשלם על הלימודים, ואם אין לו כסף הוא לא יכול להמשיך ללמוד. במובן הזה (בעיקר, כי מהמון בחינות אחרות הגיבור שלו הוא גיבור ספרותי אמיתי, ורותפס מודע לזה ואפילו מתייחס לזה כמה פעמים) הפנטסיה משמשת כמראה לעולם האמיתי, ולא כמפלט ממנו.

(אגב, מי שקרא את 'הקוסמים' של לב גרוסמן – הוא לקח את הריאליות הזו עד הסוף. חבל רק שהוא לא כזה כותב מוצלח. העולם שהוא יצר הוא עולם כל כך מאפן – במובן האמיתי של המילה. אפילו לתאר עיר סתמית היה יכול להיות מוצלח יותר – והעלילה חסרת משמעות. באסה. קסם וכוחות על שמתנגשים עם ריאליזם זה אחד הדברים המרתקים שיכולים להיות).

_______
רוצים ללמוד עוד על כתיבת פנטזיה? יש לי סדנת כתיבה מהממת בירושלים, בימי רביעי בערב, שנכתוב בה ונלמד בה טעימות מהמון סגנונות, ז'אנרים ונושאים. זו סדנה מעולה (לפחות ככה המשתתפים הקודמים חשבו), ואם בא לכם לשמוע עוד, צרו איתי קשר ב'צור קשר' ונדבר.

'אה, רק אתם?' או: איך לכתוב על השמיים

א.
כשהייתי בן שמונה עשרה הלכתי לסדנת כתיבה חד פעמית במסגרת איזה פסטיבל. היינו שלשה, אני ועוד שתי ידידות. זה היה רגע אחרי שסיימתי את התיכון והתרגשתי מכל הסיפור הזה של פסטיבלי שירה, של לדבר עם בנות על שירה ועל כתיבה, ובאופן כללי מכל ה'עולם המבוגרים' שהיה נראה לי, אז, קסום ומלא סתרים. אז זה היה פסטיבל בירושלים, וזה היה ערב ירושלמי קריר למדי (השאלתי באותו ערב סוודר שמעולם לא חזר אלי), ובחדר קטן בתוך איזה מתחם ירושלמי הסתתרה הבטחה לכתיבה עם משורר אמיתי. כלומר אחד שהוציא ספר, שמופיע בפסטיבלים, שאנשים מכירים את השם שלו. נכנסו שלושתינו לחדר, והמשורר הרים עיניים עייפות ואמר 'אה, רק אתם?', ואחרי שחיכינו חמש דקות ועשר דקות כדי שיגיעו עוד אנשים, הוא אמר טוב, תכתבו על הסתיו. היינו צעירים ונמרצים למדי, אז כתבנו לעצמינו בזמן שהוא שרבט לעצמו ציורים קטנים על מחברת חשבון, ואחרי חצי שעה הוא אמר טוב, תקריאו. הקראנו. הוא אמר יפה, יפה, רואים שיש הרבה רגש בשיר הזה, ואחר כך השפיל עיניים למחברת שלו ואמר תודה שבאתם, והוא נשאר שם ואנחנו הלכנו למרכז העיר, שהיה (באותו זמן) הבטחה גדולה לא פחות מאשר חדר ירושלמי עם משורר אמיתי, וכך זה נגמר.

ב.
אז לא ידעתי שיבוא יום ואני אשב בחדר קטן אחר, במכון 'כרם', אי שם ב2014, מול בחורה אחת שהייתה היחידה שהגיעה לסדנת הכתיבה שלי, ואתנצל שלא באו עוד, ואבין – עד כאב – עד כמה קשה היה לו, למשורר הזה, להעביר סדנת כתיבה לשלשה צעירים שבאו לסדנה שלו למרות הכל. לא ידעתי שאחווה גם אני את ההשפלה, או את הדחייה, אבל ידעתי שסדנאות כתיבה הן חרטא. זו הייתה תקופה שנקטתי בה בדעות מוצקות והחלטיות על כתיבה, על סדנאות, על העולם בכללותו, כך שהצהרתי את זה שוב ושוב. מה זה השקר הזה, אמרתי. ואמרתי, משוררים אמיתיים לא לומדים בסדנאות כתיבה. הם שואבים את ההשראה שלהם מהירח (עד כדי כך הייתי קלישאתי). ואמרתי, מי צריך בכלל סדנאות כתיבה, ובעיקר עמדתי מול איזו פליאה שכזו, של 'מה לעזאזל עושים בסדנאות הכתיבה האלה ולמה אנשים משלמים על זה כסף', והחזקתי בה עד שבאו חבורה חמודה של תיכוניסטים וביקשו ממני להעביר אצלם בתיכון סדנת כתיבה.

ג.
לכל אחד מאיתנו, אני חושב, יש את הסיפורים המכוננים של חייו. הרגעים שהוא מעביר מול עיניו שוב ושוב, מנסה להבין. אלה שניים מהסיפורים שאני מספר לעצמי, מנסה להבין מה קרה. איך הגעתי מהערב ההוא לעבוד בהעברת סדנאות כתיבה. מה השתנה בי (התבגרתי, הקמטים בזוויות העין העמיקו, משהו בי נח מרבצו), מה השתנה בעולם (הפייסבוק קרה לנו, הרשתות החברתיות, הביזור של האינטרנט).

אני עדיין מרגיש שסדנאות כתיבה יכולות להיות גיבוב של שטויות. אני עדיין כועס, בתוך תוכי, כשספרים על כתיבה אומרים לי שאני צריך להתחבר לעצמי, או לרוח היקום, או משתמשים בעולם הניו־אייג' כדי להסביר את התהליכים הנפשיים של היצירה. אני עדיין מתעצבן כשמנחי כתיבה נותנים תרגילים כמו 'כתבו על האוויר' או נותנים שיר ואומרים 'כתבו לו תגובה'. אני מרגיש, כמנחה, שאני צריך להעביר ידע למשתתפים. ידע ברור, מנוסח היטב, שמבוסס על שנות הניסיון שלי ומקצר להם את התהליכים. ידע שיכול לבוא בהוראה ויכול לבוא בליווי. אלה דברים שאני משתדל ליישם בסדנאות שלי שוב ושוב. ובכל זאת הבנתי משהו בשנים האלה, אני חושב, על סדנאות כתיבה ועל כתיבה בכלל. אני אכתוב כאן את חלקם בקצרה, ואולי ארחיב עליהם במיילים אחרים (אם תרצו שארחיב על משהו ספציפי, כתבו לי – אני אשמח):

ד.
הבנתי שכתיבה דורשת כנות. לא רק במובן השטוח, שאפשר לנסח בתור הוראת 'כתבו באמת ובכנות', אלא שכתיבה – שיצירה – דורשת איזושהי כנות פנימית שמשתקפת ביצירה. אנחנו נדרשים להיות מדוייקים ברגש, לתאר את הדברים בדיוק הראוי להם, לא להטות את העולם לכאן או לכאן – פשוט לנסח את הדברים כהווייתם, ולקוות שאנשים יוכלו לראות דרך המילים את העולם שמשתקף בהם. אלה מילים גדולות, אני יודע, אבל זה יותר מאשר השאלה האם הטקסט יצא לנו טוב או לא. זה חלק מהשאלה מה הכתיבה יכולה לעשות לנו; איך אנחנו יכולים להתבונן על החלקים המושתקים, המוסתרים, הכואבים שבתוכינו, ולהעניק להם אור. איך אנחנו יכולים להסתכל על הטוב ולא להפעיל אלף מגננות של ציניות כלפיו.

הבנתי שיש ערך לכתיבה לבני אדם אחרים. לא כי אנחנו יצורים חברתיים מטבענו, אלא כי כתיבה משותפת מצליחה להוציא מאיתנו משהו שלא מתקיים בבדד; להבין שאנחנו מתקשרים את עצמינו כשאנחנו כותבים. שאנחנו מביעים חלק מאיתנו שלא נחשף ביום ביום. לחלק מאיתנו זה הפוך – הם צריכים שקט כדי ליצור. אני, למשל, זקוק לשקט; לא לדבר איתי, לא לבקש, לא לאדם שיחייך וישאל אם אני רוצה עוד קפה. שקט ממשי, אמיתי, כמו שיש רק בבית. אני לא מסוגל לכתוב כשמישהו מאחורי הגב שלי, ולא מסוגל לכתוב בבתי קפה (בלי שקט) או בספריות (בלי קפה). אבל אני לא מדבר רק על הכתיבה, אני מדבר על הפנייה הזו אל הקורא – ההנהרה, ההנגשה, המעבר ביני ובין אדם אחר שקורא עכשיו. זה חלק מהכוח של קבוצה כותבת, שאין לו כמעט תחליף.

הבנתי שיש ערך לזמן ומקום מוגדרים בלו"ז. שזה היה לי מופרך, כמעט, כשהייתי בן 19; המחשבה שיום יבוא ולא יהיה לי זמן. שלא אוכל לקום בבוקר, לדשדש אל הקפה, ולהגיד 'היום אני כותב', כי לא יהיה לי הזמן לכתוב, ואם יהיה לי הזמן, לא יהיה לי מקום שקט לכתוב. לא סתם ההמלצה הראשונה בכל ספרי ההדרכה לכתיבה היא 'קבעו לעצמכם זמן כתיבה'; לפעמים אין ברירה. זו הדרך היחידה לשבת ולכתוב. ולא רק לכתוב, כמובן; לעשות את כל מה שאנחנו רוצים לעשות ולא היה לנו זמן. הנה, לפני כמה ימים התלוננתי למרב שאחת הסדרות שחיבבתי לפני שנה קיבלה עונה נוספת, ושאני לא מצליח להגיע לראות אותה. אתה מקדיש לזה זמן? היא שאלה. וזה נכון, כמובן. יש אלף דברים חשובים יותר, תמיד, שמחכים ליד החלון שנתייחס אליהם.

הבנתי שיש ערך למשוב. לא בגלל שהוא צודק, תמיד, אלא בגלל שהוא מפנה את תשומת הלב שלי לדברים שאולי נעלמו לי מהעין עד כה. זה כמובן משמח מאוד כשאנשים קוראים ומגיבים, אבל משוב אמיתי הוא לא מחמאה ולא ביקורת, הוא פשוט שיקוף של 'איך הטקסט הזה עובד' ו'מה קורה בו', שיקוף שאנחנו לא יכולים לעשות לעצמינו. הבנתי שיש ערך בתרגילים, אפילו תרגילים כמו 'הסתכלו על השמיים וכתבו', מפני שכמה אנחנו כבר מסתכלים על השמיים אם לא אומרים לנו להסתכל. זה נכון לכל תרגיל, כמובן, למרות שיש תרגילים שמוציאים מאיתנו טקסטים טובים ביותר קלות (לרוב אלה יהיו תרגילי צורה קלים. לכתוב בצורה קבועה מראש) ויש תרגילים שאנחנו צריכים להיאבק בהם או שהם משתקים אותנו, אבל גם זה מלמד וגורם לנו להבין משהו על הכתיבה.

ה.
וכך זה ממשיך והולך. אני לומד משהו חדש מכל סדנה, ומנסה משהו חדש בכל סדנה. תרגילים אחרים, סוגי משוב, סיפורים לקרוא בבית ומאמרים לקרוא בקבוצה. אני לא מבטיח למשתתפים אצלי בסדנה לצאת משוררים או סופרים, ואפילו לא אנשי שיווק או כותבים מנוסים. אני מבטיח רק את מה שאני יכול להבטיח: שהם יהיו כנים יותר מול עצמם, שהן ילמדו איך לכתוב דברים אחרים, שהן לא התנסו בהן עד כה. שהכתיבה תחלץ בנפש שלהם דברים ותניע בהם שרירים רדומים שהם לא הכירו ושיהיו איתם אנשים מופלאים לעבור את הדרך הזו יחד. אלה הדברים שקורים בסדנאות שלי, אלה הדברים שאני מלמד; להיפגש עם עצמינו, להקשיב, לדבר עם אנשים אחרים, ולהצליח למצוא לכל הרגשות שלנו מילים.

—-
יש שלש סדנאות שנפתחות אחרי החגים, ולמי שירשם עד יום כיפור (רביעי הבא) תהיה עליהם הנחה משמעותית (200 שקלים הנחה). יש כמובן הנחה לסטודנטים ויש הנחה מיוחדת לבוגרי הסדנאות שלי, וחוץ מכל אלה – יש מבצע על סדנה מקוונת שכבר מתקיימת ואפשר להצטרף אליה.

בואו,
יהודה

(תמונה: מתוך 'ברטון פינק', האחים כהן שיחי')

נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

לפני שבוע, אולי שבועיים, פגשתי ברחוב חבר שהיה חבר שלי לפני שבע שנים ומאז נפרדו דרכינו. אמרתי שלום, והוא אמר שלום, והתחבקנו קלות ושאלתי אותו תגיד, מה אתה עושה בחיים, והוא פתח ואמר שהוא ככה וככה, עובד בחברה בינונית ואשתו עורכת דין ונחמד, סך הכל, ומה שלומך ומה אתה עושה, וכן הלאה וכן הלאה. אתם יודעים, אתם מכירים (או אתן מכירות) את המפגשים האלה, שנעים תמיד בין מבוכה, נוסטלגיה ואיזו שמחה פנימית כי הרי סך הכל חיבבת את הבחור הזה בזמנו. זו הייתה פגישה די סתמית ואחרי שהיא הסתיימה התקשרתי לחבר אחר ואמרתי לו היי, אל תשאל את מי פגשתי, את אורן (נניח שקוראים לו אורן). והחבר השני שאל נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

ואז, פתאום, נזכרתי.

לפני שבע שנים אורן היה הבטחה. ממש, חתיכת הבטחה. מין גוש כזה של פוטנציאל שמחכה להתפוצץ. הוא הרים פרוייקטים ושינה קבוצות והרוויח פי ארבע יותר מכולנו והיה מעין רוח תזזית כזו, בעירה פנימית של עשייה ותנועה ויכולת. הוא כתב מהמם. הוא נאם מעולה. האנגלית שלו מושלמת. ידענו – כולנו, גם הוא, גם אנחנו – שהוא עומד להיות האיש הזה, שאנחנו מצביעים עליו בעיתון ואומרים לילדים שלנו 'אני למדתי עם אורן בתיכונית' או 'אני הייתי איתו בצבא' או משהו מעין זה. אבל שבע שנים אחר כך, אני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי, ושנינו יודעים שההבטחה הזו, היכולת הזו, גוש הפוטנציאל הבוער? זהו, הוא נכבה. אפשר להדליק אותו מחדש, כמובן, אבל זה יהיה תהליך ארוך וכואב ומלכלך ובכלל לא בטוח. האיש הזה לא הולך לשנות את העולם.

(רגע. הפסקה חשובה. אף אחד לא חייב לשנות את העולם. חשוב יותר לחיות חיים טובים, מספקים, מלאים, משמעותיים, מאשר לשנות את העולם. לשנות את העולם קשור הרבה פעמים לחשיפה, לביקורת, לחיים מלאי לחץ, להתנגדויות מגופים אחרים שלא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה. אין חובה לחיות חיים כאלה, ואפילו להפך. 'שינוי העולם' הוא לא המטרה של כולנו. צריך להיות אדם טוב, מענטש, מוסרי. זה הכל. אני לא אומר שזה מה שאורן היה צריך לעשות. בכנות, אני רק אומר שהוא רצה לעשות את זה ויכול היה לעשות את זה, והוא לא עשה).

ובשבועיים האחרונים הדבר העיקרי שאני חושב עליו הוא האנשים שסביבי. מי שהצליח ומי שלא. מי מגשים את החלומות שלו ומי מתקשה. מי מצליח להתפרנס מאמנות (למשל), מפוליטיקה, מתקשורת. מי מרים עסק שהוא בדיוק בדיוק הוא, ומי נסחף בזרם, ואני מנסה למצוא את הקווים המשותפים. זה שובר לב, לפעמים. במקרים אחרים (לא מעט כאלה) זה מעורר קנאה. אני משווה את עצמי לאחרים ואומר 'מה הם עשו שאני לא', מנסה להבין איך נכון לי להמשיך ומה צריך לעשות. זה משהו שאני טרוד בו הרבה.

ואני חושב – אין פה כוונה לקבוע כלל או לתקוע מסמרות, רק לחשוב בקול – אני חושב שרוב האנשים סביבי שהצליחו יש להם שני דברים שמשותפים להם. האחד הוא חזון – הם יודעים לאן הם רוצים להגיע. זה ברור להם. הם לא מתלבטים. ובזה אין לי מה להגיד, כי אני לא טוב בלמצוא חלומות לאנשים אחרים ויש אנשים שממש טובים בזה (שמעתי מילים טובות על מקדמיה). אבל הדבר השני שמשותף להם, לכל האנשים האלה שמתקדמים, הוא שהם עושים.

רגע, סיפור. כשהייתי בכיתה ו' היה לנו חוג נגרות בבית הספר והכיתה שלי נשטפה בתכנוני 'איך להכין מעמד לספרים (סטנדר שולחני) הכי טוב'. ואני שהתלהבתי מהסיפור ישבתי יום שלם ותכננתי סטנדר מגניב כזה, עם מגירות ומקום לכלי כתיבה וכמובן צירים והכל, וחישבתי זוויות וצירים וסנטימטרים, וחבר שלי שראה את התכנון אמר יא, תביא לי, אני רוצה לבנות כזה. ואני אמרתי לו שלא, כי זה שלי, ואם הוא רוצה שיתכנן אחד כזה בעצמו. אבל הוא לא תכנן; למחרת בבוקר הוא פשוט צעד לבית הספר עם סטנדר שולחני מגניב, ואמר 'אבא שלי בונה דברים במחסן אז ביקשתי ממנו שיבנה איתי סטנדר'. ככה, בנונשלנט.

ואני הבנתי אז מה שהבנתי שוב רק כעבור עשרים שנה: הם לא מתלבטים כל הזמן, האנשים האלה שמגיעים לאנשהו. הם לא עסוקים רק בתיאוריות או במחשבות או בתכנונים אינסופיים. הם פועלים. קופצים למים, עושים צעד, ועוד צעד, ועוד צעד, ומשתפרים ומחדדים ומבינים תוך כדי. פשוט צעד אחר צעד. כשהם כותבים ספר הם פשוט כותבים ספר. ואם הם מתכננים אותו, הם מתכננים אותו. לא מדברים עליו. מתכננים ואז כותבים אותו צעד אחר צעד. ואין להם עניין שהספר הראשון שלהם יהיה מושלם, כי תמיד אפשר ליצור עוד ספר, ואפשר לקפוץ למים ולהקים עסק ואם לא עובד לשפר תוך כדי תנועה, והסרטים שלהם לא מושלמים והמוזיקה לא מושלמת והפוליטיקה לא מושלמת אבל הם לא רק מהגגים כל הזמן, האנשים האלה שאני מקנא בהם כמו לא יודע מה, הם פשוט עושים.

כי התקדמות היא לא קפיצה. זה לא שמישהו קם בבוקר והנה הוא מצליח. לא, התקדמות היא באותן הדקות שיש לנו, שאר האנשים. לכולם יש את אותן 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. באותו הזמן. פשוט צעד אחר צעד, עד שמגיעים. ולפעמים אפילו לא יודעים שמגיעים, עד שמישהו צריך לפגוש אותך בגיל 40 בגן סאקר ולהגיד וואי, אני עוקב מרחוק, מאוד מרשים מה שאתה עושה. ואז אתה מבין את מה שלא הבנת לפני עשר שנים:

צעד אחר צעד. צעד אחר צעד. משימה אחר משימה, מטרה אחר מטרה, רק ככה מתקדמים.

___________
(אלה חלקים מתוך המייל ששלחתי לרשימת התפוצה שלי בשישי האחרון. רוצים גם? כאן מצטרפים: https://forms.gle/cNstbtoU5P8muzms6)

ממה אני מפחד

הכותרת של הפוסט הזה היא כותרת דרמטית, וזה מוזר, כי אני לא אוהב דרמה בחיים שלי. טוב לי שדברים נעים על מי מנוחות. טוב לי שאני יודע לאן אני הולך. הטיולים האהובים עלי הם אלה הרגועים; טבע מכאן, כבשים משם, קצת לישון, קצת לקרוא. אני חושב שיש עוד אנשים כמוני בעולם, אז זה לא כזה מיוחד, ולא על זה רציתי לכתוב לכם. כן רציתי לכתוב על זה שכתבתי את הכותרת הזו, והיא הלחיצה אותי קצת, ואמרתי לעצמי הו, זה דבר טוב, זה אומר שיש כאן משהו. תכתוב על זה, יהודה.

זה קצת מפחיד אותי, אז אני מספר:

אני לא כותב בסדנאות שלי.

יש לזה סיבה טובה. כשאני כותב אני מרוכז במשהו, וקשה לי למשב אחר כך; אני פשוט לא מרוכז במה שמקריאים. אז אני תמיד אומר את זה למשתתפים, וזה עובר, כי זה אכן תירוץ טוב. אבל השבוע נתתי לקבוצה בלוד (איזו קבוצה, יא אללה) תרגיל שאני קורא לו תרגיל עוגת השכבות. ובו, בתרגיל, אנחנו צריכים לבחור החלטה אחת משמעותית מהחיים שלנו ולפרק אותה רגשית, צעד אחר צעד, מול אדם אחר. זה לא תרגיל כתיבה 'טוב', זה תרגיל קשה, מתסכל. לא ברור איך יוצרים ממנו טקסט. המשתתפים כותבים ומתבאסים, ואני מתבאס איתם, כי זה בעצם לא תרגיל כתיבה, זה תרגיל יצירה. ובצורה מדוייקת יותר, זה תרגיל כנות. הוא מבקש מהם להתבונן בכנות בחיים שלהם, ואין דבר קשה מזה בעולם.

בכל אופן, יצא שהשבוע היינו קבוצה אי־זוגית, כך ששיקפתי למשתתפת אחת את עצמה ואחר כך, כשסיימנו, היא אמרה לי נו, תורך. ואני אמרתי מה תורי, והיא אמרה נו, תבחר החלטה, ואני חיפשתי החלטה בתוכי ופתאום נלחצתי מאוד מאוד. ובחרתי מין החלטה מאפנה שכזו, ההחלטה לצאת להיות עצמאי, שכבר כתבתי עליה המון, וגם אותה לא פירקתי רגשית עד הסוף במסווה של 'אני צריך ללכת לבדוק שהכל בסדר עם כולם', שזה אכן תירוץ טוב אבל אני ידעתי, בכנות גמורה, שאני בורח מעצמי. ולא ידעתי למה, כלומר, מה מפחיד אותי כל כך.

ואחר כך היה עוד רגע אתמול, שבו מרב הציעה לי להשתתף באיזה משחק עסקי שכזה שאמור ללמד אותי על היתרונות והחסרונות שלי כעסק, ואמרתי מיד 'לא', ואחר כך חשבתי לעצמי, אבל למה לא, זה רק משחק, אני לא באמת מרוויח או מפסיד. באמת רק משחק.

אבל אז הבנתי מה מפחיד אותי: לא ההפסד מפחיד אותי. לא החשש שמא ילקח ממני כסף או שמשהו יפגע. זה משהו אחר לחלוטין: אני מפחד להפסיד. להיות בעמדת הלוזר. זה מה שמפחיד אותי. אני מעדיף שלא לנסות לנצח, מחשש שמא אפסיד. זו גם הסיבה שאני לא שולח סיפורים לאף תחרות, כי אני מפחד שלא אזכה. שהסיפורים שלי לא יהיו מספיק טובים כדי לזכות. אני פשוט מפחד מזה. כאילו הזהות העצמית שלי בנויה על הכתיבה, ואם הכתיבה לא מספיק טובה, כאילו גם אני לא מספיק טוב.

ככה, באמת.

ואולי לכן אני מעדיף טיולים נינוחים, שאין בהם מקום ליפול, על פני הרפתקאות שעל שבעת הימים. בטיול נינוח אין איפה ליפול. בהרפתקאות יש.

אבל רגע, יש קאצ' לסיפור הזה. אני עושה עכשיו איזה קורס, ובקורס אני צריך כל הזמן לכתוב על החוזקות והחולשות והמטרות שלי כעסק. ואני כתבתי שם דברים כמו 'אני יודע לכתוב' וכמו 'אני יודע ללמד בהומור', וחשבתי שדי בכך, בהעמדת הפנים העסקית הזו. ואני אומר העמדת פנים לא כי זה לא נכון, אלא כי זה לא 'אני', זה 'העסק', כמו אני מתחבא מאחורי מותג עם שם בדוי. בכל אופן, כתבתי וחשבתי שדי בכך. ואז הגיבו לי כמה מהמשתתפות האחרות בקורס, והן אמרו לא, אתה טועה. כלומר, זה לא הכתיבה או המקצועיות או וואטאבר. זה דברים כמו כנות ואנושיות ועוד דברים שאני מתבייש להגיד לכם עכשיו (אולי מפחד זו המילה הנכונה) כי כמה אפשר לדבר על היתרונות של עצמי. והן אמרו, אתה חושב שאתה מלמד כתיבה ודי בכך, אבל בעצם אתה מלמד אנשים לצאת לאור ולהביע את עצמם כפי שהם. זה עניין, אתה יודע? ככה הן אמרו.

זה לא פוסט עלי. כלומר זה כן, אבל אני לא כל כך מעניין. זה פוסט על זה שאחד הפחדים הכי גדולים שיש הוא הפחד להיחשף. הפחד ליפול. להיכשל מול אחרים. הפחד מלהיות אנושי. וזה פוסט על זה שלפעמים אנחנו חושבים שלהיות אנושי ולדבר בכנות ולהיכשל מדי פעם זו חולשה שצריך לתקן (באובייקטיביות ומקצועיות ומיתוג), אבל החולשה האנושית הזו היא בעצם זה הדבר הכי גדול שיש בנו, וצריך לתת לה מקום ולהוציא אותה אל האור.

הלוואי שאני אדע גם להפנים את הקאצ' הזה.

אני מאוד מובך עכשיו. מאוד. אז אני שולח מהר כדי לא להתחרט. תודה שאתם מקשיבים ומקשיבות שם, מעבר למסכים.

(את הפוסט הזה שלחתי, כפי שהוא, ברשימת התפוצה שלי לפני שבוע. אם את או אתה רוצים להצטרף אליה, אני אשמח ממש. כאן נרשמים)

התעלומה הגדולה; איפה פינוקי?

אבל מה שאני אוהב במיוחד ב'איפה פינוקי', בניגוד ל'איה פלוטו' שהוא איזה ערב־רב של ז'אנרים ואמירות סותרות, תעלומה שאינה תעלומה, עטופה בסיפור מסע סביר מינוס, בדאוס אקס מכינה ובחריזה משובחת א־לה־לאה גולדברג (ללמדכם שחריזה משובחת יכולה לחפות גם על הסיפורים המבולבלים ביותר), בקיצור, מה שאני אוהב באיפה פינוקי זה שהוא ספר בלש על גבול הקלאסי, ובכל זאת הוא ספר ילדים.

תארו לעצמכם: ביום קיץ אחד מנומנם מתעוררת אמא כלבה, הידועה גם בשמה שולמית (נניח, זה שם נחמד כמו כל שם אחר), מהשנ"צ שלה. היא עייפה, היא מנומנמת, האיברים שלה כבדים עליה, היא באה לחפש את בנה פינוקי (איזה שם, יא רבנן) ולקרוא לו לארוחת הערב, והיא מגלה שהוא נעלם. אמהות אחרות היו פונות למשטרה, כמובן, אבל לא אמא שולמית שלנו. בעוז רוח היא ממלמלת לעצמה 'איפה הוא יכול להיות?' ופונה למסע בלשי.

זה מסע מוזר, כי הוא מתרחש בבית שלה, שמוכר לה ביותר, ובכל זאת הוא זר: תנינים מתחבאים מאחורי ארונות, היפופוטם בתוך הפסנתר, החשודים המיידיים נזנחים לטובת החשודים הסבירים פחות ופחות, וכשסוף סוף היא מוצאת אותו – מתחבא בתוך השטיח, גלוי לעין כל – מסתבר שזו הייתה רק אשליה. כמו סיפור בלש טוב, מתחת לעולם הנעים והמוכר שלנו מסתתר עולם פרא שאנחנו לא חשופים אליו, ורק הבלש נכנס וחושף אותו בתהליך החקירה.

כמו סיפורי בלש טובים, אנחנו חלק משמעותי מתהליך החקירה. לא שולמית הבלשית פותחת את דלת הארון – כי אם אנחנו. לא היא מגלה את הצב, אלא אנחנו. אנחנו צועדים איתה צעד אחר צעד משל היינו מיסיס מארפל העורכת מסע בין החשודים. צוברים יחד איתה מידע, ובסוף מגלים את התעלומה.

ולסיום – היא מרימה את השטיח, מגיעה על הצב – הנאלח – והלה מלשין על פינוקי שהוא מתחבא בתוך הסל, וסוף כל סוף אנחנו מגיעים לארוחת הערב ולקתרזיס האהוב של ספרי הבילוש. התעלומה נפתרה. שרלוק הולמס היה מדליק כאן סיגר. ג'ק ריצ'ר היה עולה על האוטובוס עם מברשת שיניים בכיסו. הארי הולה היה שותה במסתרים, ואנחנו, בהתאם לסיפור, הולכים לאכול ארוחת ערב. סדר צריך שיהיה כאן, רבותי.

(סדנאות כתיבה יוצרת באוגוסט בירושלים ובתל אביב! צרו איתי קשר לפרטים)