מה גורם לאנשים לקרוא סיפור

דוקטור מרטין גלמר היה אדם די פשוט, ובאופן כללי הוא מעולם לא חשב שיהיה מעורב בעסקת נשק מפוקפקת. הו, לא הוא. הוא היה מרצה לתלמוד באוניברסיטה העברית והשתדל להיות אדם נחמד: כשגור החתולים של לאה נתקע מעל המרזב הוא סיכן את עצמו וטיפס על המרפסת, הוא עזר ליוליה מהקומה הרביעית להעלות את הקניות שלה לדירה, ובאופן כללי השתדל להיות אדם מוסרי עד שערב אחד, קצת לפני החדשות של שמונה, דפק על דלתו מר אברהם כהן, קוסם.

___

היום בבוקר כתבו באיזו קבוצת עסקים שאני חבר בה 'כל היום אני רואה שממליצים לכתוב סיפורים. אנשים באמת קוראים סיפורים היום?' והתשובה היא שכן, כמובן, אנשים צורכים סיפורים כל הזמן, והרבה יותר ממה שצרכו פעם. והתשובה המורכבת יותר היא שמה שנראה לנו, לפעמים, בתור סיפור (כי יש בו תחושות אישיות וכל מיני כאלה) הוא לא באמת סיפור.

כי כך, חוויות אישיות – זה לא סיפור. גם לא תחושות. גם לא מחשבות. אפילו לא דאגות כלליות או הרהורים על מה צריך לעשות עם המצב הבטחוני. סיפורים מכילים זמן קונקרטי שנע בהם (ז'ורז' פרק ינזוף בי עכשיו, אבל 'החיים הוראות שימוש' שלו הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל). יש להם התחלה ויש להם סוף, וכמו שכבר המלצתי פעם, כדאי מאוד לספר אותם מההתחלה אל הסוף.

פרופסור מאיר שטרנברג מאוניברסיטת תל אביב חקר פעם את הנושא, והוא העלה שיש שלשה אלמנטים שגורמים לנו להמשיך ולקרוא סיפורים. אלה לא הסיבות היחידות שגורמות לנו לקרוא סיפורים (למשל, אם אנחנו מתעניינים בחבר שלנו, אנחנו נשמח לקרוא את היומן שלו גם אם הוא לא כזה), אבל הן הסיבות המרכזיות שקשורות לתוכן של הסיפור:

א. מתח.

אנחנו ממשיכים לקרוא סיפורים כשאכפת לנו מספיק מהדמות, והיא נכנסת למצוקה, ואנחנו רוצים לדעת מה יקרה הלאה. מתח קשור תמיד לעתיד, ולכן הוא חייב להיות מבוסס על הכירות קודמת או הזדהות מיידית. אחרת אנחנו נגיד 'טוב, מה אכפת לנו שקשה לדמות הזו, אנחנו לא מכירים אותו בשביל לדאוג'. סיפורים שעובדים על מתח הם, לרוב, סיפורי פעולה או מתח, אבל לא רק – גם לקיחת סיכונים עסקית היא עניין של מתח. ואם אתם לא מאמינים לי, נסו לקרוא את 'חנות הספרים' של פנלופי פיצ'גרלד.

ב. סקרנות.

אנחנו קוראים סיפורים כי אנחנו רוצים לדעת מה קרה שהוביל את הגיבור למצב שבו הוא נמצא. אפשר לעשות את זה בגסות, כמו הפתיחה של דדפול (או של 'האנגאובר', או של אינסוף פרולוגים לספרי אקשן) – צרחות, דם, פריים קפוא, וויס אובר 'אתם בטח רוצים לדעת איך הגעתי למצב הזה' – הופס, מתעוררת אצלנו סקרנות. גם פתיחות כמו 'יומו האחרון של גדעון שנהב נפתח בזריחת חמה נהדרת. ' עובדות על סקרנות: אנחנו יודעים מה יקרה, רק רוצים לדעת איך זה הגיע לשם. סקרנות עובדת תמיד על העבר.

ג. הפתעה.

"הפעם הראשונה בה הלכתי על מים היתה בגיל 12." (מר ורטיגו, פול אוסטר) זה הפתעה. זה מעורר סקרנות, כמובן, אבל האפקט הראשוני הוא הפתעה. אנחנו ממשיכים לקרוא מפני שההפתעה אומרת לנו שאולי תהיה עוד הפתעה בהמשך. כלומר, שהספר הזה יהיה שונה מאחרים. זה קשור להומור, כמובן, ולכן בדיחות עובדות יופי, אבל לא רק. בכלל, משלשת האלמנטים, הפתעה היא הכי פחות 'מדידה', והכי קשה ליצור אותה, מפני שהיא תמיד מבוססת על זה שהקורא לא מצפה לה; אם הוא יצפה לה, היא לא תהיה הפתעה.

———

מאוד נוח להדגים את זה על פתיחות, ולכן אני אשמח שתשרשרו בתגובות פתיחות של סיפורים שמעוררות מתח, סקרנות או הפתעה. אבל כמובן שזה לא נכון רק לפתיחות, אלא באופן כללי למה שמוביל את הקריאה שלנו בסיפורים באשר הם. כן, גם סיפורים עסקיים. שוב, זה לא הסיבה היחידה שאנחנו קוראים סיפורים – אבל אלה שלשת הדברים העיקריים שקשורים לתוכן. וזה, גברת יקרה מקבוצת העסקים, זה עדיין עובד.

אל תפחדו לפרסם

לפעמים אדם מוצא את עצמו מתעטש בצורה מוזרה באמצע הרצאה, או – השם ירחם – מפליץ, ככה שלרגע קצר כולם מסתובבים והמרצה משתתקת והקהל כולו מקדיש כמה שניות לרגע המשעשע שקרה כאן, ותמיד יהיה מישהו שיעיר איזו הערה סרקסטית, והאדם המדובר מתכווץ בכיסא ולא יודע את נפשו.

באמת זו רק דוגמה קטנה, קצרה כמו התעטשות, אבל יש מקרים שבהם, נניח, אדם מתפרסם בטלויזיה או אינטרנט באיזה הקשר וחש בצורך להגן על שמו הטוב וכל מיני דברים שכאלה. ואנשים נלחמים ומפרסמים הודעות ומכתבים וציטוטים של עצמם ומוכיחים דברים באותות ובמופתים. או שאדם מוזמן לתת הרצאה או להשתתף בפאנל, ובזמן שהוא בא לדבר הוא רואה שהלבבות לא פתוחים ומתגמגם ומתבזה מול הקהל, והדברים נישאים בלבו ימים ושבועות אחר כך.

יש איזו נטייה אנושית להמשיך ולשאת את זה הלאה. כלומר לחשוב שהנה הנה נפלו השמיים על ראשינו ומעתה העולם לא ימשיך להיות כשהיה. ויש אנשים שיוצאים ואומרים לחברים שלהם 'אה, ראית איזה מצחיק זה היה?' והחבר אומר 'מה?' והם אומרים 'נו, שהתעטשתי מצחיק' והחבר אומר 'אה, זה' ובעצם הוא שכח את הכל אחרי חצי דקה, כמו כל שאר האנשים באולם.

צריך לדעת שכל אחד בעולם הזה מרוכז בעצמו. ולא שזה דבר רע או טוב אלא שככה זה, אנחנו לא מעניינים אף אחד. כלומר אנחנו כן, אבל אנחנו לא המוקד של מישהו אחר, ומה טוב שכך. אמנם כל אחד חושב שהוא עולם ומלואו ובעצם הוא רק עולם אחד בין המון עולמות אחרים. ולפעמים אדם חושב שאנשים אחרים אינם אלא תפאורה בחיים שלו, אבל אולי זה הוא התפאורה בחייהם של אחרים.

וכך אם אדם עושה פדיחה אז היא שלו בלבד, ובגלל שהיא שלו, היא לא מעניינת אף אחד אחר. ולכן אין טעם לפחד לעלות על במה או להמשיך ולשאת את העיטוש המצחיק או להלחם ולהוכיח או לפרסם סטטוסים לא מוצלחים, כי שאר האנשים ממשיכים ומתעסקים בעצמם ושוכחים דברים שקרו לאנשים אחרים, וכך דרכו של עולם.

אז זהו. אל תפחדו לפרסם. לא יקרה כלום. כלומר יקרו, דברים טובים (ביקורות, משוב, הערכה) ורעים (ביקורות, וגם אנשים שחושבים שאתה תמיד כותב על עצמך. אין מה לעשות איתם), אבל אם אתם רוצים להתקדם בכתיבה, אתם חייבים לפרסם. אין ברירה אחרת. אל תדאגו; אם זה יהיה טוב, כולם יזכרו ויחמיאו. אם זה יהיה רע, כולם* ישכחו את זה די מהר.

אז תפרסמו. כלומר תחשבו רגע לפני הפרסום, תהיו בטוחים שזה מספיק טוב, ואז.


(*כולם, למעט שני מגיבים שתמיד יטפלו לטקסטים שלכם, יגיבו אליהם בגסות, לא יבינו את הסיפורים, ילעגו לנסיונות שלכם ויקטלו מכל מכל את תפישת העולם שלכם. תחסמו אותם, הם סתם, אנשים שאין להם רגש בלב).

אל 'תפנו לעצמכם זמן'; תכתבו!

כתבתי השבוע 4600 מילים. לא המון, באמת לא המון. אבל גם לא מעט. בשביל שלשת אלפי המילים הראשונות הייתי צריך לקום ביום ראשון ברבע לשש בבוקר. אני משתדל שלא לעשות דברים מופרכים שכאלה בחיי הפרטיים, ובכל זאת הייתי ער השבוע בשש בבוקר, עם כוס קפה מהבילה לידי, יושב ומקליד על המקלדת במרץ.

כי תקשיבו משהו שהבנתי; אם תחכו לזמן שיתפנה, הוא לא יתפנה. תמיד יש דברים דחופים יותר לעשות. תמיד יש שריפות שצריך לכבות, ילדים שצריך לקלח, עוד עבודה שאפשר לקחת ולתת לעצמינו מרווח נשימה. ובסוף, כשתתיישבו על הספה מותשים מול עוד פרק של MKR, לקום ולשבת לכתוב יראה לכם כמו מדע בדיוני. זה פשוט לא יקרה.

אז מה עושים? יש שני דברים (שאני מכיר) שאפשר לעשות.

הראשון הוא להכניס את הכתיבה לתוך הלוז, כלומר להגיד – אני לא מפנה את הזמן שלי בשביל הכתיבה. הזמן שלי הוא הכתיבה. ראשון בבוקר אני כותב ויהי מה. אני לא עושה שום דבר אחר, רק כותב. ואפשר גם להגדיר מקום שהוא לא הבית או העבודה (כמו ספריה או בית קפה) לכתוב בהם, וכן על זו הדרך. זו אחת הסיבות המרכזיות לזה שאנשים הולכים לסדנאות, וזה עובד מדהים, אין אפס.

והשני הוא לכתוב בבין לבין. כלומר לכתוב ברגעים המתים האלה שבהם מחכים לאוטובוס, או יושבים בתור לרופא, או ממתינים לפגישה חשובה, או כל מיני כאלה. אבל רגע, זה לא כזה פשוט. כאילו, מובן שאפשר לשרבט שירים על מפית נייר, אבל אם תרצו לשבת ולכתוב סיפור – סביר להניח שלא תצליחו לשרבט אותו בבין לבין הזה. אלא אם כן –

זה טיפ ששמעתי מכמה כותבים ויזמים ובכלל, מאנשים שהזמן שלהם דחוס והם רוצים לנצל אותו; המון מהזמן שלנו מתבזבז לא על מה שאנחנו עושים, אלא על ההכנה למה שאנחנו עושים ועל התכנון. כלומר, אם נדע מראש, לפני הכתיבה, מה אנחנו רוצים לכתוב, זה יהיה הרבה יותר קל והרבה יותר מהיר לכתוב אותו מאשר אם נצטרך להקדיש עכשיו, בזמן הפנוי שלנו, מחשבה לשאלה 'מה אנחנו רוצים לכתוב'. יותר קל לכתוב פרק בספר כשיודעים מה קורה בפרק, מאשר להתחיל להמציא אותו תוך כדי הכתיבה.

אז מה שעשיתי השבוע הוא להכין לעצמי את המחשבה הזו. כלומר לנסוע באוטובוס ביום שני ולכתוב על דף רק את מה שעומד לקרות בפרק, לא את הפרק עצמו. ואז, אתמול, כשתלמידים שלי ביקשו סדנת כתיבה בזמן שנשאר מהשיעור, אמרתי 'כן, בטח', ובזמן שהם כתבו – הופ, הוספתי אלף שלש מאות מילים חדשות לסיפור. וזה בחיים לא היה קורה אחרת.

שורה תחתונה: אל תחכו שיתפנה לכם זמן. הוא לא יתפנה. תכניסו את הכתיבה למסגרת, או שתכינו מראש את כל מה שצריך כך שברגע שיתפנה לכם קצת זמן, תוכלו למלא אותו בכתיבה. ויאללה, אל תחכו; תכתבו!

אז מתי אתם או אתן כותבים? איך מתמודדים עם זה שאין זמן? תכתבו בתגובות (ואם יש לכם טיפים אז בכלל), אנחנו כולנו נשמח לשמוע!

לבנות עולם

(לפני הכל: התמונה המעולה היא של פוסטרים כנים)

אז אחרי הביקורות הקטלניות (ברובן) על הסרט השני של 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן', אני רוצה להזכיר שהבסיס של סדרת הארי פוטר זה לא הארי, זה הוגוורטס. פלא שרולינג לא קולטת את זה. העלילה לא טובה כל כך (רולינג נופלת באותו קטע גם בסיפורי הבלש שלה).

הוגוורטס (ועולם הקוסמים בגדול, אבל הוגוורטס הבלתי נגמרת, בקטן) היא השלד של הסדרה, הזמן (שנת לימודים) והמרחב שלה גם יחד. לא העולם המומצא (נהדר בפרטיו, גם אם חסר כל היגיון או עקביות), לא הדמויות, שחלק ניכר מהן בלתי נסבל או לא מובן. פשוט עולם – מרחב – סיפורי כתוב היטב ובפירוט.

מדהים איך שזה עובד בהארי פוטר, ועוד יותר מדהים איך שעולם מפורט ומופלא לא מספיק בשביל תסריט שמתרחש מחוץ להוגוורטס.

מסכימים? לא מסכימים? כתבו את זה בתגובות!

לספר את הסיפור בעל פה

לא הספקתי לכתוב היום כלום אבל הסופרת רוני גלבפיש הברוכה, חביבת העמוד, כתבה בדף הפייסבוק שלה איך ניסתה לספר היום בדיבור סיפור שהיא כתבה, סיפור טוב, שקיבל תגובות בפרטי ועורר הדים, וכשהוא עבר למילים דבורות המילים הסתבכו בה והסיפור לא עבד כשם שעבד במילים כתובות.

ועל זה יש לי שני דברים להגיד.

הראשון, שבאופן אישי גיליתי על הסיפורים שלי, שסיפור שאני מספר בעל פה אני פתאום חייב להיחשף לשלד שלו, לעירום שלו, ליכולת שלו לעבוד בלי הכיסוי של המילים היפות והתיאורים המדוייקים. ובכל פעם שאני כותב סיפור אני עומד מול המראה ומספר לעצמי את הסיפור בעל פה, כדי לבדוק איפה הוא עובד ואיפה לא.

והשני, שרוני צודקת. שסיפור צריך את המעטפת הזו, ולכן, הרבה פעמים אני ממש מנסה לדבר לאט, ובמתודיקה, לחשב את המילים וליצור איזושהי תיאטרליות בסיפור, כך שהוא ישמע כאילו אני מקריא אותו מהכתב, מפני שסיפור צריך את המרחק הקל הזה מהמציאות; הוא צריך שאפשר יהיה לצלול בו, ולפעמים כשמספרים רק את הליבה שלו – אי אפשר לצלול אליה, ואז מה עשינו.

מה אתם חושבים? איך מעבירים סיפור מהכתב לעל־פה? מה עושים?

אל תתנצלו

טוב, זה קל. כלומר, קל לכתוב את זה, אבל קשה ליישם. קשה לתת למישהו סיפור לקריאה ולחשוב שהוא יחשוב שזה מייצג את כל הכתיבה שלכם ("אם לא תאהב, יש לי עוד סיפורים!"). קשה להציג טקסט שלנו ושאנשים יחשבו שזה כל מה שאנחנו מסוגלים. קשה להתחיל ככה, סיפור, בפתע פתאום. יותר נוח הקדמה, להציג את עצמינו, להגיד שאנחנו רק חובבים, פעם ראשונה שאנחנו עולים על במה. סליחה, הנה שיר לא משהו שפרסמתי, לא יודע איך, באיזה כתב עת נחשב ממש, באמת, שאנחנו מבקשים קצת תשומת לב, אבל אולי —

אל.

אל תעשו את זה. אל תתנצלו. לא טוב.

לא בהקדמות (בכלל, אם לא קוראים לכם אריך קסטנר, תוותרו על הקדמות). לא כשאתם נותנים את הטקסט למישהו. לא תוך כדי הטקסט. לא באיזו הבלחה של המספר הכל יודע. זה לא טוב לקוראים שלכם, שנעלמים כי 'הטקסט עומד להיות גרוע', או שהקשב שלהם כבר יורד לרמה אפס כי כמה טוב זה כבר יכול להיות. זה לא טוב לקוראים שלכם שנשארים, אבל פתאום רואים בטקסט את כל הפגמים שבו (מזכיר לי את הפעם ההיא ב'על המקום' שחיים באר מונה את פגמיו של הספר שלו, ופתאום ראיתי אותם, את כולם, בבת אחת). זה לא טוב לקוראים שלכם שקוראים הכל ונהנים ('אולי יש פה משהו שפספסתי?'), אבל עזבו את הקוראים. הם הדבר הכי חשוב, אבל עזבו אותם. זה הכי גרוע לכם.

כי תראו, יקירי (ויקירותי), כשאתם מתנצלים, אתם גם מורידים את הביטחון העצמי שלכם. אתם מציגים את עצמכם בתור 'כותב לא טוב', וזה גורם לכם לחשוב על עצמכם בתור כותבים לא טובים. כלומר מתחילים. כלומר אנשים שאפשר לסלוח להם על טעויות כאלה ואחרות, שלא צריכים לקחת את הכתיבה ברצינות, שהטקסט שלהם הוא לא כזה מוצלח אז אולי להשאיר את זה רק למגירה וזהו. אל תעשו את זה. קחו את עצמכם ברצינות. תאמינו בעצמכם. תשקיעו. זה יעיף את הטקסטים שלכם קדימה, וזה שווה את זה, באמת.

_________
ואם אתם מתעניינים בסדנת הכתיבה היוצרת הבאה, בינואר, ההרשמה לעדכונים על הסדנאות – גם על סדנאות אחרות – היא כאן: https://wp.me/P83gZR-8l

יום הולדת שמח לנו!

יום הולדת שנתיים לעסק שלי, לכתוב, ושנה ליציאה לעצמאות באופן מלא. הנה כמה דברים שלמדתי על החיים כעצמאי במהלך השנתיים האלה. מזל טוב לנו 

א.
לעשות את מה שאתה אוהב זה לא אומר שאתה עושה את מה שאתה אוהב *כל היום*. בסוף בסוף, השגרה נותרת שגרה. מורכבת מרגעים של כשלון, של הצלחה ושל שעמום. רק התשוקה לעבוד היא זו שמשתנה. היא ותחושת הסיפוק. וגם, טוב, הרגעים שבהם כל הדברים מתחברים ולרגע מתרחש קסם. מי שמיומן במלאכתו ונהנה ממנה יודע על מה אני מדבר.

ב.
להיות שכיר (לפחות אצלי) זה היה קצת מעבר לביטחון כלכלי. יש משהו בצורה שבה מסתכלים על העולם שמשתנה לחלוטין במעבר לעצמאות. בתור שכיר, העולם נראה מאוד מסודר, מאוד אחיד, עם דרכי התקדמות די ברורות (לרוב) וגם משכורת ידועה. בתור עצמאי, העולם נראה לי פתאום כמו כר אינסופי של אפשרויות מגניבות. אפשר ליזום, להוביל, לסגת אחורה, לעשות מה שרוצים, בעצם.

(ברור שאפשר ואף רצוי ליזום כשכיר. ועדיין, רק על עצמי לדבר ידעתי)

ג.
זה – הסעיף הקודם – שינה אותי בהמון צורות. העיקרית שבהן, אני חושב, היא הביטחון העצמי. מעין ידיעה שקטה שאני תלוי בעצמי, שאני אדון לגורלי, שאני לא צריך לעשות פוזות או להתחנף או להשוויץ. שהכל בסדר.

ד.
כסף. כסף. כסף. בתור שכיר לא התעסקתי בו כמעט. בתור עצמאי אני מתעסק בו כל יום. זה הציק לי בהתחלה, אחר כך הבנתי שלהפך, יש בזה משהו נכון. שעסק הוא לא עסק בלי להרוויח. שאם אני רוצה להגשים את החלומות שלי, אני חייב לא להשאיר אותם בגדר חלומות. זה חייב להיות קשור בכסף. כסף הוא דבר טוב.

ה.
לעצמאים יש נטייה לעבוד כל היום, דווקא כי אין זמן מוגדר לעבוד בו. אני די גרוע בזה (מודה), אבל אחר כך הבנתי שהעצמאות גם מאפשרת לי להקצות זמן למה שחשוב לי. עשיתי לי סדר עדיפויות, ובכל פעם ששני דברים מתנגשים, אני מתעדף את הזמן שלי לפי מה שחשוב לי יותר: משפחה, חברים, הגשמה עצמית, רק אחר כך בא העסק.

ו.
העסק שלי רוצה כסף. אני רוצה ביטחון כלכלי, ולשבת לכתוב, להתעסק בספרות, ללמד אנשים. זה לא אותו הדבר. לפעמים כשמגיעה הצעה שווה מתחומים משיקים, אני שואל את עצמי אם העסק או אני רוצים אותה, ואם זה העסק, האם אני – יהודה – בסדר עם זה.

ז.
לקוחות. אני באיזושהי התמודדות תמידית מול הלקוחות שלי, שהם בעצם אנשים, שהם בעצם אורי ועמית ושירה, ולא רק ארנק עם כסף. זה גם משפיע על הצורה שבה אני מכבד אותם, את הזמן שלהם וכו'. בלי קשר, יש משהו משמעותי בהבנה שאנשים מוציאים את הכסף שלהם על משהו שאני יכול להציע להם. כלומר שאני חשוב לעולם באיזושהי צורה. ברגעי משבר – ויש לא מעט כאלה – אני חושב על זה.

ח.
רגעי משבר. יש בלי סוף. התחלתי פשוט להתייחס אליהם בתור משהו שיבוא וילך. בכל רגע משבר אני עוצר לרגע ומתבונן בו, במה שהוא יכול ללמד אותי, בצעד הבא שלי. אני יודע שיש איזו גישה בעולם של 'לתת לצער מקום'. זה לא אני. אני צריך לקום ולעשות משהו, אחרת למה אני עושה את הכל מלכתחילה.

ט.
קל לברוח לתפקיד. גם של מנחה, גם של מומחה. העבודה גם דורשת המון משאבים נפשיים. אני מזכיר לעצמי כל הזמן שבבסיס אני כותב, לא רק מדבר על כתיבה. כותב ממש. שאני צריך להיות בעמדת הקשבה ולמידה לא פחות מהתלמידים שלי.

י.
העתיד. התכנון קדימה. המחשבה מה יהיה עוד שנה ועוד חמש שנים. הצבת המטרות, הקצאת המשאבים, ההליכה לשם. בתור שכיר לא הסתכלתי בכלל על 'מה אני רוצה שיהיה בעולם', גם לא על 'איך אני לוקח אחריות על החיים שלי'. וכשזה מצליח (בלי עין הרע) אני חושב שאני לא מכיר תחושה דומה לזה. זה מדהים.

יא.
אולי הכי חשוב. אני מוקף ביומיום בהמון אנשים שתומכים בי, שעוזרים, שאפשר להתייעץ איתם או להיתמך בהם. המרכזיים הם כמובן מרב, אור (החבר) וידידיה (האח), אבל יש עוד עשרות, מאות ואלפים. אין לי מספיק מילים כדי להודות על זה, אבל כל משתתף מרוצה וכל מחמאה וכל הודעה בפרטי מתיישבת על הלב ונשמרת לעד. תודה, ממש ממש.

תודה שקראתם. תודה שאתם כאן.

מילים הן אוברייטד

אוקיי, אני הולך ללכלך קצת על הרבה סופרים אז אולי כדאי לעשות את זה זהיר.

תקשיבו רגע. הרבה אנשים, בעיקר אנשים לא־כותבים או כותבים בתחילת דרכם, חושבים שמילים זה העיקר בכתיבה. כלומר שעיקר מלאכת הכתיבה היא להניח מילים יפות זו לצד זו. הייתה לי תלמידה אחת בקורס הסיפורים שכל מה שהיא כתבה היה במילים הכי יפות בעולם, וזה מהמם. באמת באמת. זה ממש יפה.

אבל כתיבה טובה, כלומר במילים ובמשפטים מנוסחים היטב, לא יוצרת סיפור טוב. היא גם לא יוצרת שיר טוב. היא יכולה להיות בעלת משמעות, ויש ערך למילים יפות, אבל זה מקביל – פחות או יותר – לנגן גיטרה טכני, מיומן לאללה, וחסר נשמה. זה מקביל לצייר שיודע לצייר היטב, אבל הציורים שלו נטולי מובן או קלישאתיים. מילים זה אחלה כלי, אבל סיפורים ושירים לא מתחילים בזה ולא מסתיימים בזה.

ואני כותב את זה דווקא מפני שאנחנו, טוב, אנחנו כותבים. ואנחנו יודעים כמה קל להישען על המילים. להגיד טוב, המילים יפות, הן יסתירו את זה שהדמות לא בנויה טוב, או את זה שהעלילה לא מוצלחת, או שהדימוי כאן לא מדייק את מה שאני רוצה. וזה נכון, ברמה הראשונית, מפני שרוב הקוראים שלכם לא יהיו חדים מספיק בשביל לשים לב לזה שמתחת לכל המילים היפות אין לכם כלום.

אבל אתם תדעו שזה לא מספיק. ואתם תדעו את זה, כי הסיפורים שלכם לא יעבדו כמו שאתם רוצים שהם יעבדו. הקוראים לא ישקעו בתוכם ויאבדו תחושת זמן. ואתם תדעו, כי השירים שלכם יחלפו על פני הקוראים שלכם ולא יתנו להם אפשרות להבין את עצמם. וזה בעסה. אנחנו לא רוצים להיות כאלה, אנחנו רוצים לכתוב עם נשמה. אנחנו רוצים לכתוב משהו בעל ערך.

ומשהו בעל ערך מתחיל הרבה הרבה לפני המילים. הוא מתחיל בהתבוננות נכונה בעולם, בתשומת לב, ברגישות. הוא ממשיך למחשבה, להשקעה בבניית העולם, לבניית דמות, להולכה עלילתית נכונה. בסוף בסוף הוא מגיע למילים, אבל המילים זה הסוף הסוף, השלב האחרון. ואם אין את כל הלפני – אולי תקבלו מחמאות על המילים היפות, אבל זה לא יהיה טוב. ואני מקווה שתדעו את זה, כי אם לא תדעו את זה, עוד יותר חבל.

בקיצור, ככה: אל תסמכו על המילים שלכם. הם לא מספיק חזקות כדי לשאת על גבן סיפור. סיפור צריך להיות מסוגל ללכת בזכות עצמו, גם במילים מאוד פשוטות, גם בציורים. תשקיעו במאחורי הקלעים, זה שווה את זה.

(בסוף לא לכלכתי על הרבה סופרים אבל עושים את זה יופי בקבוצה שלנו, כאן)
___________
ואם אתם מתעניינים בסדנת כתיבת הסיפורים הבאה, ההרשמה לעדכונים על הסדנאות – גם על סדנאות אחרות – היא כאן: https://wp.me/P83gZR-8l

אין דבר כזה, טקסט מושלם

לפני כמה שנים למדתי תסריטאות באיזה בית ספר בירושלים וגייל הראבן, הסופרת, זוכת פרס ראש הממשלה, העבירה לנו סדנה לכתיבת סיפורים. זו הייתה סדנה לא רעה, אבל מכל מה שנאמר ולא נאמר בה, נחרט בי משפט אחד.

זה היה אחרי שכתבתי עוד סיפור, ודעתי הייתה זחוחה עלי כי הרגשתי שהיי, כתבתי סיפור טוב! איזה כיף זה סיפור טוב. ועמדתי שם, בקבוצה, והקראתי אותו, ואחרי ההקראה היה קצת שקט ואז מחיאות כפיים. ואני לא אכחד, זה כיף, מחיאות כפיים אחרי הקראה. ואחרי ששככו מחיאות הכפיים גייל אמרה –

"אוקיי, זה היה סיפור טוב. איפה הוא יכול להשתפר עוד?"

וכשעמדתי שם, מתוסכל מהעובדה שהיא לא מחמיאה לסיפור ההו־כה־מוצלח שלי, לאט לאט התחלתי להבין מה היא אומרת. זה שזה היה סיפור טוב זה לא אומר שהוא היה סיפור מושלם, והסיבה האמיתית היא שאין דבר כזה, סיפור מושלם. גם אין דבר כזה טקסט מושלם. לכל טקסט – כל טקסט – יש עוד צעד. כל טקסט יכול להשתפר.

ומאז אני שואל את עצמי בסופה של כל כתיבה: מה הצעד הבא של הטקסט הזה? לאן הוא יכול ללכת? איך הופכים אותו ליותר טוב ממה שהוא?

זו גם שאלה שחביבה עלי בסדנאות כתיבה, בין היתר כי היא מעבירה את הכותב, באחת, ממוד של 'היי, תראו איזה יופי כתבתי' למוד של למידה. ולא שאין צורך בקבלת מחמאות על הכתיבה שלנו, אבל אסור לנו להישאר שם, במקום הזה, שבו אנחנו חושבים שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, כלומר שהטקסט שלנו מושלם. כי אין דבר כזה, טקסט מושלם.

אל תהיו פרפקציוניסטים

אני חובב גדול של Nas Daily, הולוגר (ככה כותבים את זה?) הערבי־ישראלי שפעיל בעיקר בפייסבוק. הוא מעלה בתדירות די גבוהה סרטונים של דקה מכל מיני מקומות בעולם. קראתי פעם ראיון איתו, ושם שאלו אותו 'זה לא מטורף, לעשות כל יום וידאו?'

הוא ענה:

"יש סיפור על פרופסור אחד שחילק את התלמידים שלו לשתי קבוצות, וביקש מכל קבוצה ליצור ב-45 דקות את האגרטל הכי טוב שהם יכולים. קבוצה א' עבדה על אגרטל אחד, וקבוצה ב' היתה צריכה ליצור כמה שיותר אגרטלים ולבחור את הטוב מביניהם. קבוצה ב' ניצחה, כי היא למדה מהטעויות של עצמה. אם אני אשקיע חודשיים בווידאו אחד אני לא אלמד לעשות סרטונים. זאת גישה מאוד מיליטנטית, אבל היא היחידה שעובדת".

בדיוק. וואי, בדיוק.

תקשיבו, פרפקציוניזם זה אחלה, באמת, אבל חשוב יותר לעשות, ולעשות הרבה. תעזבו את מה שאתם משקיעים בו עכשיו חצי שנה; תכתבו משהו אחר, חדש. העשייה המתמדת הזו היא היחידה שעוזרת לנו להבין איך יוצרים, איך כותבים, מה אנחנו עושים כשאנחנו כותבים. זה נכון לכל דבר: לכתיבה, לקולנוע, אבל גם, נניח, למשל, להפקת כתב עת. עדיף לקפוץ למים ולעשות מאשר לחשוב על זה בלי סוף ואז לא לעשות כלום.

אל תפחדו. אם מה שתעשו יהיה רע, אף אחד לא יזכור את זה. אם זה יהיה טוב, כולם יעופו עליכם. קומו לכתוב. קומו לפרסם. קומו ליזום. העולם (ואני) מחכים לכם 

_________________
רוצה להיות הראשונה שמקבלת עדכונים על הסדנאות הבאות? ההרשמה כאן: https://wp.me/P83gZR-8l
רוצים דחיפה, עזרה, משוב או ליווי אישי? דברו איתי בפרטי