איך כתבו את דמות הבלשית מ'פארגו'

וכך, אגב אורחא מה שמכונה, בעודנו זוללים בורקסים ומתפנקים במין מאפה תימני שהכינה לנו טוהר, כפרה עליה (אני הבאתי אבטיח), שוחחתי אמש עם הסדנה הירושלמית שלי על דרכי יצירה כאלה ואחרות, וכיון שתמיד מגיע הרגע בסדנאות שבו אני שוכח שאני בסדנה ומתחיל להתלהב מספרים שקראתי, דיברתי עם הסדנה שלי על הצורה שבה כתבו האחים כהן את פארגו.

צריך להגיד את האמת. אם לא ראיתם פארגו, לכו תראו פארגו. פארגו הוא סרט שצריך לראות. גם העונה הראשונה של הסדרה היא עונה שצריך לראות. אבל הסרט, אוהו, הסרט. איזה סרט נהדר. בקיצור, לכו תראו, תחזרו, וכשתחזרו נדבר קצת על הבלש האמריקאי.

דמות הבלש הקלאסי האמריקאי, מה שמכונה 'הבלש הקשוח', יצרה ז'אנר שלם, החל מ'הנץ ממלטה' של דשייל האמט, דרך ריימונד צ'נדלר וכלה באינסוף סיפורי בלש בכריכה רכה (כולל המון קומיקס), ובו דמות בלש שהיא מין שילוב די נאה בין הבלש האנגלי (חכם, פותר תעלומות, עירוני) והקאובוי האמריקאי (בודד, קשוח, עשוי ללא חת). אפשר להגדיר בחדות את המאפיינים שלו:

קשוח
רווק
חכם בצורה יוצאת דופן
רודף שמלות
לוחם
גבר
פועל בעיר
שותה ומעשן
שתקן
חוץ ממסדי (לא שוטר, והרבה פעמים פועל נגד המשטרה).
פועל מול פושעים חכמים וקשוחים כמוהו.

מכירים את הטיפוס? אני מקווה שכן, אינסוף בלשים אמריקאיים נוצרו בצלמו, למין פיליפ מארלו או עיר החטאים ועד מיירון בוליטר, כולל הארי הולה (הנורווגי) וקורמורן סטרייק (של ג'יי קיי רולינג). מגוון כמעט אינסופי של בלשים פרטיים, גברים, עם יצר הרס עצמי, אגרוף מהיר וזיפים. זה כל כך קלאסי עד שדמות הבלש הזו כמעט מגדירה את הז'אנר. אחלה דמות, כמובן.

מה שהאחים כהן עשו יפה הוא להפוך את הדמות על צירה. זו טכניקה יפיפיה שעובדת טוב מאוד בכל ז'אנר ובכל סיפור, אבל לא נתעכב כרגע על איך היא עובדת. רק תראו את דמות הבלש של פארגו. או, ליתר דיוק, את דמות הבלשית בפארגו, מארג' גונדרסון (שמגולמת על ידי פרנסס מקדורמנד):

קודם כל, היא לא גבר, היא אישה.
היא לא קשוחה, היא אנושית.
היא לא גאון, היא אנושית.
היא נשואה.
לא רודפת שמלות, או גברים. נשואה, כאמור.
לא ששה אלי קרב.
אישה.
פועלת בכפר (ליתר דיוק, בעיירה קטנה בצפון דקוטה).
לא שותה ומעשנת; הריונית.
מדברת (עם בן הזוג שלה, ובכלל).
ממסדית – ראש המשטרה המקומית.
פועלת מול פושעים די סתומים בסך הכל.

מה שהטכניקה הזו עושה היא ליצור דמות בלש חדשה אבל אמינה, שעובדת היטב, שלא מתפקדת כפארודיה על הז'אנר (סטייל 'אוכפים לוהטים' הזכור לטוב) אלא כסרט פשע / בלש לגיטימי לחלוטין ויחד עם זאת – כדבר חדש לגמרי. זו טכניקה מוצלחת כל כך עד שזה יעבוד לכם עם כל דמות ז'אנרית (חשבו, נניח, על דמות גיבור ספרי הפנטזיה, או על דמות 'המנהיג'), ולמעשה זה יעבוד היטב עם כל ז'אנר, אבל זה כבר נושא אחר.

בשולי הדברים: רוצים להצטרף לסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, בירושלים ובתל אביב

איך עושים קיגל ממילים ולמה פוסטים על סטוריטלינג הם בלתי נסבלים

אני עוסק בסטוריטלינג אז הפיד שלי מוצף בשיט של הסטוריטלינג. ככה זה, פייסבוק הוא אמא פולניה. הוא מזהה שאתה מחבב קיגל אטריות ומאז ועד הנצח הוא ידחוף לך קיגל אטריות בכל הקשר כי ככל הנראה זה הדבר היחיד שאתה אוהב ומסוגל לאכול. בכל אופן זו הייתה זליגה מהעניין. מה שרציתי להגיד הוא שאני דווקא אוהב קיגל אטריות, ופחות אוהב פוסטים על סטוריטלינג, הם מעצבנים.

(סטוריטלינג, למי שלא היה איתנו עד עכשיו: סיפור סיפורים. כתיבת סיפורים. המחשבה כאילו מוצר + סיפור = כסף, וכן על זו הדרך)

למה פוסטים על סטוריטלינג הם דבר מעצבן? כי יש כלל אחד, אחד בלבד, שבו הם צריכים לעמוד: אם אתם כותבים על סטוריטלינג, אסור לכם לשעמם. בחייאת. כאילו, אין לכם את הזכות לכתוב בתור פוסט "סיפור סיפורים הוא הדבר החשוב בחיים, מהטמה גנדי" ולצרף תמונה של ספר פתוח. אין לכם את הזכות לכתוב בפתיחת פוסט "פתחו את הפוסטים שלכם בסיפורים!", ובשום. פנים. ואופן. אין לכם את הזכות שלא לספר סיפור בפוסטים שלכם שעוסקים בסטוריטלינג.

משל למה הדבר דומה? לאמא פולניה. יש הרבה דברים להגיד על אמהות פולניות וגם על פולנים בכלל ורובם יהיו נכונים (כולל הסיפור ההוא עם הדג והגזר), אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם. אם אמא שלכם מעירה לכם על הבלאגן בחדר שלכם, כנראה שאצלה דברים מסודרים. אם היא לא מרוצה מנימוסי השולחן, היא כנראה לא תשים מרפקים על השולחן. אם היא אומרת לכם לקחת סוודר, כנראה שיש לה אחד, סרוג ביד, מקופל היטב בתיק היד העצום שלה. ככה זה.

אז זו הייתה פריקת המרמרת שעלתה לי הבוקר, פלוס תפילה לפוסטים מעניינים יותר שיעלו לי בפיד, פלוס קלישאה חמה אך נכונה שמועברת מפה לאוזן בלימודי כתיבה: show, don't tell.

אה, ועוד המלצה חמה. אל תלכו ללמוד סטוריטלינג אצל אנשים שלא מיישמים את הכללים שהם מלמדים בעצמם. אל תלכו ללמוד כתיבה אצל אנשים שאתם לא אוהבים או מעריכות את הצורה בה הם כותבים. זה שמישהו יודע את החוקים של 'איך כותבים סיפור' לא אומר שהוא יודע איך באמת לכתוב סיפור. אני, למשל, יודע היטב איך מכינים קיגל אטריות, אבל משום מה אף פעם לא הצלחתי להכין אותו כמו שצריך.

(כאן הייתה אמורה לבוא פרסומת לקורס הסטוריטלינג המהמם שלי אבל אני מרגיש שהפוסט הזה מספיק מוצלח בפני עצמו ולא כפרסומת אז אין פה פרסומת. דווקא.)

איך לכתוב כחלק מארגון גדול

"היי יהודה.

אני עובדת במקום בשם X, למקום יש דף פייסבוק ובגלל שאנחנו חלק מארגון שלם אז יש אפילו מחלקת מדיה שלמה וכולי. אני אחראית על דף הפייסבוק באופן חלקי לצד העבודה שלי מול הלקוחות.

לאחרונה הצטרפה מישהי חדשה למחלקת המדיה והיא אחראית על דפי הפייסבוק של הארגון. אני מתוסכלת כי היא לא מצליחה לכתוב טקסטים שבעיניי יעניינו את הקהל שלנו. היא כותבת באופן די רובוטי, חסר נימה אישית לחלוטין. לפעמים בחירת הנושאים מעניינת אבל לא נכתבת בצורה מסקרנת, ובאופן כללי אני לא יודעת איך להעיר או לתת לה טיפ ולשמור על אווירה טובה.

תוכל לעזור לי ולכתוב לי כאן טיפים לכתיבה בדף עסקי שלא מייצג אדם אחד, אלא ארגון (לפעמים קל לכתוב לעסק פרטי של אדם אחד, כי אני והעסק אחד הוא ואני יכולה להביא מהחוויות האישיות שלי אל תוך הדף העסקי)?

איך הופכים את זה לאישי? איך גורמים למעורבות של האוהדים?

גם רק כמה טיפים בסיסיים יעזרו מאוד.

ר."

היי ר' היקרה. מה העניינים?

קודם כל כיף שכתבת, זה משמח ממש ותודה.

שנית – השאלה שאת שואלת היא מאוד מאוד כללית. כל כך כללית שאני ניצב בדיוק באותו המקום שבה המישהי החדשה שעובדת איתך ניצבת – היא חושבת שהיא מייצגת מקום או חברה, ולא דמות. אבל זה לא נכון.

תראי, כתיבה מתחילה מההבנה שטקסט הוא בסך הכל מילים על דף. כלומר שאנחנו לא מנסים ליצור כאן פסל סביבתי, אלא לייצר תקשורת ש, מה לעשות, מועברת באמצעים שהם לא דיבור. שיש אדם בצד אחד שכותב ואדם בצד שני שקורא, ולמרות שאנחנו לא רואים את זה כי יש מחשב באמצע וטקסט שנראה מקובע לנצח, בכל זאת יש אדם שכתב את המילים ואדם שעתיד לקרוא אותן.

קשה להבין את זה, ולכן הרבה פעמים, כשאני עובד עם לקוחות שאין להם פנים או פרזנטור, אלא מותג, אני מבקש מהם לחשוב רגע על הנוכחות הדיגיטלית של העסק שלהם כמו שמאפיינים קהל יעד: אני מבקש מהם לחשוב מי הם, בני כמה הם, איך הם נראים, מה השפה שמאפיינת אותם, איפה הם עובדים, כיף להם? טוב להם? הם מכובדים? מה הם לובשים? וכן הלאה וכן הלאה. להאניש את העסק, עד שמתקבלת תמונה של אדם אמיתי, עם שם והיסטוריה והכל. אפשר אפילו לעשות תרגיל תיאטרלי קצר ו'לשחק' את האדם הזה בשיחה או בפגישה.

השפה של האדם הזה היא השפה של העסק. זו הסיבה שבנקים כותבים מכובד, ושעסקים חברתיים כותבים מתלהב, ושאנשי ציבור עושים פאדיחות בלייב. סתם, האחרון לא. אבל הבנת את העיקרון.

הרבה פעמים אנחנו מדלגים על התהליך. אנחנו מנסים ליצור שפה 'רשמית', או 'אחידה', אבל זה יוצא שפה קפואה. שפה מתה. שפה שאף אחד לא מדבר, ושאף אחד לא שומע. זה יוצא רובוטי, כמו שאמרת. וזה נורא לקרוא את זה.

אז זהו. זה כבסיס. אם את רוצה להעמיק בזה יש לי קורס דיגיטלי עם פרק שעוסק בדיוק בהבנה שטקסט הוא תקשורת, וזה בזמנך החופשי. וכעת, לשאלות שלך.

א. מה עושים כשכמה אנשים כותבים בדף אחד?

אמרתי, יוצרים פרסונה ושפה אישית לדף, ומתאימים את עצמינו אליה. לוקח זמן לזרום לתוך שפה, והרבה פעמים אני מציע לאנשי מדיה חדשים פשוט לשבת ולהעתיק בכתב יד איזה חמישה או עשרה פוסטים ישנים, כדי שהשפה תחלחל להם לעורקים.

ב. איך מביאים חוויות אישיות לתוך דף של ארגון?

אני לא מבין למה זה קשור. גם ארגון מורכב מבני אדם, ולבני האדם האלה יש חוויות. יש לקוחות, וגם להם יש חוויות. יש מנהלות שחוגגות יום הולדת ומנקה שעושה תואר בפתוחה. לכולם יש חוויות. זה פשוט לכתוב עליהן בגוף שלישי ולא ראשון. מה שהופך את הדף לרגשי ואישי זה לא שהוא אדם אחד שכותב – עברו אצלי כמה לקוחות שהיו עסק של אדם אחד וכתבו מזעזע – אלא שהוא משתף רגשות ותחושות אישיות. אפשר, כמובן, ליצור פרסונה (לא ייצוג, סתם קול אישי) לדף ולתת לה רגשות, זה אחלה בעיני, אם כי לא מתאים לכל עסק.

ג. האם נכון לשתף חוויות אישיות בדף של ארגון?

תלוי בשפה של הארגון. עקרונית כן, אבל צריך לדעת להתאים את זה לשפה ולקהל היעד. יש דפים שנמנעים מזה ועושים רק פרסומות וRTM, אבל לדעתי זו טעות.

ד. איך גורמים למעורבות של האוהדים?

מדברים איתם, לא אליהם. שואלים אותם שאלות (עדיף ממוקדות ולא כלליות. ועדיף שאלות ברירה ולא שאלות פתוחות, לפחות בהתחלה). מבקשים מהם לעשות משהו. ככלל, חושבים על התהליך כשיחה או כהרצאה, לא כ'אני כותב עכשיו טקסט ושולח לעולם, ואם מישהו רוצה שיגיב', כי אף אחד לא יגיב.

ה. איך מעירים בלי להעליב?

אין דרך מושלמת. ביקורת תמיד תעליב. אבל להיות מודעים לזה שזו ביקורת, להתנצל, לרכך, להגדיר היטב מה עושים לא נכון ואיך צריך לתקן את זה, כלומר מה צריך לעשות כדי להשתפר, ובעיקר – לשתף מעצמך, מהביקורות שספגת בעצמך ומהכישלונות שלך, כדי להגיד לה 'גם אני הייתי שם פעם, זה בסדר. אין מישהו שלא עשה טעות'.

בהצלחה רבה!
יהודה.

#שואלים_את_יהודה
—-
(גם אתם ואתן מוזמנים לשלוח שאלות, אני אשמח לעזור)

הבלש מגרה ודמויות בלש שונות

הסיפור הבלשי שכתבתי לאחרונה גורם לי להתעסק המון בסוגת הבלש, וגם קצת לחטוף על הראש כי הבלש שלי הוא לא בלש 'רגיל'. צריך להגיד את האמת שאין דבר כזה בלש 'רגיל'; יש בלש שהוא חכם, יושב בבית ופותר תעלומות, סטייל שרלוק הולמס, ויש בלש שיוצא ללכת מכות סטייל ג'ק ריצ'ר, יש בלש קשוח, רווק ושתוי, כמו פיליפ מארלו אצל ריימונד צ'נדלר, ויש בלש שהוא בעצם גברת כפרית מבריקה כמו מיס מארפל אצל אגאתה כריסטי. בקיצור, המון סוגים.

הבלש שאני כותב עליו עכשיו הוא בעצם ר"מ בישיבת הסדר שלא אמור להיות בלש במקור. הוא קצת קצר רוח, קצת אסוציאטיבי, יש לו הבנה פסיכולוגית לא רעה (אם יותר לי להעיד עליו) ובעיקר עובד כמו שרבנים־שהם־מורים עובדים, כלומר כפרשן של העובדות או של המציאות, ולא ככותב טקסט חדש. מובן שהפרשנות מייצרת טקסט חדש, ובכל זאת. הוא לא כל כך דומה לאף אחד מהבלשים שהוזכרו למעלה.

מכל הבלשים, אני מרגיש שהוא הכי דומה למפקח (או רב פקד) מגרה, של ז'ורז' סימנון. סימנון הוא אחד מכותבי הבלש המתסכלים, כי באיזשהו מקום התעלומה לא מעניינת אותו בכלל; לא מעט פעמים התעלומה נפתרת כשהפושע פשוט לא מצליח להתאפק וחושף את עצמו. מה שיותר מעניין זה למה הוא עשה את זה, ואיך הוא עשה את זה – באיזשהו מקום זה סיפור יותר פסיכולוגי, והעלילה הבלשית היא רק המסגרת העלילתית שמאפשרת לדמויות להופיע ולמרחב להתרחש.

מגרה של סימנון לא מאוד מתעניין בפשע, אז הבלש שלי (הרב בני) קצת יותר סקרן או אקטיבי, כמו שמקובל אצל ר"מים בישיבות הסדר. אבל זו פחות או יותר הסוגה; ככותב אני עדיין מתעניין בדמויות ובעולם, ומשתדל שלא להישבות בעלילה הבלשית שבדרך כלל משטחת את הדמויות (מה לעשות, ככה עלילה מוצלחת עובדת). אמנם אני מרגיש שאני עדיין שוחה במים לא מוכרים, אבל זו פחות או יותר הסוגה.


בתמונה: רואן אטקינסון בתפקיד המפקד מגרה.

קורס כתיבת תוכן (מסובסד!) מטעם מעוף

אני לא זוכר אם סיפרתי לכם אבל אם לא אז חבל: בסוף יולי אני מעביר קורס קצר (שלשה מפגשים) על כתיבת תוכן במעוף, ירושלים (ובספטמבר יהיה גם בגוש עציון). זה אחלה קורס שבעולם, המשתתפים שהיו בו בעבר יצאו מרוצים עד הגג, ועכשיו הוא מוצע במחיר מסובסד לאללה. כלומר, ממש. חבל לפספס.

כל הפרטים הטכניים, וגם טופס להשארת פרטים, כאן: https://forms.gle/Umf1JyPaVVxCJsWn8

תספרו לחברים ולחברות ותבואו? בא לי שתבואו. 
יהודה

מאמן אישי. שוקולד. משפט פתיחה.

מאמן אישי. שוקולד. אפשרויות למשפט פתיחה לפוסט בפייסבוק:
 
א. אנשים מכל העולם אוהבים שוקולד. הם אוהבים את אותו הטעם המוכר שהם גדלו עליו.
ב. היום בבוקר, עם הקפה, טעמתי שוקולד חדש שבחיים לא טעמתי. הוא היה מגעיל.
ג. אני אוהב שוקולד, אבל יש לי דפקט: אני אוהב רק את השוקולד שאני מכיר.
נתחיל בא'. א' הוא משפט קטסטרופה, ואכן אף אחד מכם לא הצביע לו. הוא משפט לא ספציפי, לא מעניין, ובעיקר לא אומר כלום (אין בו ערך). באופן פרדוקסלי זו תצורת המשפט שבה הכי הרבה עסקים היו מתחילים את הפוסטים שלהם. "חשוב לחסוך כסף לזיקנה", "אנשים רבים מתעניינים באופניים". הו, השעמום!
אבל אנחנו כותבים וכותבות. אנחנו יודעים שזה משפט לא טוב, ולכן ההתלבטות האמיתית של רובכם הייתה בין ב' וג'. שניהם משפטים בגוף ראשון, שניהם מספרים איזשהו סיפור אישי (רגע, תכף אנחנו על זה),
בעיקרון, כמו שרובכם אמרתם, ג' הוא משפט יותר נעים. אין בו את המילה 'מגעיל' (הופה, קונוטציה שלילית!), המילה 'דפקט' מובילה לאיזושהי הזדהות: או כי גם לנו יש דפקטים, או כי אנחנו נהנים לקרוא על דפקטים של אחרים. ג' הוא בחירה אינטואיטיבית, כמעט, אבל היא שגויה. כלומר היא עובדת פחות טוב מב', ואני אסביר למה:
1. גם ב' וגם ג' נראים כמו סיפור, אבל רק ב' הוא באמת סיפור: שיתוף אישי הוא לא סיפור. בשביל שטקסט יהיה סיפור אנחנו צריכים שיהיה בו זמן. זה לא שתמיד סיפורים עדיפים על טקסטים אחרים, אבל בתשעים אחוז (סתם זרקתי מספר) סיפורים עובדים טוב יותר.
2. ג' נראה טוב יותר, אבל הוא לא טוב באמת: הוא פשוט יותר מחליק בגרון. כשמבודדים את המשפט ומציבים אותו מול משפטים אחרים, הוא נראה טוב. ברצף של הפיד הוא לא יתפוס את העין בכלל, ואם הוא יתפוס, זה רק כדי שנגיד לעצמינו 'אה, עוד פוסט מכירה גנרי'.
3. מילים שליליות עובדות טוב יותר במשיכת תשומת לב, כי הן יותר דרמטיות. הן תופסות את תשומת הלב שלנו ומעניינות אותנו יותר. 'מגעיל' עדיף על 'אוהב' ואפילו על 'דפקט' מבחינת תפישת תשומת לב ויצירת עניין. הוא יותר דרמטי, ואנחנו נמשכים אל הדרמטיות. התוספת של הקפה סותרת את המגעיל, ויוצרת דיסוננס שמעצים את הדרמטיות.
4. תוספת למספר 2: מה שיפה בטקסט ארוך הוא שאפשר לפתוח בבום ואז לעדן אותו.אנחנו לא צריכים שהמשפט הראשון יהיה מדויק רגשית כמו שאנחנו צריכים שהוא יקח איתו את הקורא. אפשר להגיד 'מגעיל' ואיפשהו אחר כך לכתוב 'בעצם, לא מגעיל. פשוט לא מוצלח'. כיון שאנחנו לא רוצים למכור את השוקולד, זה לא מאוד משנה. זה נכון להרבה מאוד הערות אחרות שלכם: הנחות על מה המאמן עומד לכתוב, ואיך זה מתחבר לאסטרטגיה השיווקית שלו, וכן הלאה וכן הלאה. אבל לא היה לנו את המידע הזה: כל מה שרצינו הוא משפט פתיחה מוצלח.
5. ב' הוא לא משפט מושלם. הפיסוק באמצע שלו מעצבן אותי (היה עדיף 'הבוקר כששתיתי קפה ניסיתי שוקולד…' או משהו מעין זה), המילה 'מגעיל' מעצבנת, והפסוקית של 'שבחיים לא' מפריעה גם היא. אבל מתוך שלש האפשרויות האלה, ב' הוא האופציה הנכונה.
(התפרסם במקור בקבוצה שלנו, לכתוב שיווקית)

הסדנה שלא נפתחה

לפני חודש הייתה אמורה להיפתח סדנה בתל אביב. שבוע לפני פתיחת הסדנה כבר הבנתי שאין מספיק נרשמים. שלחתי הודעה לאלה שכן נרשמו, דחיתי את הפגישה בשבוע, אבל שום דבר לא עזר, וכמה ימים לפני שהסדנה הייתה אמורה להפתח, היא בוטלה. ביום שהסדנה הייתה אמורה להיפתח ישבתי בבית וניסיתי להבין איפה טעיתי ולמה.

זה מפרק, הדברים הקטנים האלה. סדנה שלא נפתחת, מוצר שלא מצליח להמכר. צריך לקחת את זה בפרופורציות, כן? ובכל זאת, כשכל הפרנסה שלך נשענת על זה, זה קשה.

אני כותב את זה כי יכול להיות שראיתם את הפרסום. אני כותב את זה כי אם מסתכלים בפייסבוק רואים רק את הפרסומים האלה: הסדנאות שיפתחו תכף, הקורסים, הלקוחות שמזמינים פגישות. לא רואים את הביטולים, לא רואים את הסדנאות שלא הצליחו להמריא. לא רואים את ההוצאות. ככה זה רשתות חברתיות. כל אחד בוחר מה להראות, וגם אני בוחר להראות הצלחה, כי ככה זה.

יום אחרי שהסדנה לא נפתחה, מרב (אשתי) שאלה אותי למה אני לא פותח סדנה בלוד. בטוח יהיו שם אנשים שירצו, היא אמרה. לא חשבתי על זה אף פעם, זו האמת, אבל ניסיתי, למה לא. הפרחתי בלון ניסוי: שאלתי בפייסבוק מי רוצה סדנה בלוד ושמתי טופס גוגל, להשאיר פרטים.

בתוך 24 שעות נרשמו חמישים איש.

הסדנה נפתחה אתמול. היא מלאה לחלוטין (15 איש). היה מפגש ראשוני, מרגש (כמו כל מפגש, בטח מפגש ראשון). היו אנשים חמודים שכותבים נפלא, היו יופי של דיונים. הכל היה, בפשטות, כמו שצריך להיות.

גם את זה אני כותב כאן. קודם כל כדי לספר לכם שצריך לדעת עם מי להתחתן, ושנית, כדי להגיד שלפעמים צריך כישלון כדי להפנות את המבט לכיוון הנכון. שהרבה פעמים אני ממשיך בדרך שמוכרת לי, כי היא מוכרת לי, שיש המון הזדמנויות בצד שרק מחכות שנשים לב, ולפעמים צריך כישלון כדי לנצל את ההזדמנויות האלה.

(פגשתי בשבת אדם יקר שפוטר בגיל חמישים ומשהו מהעבודה שלו, והחליט ללכת לעבוד בדברים שהוא עושה להנאתו: לנגן, לטייל, לספר סיפורים. אם הייתי מפוטר בגיל חמישים ומשהו מעבודה של שלושים שנה הייתי מדוכא להחריד, אבל הוא אמר – תחשוב מה זה, ככה הוא אמר, יכולתי להעביר את כל החיים בלי לעבוד במה שאני אוהב לעשות, רק כי לא הייתה לי סיבה מספיק טובה לעזוב! איזה מזל שפוטרתי.

וזה נכון).

הבעיה עם האינטרנט (או, למה הלקוחות לא מגיעים?)

ישבתי אתמול בערב לפגישה עם לקוח. אני וכוס בירה (בכל זאת היה יום ארוך אתמול), דף ועט. הוא היה ועודנו בחור חמוד מאוד, שהקים עסק שירותי (כלומר, המוצר העיקרי שלו הוא ייעוץ) לפני כשנה וביקש לשבת איתי כדי להבין מה בעצם לא עובד. ישבתי מולו ושרבטתי על דף את הבעיות העיקריות שבעסק.

כתבתי:
בעיה עיקרית: אין לקוחות.

טוב, זו חתיכת בעיה, אמרתי. למה אין לקוחות? הוא לא ידע.

שתיתי עוד קצת מהבירה ועברתי על הדברים החשובים. המוצר היה נראה בסדר. כלומר לא משווק מדויק, אבל בסדר. מעניק ערך ללקוח. עונה על בעיות. המוצר קיים בשוק. יש סל מוצרים בסיסי. אפשר לפנות לכל מיני כיוונים. עברתי לחלקים האחרים: שוק, קהל, בידול, נכסים, מיתוג, קריאייטיב. אתם יודעים, כל מה שמרכיב בסופו של דבר את מערך השיווק, כלומר מה שגורם ללקוחות לבוא.

ואז אמרתי ללקוח: אתה יודע, יש משהו מאוד מבלבל באינטרנט. אם היית עסק פיזי, היה ברור לך מי הקהל שלך. הוא פשוט היה לידך. אם היית פותח את העסק שלך ברחביה, היית יודע שהקהל שלך הוא אמריקאיים שעלו לארץ, זקנים אשכנזים שגרים כאן עשרות שנים או משפחות צעירות של סטודנטים שיעזבו עוד רגע. אם היית פותח את העסק בהתנחלות, היית יודע שהקהל שלך הוא משפחות עם ששה ילדים. אם היית פותח את העסק בגבעת שמואל, היית יודע שהקהל שלך הוא בורגני ממעמד הביניים או סטודנטים בבר אילן.

בקיצור, היית יכול לדייק את המוצרים שלך אל הקהל שלך, להבין מה הבעיות שמטרידות אותם ואיך אתה יכול לפתור אותם – בדיוק כמו שבעל המכולת שלי מוכר חלות יוקרתיות בכל יום שישי, ולא חלות של אנג'ל, כי הוא מבין מי קהל היעד שלו ומה הוא מחפש.

אבל אתה לא יודע את זה, כי זה אינטרנט. אתה חושב: אני כותב לכולם. אתה חושב: כולם יכולים לקנות את המוצר שלי. זה נכון, אבל ההבדל בין 'יכולים' ובין 'יקנו' הוא שמיים וארץ. זה הופך את הסגנון שלך לגנרי (כלומר, לכללי, לחסר אישיות), זה לא מצליח לדייק את הבעיות שאתה מתמודד איתן ומציע להן פתרון, המוצרים שלך לא מוגדרים מספיק ואפילו אין לך מושג מי המתחרים הישירים שלך. אתה לא יודע כמעט כלום, כי אין לך מושג מי הקהל שלך באמת.

אז זהו, אמרתי. שיעורי בית, צעד ראשון: להבין מי הקהל שלך. מי יאמין לך? מי יחשוב שאתה זה שיפתור לו את הבעיות? מי יזדהה איתך? למי יש כסף ותשמח לעבוד איתו? מי קהל נוח בשבילך? שלב ראשון, תגדיר ותבין את הקהל שלך. רוב השאלות האחרות של השיווק שלך, וגם התשובות, יגזרו מההבנה הזו.

(ואחר כך שלחתי לו כמה דפים של ניתוח: מה העסק, מה הבעיות, ממה הן נובעות ואיך ניתן לפתור אותן, עד לרמת איך הפוסטים צריכים להיראות. כי ככה זה, תשובות כלליות צריכות יישום פרקטי).

רוצים לשבת איתי גם, להתייעץ על השיווק שלכם ואיך אפשר לשפר אותו? אני אשמח לעזור. פשוט שלחו לי הודעה.

נבל

איך שנאתי את סקאר כשהייתי ילד, יא אללה. בתיעוב עמוק, ביחד עם שאר נבלי דיסני שם רשעים ירקב: קרואלה דה וויל, אורסולה, גסטון. כולם ארורים. בכל אופן אני מדבר פה על סקאר, ואני רוצה להגיד ששנאתי אותו עוד לפני שהוא השליך את מופסה אל מותו. שנאתי אותו עם הצבועים, וידעתי היטב שהוא רע עוד לפני שהוא הוציא מילה אחת מהפה. רק מהצורה שבה הוא השתעשע בעכבר, אי שם בתחילת הסרט.

זה רגע קטן, אבל הוא מדוייק ברמה שלא תיאמן. הוא מדייק כח, שעשוע וחוסר אכפתיות. אנחנו מבינים שהוא נבל גם, כמובן, בגלל הרעמה שלו (שחורה) וטון הדיבור שלו (סרקסטי), אבל שניהם יכולים להיות מאפיינים של סיידקייק מוצלח. לשעשוע חסר תכלית בעכבר מסכן אין פרשנות אחרת: אנחנו יודעים על ההתחלה שסקאר הוא הרע של הסיפור ושמופסה הוא הטוב, רק בזכות חמש שניות של אנימציה.

ואני פותח כאן את טראומות הילדות שלי מכיון שבשבועות הקרובים אנחנו הולכים לעסוק בדמויות בסדנה המקוונת שלי: אנחנו נדבר על מה מרכיב דמות בסיפור, על דמויות בשירים ואיך הן עובדות, ולמה דמויות בסיפור נראות לנו כאיזו בובה אבל למעשה הן בשר מבשרינו, איך אפשר ליצור גיבורים אהובים ולא פתטיים, ואיך מאפיינים ברגע את הנבל כאיש רע למרות שהוא עדיין לא עשה כלום. ארבעה מפגשים על דמויות. איזה כיף!

והכי חשוב: לכבוד שבוע הספר יש חתיכת הנחה על הסדנה המקוונת: 95 שקלים במקום 155 שקלים. אם אתם מחפשים סדנה שתתן לכם השראה, כלים, מוטיבציה וקבוצה – אפשר להפסיק לחפש. בואו 

 

להצטרפות: https://app.icount.co.il/m/07bfa

רגע אחד שקט, בבקשה (קריאה)

כשהייתי בן שש עשרה הלכתי להתנדב בגמ"ח היד־שנייה של סבא שלי. זה היה, ועודנו, מעין מחסן שאליו אנשים מוסרים את הבגדים והחפצים שהם לא צריכים, והוא מעביר אותם לנזקקים, ואני הייתי הולך לשם בחופשים כדי להעביר ארגזים ממקום למקום וכדי לראות איזה חפצים אנשים מסרו, ובוקר אחד כשהתנדבתי שם מצאתי ספר אדום קטן שכתוב עליו 'נתן זך' ובכריכה צללית אישה שמישהו קשקש עליה בטוש כחול. פתחתי ודפדפתי קצת, והתאהבתי.

סיפרתי את זה שלשום, בסדנה המקוונת, כשדיברתי על המצפן הרגשי של הכתיבה, ואולי צריך להגיד, המצפון של הכתיבה. כלומר על הרגש שמניע ומיישר ודוחף את מה שאנחנו כותבים. דיברתי על איך מבדילים בין סיפור שבו מישהו רוצה להגיד לנו משהו ובין סיפור שמישהו כותב על פי תבניות מוכרות כי הוא 'צריך לכתוב סיפור', והזכרתי את נתן זך כי אמרתי, השירים המוקדמים שלו הם דוגמה מעולה לטקסטים שמאוד קשה לפענח עד הסוף, בטח בקריאה ראשונה, אבל הם אומרים לי משהו.

וכהדגמה, הבאתי להם את אחד השירים המפורסמים והמהממים בספר הזה, את 'רגע אחד'. זה שיר שכבר פירקו אותו לרסיסים והרכיבו אותו מחדש כמה עשרות פעמים, אבל תראו רגע איך הוא עומד מהמם כשיר שלם: תראו את הארמזים, תראו את הסיפור שמסתתר מאחור, תראו את המבנה הזה של געגוע, התנפצות, תקווה. תראו למה זך טלטל כל כך את השירה העברית. איך הוא מצליח להגיד, בלי מילים, את מה שניתן להגיד כמעט אך ורק בשתיקה.

ואמרתי, תראו, אפשר לפענח את השיר הזה. הנה: תראו את הדיוק שבדימויים. 'סהרורי כמו ים' זה אחד הדימויים המדוייקים שראיתי מעודי, והוא מצייר היטב את הסהר שמטיל אור על הים, ואת תחושת המרחב הלילי האינסופי מול הים, ואת תחושת חוסר המיקוד. 'ריק כמו ציפור' מצליח לדייק ריקנות שהיא לא התרוקנות אלא העדר, כמו ציפור שממריאה ועפה מכאן, ולא אמרתי עדיין מילה על 'קשה כמו אבן'. ולא אמרתי, אבל איך כל הסיפור מתכתב מושלם עם סיפור ההסתלקות של אליהו, עם אלישע שצועק 'אבי אבי' ואליהו שעונה לו כאן 'בני, בני', עם שולי האדרת, עם הרעש והשקט. כן, אפשר לפענח את השיר הזה. אבל תניחו רגע לפענוח; תרגישו את השיר.

וככה, כשמרגישים את השיר, ממש אפשר לחוש איך בבית הראשון עומד הבן כשהעולם כולו גועש והוא רוצה רגע שקט בתוך ההמולה הזו כדי להגיד – פספסתי אותו, או החמצתי אותו, ולא ידעתי. אף פעם אינך יודע שאתה מפספס כשאתה מפספס. תמיד בדיעבד אתה מגלה את ההחמצה הזו, והרי לא יכולתי לדעת. ובבית השני אפשר להרגיש איך הוא מתרץ לעצמו, אבל לא רק מתרץ אלא גם מאיר את האב. זה לא רק תיאור של החמצה, ההחמצה מתפתחת פתאום לתיאור, והתיאור הופך לכאב. ואז, בבית האחרון, הכאב הופך להשלמה, לסליחה. אינני מאשים אותו, הוא אומר, ומתאר איך דמות הרפאים של האב חולפת לידו, מניחה עליו יד מטאפורית, חומלת עליו, ובאופן כמעט אירוני – מקרבת ביניהם דווקא אחרי שהוא איננו שם. איזו סגירת מעגל מופלאה, בחיי.

ואת זה, אמרתי, שום ניתוח לא יביא לנו. אפשר לנתח, אבל לפעמים אין ברירה. יש שירה שמסתדרת היטב בחרוזים, במשקלים, במטאפורות, ואפשר להסביר אותה ולהתרשם מיופיה, אבל מי שלא מרגיש את הצעקה השקטה שבמילים 'רגע אחד שקט, בבקשה' שום ניתוח לא יעזור לו. יש שירים שאפשר להבין רק בלב.

(להצטרפות לסדנה: https://yehuda.ravpage.co.il/online)