מה דחוף

לפעמים אנחנו אומרים לעצמינו טוב, מה כבר יקרה. שום דבר לא דחוף. נניח שלא נזמין את החשמלאי היום, מה, הוא לא יוכל להגיע מחר? יוכל להגיע מחר. בינתיים נשתמש בחוט מאריך מהשקע השני, וננשום קצת. עדיף לשבת ולראות את הסדרה הזו כמו שצריך. לא מגיע לנו להנות מהחיים? מגיע, בטח שמגיע.

עדיף לגלול בפייסבוק. עדיף לגלול עוד בפייסבוק. עדיף לחכות. שום דבר רע לא יקרה לנו אם נגלול בפייסבוק. החיים יכולים לחכות בצד. הפרוייקטים שמחכים כבר שלש שנים יחכו גם הם. התכנון שלנו ללמוד אנגלית כמו שצריך, ללמוד ערבית כמו שצריך, ללמוד לכתוב, להתחיל לצייר, להתחיל לעשות ספורט, לבשל לעצמנו, לאכול בריא, לעשות דיאטה; הכל יכול להתחיל מחר. שום דבר לא יקרה בינתיים.

וזה נכון. שום דבר לא יקרה בינתיים. אנחנו רק מפסידים את המשאב היקר ביותר שיש לנו:

זמן.

זמן הוא משאב מתעתע. נראה כאילו יש לנו בלי סוף ממנו, עד לרגע שבו אנחנו מבינים שלא. שלא תמיד יהיה לנו את הזמן הזה. שלא תמיד נוכל לנצל אותו כמו שאנחנו רוצים. איש חכם אמר פעם שאולי היה צריך להתחיל את החיים הפוך: קודם להבין את קוצר הימים, את מוגבלותם, ורק אז להיות בריאים, צעירים, נחושים לשנות את העולם. אבל זה לא ככה, והזמן הולך לבלי שוב.

אם אתם רוצים ללמוד לכתוב, זה הזמן. אם אתם רוצים להתחיל לכתוב, זה הזמן. אם אתם רוצים לדעת איך כותבים לקהל יעד, זה הזמן. אתם יכולים לחכות חצי שנה ולבוא לסדנאות (אמן שעוד יהיו), אתם יכולים להגיד לעצמכם 'תמיד יהיו סדנאות כתיבה', מה שכנראה נכון, אתם יכולים למצוא לעצמכם תירוצים ('אני אחכה לחורף', 'הזמנים לא מתאימים לי', 'אני לא יודע אם אני רוצה או לא').

ואתם יכולים לבוא. אני כאן, מחכה. ספרו לחברות שלכן שמתלבטות עדיין. כתבו לי בתגובות, שלחו לי הודעות; זה היום האחרון להרשמה.

———-
יש עוד מקום אחד, אחרון, בסדנת הכתיבה היוצרת בתל אביב. היא נפתחת היום. אם אתן זוג חברות, דברו איתי ונראה מה אפשר לעשות.

יש עוד שני מקומות אחרונים בסדנה לכתיבת תוכן (עם הכוונה שיווקית) בירושלים. היא נפתחת ביום שלישי.

יש עוד מקום אחרון (או שניים, אני לא סגור על זה) בסדנה למתקדמים. ימי חמישי בבוקר. ירושלים.

אין יותר מקומות בכתיבה היוצרת בירושלים. יש רשימת המתנה של שבעה אנשים. עוד שלשה מתעניינים ואני פותח קבוצה נוספת.

בואו.

לכתוב זיכרון

אני חושב לאחרונה הרבה על איך כותבים זיכרון. חושב מסיבות אישיות, אני מניח. מהמקום שבו זיכרון הוא באמת חלק מהנפש. 'כותבים זיכרון'; לאו דווקא במובן הפשוט, הטכני, של 'איך כותבים', אלא אולי בשאלה הגדולה יותר: מהו זיכרון. מהי כתיבה. מה קורה שם במפגש בין הכתיבה, שהיא נצח, לזיכרון, שהוא תעתוע.

ולא שיש לי פתרון. אבל בהתרגש עלינו יום הזיכרון חשבתי שיש שני סוגי זיכרונות בעולם. אנחנו קוראים לשניהם 'זיכרון' אבל למעשה אלה דברים שונים. הזיכרון האחד הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו נזכרים בחבר ההוא מהילדות, או כשאנחנו מעלים לנגד עינינו דבר שהיה ואיננו עוד. הזיכרון השני הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו זוכרים את החומר למבחן, או זוכרים (בצורה אחרת, אך דומה מאוד) את יציאת מצרים.

הרי אנחנו לא זוכרים את יציאת מצרים כזיכרון. רובינו גם לא זוכרים כך את השואה, או את חללי צה"ל. אנחנו זוכרים אותם כהעלאה למודעות של ידע, של עובדה. הזיכרון הזה הוא לא פעולה רגשית, הוא ידיעה. כמו אשה האומרת לבן זוגה 'אתה זוכר לקחת את הילדים מוקדם היום?' ובעצם שואלת – אתה צריך לקחת את הילדים מוקדם. עובדה. האם אתה מודע לזה?

אבל הזיכרון הראשון הוא לא מודעות, הוא תהליך רגשי. במידה מסוימת, הוא שחזור של העבר. אנחנו נאחזים בחמקמקות הזו ומנסים לחוות שוב, לשחזר שוב, להעלות שוב דברים שחווינו. כשאנחנו נזכרים כך, אנחנו עוצמים עיניים, מתנתקים מההווה וממשמעותו, ומנסים להיזכר: מה היו הריחות שם? מה היה הטעם של הארטיק? איך התרחבו הריאות כשנשמו את אוויר המדבר?

אי אפשר לכתוב את זה. את הראשון. גם לזכור באמת אי אפשר. אני מנסה את זה הרבה, את עצימת העיניים הזו ואת הכתיבה בעקבותיה. את יציקת הלב אל התבנית של הטקסט. אבל הכתיבה הופכת את זה לאחר. היא מקבעת את הזיכרון, היא מנכיחה צד אחד שלו. הוא כבר לא 'זיכרון', הוא טקסט. הוא קבוע. הוא לא משתנה. הכתיבה הופכת את הזיכרון מההעלאה הזו, מהשחזור, לעובדה, כלומר לידיעה, למודעות.

במובן מסוים, כך נראה יום הזיכרון שלנו, אני חושב. העלאה למודעות. זכירה מודעת, בכח, כמעט. החמקמקות של הזיכרון נטולה ממנה, גם החיות, גם האינטואיטיביות שלו. זו זכירה כתובה, מקובעת, חקוקה; בחוק, באבן, במצבה.

תתבוננו

א.
לפני כמה שבועות אירחתי בסדנה שלי את יוני שלמון, ידיד העמוד (כמו שכל העוקבים הותיקים יודעים), ואחרי הסדנה הקפצתי אותו ברכב כדי שיספיק לקחת את הילדים ולאכול ארוחת צהריים בבית וכדי שנספיק לפטפט עוד קצת, וככה על כביש גהה בין מורשה לגנות תפס אותי יוני בערפי ואמר לי יהודה, אני יודע איזו סדנה אתה צריך לפתוח! סדנה ליצירה אבל באמת! ואני אמרתי לו יוני, בחייאת, אני באמצע לנהוג תשחרר לי את העורף, ויוני אמר טוב ממילא זו הייתה רק מטאפורה, וכך המשכנו לנו לפטפט.

קרא/י עוד «

תכתבו את מה שאתם רוצים לכתוב

פעם לפני שנים, כשהייתי משורר צעיר ומיוסר (כלומר אני לא חשבתי ככה, ואני לא חושב ככה עד היום. לא שאני משורר ולא שאני צעיר ולא שאני מיוסר, אבל לפני חודשיים אמרתי למיכל שלא הייתי משורר ולא הייתי מיוסר ומיד קיבלתי צחוק מתגלגל בפרצופי. לא יודעת על משורר, אמרה מיכל, אבל מיוסר. אוהו! אתה בכית לנו באמצע שיעור פרשת שבוע! ובכן, שיהיה: מיוסר), כתבתי איזה סיפור ארוך בפייסבוק על הדברים שמעסיקים אותי, ותכף ומיד כתב לי מישהו בתגובה:

"תגיד, יהודה, למה כל הסיפורים שלך עוסקים באהבה או באלוהים או במוות. מה, אין נושאים אחרים בעולם?"

קרא/י עוד «

חופש

פעם מזמן, עוד כשהייתי בצבא, יצאתי עם איזו מישהי מתל אביב ואני עוד הייתי צעיר בכל מה שקשור לנושאי שיחה בדייטים וכאלה ומפה לשם התגלגלה השיחה לזה שהיא קנתה מחשב מק חדש והיא מבסוטית עליו למרות שכל הקיצורים בו שונים ולוקח לה זמן להתרגל והיא הופכת להיות מכורה אליו ואני אמרתי שהקנייה הכי מוצלחת שקניתי השנה היא קרוקס חדשות

וכאילו זר לא יבין אבל זו הייתה השנה ההיא שבה הקרוקס עף בענק ומי שתפס כוננות שבע עשרה יום ברצף והוריד את נעלי הצבא הישנות רק למקלחת גנובות יבין איזו תחושת חופש לחירות ואושר הייתה לי מהקרוקס האלה

ואחרי יומיים הבחורה התקשרה ואמרה שהיא לא יכולה לצאת עם מישהו שיוצא הביתה פעם בשלשה שבועות וסליחה, וכאילו הבנתי אותה אבל לא באמת, וכל החודש ההוא הסתובבתי עם המבט שהיא נעצה בי כשסיפרתי לה על הקרוקס שלי בתור הקנייה המוצלחת של השנה

עברו מאז המון שנים ואפילו את השם שלה שכחתי אבל הקרוקס אותם קרוקס ואני נועל אותם כל בוקר, והשבוע אני במין שבוע מטורף כזה של שיחות ומיילים ודוחות ורישום משתתפים לסדנאות, שזה אחד המחירים של להיות עצמאי אבל לא הייתי מוותר על זה בחיים, ואני רק חושב איך היא לא הבינה שמחשבים משעבדים אותך אבל לחופש אין תחליף


אחד הדברים שאני חוזר עליהם שוב ושוב בסדנאות הכתיבה שלי הוא לשחרר. שחררו את היד הכותבת. שחררו את המוח החושב. שחררו את הפחד, את המחשבה 'מי יקרא אותי ו'למה'. שחררו את התדמית של 'איך צריך לכתוב', 'על מה צריך לכתוב', 'מה נראה טוב ומה לא'. פשוט כתבו. בשביל ליצור צריך חופש. לא חופש סגנוני, לא חופש טכני; חופש אמיתי, החירות להגיד את מה שאתם רוצה להגיד, בצורה שאתם רוצים להגיד.

ואם אתם רוצים סדנאות כתיבה אחרי הפסח, אז היי, אני כאן.

חירות

לפני חצי שבוע סיימתי סדנה של חצי שנה לכתיבת סיפורים, ובמפגש האחרון דיברתי עם המשתתפים בסדנה על קונפליקטים. ואמרתי, קונפליקטים־של־רצון־ומעצור זו קצת המצאה תבניתית של מורים לתסריטאות. אנחנו רוצים לספר סיפורים, אז בנינו כלים שיעזרו לנו ליצור קונפליקט כמו שצריך.

אבל באמת באמת, אמרתי, קונפליקט זו רק תבנית שמתגבשת מתוך המון המון סיפורים שמתעסקים שוב ושוב באותה הנקודה, וכל סיפור באופן עצמאי הוא לא על רצון שנפגש במעצור, אלא על אדם שבוחר בחירה בחיים, ועל ההשלכות של הבחירה הזו. או להפך, על אדם שצריך לבחור ולא בוחר, ועל ההשלכות של ההיסחפות. ועל זה אנחנו מספרים כל הזמן: על בני אדם ועל הצורה שהם חיים את חייהם.

קצת נדוש לכתוב על חירות בפסח, אבל אני חושב שזה מאוד שם. כלומר, ששאלת החירות היא השאלה של נקודת הבחירה הזו. בהגדה שלי היה כתוב, לצד 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', שאלה: מהי המצרים שלך? איך יצאת ממנה? ואני חשבתי על ר' נחמן, שכתב 'יש בני אדם שישנים את ימיהם'.

כי איזה דבר מדהים זה, בחיי. איזה דבר מדהים זה לקום ולהתנער ולהגיד – אני עכשיו אחראי על החיים שלי. איזה דבר מדהים זה להגיע לנקודת בחירה, ולבחור. באמת, אנשים בוחרים ומחליטים כל הזמן, אנשים מתחתנים ומתפטרים ומתגרשים ומתחילים עם אהבת חייהם וקונים עציצים ללובי ואנחנו, הכותבים, עוקבים אחרי זה פעורי פה, משתאים, מתעדים: אנשים בוחרים בעצמם איך לחיות. שוב ושוב. שוב ושוב.

הם לא בהכרח בוחרים נכון, ולא בהכרח מגיעים לאן שרצו להגיע, ובכלל ההשלכות של הבחירה הזו מפתיעות בכל פעם מחדש, אבל הם -אנחנו – ומנווטים את חייהם בעצמם, ונתקלים במכשולים ומתגברים עליהם, ונעים ימין או שמאל לפי הזרם, שלא לפגוע במשפחה או בעתיד. והחיים יכולים להשתנות. לא חיים להישאר במצרים. אפשר להחליט מה יהיה עם החיים האלה, וזה פלא גדול ועצום ורב.

חג חירות שמח!

_____
(יש מלא סדנאות ממש ממש מעולות לאחרי הפסח. כן, זה עוד רחוק, אבל אם בא לכם לשמוע, פשוט כתבו בתגובות 'בא לי' ואחזור אליכם. או, אם אתם רוצים, פשוט שלחו הודעה דרך האתר. חג שמח, שוב).


(קרדיט תמונה: Nina Aldin Thune)

מחסום

כבר חודשיים לא כתבתי. כלומר כתבתי, אבל לא כתבתי. כתבתי סיפורים קצרצרים שכאלה לפייסבוק וכתבתי דברים על פרשת השבוע וכתבתי מאמרים ופוסטים מקצועיים מדי יום ביומו, אבל לא כתבתי. וכשאני מתיישב מול המחשב שלי ומנסה להסביר לעצמי מה ההבדל, בעצם, אני מוצא שאני לא מצליח להסביר, רק יכול להגיד שיש כתיבה שבאה מבחוץ וכתיבה שבאה מבפנים, כתיבה שהיא סתם וכתיבה שהיא באמת.

מישהי בשם אלישבע שאלה אותי אתמול בהודעה לעמוד איך מתמודדים עם מחסום כתיבה. לא מתמודדים, כתבתי לה. כלומר אפשר, אפשר להטיח את עצמי בדף שוב ושוב באותיות שחורות פרנקריהל גודל 12 עד שישבר המחסום ואחר כך להדפיס ולהגיד כמה יפה, אבל זה לא זה. אפשר לשבור מחסום כתיבה, אפשר ליצור בעקבותיו, אבל זה לא עוזר, כי מחסום כתיבה לא מונע ממך לכתוב. את יכולה לכתוב, טכנית, אם רצונך בכך. הוא מונע מהרעיון להתיישב בך בפנים, להתבשל, לקבל את הממשות שלו. ואיפה זה הפנים הזה, אלוהים יודע.

אני רק יודע שכשאני כותב סיפור כזה, אמיתי, הוא לא נוצר במקום ועל הדף אלא יוצא ממקום כלשהו שכבר התיישב והתבשל והבין, ולכן הוא מתמשך ממני על הדף ונוצר ונברא, והדם זורם בי לאט כמו דבש, והכל ברור יותר וחד אבל גם נינוח שכזה, לא מתאמץ, נח על הדף באותה רכות שבה זקנים נחים אחרי יום עבודה. בריצוי הזה שיותר ממה שיש כבר אין בו צורך. ובשביל זה צריך שיגיע רעיון וינוח, וצריך שיתבשל, וצריך שאני ארצה להגיד אותו לעולם, שהוא יבער בי בעורקים כל כך הרבה זמן עד שהדחיפות שלו תשכך ואפשר יהיה להגיד אותו בעוצמה שקטה.

וכזה, כזה לא כתבתי כבר חודשיים לפחות.

מה עושים?

יהודה

למה פרסומות אידיוטיות הן קצת פחות אידיוטיות ממה שהן נראות

באחד מערוצי הטלגרם שאני עוקב אחריהם מסתלבט דורון מלצר על ציטוטים של פסוקים בפרסומות. באופן ספציפי אנחנו מדברים על פרסומת של המשרד להגנת הסביבה שהוסיפה את "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ועל פרסומת למכשירי שמיעה שמכילה את הציטוט־המסולף־בזדון הבא: "והיינו אזניך שומעות את מוריך". כל זה, כמובן, בהקשר של הפרסומת המאוסה מכולם שחוזרת אלינו מדי פסח, 'חכם, מה הוא אומר'.

קרא/י עוד «

חוק השליש

פעם כשהייתי קטן ותמים לימים הייתי יוצא עם חברים מבוגרים לשתות משהו בפאב המקומי, וכדרכם של פאבים מקומיים הוא לא היה כל כך מקומי והיית צריך לנסוע למרכז העיר ולהתיישב שם במקום נורמלי כדי לראות את המשחק, ושם היה אפשר להזמין חצי ליטר בירה או שליש ליטר בירה (זה היה עוד לפני ההמצאה הזו של הפיינט). ופעם, כשלא ממש רציתי לשתות, באתי להזמין שליש ואז הסתכל עלי אחד החבר'ה ואמר – שליש? שליש זה מביש!קרא/י עוד «

כמה מחשבות על יצירה מול סימבוליקה

תכל'ס התרגלתי לכתוב כאן כמו מרצה מול תלמידים, אבל לא בא לי. בא לי לחשוב בקול לרגע. ומה שאני חושב עליו עכשיו נובע משיחה (מעניינת) שדוכי (דוד כהן) וNetanel Bollag קיימו עם Chani Cohen Zada חני כהן זדה בערוץ הטלגרם שלהם (קישור), וחני (שהיא ציירת ואמנית פיגורטיבית) סיפרה קצת על תהליך העבודה שלה.

קרא/י עוד «