העשרים וחמישה במאי

בדרך כלל סופרים לא מתנגשים. כלומר לפעמים אנחנו מוצאים את עצמינו נשאלים בשאלונים אינטרנטיים אם אנחנו מאנשי דוסטוייבסקי או טולסטוי (טולסטוי, קל), או האם אנחנו מעדיפים את גרוסמן על פני עוז או שמא להפך, אבל בדרך כלל זה לא ככה. הויכוחים, לרוב, הם פנימיים: איזה ספר של לי צ'יילד טוב יותר? מה העלילה הכי מוצלחת של שרלוק הולמס? מה הספר עם הכי הרבה עמודים מיותרים אצל דיקנס? כך בדרך כלל, למעט ביום אחד בשנה, ה25 למאי.

ובעשרים וחמישה במאי אנחנו מתמודדים עם דגלאס אדאמס מזה, שמבקש מאיתנו לקחת מגבת בכל אשר נפנה, ועם טרי פראצ'ט מזה, שמבקש מאיתנו ללבוש לילך, ובסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמינו לוקחים מגבת בצבע לילך או דבר מה מעין זה. ובכל זאת, בהעמדה הזו, האחד ליד השני, של שני גדולי הסופרים המצחיקים במאה העשרים, יש משהו מעניין.

מפני שהנה, זו השאלה: האם אתה, או את, איש פנטסיה או מדע בדיוני? מעדיפה ספרים עם עלילה מסודרת או בבלאגן שלם? איך אתם מעדיפים את ההומור הבריטי שלכם? איך אתם מעדיפים את שחקני הקריקט שלכם? האם אתם כותבים פארודיה או סאטירה, ואולי גם פארודיה וגם סאטירה, מי יודע. ולמעשה למעשה, מתחת לכל זה טמונה השאלה העמוקה מכל:

האם יש חשיבות למקום, לזמן, למשפחה, לחברה, ללידה ולמוות, למחסר, לגיבורים, לאמונה, לספרים, או שמא אין דבר מלבד ארבעים ושתיים ותו לא. כלומר השאלה הגדולה, האינסופית, שמפלגת לה את המאה העשרים והלאה אל המאה העשרים ואחת:

האם יש משמעות לדבר מה בעולם, או שמא לא.

—-

(התמונות מויקיפדיה ומפורסמות כאן על פי הסכם שימוש הוגן)

כתבו אל הלקוחות שלכם בגוף שני

הדבר הכי מעצבן בעולם, לפחות אחרי מסטיק דבוק לנעל ואחרי להתקע בפקק, הוא אנשים שמדברים איתך אבל לא באמת מדברים איתך. אנשים שאומרים לכם מילים אבל אין להם שום ציפייה שתגיבו למילים האלה או שתביעו דעה. אנשים שעומדים לידכם בבופה בחתונה, מלאים בחשיבות עצמית ומדברים, מדברים מדברים. זה ממש מעצבן. אל תהיו האנשים האלה. גם לא כשאתם כותבים ללקוחות שלכם.

את זה כבר גילינו מזמן. כולם אומרים לכם לכתוב ללקוחות שלכם כאילו אתם מדברים איתם. אפילו אני, למרות שאני בכלל בא מהצד של הספרות, שם מי שמדבר עם הקוראים שלו נחשב פורץ דרך ושובר הקיר הרביעי ויהיו קוראים שלא יסתכלו עליו בעין יפה. אבל אנחנו לא בספרות אלא בכתיבת תוכן או בכתיבה עסקית, וכאן זה הכי הגיוני בעולם; בסוף בסוף – אתם בקצה אחד, ויש מישהו בקצה השני, ואתם מדברים ביניכם. תתייחסו אל הקוראים שלכם.

יש כלי מאוד פשוט בשביל לדעת אם אתם מדברים עם הלקוחות שלכם בכתיבה שלכם או לא. קוראים לו גוף שני. בבגרות בלשון מלמדים שגוף שני זה לפנות למישהו כאילו הוא נוכח: 'את / אתה / אתם / אתן', וזה נכון. אשכרה, זה עד כדי כך פשוט: אם אין בטקסט שלכם גוף שני, כנראה שאתם לא מדברים עם הלקוחות שלכם. אולי אתם מדברים אליהם, אבל לא איתם. תחזרו לטקסט, תוסיפו לו גוף שני.

אה, וגם זה לא מספיק, אפילו לשאול שאלות זה לא מספיק. אתם צריכים גם להקשיב.

(זה נכון גם לאנשים שמדברים אתכם בפגישות. אם הם אומרים יותר 'אני' מאשר 'אתה', כנראה שהם לא מדברים אתכם, אלא אתם צופים דוממים במופע שהוא הם. עזבו אתכם, יש לכם דברים טובים יותר לעשות).

ובלי קשר: איך עובר עליכם היום? אצלינו השכן הוא מתווך נדל"ן והוא צועק כבר שעה ורבע בערך שפינוי בינוי זה לא תמ"א 38. אושר.

————–

להצטרפות לקבוצת הכתיבה העסקית שלנו: לכתוב בעסק
לקבוצת הכתיבה הכללית: לכתוב בקבוצה
להזמנת סדנה פרטית, לעסקים, מוסדות וקבוצות – שלחו הודעה.

אל תפחדו מחוסר מושלמות

אם זה היה תלוי בעגנון שום ספר שלו לא היה יוצא לאור. כלומר היה יוצא, אני מניח, מתישהו, אחרי שהוא היה מדייק שוב את ההגהה, ועוד פעם מזיז פסיק מכאן לשם, ושוב מחליף מילה או מוסיף פרט או מוריד פרט ('ירוק המעיל' או 'ירוק הז'קט'? שאלה טובה). למזלו היה לו את ברנר ואחר כך את שוקן האב ושוקן הבן, שישבו לו כולם על הראש ואמרו לו תביא. עכשיו. לא משנה שזה לא מושלם. באמת לא משנה. ועדיין הוא רץ ברגע האחרון לבתי הדפוס וסידר את הלוחות עד שמשכו לו אותן מהידיים כי באמת, זה הולך להישאר לנצח, אז חייב להיות מושלם.

קרא/י עוד «

איך עוברים מהווה לעבר ובחזרה

נניח שאתם דוק בראון ומרטי מק'פליי. נניח, רק נניח, שאתם רוצים להגיע לעבר, או לעתיד, לגרום להורים של מרטי להתאהב זה בזו או להציל את דוק בראון מטרוריסטים לוביים, אבל במקום שתהיה לכם מכונית נורמלית, נו, אתם יודעים, מכונת זמן שכזו בדלוריאן DMC-12, במקום זה אין לכם כלום. לא שיער פרוע, לא שיק של ז'קט ג'ינס, לא נעליים ששורכות את עצמן. הדבר היחיד שיש לכם הוא מילים. מה אתם עושים?

קרא/י עוד «

מה דחוף

לפעמים אנחנו אומרים לעצמינו טוב, מה כבר יקרה. שום דבר לא דחוף. נניח שלא נזמין את החשמלאי היום, מה, הוא לא יוכל להגיע מחר? יוכל להגיע מחר. בינתיים נשתמש בחוט מאריך מהשקע השני, וננשום קצת. עדיף לשבת ולראות את הסדרה הזו כמו שצריך. לא מגיע לנו להנות מהחיים? מגיע, בטח שמגיע.

עדיף לגלול בפייסבוק. עדיף לגלול עוד בפייסבוק. עדיף לחכות. שום דבר רע לא יקרה לנו אם נגלול בפייסבוק. החיים יכולים לחכות בצד. הפרוייקטים שמחכים כבר שלש שנים יחכו גם הם. התכנון שלנו ללמוד אנגלית כמו שצריך, ללמוד ערבית כמו שצריך, ללמוד לכתוב, להתחיל לצייר, להתחיל לעשות ספורט, לבשל לעצמנו, לאכול בריא, לעשות דיאטה; הכל יכול להתחיל מחר. שום דבר לא יקרה בינתיים.

וזה נכון. שום דבר לא יקרה בינתיים. אנחנו רק מפסידים את המשאב היקר ביותר שיש לנו:

זמן.

זמן הוא משאב מתעתע. נראה כאילו יש לנו בלי סוף ממנו, עד לרגע שבו אנחנו מבינים שלא. שלא תמיד יהיה לנו את הזמן הזה. שלא תמיד נוכל לנצל אותו כמו שאנחנו רוצים. איש חכם אמר פעם שאולי היה צריך להתחיל את החיים הפוך: קודם להבין את קוצר הימים, את מוגבלותם, ורק אז להיות בריאים, צעירים, נחושים לשנות את העולם. אבל זה לא ככה, והזמן הולך לבלי שוב.

אם אתם רוצים ללמוד לכתוב, זה הזמן. אם אתם רוצים להתחיל לכתוב, זה הזמן. אם אתם רוצים לדעת איך כותבים לקהל יעד, זה הזמן. אתם יכולים לחכות חצי שנה ולבוא לסדנאות (אמן שעוד יהיו), אתם יכולים להגיד לעצמכם 'תמיד יהיו סדנאות כתיבה', מה שכנראה נכון, אתם יכולים למצוא לעצמכם תירוצים ('אני אחכה לחורף', 'הזמנים לא מתאימים לי', 'אני לא יודע אם אני רוצה או לא').

ואתם יכולים לבוא. אני כאן, מחכה. ספרו לחברות שלכן שמתלבטות עדיין. כתבו לי בתגובות, שלחו לי הודעות; זה היום האחרון להרשמה.

———-
יש עוד מקום אחד, אחרון, בסדנת הכתיבה היוצרת בתל אביב. היא נפתחת היום. אם אתן זוג חברות, דברו איתי ונראה מה אפשר לעשות.

יש עוד שני מקומות אחרונים בסדנה לכתיבת תוכן (עם הכוונה שיווקית) בירושלים. היא נפתחת ביום שלישי.

יש עוד מקום אחרון (או שניים, אני לא סגור על זה) בסדנה למתקדמים. ימי חמישי בבוקר. ירושלים.

אין יותר מקומות בכתיבה היוצרת בירושלים. יש רשימת המתנה של שבעה אנשים. עוד שלשה מתעניינים ואני פותח קבוצה נוספת.

בואו.

לכתוב זיכרון

אני חושב לאחרונה הרבה על איך כותבים זיכרון. חושב מסיבות אישיות, אני מניח. מהמקום שבו זיכרון הוא באמת חלק מהנפש. 'כותבים זיכרון'; לאו דווקא במובן הפשוט, הטכני, של 'איך כותבים', אלא אולי בשאלה הגדולה יותר: מהו זיכרון. מהי כתיבה. מה קורה שם במפגש בין הכתיבה, שהיא נצח, לזיכרון, שהוא תעתוע.

ולא שיש לי פתרון. אבל בהתרגש עלינו יום הזיכרון חשבתי שיש שני סוגי זיכרונות בעולם. אנחנו קוראים לשניהם 'זיכרון' אבל למעשה אלה דברים שונים. הזיכרון האחד הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו נזכרים בחבר ההוא מהילדות, או כשאנחנו מעלים לנגד עינינו דבר שהיה ואיננו עוד. הזיכרון השני הוא מה שאנחנו עושים כשאנחנו זוכרים את החומר למבחן, או זוכרים (בצורה אחרת, אך דומה מאוד) את יציאת מצרים.

הרי אנחנו לא זוכרים את יציאת מצרים כזיכרון. רובינו גם לא זוכרים כך את השואה, או את חללי צה"ל. אנחנו זוכרים אותם כהעלאה למודעות של ידע, של עובדה. הזיכרון הזה הוא לא פעולה רגשית, הוא ידיעה. כמו אשה האומרת לבן זוגה 'אתה זוכר לקחת את הילדים מוקדם היום?' ובעצם שואלת – אתה צריך לקחת את הילדים מוקדם. עובדה. האם אתה מודע לזה?

אבל הזיכרון הראשון הוא לא מודעות, הוא תהליך רגשי. במידה מסוימת, הוא שחזור של העבר. אנחנו נאחזים בחמקמקות הזו ומנסים לחוות שוב, לשחזר שוב, להעלות שוב דברים שחווינו. כשאנחנו נזכרים כך, אנחנו עוצמים עיניים, מתנתקים מההווה וממשמעותו, ומנסים להיזכר: מה היו הריחות שם? מה היה הטעם של הארטיק? איך התרחבו הריאות כשנשמו את אוויר המדבר?

אי אפשר לכתוב את זה. את הראשון. גם לזכור באמת אי אפשר. אני מנסה את זה הרבה, את עצימת העיניים הזו ואת הכתיבה בעקבותיה. את יציקת הלב אל התבנית של הטקסט. אבל הכתיבה הופכת את זה לאחר. היא מקבעת את הזיכרון, היא מנכיחה צד אחד שלו. הוא כבר לא 'זיכרון', הוא טקסט. הוא קבוע. הוא לא משתנה. הכתיבה הופכת את הזיכרון מההעלאה הזו, מהשחזור, לעובדה, כלומר לידיעה, למודעות.

במובן מסוים, כך נראה יום הזיכרון שלנו, אני חושב. העלאה למודעות. זכירה מודעת, בכח, כמעט. החמקמקות של הזיכרון נטולה ממנה, גם החיות, גם האינטואיטיביות שלו. זו זכירה כתובה, מקובעת, חקוקה; בחוק, באבן, במצבה.

תתבוננו

א.
לפני כמה שבועות אירחתי בסדנה שלי את יוני שלמון, ידיד העמוד (כמו שכל העוקבים הותיקים יודעים), ואחרי הסדנה הקפצתי אותו ברכב כדי שיספיק לקחת את הילדים ולאכול ארוחת צהריים בבית וכדי שנספיק לפטפט עוד קצת, וככה על כביש גהה בין מורשה לגנות תפס אותי יוני בערפי ואמר לי יהודה, אני יודע איזו סדנה אתה צריך לפתוח! סדנה ליצירה אבל באמת! ואני אמרתי לו יוני, בחייאת, אני באמצע לנהוג תשחרר לי את העורף, ויוני אמר טוב ממילא זו הייתה רק מטאפורה, וכך המשכנו לנו לפטפט.

קרא/י עוד «

תכתבו את מה שאתם רוצים לכתוב

פעם לפני שנים, כשהייתי משורר צעיר ומיוסר (כלומר אני לא חשבתי ככה, ואני לא חושב ככה עד היום. לא שאני משורר ולא שאני צעיר ולא שאני מיוסר, אבל לפני חודשיים אמרתי למיכל שלא הייתי משורר ולא הייתי מיוסר ומיד קיבלתי צחוק מתגלגל בפרצופי. לא יודעת על משורר, אמרה מיכל, אבל מיוסר. אוהו! אתה בכית לנו באמצע שיעור פרשת שבוע! ובכן, שיהיה: מיוסר), כתבתי איזה סיפור ארוך בפייסבוק על הדברים שמעסיקים אותי, ותכף ומיד כתב לי מישהו בתגובה:

"תגיד, יהודה, למה כל הסיפורים שלך עוסקים באהבה או באלוהים או במוות. מה, אין נושאים אחרים בעולם?"

קרא/י עוד «

חופש

פעם מזמן, עוד כשהייתי בצבא, יצאתי עם איזו מישהי מתל אביב ואני עוד הייתי צעיר בכל מה שקשור לנושאי שיחה בדייטים וכאלה ומפה לשם התגלגלה השיחה לזה שהיא קנתה מחשב מק חדש והיא מבסוטית עליו למרות שכל הקיצורים בו שונים ולוקח לה זמן להתרגל והיא הופכת להיות מכורה אליו ואני אמרתי שהקנייה הכי מוצלחת שקניתי השנה היא קרוקס חדשות

וכאילו זר לא יבין אבל זו הייתה השנה ההיא שבה הקרוקס עף בענק ומי שתפס כוננות שבע עשרה יום ברצף והוריד את נעלי הצבא הישנות רק למקלחת גנובות יבין איזו תחושת חופש לחירות ואושר הייתה לי מהקרוקס האלה

ואחרי יומיים הבחורה התקשרה ואמרה שהיא לא יכולה לצאת עם מישהו שיוצא הביתה פעם בשלשה שבועות וסליחה, וכאילו הבנתי אותה אבל לא באמת, וכל החודש ההוא הסתובבתי עם המבט שהיא נעצה בי כשסיפרתי לה על הקרוקס שלי בתור הקנייה המוצלחת של השנה

עברו מאז המון שנים ואפילו את השם שלה שכחתי אבל הקרוקס אותם קרוקס ואני נועל אותם כל בוקר, והשבוע אני במין שבוע מטורף כזה של שיחות ומיילים ודוחות ורישום משתתפים לסדנאות, שזה אחד המחירים של להיות עצמאי אבל לא הייתי מוותר על זה בחיים, ואני רק חושב איך היא לא הבינה שמחשבים משעבדים אותך אבל לחופש אין תחליף


אחד הדברים שאני חוזר עליהם שוב ושוב בסדנאות הכתיבה שלי הוא לשחרר. שחררו את היד הכותבת. שחררו את המוח החושב. שחררו את הפחד, את המחשבה 'מי יקרא אותי ו'למה'. שחררו את התדמית של 'איך צריך לכתוב', 'על מה צריך לכתוב', 'מה נראה טוב ומה לא'. פשוט כתבו. בשביל ליצור צריך חופש. לא חופש סגנוני, לא חופש טכני; חופש אמיתי, החירות להגיד את מה שאתם רוצה להגיד, בצורה שאתם רוצים להגיד.

ואם אתם רוצים סדנאות כתיבה אחרי הפסח, אז היי, אני כאן.