גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי (על הפתיחה של 'הגלגול')

אוהבים לקרוא את קפקא כסופר אימה. לא כסופר בז'אנר האימה, סטייל אדגר אלן פו או סטיבן קינג, אלא כסופר שהאקט הרגשי המרכזי שהוא מעורר הוא אימה: העולם שהוא מתאר מעורר חלחלה, הוא מפחיד. אנחנו מרגישים במצוקה כשאנחנו קוראים את הסיפורים שלו, כמעט חסרי אונים. לא פלא הוא שהנובלה 'הגלגול' נפתחת ככה: בגרזן שמנפץ את הים הקפוא שלנו. כך סתם קם אדם, סוכן־נוסע, בוקר אחד, ומגלה שהפך לשרץ. הו, האימה.

וזה נכון. כלומר, קפקא מבעית. לא מבעית של צמרמורת. מבעית של חוסר אונים. מבעית של אבסורד הקיום האנושי. ולכן כל כך קשה לנו לקרוא אותו כקומי.

הנה, תראו את הפתיחה הזו. הצגתי אותה אתמול לחברי הסדנה המקוונת שלי (עדיין לא נרשמתם? למה, בעצם?). כמו שאמרתי, זו הפתיחה של הגלגול, אתם רואים עד כמה היא פתיחה קומית, בעצם? קצת קשה לראות, אני יודע; שנים של קריאת קפקא הפכו אותו למאיים. קשה לנו לשנות את המסגרת. אבל תנסו. שימו לב. אתם רואים את גרגור סמסא שוכב על הגב ומנענע את הרגליים? אתם רואים את השמיכה שמכסה אותו עומדת ליפול? אתם רואים אותו עצמו, את סמסא עצמו, שנהפך פתאום לשרץ? יש איזה קשר הדוק בין האימה ובין הקומי. משהו בגרוטסקיות הופך אותם לשני הצדדים של אותו המטבע.

אולי נעשה תרגיל אחר. חשבו על הסיפור הזה לא בתוך המסגרת של האבסורד. תחשבו עליו בתור סרט מצויר שאנחנו יודעים שהוא אמור להיות מצחיק. סטייל טום וג'רי. סטייל בוג'ק הורסמן. סטייל איש משפחה. האמת ש'איש משפחה' זו דוגמה קלאסית, כי זה משהו שיכול לקרות שם. אתם רואים את הגרוטסקיות הזו יוצרת פן קומי בסיפור שלכאורה אין בו טיפת קומיות? למשל, 'הטירה' של קפקא בקלות יכול היה להפוך לסיפור של אפרים קישון, אלמלא היה של קפקא. הנרטיביות אותה נרטיביות. רק ההומור פחות מודגש.

אני חושב שזה מה שהופך את קפקא לסופר יהודי. כלומר, בלשד עצמותיו. זה הומור יהודי, אם אפשר לכנות אותו ככה. קשה לזהות אותו מפני שאנחנו רגילים שהומור מתפקד בתור בידור, לא כהנכחת הקושי: אנחנו הולכים לסטנדאפ כדי לבלות או להתפרק. אנחנו רואים סדרות מצחיקות כדי לנוח מעמל היום שלנו. אבל ההומור הזה הוא לא הומור של פורקן, אלא הומור של העמסה, או של הנכחת המתח. זה סוג ההומור שבו הבריון השכונתי מאיים על הגיבור שלנו ואז אומר 'אה, סתם צחקתי', ואנחנו יודעים שהוא לא סתם צחק. אנחנו מבועתים, אבל מחייכים, מפני שמה כבר נותר לנו לעשות.

(ואם עדיין לא נרשמתם לסדנה המקוונת שלי, זה כדאי ושווה. ההרשמה כאן:
https://yehuda.ravpage.co.il/online)

הילד שנשאר בחיים (על הפתיחה של הארי פוטר)

בשבוע שעבר, במפגש הראשון של הסדנה המקוונת דיברתי על אחת הפתיחות האהובות עלי בעולם, הפתיחה של הילד שנשאר בחיים, הידוע גם בכינויו הארי פוטר. אני אוהב את הפתיחה הזו מהמון כיוונים שונים (למשל, שהיא מנקודת המבט של הדוד ורנון, והיא מעוררת מתח וסקרנות וציפייה), אבל בעיקר בעיקר אני אוהב את ה'תודה ששאלתם' הזה, שהוא יופי גדול.

ולמה אני אוהב אותו, כי תעצרו רגע. תשאלו את עצמכם: מי אומר את ה'תודה ששאלתם' הזה? על פניו זה משפט של הדרסלים, שנדרשים לדווח על היותם נורמלים בהחלט, ואחרי שהם מדווחים (מי לעזאזל נדרש לדווח דבר כזה?), הם אומרים 'תודה ששאלתם' מתוך נימוס. וזה נכון, ברובד האחד, זה משפט מנומס של הדרסלים. אבל למי הם אומרים אותו? מי זה ה'שאלתם' הזה?

אז זהו, שזה אנחנו. כלומר, הקוראים. וברגע הזה קורה משהו מאוד יפה, שבו זה לא הדרסלים שאומרים 'תודה ששאלתם' אלא ג'יי קיי רולינג מתרווחת על מושבה ופונה אל הקוראים ואומרת או, תודה ששאלתם, באמת, חשבתי שכבר לעולם לא תשאלו. סוף סוף יש לי את ההזדמנות לספר לכם את הסיפור המגניב הזה שאני שומרת בבטן כבר המון המון זמן. ה'תודה ששאלתם' זו פניה מהכותבת (המספרת) אל הקורא, וככזו היא עושה צעד ראשון חשוב במערכת היחסים שבין כותבת וקורא: היא מבססת אמון.

וזה מוזר, האמון הזה. כי הוא לא אמון מהסוג של 'היא הולכת להגיד לי את האמת' כמו שאנחנו מצפים ממערכות יחסים אמיתיות. זה אמון מהסוג של 'אני בידיים טובות' ושל 'יהיה מעניין' ובעיקר 'יש פה מישהי אמיתית מאחורי הסיפור הזה, והיא לא סתם מורחת לי את הזמן. באמת יש לה מה להגיד לי'. וכפתיחה למערכת יחסים – זו פתיחה מושלמת.

 

(רוצים להצטרף גם? זה כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online)

איך ליצור בידול בין תמונות דומות בדף העסקי

"שלום יהודה, משמח מאוד לראות שאתה מעלה שאלות ותשובות! אשמח לשמוע תשובה גם לשאלה שלי:

אני מעצבת פנים וככזו יש לי הרבה מאוד תמונות של דירות שעיצבתי. אני מבינה שכדאי להעלות את זה לפייסבוק או לאינסטגרם כדי להראות את העבודה והאיכות שלה וגם כדי לשדר פעילות. הבעיה היא שחלק ניכר מהדירות הן דירות נופש, ולכן הן מעוצבות באופן יחסית דומה. קודם כל, האם זה בעיה לחזור על תכנים? ושנית, זה לא משעמם להעלות תמונות דומות שוב ושוב?

חגית"

היי חגית, בוקר טוב.

קודם כל משמח גם אותי. איזה כיף ששלחת לי שאלה! ועוד שאלה מעולה, בנוסף לכל. הבעיה שלך היא בעיה שמשותפת לא רק למעצבות פנים (ולמעשה, רוב מעצבות הפנים מעצבות חללים שונים ויש להן הרבה מאוד חומר ייחודי שלא חוזר על עצמו), אלא גם לכל עסק שעושה את אותה העבודה (או עבודה דומה מאוד) שוב ושוב – החל מבוני אתרים וכלה בעסקים עם מוצר אחד (כמו בוני גיטרות או מייבאות מנשאים לתינוקות). זה נכון שאפשר לגוון בפרסום, אבל בסוף – כל מה שקשור למוצר, יצא יחסית זהה. כן, זה קצת משעמם. מה עושים?

אני אתחיל בזה שלא תמיד מה שנראה לנו בעיה הוא אכן בעיה. קחי בחשבון שבניגוד אלייך, הלקוחות שלך לא מקבלים אותך נון־סטופ לווריד. הן גוללות את הפיד, מגיעות לפוסט שלך, אם זה מוצא חן הן נהנות, אם לא הן ממשיכות הלאה. הרבה פעמים הן יגיבו או יתעניינו לאו דווקא בגלל התמונה של המוצר כמו בגלל הזיקה הרגשית שלהן אלייך, דברים שאפשר לעשות באמצעות שיתופים מהחיים שלך, תיעוד של תהליך העבודה, אפילו מחשבות כלליות על עיצוב פנים (נניח כמו כאן:נעליים וקומקום – מחשבות על עיצוב, על החיים ועל דברים יפים) כל מיני דברים כאלה. ברור שלא כל העמוד שלך צריך להיות תמונות של דירות שעיצבת. בקיצור, זו לא בעיה כזו גדולה.

ובכל זאת, לקוחה חדשה תראה את העמוד שלך, תחפש תיק עבודות ותגיד 'היי, הכל אותו הדבר', לקוח אחר יחפש ויגיד 'אה, היא וואן טריק פוני'. אז כן צריך לפתור את זה איכשהו.

הפתרון שאני מכיר הוא כפול: 
א. להתמקד בפרטים ולייצר שוני. 
ב. להשתמש בסיפורים.

הפתרון של הסיפורים הוא לא שלי. מעצבת פנים מבריקה ששכחתי את שמה (מוזמנת לפנות ואתייג אותה) סיפרה שכשהיא ניסתה לתת אישיות לדירות, היא כתבה מי התארח בהן לאחרונה, או מה מביא את האורחים להתארח שם, ואפילו סיפורים ארוכים יותר כמו רגעים רומנטיים אחרי חודשים עמוסים וכמו טיול שהובטח לפני חמש שנים. הסיפורים היו כמו סיפורים, כלומר עם דמויות ושמות ובדיחות קטנות, וזה יוצר אישיות אחרת לכל דירה ומבדל אותה מהדירה האחרת. זוג יעדיף חדר שקט, הורים יעדיפו גישה למרחב משחקים; בקיצור, התמונות של הדירות די דומות, אבל הן לא נקראות דומה, בגלל הסיפורים שעוטפים אותן.

הבעיה היא שגם סיפורים מתחילים לחזור על עצמם באיזשהו שלב. והפתרון לזה הוא לא לנסות לתפוס את התמונה כולה, או ליצור תמונת פינטרסט, אלא להתמקד בפרטים ולספר גם עליהם סיפור. אם יש אגרטל שמזכיר לך את סבתא שאהבה לשים באגרטל שלה את המטאטא, צלמי רק את האגרטל וספרי על סבתא. תתמקדי בפרטים הקטנים והאישיים שהופכים את הדירה הזו לשונה. ככה, למרות שכל הדירות מעוצבות דומה באופן כללי, הפרטים יודגשו ויתנו את התחושה שאת לא מעצבת של סגנון אחד.

בהצלחה,
יהודה.

__________

(יש גם לכם שאלות שקשורות לכתיבה או לכתיבת תוכן? שלחו לי בפרטי ואענה עליהן כאן!

רוצים שאעזור לכם לנהל את הדף העסקי או את הבלוג? דברו איתי 

איך לכתוב סיפורי לקוחות כשחתומים על חסיון

"היי יהודה, אני עורכת דין שעוסקת בעיקר בענייני גירושין ויש לי עסק קטן עם דף פייסבוק פעיל. רציתי לשאול – בקורס השיווק בפייסבוק שלקחתי אמרו לי שאם אין לי מה לכתוב, לכתוב סיפורי לקוחות, כי כאלה יש תמיד והרבה (הלוואי). הבעיה היא שאני כמובן חתומה על חסיון, וגם אם אשנה או אסתיר פרטים מזהים כמו שראיתי הרבה עורכי דין אחרים עושים, זה עדיין מרגיש לי לא אתי ולא נעים, הרי הלקוחות יודעים שהדמויות זה הם. מה עושים? במה למלא את דף הפייסבוק שלי?

רינה"

היי רינה, מה העניינים?
תראי, מי שהמליץ לך להשתמש בסיפורי לקוחות צודק, בגדול. זה תוכן זמין, דינמי, מעניין במידה רבה, יש בו סיפור, הוא לא דורש שתשתמשי בשפה משפטית ובעיקר הוא מראה הצלחות. במקביל, אני מזדהה עם תחושת האי הנוחות שיש לך כשעו"דים אחרים מפרסמים סיפורים שלהם – אם הייתי לקוח והיו משתפים את הסיפור שלי, הייתי מרגיש לא נעים. 

בקיצור, אחלה שאלה שבעולם. היא נכונה גם לעובדות סוציאליות, לעורכי דין מתחומים אחרים, לפסיכולוגיות ולכל מי שמתעסק בצדדים האינטימיים ובמערכות היחסים האישיות של אנשים. שאלה טובה מאוד.

הפתרון, אני חושב, הוא שעות הפנאי שלך. מה את עושה בשעות הפנאי שלך? קוראת ספרים? רואה סרטים? לופים של סדרות? קוראת עיתונים? גולשת בפייסבוק? בקיצור, לא משנה מה את עושה, סביר להניח שיהיו סיפורים של גירושין או סכסוכים משפחתיים בתוכן שאת קוראת. תמיד יש. קחי את המקרים האלה, שאת רואה או קוראת עליהם, ונתחי אותם מזווית משפטית. אפשר לעשות את זה גם למקרים בחדשות, למרות שהייתי נזהר עם זה יותר.

ככה תרוויחי ארבעה דברים: 
קודם כל, תוכן לדף, והרבה. 
שנית, אף לקוח לא יחשוב שאת מדברת עליו – הרי את מדברת על המקרה הספרותי. 
שלישית, תתני ערך לקוראים שלך ותפגיני מקצועיות. 
ורביעית, תגיעי לקהל יעד חדש, שלא מתעניינים בכלל בעריכת דין או במשפטים, אבל בהחלט מתעניינים בספר שאת קוראת או בסדרה שאת צופה בה. כולם צריכים עורכי דין מתישהו, אם לא בשבילם אז בשביל מישהו בסביבתם, ובשביל שהם יגיעו אלייך אז – את צריכה להתחיל לפתח איתם קשר עכשיו.
.
תצליחי!

( יש גם לכם שאלות שקשורות לכתיבה או לכתיבת תוכן? שלחו לי בפרטי ואענה עליהן כאן!

רוצים שאעזור לכם לנהל את הדף העסקי או את הבלוג? דברו איתי)

שאלות ותשובות על הסדנה המקוונת

שאלות ותשובות על הסדנה המקוונת, מאת איש ששתה הרבה יותר מדי קפה ולא מצליח לשנו"צ.

– מה זה סדנה מקוונת?
זו סדנת כתיבה לאנשים ונשים שלא יכולים (או יכולות) להשתתף בסדנה ממשית, או כי אין להם כסף, או כי אין להם זמן, או כי הם לא אוהבים לכתוב, או כי הן גרות בשבדיה.

היא מתרחשת בשידור חי, וירטואלי, פעם בשבוע, וכוללת קריאה משותפת של יצירות ספרות (את חלקן – סיפורים ארוכים או ספרים – תקבלו ותקראו לפני המפגש) ולימוד, שיחה ותרגילים וקבוצה לדיונים ולפרסם בה ולקבל משוב.

– מה הקטע של סדנת כתיבה לאנשים שלא אוהבים לכתוב?
טוב, לא חייבים לכתוב, כן? בגלל המבנה שלה, הסדנה תעבוד גם לאנשים שסתם מחפשים שיעור ספרות או משהו עם קצת רוח בחיים. אבל כדאי לכתוב, זה עושה טוב לנפש.

– כמה זמן כל מפגש?
אין זמן קבוע. התכנון הוא בין חצי שעה לשעה. אולי זה יהיה יותר. תלוי בכם, בעצם.

– כמה זמן הסדנה?
כמה שבא לך.

– נו, ברצינות.
ברצינות. היא בנויה כמו מנוי לעיתון. אפשר להצטרף בכל שלב ולפרוש בכל שלב. מבוססת על תשלום חודשי שאפשר להפסיק בכל רגע שבא לך.

– אז למה להירשם עכשיו?
כי היא במחיר השקה שווה במיוחד.

– כמה היא עולה?
95 שקלים. כולל מע"מ. מחיר השקה. בזמן הקרוב המחיר יעלה למחיר הקבוע.

– מה ההבדל בינה ובין סדנה אמיתית?
המשוב, הקבוצה, הדיונים, ובעיקר הדרך. לסדנה אמיתית יש נקודת סיום ששונה מנקודת הפתיחה. היא בנויה ככה שעוברים בה תהליך. לסדנה המקוונת אין את היומרה הזו.

– מתי מתחילים? 
מחר.

– אפשר להצטרף בהמשך?
כן, אבל המחיר יעלה מתישהו.

– אם אני קומונרית ולא פנויה בשלישי בערב, מה עושים?
הכל מוקלט, מתועד, ונשלח אלייך עם סיום המפגש.

– נרשמו לסדנה הזו כבר אנשים?
כן. לא מעט, אפילו. יש איזו התרגשות סביבה, אז זה נחמד.

– מה יהיה עם הקפה?
אני אשלח מתכון סודי לקפה שאפשר להכין בבית. ספויילר: קחו קפה שחור, תוסיפו מים רותחים. לרוויה.

– יהיה כיף?
מאוד.

– איפה נרשמים?
כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online

– יש לי עוד שאלה חשובה ממש שלא ענית לה עדיין!
מוזמנת או מוזמן לשאול בתגובות.

סדנאות חדשות לכבוד האביב (כולל אחת מקוונת!)

איזה כיףףףףףףףףףףףףף לפתוח את ההרשמה לסדנאות הקיץ!

אבל מה, תקשיבו, יש המון פרוייקטים חדשים ודברים מעניינים אז בסך הכל יש רק שתי סדנאות ממשיות בסבב הזה. כלומר 25 מקומות. שלושים מקסימום. זה הכל.

ההרשמה המוקדמת תסתיים בסוף השבוע הזה, ואיתה הנחה של 150 שקלים. אם אתם סטודנטים או חיילות, מדרשיסטיות או בני שירות – הרווחתם, יש לכן כפל הנחות! דברו איתי לפרטים.

זה הכל. הנה קישור להרשמה. הסבב הבא יתקיים רק אחרי חגי תשרי (בקיץ יש סדנאות ממוקדות וימי עיון). דוגרי, חבל לפספס. יאללה, תייגו חברה טובה שתבוא איתכן, ובואו.

https://yehuda.ravpage.co.il/registration

 

ואני שמח להכריז על הסדנה המקוונת החדשה והזולה שלי, שהיא מהממת ממש ואפשר לקרוא עליה עוד המון כאן:

https://yehuda.ravpage.co.il/online

(אלה שני לינקים שונים :))

 

יאללה נתראה

יהודה

פרוייקט פיקסאר 17# – בזבוז

שוב אנחנו בכללי הסטוריטלינג של פיקסאר, וזה אחד מהכללים האלה שהם, בעצם, כללים לחיים טובים יותר במסווה של עצות לכותבים. זו גם עצה לכותבים. בתור עצה לכותבים זו עצה שצריך לקחת בעירבון מוגבל, בעוד שבתור עצה לחיים – לא יודע, אין לי מושג מה זה אומר 'באיזשהו שלב זה יחזור להיות שימושי'. האם משהו יפתיע אותי בגיל שבעים ושש? יכול להיות. פתאום יופיע פרוייקט עסקי שהתחלתי בגיל עשרים ושלש ויגיד 'היי, אני כאן עכשיו, תאהב אותי'? יכול להיות. אבל נו, מה אני יודע.

בכל אופן, מה שרציתי להגיד הוא לגבי כתיבה: המחשבה כאילו אם שום דבר לא עובד מה שצריך לעשות הוא להרפות ולהמשיך הלאה היא נכונה כקונספט של יצירה (כפועל), ושגויה לחלוטין כקונספט של יצירה (כשם עצם). אני מתכווון לזה שבתהליך היצירה יש המון רגעים שבהם, אם קו העלילה הזה לא עובד, הדבר הנכון הוא להרפות ולנסות ללכת בכיוון אחר. אם זה לא נובע, כנראה שזה לא זה. זה לא הזמן הנכון או ההקשר הנכון. יכול להיות.

אבל די ברור שאם תגידו לעצמכם 'זה יחזור להיות שימושי בהמשך' תקבלו כל מיני דברים כמו קוי העלילה של האמא של החבר של עקיבא ב'שטיסל', שלא לדבר על כל קוי העלילה שהתחילו ב'בנות' ולנה דנהאם שכחה שהם שם. או, גרוע יותר, תשתמשו בהם בסוף במין מחשבה כאילו אם הם שם הם אמורים להיות שם. שטויות. תעזבו את קו העלילה הזה ואל תחזרו אליו לעולם. יש עבודה שהיא לשווא, תכירו בזה.

זו האמת. כבר כתבתי המון על זה שהעצות של פיקסאר גורמות לנו להרגיש טוב עם עצמנו אבל לא בהכרח נכונות, וזה אחד המקרים. תקשיבו רגע, יש עבודה שהיא לשווא. המון עבודה היא לשווא. היא לא באמת לשווא, כן? יש לה משמעות. היא חיפוש. היא התפתחות. היא ניסוי וטעייה. אבל אין שום דבר לעשות עם המילים האלה אחר כך חוץ מלכדרר אותן ולזרוק לסל הניירות. תאמינו לי, מחקתי 40,000 מילים מהספר שלי, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לו.

המחיר הגדול של העצמאיים

זו שעת צהריים ואני רוצה להגיד לכם שהמחיר הגדול של העצמאים, לפחות מסוג מסוים שהולך ונהיה נפוץ יותר ויותר, הוא לא המילואים ולא שאין ימי מחלה או חופשה ולא המיסים ולא כלום. המחיר הגדול הוא הבדידות. שעות מול המחשב. לשבת, לכתוב, לעבור על כל מערכות הדיוור הקיימות במשק, לקום למטבח, לשתות תה, לחזור. להתיישב למחשב. בדידות מהסוג הכי מוזר שיש בעולם. לא בקטע שאין עם מי לדבר לעומק או לחלוק את החיים. בדידות סתם, בדידות מפגרת: אין למי להראות בדיחות ששלחו לך בוואטסאפ. אין למי להפריע עם מוזיקה משנות השישים. אין איזה אדם שאתם סובלים במידה סבירה שאפשר לראות אותו במטבחון ולהגיד לו 'היי, מה העניינים. מנקים, אה? פסח'. לא, איזה. במקום זה אני מחליף בדיחות עם נציגי שירות לקוחות ומתקשר לרואה החשבון שלי כדי לדבר איתו על פוליטיקה. ואני לא סובל לדבר על פוליטיקה, רק שתבינו.

בבלוג של ליאור פרנקל מישהי כתבה לפני כמה ימים על 'המחיר הגדול שבלהיות עצמאי שאף אחד לא מדבר עליו' וזה נכון, אף אחד לא מדבר עליו כי אין לו עם מי. כלומר יש לו. בטח שיש. הוא קובע לקפה עם חבר בעזריאלי ומספר הכל. אבל למי יש כח לקפה עכשיו, בחייך. זה לא מה שצריך. קפה אפשר תמיד, אפילו שעתיים לשבת לקפה באמצע יום עבודה. אבל זה לא זה. מה שצריך הוא איזה קול אנושי שיגיד 'אה גזבר, מה קורה, תגיד, הכנת כבר קובץ?' ומישהו אחר, גזבר, נניח, שיגיד 'שטויות אחי, יהיה מוכן עד סוף היום' וזהו, בעצם. משהו שהוא לא בוס ולא לקוח ולא בת זוג (מושלמת, כפרה עליה) אלא סתם, חבר סתמי לעבודה שישכח ביום שתעזוב את העבודה. אנשים שיהוו את רעש הרקע של החיים בזמן שאנחנו חולפים על פניהם, זה הכל.

תקשורת

א.
למעט טקסטים אקדמיים (שזה דיון ששווה לדון בו בתגובות), טקסטים הם תקשורת. כלומר, למרות שאנחנו מתייחסים לספר בתור אובייקט שעומד בפני עצמו, ספר הוא כמו הרצאה שמישהו כרך והניח במדף, הרצאה עם אפקט השהייה – היא תתחיל לפעול רק כשנתחיל לקרוא אותה. אבל היא הרצאה. כלומר יש אדם בצד אחד, שמכוון את הדברים שלו לצד השני ומנסה להגיד לו משהו.

זה נכון לגבי כל טקסט; ספרים, מסות, טורי דעה בעיתונים, ביקורות ספרים, סיפורים, שירים, וגם, איך לא, פוסטים בפייסבוק ובבלוג. למעשה, פוסטים בפייסבוק וברשתות חברתיות בכלל, מטבעם של רשתות חברתיות, הם הדבר הכי קרוב לתקשורת מילולית. אלא מה, כשאנחנו כותבים, אנחנו נוטים לשכוח שיש קוראים מאחורה. נקודת היעד שלנו היא הטקסט המושלם, ולא התקשורת המושלמת. וזה מובן, כי את הטקסט אנחנו רואים ואת הקוראים לא, אבל זו טעות.

ב.
אחד הדברים שנובעים מההבנה הזו היא הצורך בתקשורת עם לקוחות, או עם קוראים. כלומר תהליך שהופך את התקשורת החד כיוונית לתקשורת דו כיוונית, כלומר לשיחה. מה ההבדל? בערך כמו ההבדל בין הרצאה בכיתה של 300 איש ובין הרצאה ל10 אנשים; אינטימיות, קרבה, קשר, שמתורגם בסוף לרכישה (למשל).

כמו כל קשר בין בני אדם, גם קשר בין עסק ללקוחות מבוסס על אמון. מובן שיש עסקים שאנחנו מאמינים להם יותר (עסקים קטנים, של בן אדם אחד, לרוב אמינים יותר מתאגידים, בדיוק מהסיבה הזו), אבל גם לעסקים שאנחנו חושדים בהם מלכתחילה – אם אנחנו לא נאמין להם (לפרסום, לשירות הלקוחות, להמלצות) – אנחנו לא נקנה או נלך אליהם. כלומר נחשוד בהם מלכתחילה. זה כל כך חשוב עד שנחמדות, למשל, פחות חשובה מאמון. אנחנו מעדיפים עסקים 'קשוחים' שאנחנו יכולים לסמוך עליהם על פני עסקים 'נחמדים' שאנחנו חושדים בהם.

ג.
מה שזה אומר על פוסטים של האחד באפריל הוא שהרבה פעמים אנחנו רואים בדיחה טובה, אבל לא תקשורת טובה. בשביל לעבוד, צריך להיות ברור שזו בדיחה. טובה, אבל בדיחה. אנחנו צוחקים *עם* הלקוח, לא *על* הלקוח. אם מותחים, לא מותחים אותו. כלומר – זה לא חייב להיות מזוהה כמתיחה, מספיק לנו רגע ההיסוס, תחושת ה'רגע, זה אמיתי? אולי הוא עובד עלי בגלל האחד באפריל?' כדי לשמר אמון. אם הלקוח לוקח אותנו ברצינות, ואז מגלה שזו מתיחה, הוא נפגע, האמון נשבר, ולשקם אותו מחדש זה חתיכת תהליך.

(חוצמיזה שאני תמיד מעדיף ערך משמעותי יותר על פני רק הומור, שנותן רגע של חיוך – ומעבר הלאה).

בהצלחה 

_________
(בעקבות ביטול, נשאר מקום אחרון בקורס המקוון שלי, 'יסודות הטקסט', שמתחיל מחר. גם דברים כאלה ילמדו שם. אם זה מעניין אתכם, כנסו לכאן).

מה עומד לקרות בקורס המקוון 'יסודות הטקסט'?

(אם אתם מחפשים את דף הרכישה, הוא כאן)

בואו נתחיל מההתחלה

למדתם לכתוב בכיתה א'. או בגן חובה. או לפני, אם יצא ככה, או אחרי, אם יצא אחרת. בכל אופן, חיברתם אות לאות וזה יצר מילה, והמילה יצרה משפט, ואתם יודעים לכתוב בלי שגיאות כתיב (הלוואי), אבל עדיין משהו חסר. כלומר, בידע. אתם יודעים לכתוב בתבנית של מכתב, אבל לא יודעים למה תבנית של מכתב נראית ככה, ומה קורה אם משנים את הסדר של הפסקאות, ואיך בכלל יוצרים חלוקה לפסקאות. ואולי גם את זה אתם לא יודעים, רק יודעים שאתם רוצים לכתוב טוב יותר, אבל אין לכם מושג איך משפרים את הכתיבה שלכם. לא את היצירתיות, לא את הסיפורים, רק את הכתיבה.

יסודות הטקסט

האמת היא שלכתיבת טקסט יש היגיון פנימי. האמת היא שכמו שלציור יש תיאוריות של קומפוזיציה, של צבעים ושל טקסטורות, וכמו שלמוזיקה יש תיאוריה, ככה גם לטקסטים יש תיאוריה. היא די ארוכה ודי מסובכת ומורכבת, אבל העקרונות שלה הם יחסית פשוטים, אינטואיטיביים ובעיקר יעילים. כשמבינים מה אנחנו עושים בכתיבה, אפשר ליישם את זה על כל טקסט בעולם: על סיפורים, על פוסטים, על מאמרים אקדמיים, על רשומות בבלוג, על טורים בעיתון ועל ברושור של מוצרים. זה עובד תמיד (חוץ, אולי, מבשירה, אבל זה בסוגריים), כי זה לא התוכן, זו הצורה.

קורס מקוון

התעסקתי בנושא הזה המון: לימדתי תיכוניסטים איך לכתוב מאמרים, עזרתי לסטודנטים, ייעצתי לעסקים שפרסמו את עצמם בפייסבוק, כתבתי ברושורים ליזמיות והעברתי קורסים בנושא למגוון רחב של אנשים. בניסיון להנגיש את הידע הזה, צמצמתי את העקרונות לארבעה שיעורים בסיסיים. זה לא כל התיאוריה, אבל זה בהחלט הבסיס שלה.

אני אעביר את השיעורים האלה בשידור מקוון, והשיעורים יוקלטו כך שתוכלו לשמוע אותם אחר כך, בכל זמן או שעה שתתאים. חוץ מהשיעורים, תהיה קבוצת פייסבוק יעילה שתלווה את הקורס ואת התרגילים, תוסיף טיפים ותאפשר שאילת שאלות, כדי להפיק מכל הקורס הזה את המרב. הקבוצה הזו היא אחד הדברים החשובים בקורס, ואני ממליץ להירשם גם אם השעה לא מתאימה לכם בול – תקשיבו באיזו שעה שנוחה לכם. הקבוצה המלווה היא משהו שלא יחזור בקרוב.

על מה תדבר?

ארבעה מפגשים, אמרנו.

המפגש הראשון יתן בסיס, יסביר מה זה טקסט, על ההבדל בין תודעת כותב ותודעת קורא, ועל החיבור ביניהם.

המפגש השני יעסוק במילה המסתורית 'ערך' ומה זה בכלל. יסביר למה טקסטים שיווקיים מסויימים עושים לנו תחושה רעה בבטן, איך יוצרים ערך לקורא, איך דואגים שהטקסט יתפתח ויעניין, ומה הוא 'חוק הוספת הערך' החשוב לכל כותב, כולל כותבי שירה.

המפגש השלישי יעסוק במיקוד. נדבר על נושא ועל נשוא, על פעלים ותארים, על היכולת להגדיר על מה אנחנו מדברים ואיך המיקוד והספציפיות נוגעים בכל נקודה בטקסט, כולל שמו של בעל המכולת שמכר לכם מסטיק אתמול.

המפגש הרביעי יעסוק במה שגורם לטקסט להישמע טוב יותר. נדבר על סדר, תבניות ולכידות. על חוק הכפל וחוק השליש. איך יוצרים מקצב. איך אמורה להיראות פסקה טובה, ולמה כל הכותבים השיווקיים כותבים שלש מילים בשורה.

זהו. זה לא כל התיאוריה, כאמור, אבל זה בהחלט הרבה.

האם אני אדע לכתוב טוב מיד אחר כך?

לא יודע. זה לא תלוי בי. כמו נגינה וציור – כמו כל מיומנות, למעשה – לא מספיק להבין, צריך לתרגל. אבל כן, אני מבטיח, אם תתרגלו את העקרונות האלה, הכתיבה שלכם תשתפר באופן משמעותי.

חשוב לי להגיד שזה קורס, לא סדנה: המטרה היא לא ליצור חוויה, אלא להעביר כמה שיותר ידע בכמה שפחות זמן.אני אתן תרגילים פה ושם וגם נתרגל ביחד תרגילים קטנים. אבל עיקר התרגול הוא באחריות שלכם או שלכן.

על אותו העיקרון, הקורס לא מתאים למי שרק מתגעגע לכתיבה ורוצה לעשות 'משהו', כל דבר. כלומר, הוא מתאים, כי הוא עוסק בכתיבה, אבל בשביל זה עדיף להצטרף לסדנה ממשית, עם קבוצה אמיתית ועם תרגילים אישים. הקורס, כאמור, מיועד להעביר ידע על כתיבה. בהתאמה, הוא יהיה דחוס ומלא בתוכן אמיתי. יכול להיות שזה יהיה אפילו קצת דחוס מדי – אל תחששו, תוכלו לחזור על הקורס תמיד.

למה לי להירשם עכשיו?

קודם כל, בגלל שזו הפעם הראשונה של הקורס הזה בצורה מקוונת, אני נותן הנחה של 270 שקלים – קצת יותר משליש מחיר. ההנחה הזו לא תחזור. תוכלו, כמובן, לרכוש את הקורס בצורה מקוונת בהמשך, אבל הניסיון מראה שחלק משמעותי מהקורס הוא הקבוצה, ההמשכיות והשיחה בין שיעור לשיעור. זה מאוד עוזר להתחיל ולסיים, להבין מה לא הבנתי ומה כן, וכמובן – לקבל משוב קבוצתי. שווה, תאמינו לי.

איך נרשמים?

כאן.

עוד שאלות? כתבו לי בתגובות או בפרטי, אני אשמח לענות.

יהודה