כמה הערות על המלט, נסיך דנמרק

א.
לפני חצי שנה בערך חבר סיפר לי שהוא וזוגתו מתלבטים אם להביא עכשיו ילדים, ודנו בנושא על קפה בחצר שלנו והוא הציג צדדים לכאן ולכאן. אחרי שהוא הלך אמרתי למרב שבעוד כמה חודשים הוא יבוא לספר לי שהם בהיריון. לא מזמן החבר הזה הופיע אצלנו, ישב לקפה ובא לעדכן משהו. זוגתך בהיריון, אמרתי. נכון! הוא אמר. איך ידעת?
אמרתי לו שמי שבאמת מתלבט, לא מתלבט. זה ניסוח קצת עקום, אבל במובנים רבים, עצם הצבת ההתלבטות משמעה 'החלטתי אבל אני מפחד אולי זה לא הזמן המתאים', ובמקרה כזה, קצת זמן והפחד נעלם.
אפשר לקרוא ככה את המונולוג המפורסם בהיסטוריה; 'להיות או לא להיות'. אפשר לומר שהמלט מתלבט, ובסופו של המחזה מכריע והולך בעיניים פקוחות לדו קרב שהוא לא ישוב ממנו. זו לא הקריאה היחידה האפשרית, כמובן. המונולוג הזה יכול להיות קריאה לספיגה של חיצי הגורל האכזר, לא לשים להם קץ. והמלט עצמו משתנה לאורך המחזה. אבל אולי, ככה אני תוהה, אולי בעצם הצבת המונולוג הזה במערכה השלישית, כבר שם המלט מתנבא על סופו.
ב.
לימדתי היום ברוח צעירה את המלט, וניסיתי להניח לתלמידים שלי את האצבע על הדבר שהופך את המחזה הזה לכזו קלאסיקה. צריך להודות בכנות שאנחנו כבר בשלב שבו המלט הוא כמו המונה ליזה, כלומר המחזה מקבל הדהוד תרבותי שנובע מההדהוד הקודם. ולמרות זאת, אמרתי, מה כל כך מוצלח במחזה הזה מכל מחזות שייקספיר?
האמת היא שכמחזה הוא לא מושלם. יש בו עלילת משנה שלא שזורה כמו שצריך (במחילה מכבוד), יש כמה עריכות משנה שהשאירו שורות מיותרות במחזה (נניח, הפנטומימה בפרולוג למחזה שלא משפיעה על קלאודיוס), דמויות המשנה לא אחידות, ועוד ועוד. אבל המלט, כשמו כן הוא, קם ונופל על הדמות הראשית. המלט.
העניין הוא שאנחנו לא מסוגלים להסביר את המלט עד הסוף. אם בוערת בו הנקמה, למה הוא הססן? למה הוא לא הורג את קלאודיוס כשהוא יכול? אם הוא לא משוגע אלא רק עושה את עצמו, למה נגלית רק אליו הרוח (במערכה הרביעית)? אם הוא בדיכאון, למה הוא כל כך פעיל? ולמה בעצם הוא הולך בסוף לדו קרב הזה?
ג.
כמעט כל תיאוריה פסיכולוגית 'אחידה' יוצרת איזו לקונה, אבל שייקספיר הצליח ליצור דמות שהתנועה הפסיכולוגית שלה – מאבל לכעס, מכעס לדיכאון, מדיכאון לנקמה, מנקמה לקריסה נפשית, לאבל מחודש וליאוש מתוך השלמה – מורכבת מלפחות שלש או ארבע סיבות שונות הסותרות זו את זה.
אם מנסים להעמיד את הדמות על סיבה אחת, סופה להיכשל, ולכן אנחנו כל כך מתקשים להסביר אותו, אבל בהחלט מסוגלים להבין אותו, להזדהות איתו, להיחרד כשהוא עושה את הטעות הגדולה שלו (ההריגה בשוגג של פולוניוס), ולהבין אותו כשהוא מבין שמכאן אפשר רק למות.
ד.
במובן מסוים, אבא שלו חי רק באמצעות הצורך לנקום אותו. אם הוא ינקם, הסיפור יסתיים, ואבא שלו ישכח. זה לא רק סיפור על נקמה. הנקמה היא כסות לאבל, והאבל – כסות לזיכרון. המלט כועס על אמא שלו בגלל ששכחה, לא בגלל שבגדה (הוא לא יודע את זה עדיין), והופעתו של האב כרוח רפאים היא לא רק הופעה ממשית על הבמה, אלא גם הופעה של אב בנפשו של בן, אב שאומר 'סימבה, שכחת אותי'. המאבק הפנימי של המלט הוא לא רק מאבק בין האבל ובין הרצון לעשות, אלא גם מאבק בין להישאר בעבר ובין להמשיך הלאה, והיא מולידה בתורה דיכאון (אם נישאר בעבר) או שכחה (אם נמשיך).
ה.
הסיפור הופך טרגדיה ברגע ההריגה בשוגג של פולוניוס. כלומר זה הרגע שבו הסיפור קורס. כשסוף סוף המלט עושה משהו, הוא שוגה. זה מסביר אחורה, על ההיסוס שלו. הייתה לו סיבה להסס אם לעשות משהו או לא.
מהרגע הזה, המלט הופך להיות תאום לאופליה, אהובתו הנבגדת. הוא הולך איתה יד ביד עם היתמות – השבר – השיגעון – ההתאבדות. שניהם יתומים, שניהם אבלים, שניהם משתגעים (בהתחלה המלט מתחזה, אחר כך – מי יודע? אולי הוא באמת מתפרק רגשית), ושניהם הולכים אל מותם. שייקספיר בונה יפה את ההקבלה להתאבדות הזו בדיון של שני הקברנים הליצנים בתחילת המערכה החמישית. פתאום יש לאופליה ולו גורל משותף.
אבל זה יותר מזה, כי ברגע ההריגה בשוגג, המלט הופך להיות לאופליה וללארטס מה שדודו הבוגד, קלאודיוס, לו. הוא הופך להיות רוצח, אשם, והאשמה הזו מפרקת את המגננות המתוחכמות, ה'משחקיות' שהוא בנה לעצמו בכל שלש המערכות הראשונות, ומובילות אותו לאיזה סכסוך נפשי שאי אפשר לברוח ממנו, אפילו לא לאנגליה. והוא חייב לברוח, לחזור, לשלוח מכתב, וללכת בעיניים פקוחות אל דו הקרב ממנו לא יצא חי.
ו.
הרולד בלום כתב שהמלט הוא הייצוג המושלם לנפש האנושית המודרנית. זו שאי אפשר לסכום במילים, ובכל זאת היא מובנת. זו שמסוגלת להתבונן בעצמה וליזום שינוי, ולא רק להתבונן בדיעבד ולקלוט את השינוי. המלט מודע לעצמו, והמודעות העצמית הזו, שבהתחלה גורמת לו לשחק את המשוגע וליזום מזימות ולשכנע שחקנים להציג את הירצחו של המלך מול הרוצח עצמו – היא זו שמובילה אותו בסוף להכרה באהבתו את אופליה, לצער על אבדנה, ולבסוף לרגע בו הוא רואה במוות את הלוחמה המושלמת כנגד הגורל המתאכזר. הוא צועד לעברו בעיניים פקוחות, מתוך ידיעה שבכל מקרה סוף אדם למות, והמוות שלו אינו אבדן, עבורו, אלא הדבר שצריך לקרות, ושבמובנים מסויימים, מה שידענו שיקרה לאורך כל הדרך.


(ותודה לד"ר Yair Lipshitz שהיה אוזן קשבת ונתן הערות חכמות)

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s