האחווה המוחלטת של זרים גמורים

יש משהו מוזר בערב שחוזר על עצמו פעמיים. אדם צריך לעמוד על במה, מול קהל, חלקו אותו קהל שצפה בו בפעם הקודמת, ולחזור על אותם הדברים שאמר. איך אפשר לחזור בדיוק על אותם הדברים? מה להגיד כך שיתחדש דבר חדש לקהל הישן? ובכל זאת, עומדים ומדברים שוב את אותם הדברים. באופן אירוני למדי, זה מתאים לי; אני רוצה לדבר על הפעמים השונות שקראתי בהן את שתהיי לי הסכין.

שלש פעמים קראתי את שתהיי לי הסכין. ארבע, ליתר דיוק, אבל האחרונה הייתה לקראת האירוע הזה, אז היא לא נחשבת. בגיל שמונה עשרה קראתי את שתהיי לי הסכין בפעם הראשונה. לקחתי אותו איתי לאיזה טיול ארוך בין השמינית ובין השנים שאחרי, שהיו שנים ארוכות שלא ידעתי מה בהן. תכננתי ללכת ללמוד בישיבה. לא ידעתי מה יהיה בישיבה, ומישהי שרציתי אז דחפה לי את הספר לידיים ואמרה לי 'הלוואי שתבין'.

אז קראתי.

לא הבנתי כלום. אני זוכר איך הספר נמתח לי בידיים. נמרח לי. הפך להיות מין צ'ולנט שכזה שבו מתערבלים יאיר עם מרים במין היסחפות שכזו, ולא הבנתי מי נשוי למי, ומה, והאם זו התאהבות, ואם לא, מה פשר הפלירטוט הזה שבין יאיר ובין מרים. ולפעמים חשבתי לעצמי שאולי אין שם פלירטוט. אולי זה רק אני רואה אותו, כי, אתם יודעים, ילד בן שמונה עשרה. מה עוד יש לו בחייו.

הפעם השניה הייתה בגיל עשרים או עשרים ואחת. אני לא זוכר. הייתי אז באמצע הצבא. חייל גדוש בדידות שנסע משיזפון להרצליה ובחזרה לשיזפון בשביל להתקין לעצמו מדרסים, ובדרך הלוך וחזור, הדרך הלא נגמרת הזו, קראתי את שתהיי לי הסכין. ואני זוכר את עצמי, בבהירות גמורה, יושב ברכבת מרכז באחת הפינות למטה, ברציפים, קורא ובוכה, קורא ובוכה. אני לא זוכר רגע שבו תקפה אותי הבדידות הקיומית בעוצמה שכזו. הרגשתי לבד. בכנות, לבד עד לשד עצמותי. כאילו יש יהודה של הבפנים ויהודה של הבחוץ, ואין לאף אדם בעולם מגע עם הבפנים הזה. וכך ישבתי שם ובכיתי עד שהרכבת לבאר שבע הגיעה.

אתם יודעים, יש אחווה סודית כזו, אחוות האנשים שהיו לעצמם הסכין. שנברו בעצמם, כמו שכותב קפקא למילנה, שחפרו בעצמם עד זום דם. והאנשים האלה הם אלה שנישבים, בדרך כלל, במילים של יאיר. וכשהם קוראים את הספר הם כמעט לא קוראים את שני החלקים האחרים, לא את 'מרים' ולא את 'גשם'. הם קוראים את עצמם ביאיר, והם הופכים להיות רגישים מאוד, רועדים מאוד, וכשהם הולכים בעולם הם מצטמררים מקול עלה נושר, והם שם, כלואים.

פגשתי אחת כזו בדייט לפני די הרבה שנים. זה היה דייט ראשון והלכנו לנו במדרחוב ואכלנו גלידה כשפתאום היא השתתקה והלכה כך, בשתיקה, איזה רבע שעה, ואני הייתי עוד בשלב שהייתי מוקסם משתיקות כאלה, מסתוריות, קיומיות, ולכן שתקתי גם אני, ואחרי רבע שעה של שתיקה היא חיבקה את עצמה ואמרה לי אתה יודע, יהודה, כל החיים שלי אני רק מחפשת מישהו שיציל אותי מהמוות. ואני הבנתי, אם כי זה היה לי מוזר מדי לדייט ראשון, אני חייב להודות. אבל הוקסמתי, כי זה היה מין רגע כזה, של הבנה שהיא מעבר להבנה.

ומאז אני מרגיש שיש מועדון כזה. מועדון שבו אנשים מסתובבים עם הספר הזה בתור הקמע הפרטי שלהם. הספר ההוא, היחיד, שהבין את הבדידות הקיומית מתוך עצמה. כלומר הבין אותם, כלומר אותנו. שמישהו היו לו המילים לכתוב את מי שאנחנו בפנים בפנים, ומישהו אחר קרא גם הוא והבין, ואם מישהו אחר קרא והבין, אולי נוכל להיות כך גם אנחנו. ולכן, בכל פעם שאני יושב בסדנה או באירוע ספרותי ומישהו או מישהי מזכירים ככה, בהסח הדעת, את שתהיי לי, מיד נזקפות לי האזניים כמו כלב ציד והחושים מתחדדים ומיד אני שואל את עצמי: הוא חבר במועדון? היא חברה במועדון? הלנו הם אם לצרינו?

ומה שאוסף את האחווה הזו זו לא רק הרגישות הזו. מה שאוסף את האחווה הזו ומגבש אותה והופך אותה לאחווה, למועדון היודעים של 'שתהיי לי הסכין', זו הידיעה הזו, שבשתיקה, שמאחדת גם בין יאיר ובין מרים לאורך כל הספר. הידיעה שהאדם האחר, שנמצא מעבר למילים שלנו – הרועדות, המנסות לגעת – באמת נמצא שם, שהוא מבין למה אנחנו מתכוונים. כמו יאיר שפונה למרים ואומר לה 'אם צריך להסביר אז אין טעם, אבל אם זו את שראיתי שם, שחיבקת את עצמך והיה לך חיוך קצת שבור, אני חושב שתביני'.

אני קצת לא אוהב את המועדון הזה. חבר בו, ועדיין לא אוהב אותו. קשה לי עם הידיעה שמישהו אחר יודע שאני יודע, וקשה לי עם הסוד הזה שמרחף מעל הכל וטוען כל אירוע פשוט בכל כך הרבה משמעות. ובכל זאת אני חבר בו, כי אני חושב – אולי בטעות, אבל עדיין, אני חושב – שהספר הזה הוא לא רק ידיעת הבדידות, אלא גם האפשרות, הנדירה כל כך, לגאולה.

כי כשאני חושב על הקריאות שלי בספר אני חושב לא רק על הראשונה, בטיול ולא רק על השניה, בצבא, אלא גם על השלישית, בגיל 24 בדירת הרווקות שלי. גם הפעם ההיא הייתה באשמת מישהי. היא לא ידעה את זה, האמת; היינו שנינו חברים באותה קבוצת ספרות, אנשים שיושבים וכותבים ומהגגים ביחד, ובאחד המפגשים היא אמרה משהו כמו 'כן, זה עצם הלוז שלי כאן ,בסיפור הזה', ואני אמרתי 'עצם הלוז, כמו אצל חז"ל?' והיא אמרה לא, לא, כמו אצל גרוסמן. אז חזרתי לקרוא.

היא הייתה מוזרה, הקריאה השלישית. הייתי ציני הרבה יותר מהפעמיים הקודמות, הרבה יותר מפוכח. קצת התקשיתי להישבות בקסם של יאיר. הוא היה מכושף, אבל גם נלעג באותה מידה. והרגשתי את הנלעגות הזו, והרגשתי איך הדמות הזו בכוונה קצת נלעגת. קצת נורמלית, כן? אבל גם קצת נלעגת. ואז הבנתי.

הבנתי שקראתי את יאיר והוא היה אני, אבל הוא גם קצת לא היה אני, והוא היה קצת דמות נלעגת, קצת שברירית מדי, וחמלתי עליו. כלומר שראיתי אותו מבפנים, כאדם שאני מכיר מלשד עצמותיו, אבל גם מבחוץ, ופתאום הבנתי שאני קורא את יאיר קצת כמו מרים, בתדהמה ובפיכחון ובחמלה.

ופתאום הבנתי שהמשותף למועדון הזה, וגם לספר עצמו, הוא לא רק ההתחפרות בתוך הבדידות, אלא גם המחשבה שאפשר להוציא את הבדידות הזו. שאפשר להשתתף בה ולשתף בה אנשים. שאפשר לחלוק אותה. ולא רק שאפשר לחלוק אותה, אלא שאפשר גם שאדם אחר יבין אותי. וגם אם לא יבין אותי בדיוק בדיוק כמוני, עדיין יבין אותי. שאנחנו לא רק ייחודיים להפליא, אלא גם שיש משותף בינינו. שאפשר לחלוק, לדבר. לגעת. המועדון הזה בעצם אומר שאנחנו כולנו, כלומר, יכולים. שאנחנו לא בודדים. שאדם אחד יכול לגאול אדם אחר.

ואיזה דבר מדהים זה, בחיי, שאדם הולך בעולם והוא לא לבד.

5 מחשבות על “האחווה המוחלטת של זרים גמורים

  1. ואוו ,לא מוצאת מילים לתאר את זה. לא קראתי את הספר . אבל עכשיו מרגישה כאילו כן .

    אהבתי

  2. גרוסמן נורא מדייק בתחושות ודוקא לא חוסך במילים. הוא נותן הרבה במה לכלום. אני יכול שעות לשבת מול חולצה ולהלל את מספר הסיבים שיוצאים ממנה. לשקוע בתוך חורי השרוולים ולתהות מי מהם יותר גדול וכמה זה משפיע על יחסי הכוחות בין הכתפיים. אני יכול לשבת על אריח רצפה ולחשוב כמה הייתי רוצה להגיע לכל מרצפת ששכנה לי. ואולי בכלל להגיע עד המרצפת שנמצאת בין המיטה לארון. זה כל כך קל. הכל עומד סביבנו הרי ונורא קל לרצות משהו אחר בכל רגע. ומי בכלל רוצה להקשיב לכל כך הרבה תנועות מוח בלתי פוסקות. הרי הכל מלא באיתותים שמאתגרים אותנו לאין קץ. ורואים מיליוני התקיימויות ביממה. ואם כך הדבר אז זה פשוט סוג של משחק אסוציאציות בלתי פוסק שמתחיל ברגע שהעט נפל על הדף. רק לרשום עוד ועוד מחשבות. ובכלל אפשר להתחיל ככה עם כל אדם ולשפוך כל תהייה או הסתכלות לעברו ולהתפלל שלא יחשוב שאני הוזה או משהו. ובכלל איפה התכלית בכל זה. הרי כל הסתכלות היא נורא שואפת למעבר. וכבר כשרואים את הקמח שמסתתר במקרר, רואים איזו עוגה או חלה בעיניי רוחנו. אז כותבים וכותבים ונותנים לכל פשוט לצאת ואז מה. הרי זה לא נפסק באמת. ולכמוהה עד בלי די יכול לעשות הרבה כאבים בראש ובלב ובעיקר העיקר בגוף.

    Liked by 1 person

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s