כמה מחשבות על יצירה מול סימבוליקה

תכל'ס התרגלתי לכתוב כאן כמו מרצה מול תלמידים, אבל לא בא לי. בא לי לחשוב בקול לרגע. ומה שאני חושב עליו עכשיו נובע משיחה (מעניינת) שדוכי (דוד כהן) וNetanel Bollag קיימו עם Chani Cohen Zada חני כהן זדה בערוץ הטלגרם שלהם (קישור), וחני (שהיא ציירת ואמנית פיגורטיבית) סיפרה קצת על תהליך העבודה שלה.

הערה בשוליים לפני שנמשיך: תהליכי עבודה יצירתיים זה אחד הדברים שאני הכי עף עליהם לאחרונה, מאז שיוני (Yoni Salmon) נקש לי על הדלת, דחף לי את הספר 'סטיל לייק אנ ארטיסט' של אוסטין קליאון לידיים, אמר 'הייתי כאן בתערוכה בסביבה וחשבתי לתת לך מתנה' והלך.

ואני חושב על זה המון לאחרונה בעיקר כי אני מרגיש שאפילו סופרים טובים וסופרות טובות לא הצליחו להסביר מה הם באמת עושים. כאילו, את הצורה שבה בוראים עולם על הדף ונופחים בו רוח חיים. הצורה שבה אנשים מתארים את תהליך העבודה שלהם, בעיקר עבודה ספרותית, לא באמת מצליחה לאחוז את 'מה זה יצירה בעצם'. סוף הערת שוליים.

בקיצור, קראתי את השיחה עם חני ושמתי לב בעיקר לדברים שהיא אומרת כשהיא מסבירה איך היא בוחרת את מה לצייר. אני שם כאן כמה ציטוטים:

:"לגבי בחירת הנושא: אני מציירת הרבה סמלים שמבטאים עבורי את הדמויות של הילדה והבוגרת, ואת מערכת היחסים שיש ביניהם."

"הכיסא מסמל עבורי את המקום הפנימי, שהוא בסיס, אי של יציבות – מתוך הרפיה"

"אני משתמשת בה (בחריגה מחוקי הפיזיקה. י.ג.) כדי לדבר על משהו שהוא נוכח אך גם נעדר"

הציטוטים האלה די הדהימו אותי. כיוצר אני לא מעז, כמעט, לחשוב על דימויים לפני שאני מתחיל לעבוד. אני לא שואל את עצמי 'מה זה אומר'. אני מחפש כל הזמן את המקום בתוכי שבו הייצוג מקבל חיים משל עצמו, כלומר מתרחש. אם אני צריך לתת איזו סכמה בסיסית לתהליך הזה, אז הוא תהליך של התבוננות – הפנמה – השהייה – בריאה – הוצאה.

בתחושה שלי, ככותב, אסור לחשוב על 'מה זה אומר' ו'איך ניתן לפרש את זה' לפני הכתיבה, כי זה משטח, אוטומטית, כמעט, את הנוכחות של הדמויות והסיפור אל ה'משמעות' של הסיפור, במקום לתת להם לנכוח בפני עצמם. במילים אחרות, אני לא חושב על הדימוי של מה שאני כותב, אני מנסה לחשוב על הדבר עצמו.

עכשיו, בואו נהיה כנים לרגע. מה שהיא מתארת בבחירת הנושא הוא קצת תהליך של בניית עלילה, כלומר עיצוב (פיסול?) החיים לכדי משמעות, אבל אני משתדל שהעלילה תנבע מתוך הדמויות, כלומר שהסיפור יהיה 'אמיתי' במובן הייצוגי שלו. גם כשהוא סוריאליסטי. אצל חני הסיפור כמעט הפוך.

אני לא בטוח שאפשר להשוות את זה לציור פיגורטיבי, כן? אבל במהלך השיחה של בולג ודוכי עם חני נזכרתי איך, כשראיתי את הפרק הראשון של אבטרקסט (של נטפליקס), הרגשתי ממש איך לצורת העבודה שלי יש זיקה הדוקה, כמעט, לצורת העבודה של כריסטוף ניימן. צורת העבודה של חני היא כמעט הפוכה, אני חושב. הסמלים מהדהדים את קיומם כסמל, כמעט בלי נוכחות ממשית.

זה מדהים אותי. כאילו משהו בציור הריאליסטי (או הסוריאליסטי) תופס כל כך חזק את הריאליות, עד שאפשר לחשוב ישירות על הסמלים ולעבוד באמצעותם. סיפור שיחזיק את הסמלים קצת ילך לאיבוד בתוך הקונספט שלו, ובעצם יאבד את הליבה הסיפורית שלו, את 'ייצוג העולם' שהוא עושה. הסוריאליזם בספרות חייב להתחיל מהריאליזם, אבל היא יכולה להתחיל מהכיוון ההפוך לגמרי, כי הפיגורטיביות חזקה מספיק.

זהו. מה אתם חושבים?

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s