א.
לפני חצי שנה בערך חבר סיפר לי שהוא וזוגתו מתלבטים אם להביא עכשיו ילדים, ודנו בנושא על קפה בחצר שלנו והוא הציג צדדים לכאן ולכאן. אחרי שהוא הלך אמרתי למרב שבעוד כמה חודשים הוא יבוא לספר לי שהם בהיריון. לא מזמן החבר הזה הופיע אצלנו, ישב לקפה ובא לעדכן משהו. זוגתך בהיריון, אמרתי. נכון! הוא אמר. איך ידעת?
אמרתי לו שמי שבאמת מתלבט, לא מתלבט. זה ניסוח קצת עקום, אבל במובנים רבים, עצם הצבת ההתלבטות משמעה 'החלטתי אבל אני מפחד אולי זה לא הזמן המתאים', ובמקרה כזה, קצת זמן והפחד נעלם.
אפשר לקרוא ככה את המונולוג המפורסם בהיסטוריה; 'להיות או לא להיות'. אפשר לומר שהמלט מתלבט, ובסופו של המחזה מכריע והולך בעיניים פקוחות לדו קרב שהוא לא ישוב ממנו. זו לא הקריאה היחידה האפשרית, כמובן. המונולוג הזה יכול להיות קריאה לספיגה של חיצי הגורל האכזר, לא לשים להם קץ. והמלט עצמו משתנה לאורך המחזה. אבל אולי, ככה אני תוהה, אולי בעצם הצבת המונולוג הזה במערכה השלישית, כבר שם המלט מתנבא על סופו.
ב.
לימדתי היום ברוח צעירה את המלט, וניסיתי להניח לתלמידים שלי את האצבע על הדבר שהופך את המחזה הזה לכזו קלאסיקה. צריך להודות בכנות שאנחנו כבר בשלב שבו המלט הוא כמו המונה ליזה, כלומר המחזה מקבל הדהוד תרבותי שנובע מההדהוד הקודם. ולמרות זאת, אמרתי, מה כל כך מוצלח במחזה הזה מכל מחזות שייקספיר?
האמת היא שכמחזה הוא לא מושלם. יש בו עלילת משנה שלא שזורה כמו שצריך (במחילה מכבוד), יש כמה עריכות משנה שהשאירו שורות מיותרות במחזה (נניח, הפנטומימה בפרולוג למחזה שלא משפיעה על קלאודיוס), דמויות המשנה לא אחידות, ועוד ועוד. אבל המלט, כשמו כן הוא, קם ונופל על הדמות הראשית. המלט.
העניין הוא שאנחנו לא מסוגלים להסביר את המלט עד הסוף. אם בוערת בו הנקמה, למה הוא הססן? למה הוא לא הורג את קלאודיוס כשהוא יכול? אם הוא לא משוגע אלא רק עושה את עצמו, למה נגלית רק אליו הרוח (במערכה הרביעית)? אם הוא בדיכאון, למה הוא כל כך פעיל? ולמה בעצם הוא הולך בסוף לדו קרב הזה?
ג.
כמעט כל תיאוריה פסיכולוגית 'אחידה' יוצרת איזו לקונה, אבל שייקספיר הצליח ליצור דמות שהתנועה הפסיכולוגית שלה – מאבל לכעס, מכעס לדיכאון, מדיכאון לנקמה, מנקמה לקריסה נפשית, לאבל מחודש וליאוש מתוך השלמה – מורכבת מלפחות שלש או ארבע סיבות שונות הסותרות זו את זה.
אם מנסים להעמיד את הדמות על סיבה אחת, סופה להיכשל, ולכן אנחנו כל כך מתקשים להסביר אותו, אבל בהחלט מסוגלים להבין אותו, להזדהות איתו, להיחרד כשהוא עושה את הטעות הגדולה שלו (ההריגה בשוגג של פולוניוס), ולהבין אותו כשהוא מבין שמכאן אפשר רק למות.
ד.
במובן מסוים, אבא שלו חי רק באמצעות הצורך לנקום אותו. אם הוא ינקם, הסיפור יסתיים, ואבא שלו ישכח. זה לא רק סיפור על נקמה. הנקמה היא כסות לאבל, והאבל – כסות לזיכרון. המלט כועס על אמא שלו בגלל ששכחה, לא בגלל שבגדה (הוא לא יודע את זה עדיין), והופעתו של האב כרוח רפאים היא לא רק הופעה ממשית על הבמה, אלא גם הופעה של אב בנפשו של בן, אב שאומר 'סימבה, שכחת אותי'. המאבק הפנימי של המלט הוא לא רק מאבק בין האבל ובין הרצון לעשות, אלא גם מאבק בין להישאר בעבר ובין להמשיך הלאה, והיא מולידה בתורה דיכאון (אם נישאר בעבר) או שכחה (אם נמשיך).
ה.
הסיפור הופך טרגדיה ברגע ההריגה בשוגג של פולוניוס. כלומר זה הרגע שבו הסיפור קורס. כשסוף סוף המלט עושה משהו, הוא שוגה. זה מסביר אחורה, על ההיסוס שלו. הייתה לו סיבה להסס אם לעשות משהו או לא.
מהרגע הזה, המלט הופך להיות תאום לאופליה, אהובתו הנבגדת. הוא הולך איתה יד ביד עם היתמות – השבר – השיגעון – ההתאבדות. שניהם יתומים, שניהם אבלים, שניהם משתגעים (בהתחלה המלט מתחזה, אחר כך – מי יודע? אולי הוא באמת מתפרק רגשית), ושניהם הולכים אל מותם. שייקספיר בונה יפה את ההקבלה להתאבדות הזו בדיון של שני הקברנים הליצנים בתחילת המערכה החמישית. פתאום יש לאופליה ולו גורל משותף.
אבל זה יותר מזה, כי ברגע ההריגה בשוגג, המלט הופך להיות לאופליה וללארטס מה שדודו הבוגד, קלאודיוס, לו. הוא הופך להיות רוצח, אשם, והאשמה הזו מפרקת את המגננות המתוחכמות, ה'משחקיות' שהוא בנה לעצמו בכל שלש המערכות הראשונות, ומובילות אותו לאיזה סכסוך נפשי שאי אפשר לברוח ממנו, אפילו לא לאנגליה. והוא חייב לברוח, לחזור, לשלוח מכתב, וללכת בעיניים פקוחות אל דו הקרב ממנו לא יצא חי.
ו.
הרולד בלום כתב שהמלט הוא הייצוג המושלם לנפש האנושית המודרנית. זו שאי אפשר לסכום במילים, ובכל זאת היא מובנת. זו שמסוגלת להתבונן בעצמה וליזום שינוי, ולא רק להתבונן בדיעבד ולקלוט את השינוי. המלט מודע לעצמו, והמודעות העצמית הזו, שבהתחלה גורמת לו לשחק את המשוגע וליזום מזימות ולשכנע שחקנים להציג את הירצחו של המלך מול הרוצח עצמו – היא זו שמובילה אותו בסוף להכרה באהבתו את אופליה, לצער על אבדנה, ולבסוף לרגע בו הוא רואה במוות את הלוחמה המושלמת כנגד הגורל המתאכזר. הוא צועד לעברו בעיניים פקוחות, מתוך ידיעה שבכל מקרה סוף אדם למות, והמוות שלו אינו אבדן, עבורו, אלא הדבר שצריך לקרות, ושבמובנים מסויימים, מה שידענו שיקרה לאורך כל הדרך.

---

(ותודה לד"ר Yair Lipshitz שהיה אוזן קשבת ונתן הערות חכמות)

אחד הדברים שאני מחבב בהמינגווי, ובין היתר בממשיכיו בספרות האמריקאית (ריימונד קארבר כמשל), הוא הנטייה שלו לא לספר לא התחלות ולא סופים. למעשה, המינגווי משמיט את כל מה שהוא יכול להשמיט בסיפור, ומספר רק את לב ליבו. התוצאה נעה, לרוב, על הגבול בין מבריק לבלתי נסבל.

למשל, כשאנחנו קוראים את 'למכירה נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו', אנחנו קוראים סיפור של שברון לב. אבל זה אפילו לא רגע שברון הלב, אלא ההתמצקות של שברון הלב לסצנה קונקרטית, יומיומית כמעט; מודעה בעיתון. זה עובד לו נהדר בסיפורים קצרים, ומאוד לא מגיע למיצוי ברומנים הארוכים שלו ('למי צלצלו הפעמונים', 'וזרח השמש'. דוגמה טובה לתחושת כזו היא 'חגיגת קיץ'). עוד למשל, כשקוראים את 'גבעות כמו פילים לבנים' אנחנו מתקשים להבין למה זה סיפור. הם רבים אבל לא רבים. כלום לא קורה שם. הוא מדבר על משהו שאין לנו מושג מהו, והיא מגיבה, ובסוף היא אומרת לו לשתוק. מה הסיפור? למה זה סיפור? כאמור, הסיבה היא שהמינגווי נותן לנו רק רגע של דרמה מתוך הסיפור.

דוגמה מעניינת אחרת היא עמוס עוז, ספציפית בסיפורים הקצרים המאוחרים שלו, כמו ב'בין חברים', אבל גם ב'ארצות התן', ובטח בספרים ה'קטנים' כמו 'המצב השלישי' ו'אל תגידי לילה' ו'לדעת אישה'. גם מעט מאוד דרמה, גם מעט מאוד סגנון, גם מעט מאוד תנועה. המון מילים שמנסות לייצר תמונה. זה נורא יפה.

אני מאוד מחבב את זה ועושה את זה לא מעט בסיפורים שלי, בעיקר כי זה מפנה את תשומת הלב לזה שהסיפור מכיל בתוכו איזה גרעין של תובנה או של מפנה, ולפעמים מספיק לספר רק את הגרעין כדי שהסיפור כולו יפרש מקדימה ומאחורה. כלומר אני לא רוצה לספר סיפור על בני נוער שמעשנים, אלא להפנות את תשומת הלב לזה שיש שם רגע קטן של התבגרות, ומה זו התבגרות בעצם. אפשר לעשות את זה בסיפור של עשרת אלפים מילים, אבל אין שם דרמה שתחזיק את כל המילים האלה. אז מה עושים? מוחקים הכל, כל מה שאפשר, מלבד מה שאי אפשר למחוק, ואת זה משאירים. יהיו קוראים שישנאו אתכם על זה, אבל תמיד יש כאלה.

עוד טכניקה מעניינת שקארבר אימץ היא לסיים את הסיפור באמצע הסצנה, ולא בסופה, כך שיש לנו תחושה שהסיפור ממשיך וממשיך אחרי שהמילים שלו הסתיימו. זה חלק מהניסיון לייצר סיפור שהוא רק רגע, שבריר של תנועה מתוך סיפור שלם ועצום שנע ברקע, וזה עובד יפה מאוד. טכניקה אחרת, גם קארברית, היא להמשיך את הסיפור קצת אחרי הסיום ה'טבעי' שלו כדי לא לסיים בטריקת דלת מאז'ורית אלא בתנועה רגשית מינורית יותר, שמניחה את הדגש על הרגש ולא על הפאתוס שלו.

מה שכן, המחיר הוא שהסיפור יוצא סיפור לא דרמטי. ובשביל זה צריך למצוא דרך לאזן את הדרמה בסיפור. קארבר והמינגווי עושים את זה באמצעות אירועים דרמטיים ברקע (זה סיפור על נישואין שהתפוררו, אנחנו פשוט חווים רגע קטן של מריבה על בקבוק סודה), אבל אפשר להחזיק את זה גם עם סגנון 'מלוכלך', כלומר סגנון שמפנה את תשומת הלב לא רק לסיפור אלא גם לצורה בה הסיפור כתוב. כלומר שאנחנו משחקים כאן גם עם נרטיבים ועם טון ועם מספר, ולא מנסים לייצר סגנון נקי ככל שאפשר כדי להגיע הכי קרוב אל הסיפור, ואז הסגנון מחזיק את הקשב והסיפור נמסר באמצעותו.

אני מרגיש שאני יכול לכתוב על זה לנצח, אז אעצור רק בכך שאגיד שבסוף כל סיפור מנסה לספר תנועה בזמן, ואת התנועה הזו אנחנו מזהים באמצעות שינוי. לפעמים מספיק להצביע על רגע השינוי הזה כדי שנוכל לייצר לעצמנו את כל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף. ואגיד עוד, שאחד הדברים שאני עובד עליהם הכי הרבה עם סדנאות שלי זה היכולת למחוק. לסיים בלי פאתוס, או בלי פאנץ'. פשוט למסור את הדברים כפי שהם. זה מאוד עוזר לייצר טקסטים שלא רק חותרים לשורת הסיום שלהם כל הזמן בניסיון להכות באמצעותה את הקורא, אלא גורמים לו להתרגש באמצעות ההתרחשות עצמה.

____
אם זה עניין אתכם, ואתם רוצים ללמוד עוד, יש לי סדנה קצרה לכתיבת סיפורים שמתחילה בעוד שבועיים. היא בהנחה של עשרים אחוזים עד היום בערב, ואתם מאוד מאוד מוזמנים. כאן ניתן להירשם:
https://app.icount.co.il/m/ab800

כמו סצנות אקשן בסרטים, כתיבת מכות – דו קרב, או קרב אגרופים, ואפילו 'סתם' סצנת אלימות ברחוב צדדי – היא, באופן אירוני, אחד הדברים הקשים יותר לכתיבה (לפחות ברובד הטקסט. כלומר ברור שיותר קשה לכתוב סדרה עם עשרות קוי עלילה ודמויות ותמות, אבל הקושי שם נמצא מאחורי המילים, לא בהן). היא מחייבת את הכותב לשים לב לזמן ולמרחב, למקצב המשפטים שלו, ובעיקר ללב ליבו של הסיפור: היכולת לייצג תנועה במילים.

אני לא מכיר הרבה כותבים שמצליחים לעשות את זה היטב. מטבע הדברים, כותבי 'אקשן' מנוסים בזה יותר, אבל גם הם נופלים במוקשים הקלאסיים: קשה לכתוב פיזיות מבלי ליפול לקיטש או להשטחה. קשה לכתוב תנועה של שני גופים במרחב כך שיהיה ברור מה בעצם קרה, אבל במקביל לא לעכב בתיאורים את ההתרחשות המהירה.

בעקבות ההודעה אמש של משרד הבריאות, ובהרבה מאוד עסקים עוד לפני זה, בעלי עסקים מתחילים לחשוב על איך אפשר להעביר את העסק למקוון – לאינטרנט. זה פחות רלוונטי לעסקים כמו סיורים, טיולים, קולנוע או הופעות, אבל זה בהחלט אפשרי למגוון רחב של עסקים שבעצם עובד סדנאית או פרטנית – החל ממאמני כושר, דרך מנחי סדנאות שונים וכלה בהרצאות. כן, גם לאלפי אנשים.

אני מנחה סדנה מקוונת לכתיבה כבר שנה, והנחיתי לא מעט מפגשים מקוונים של קורסים קצרים וממוקדים יותר. הנה כמה מהתובנות שיש לי בנושא. שתפו בקבוצות ותייגו בעלי ובעלות עסקים. אני מקווה שזה יביא להם תועלת.

א. פלטפורמה.

אני עובד עם zoom כי היא הפלטפורמה היחידה שמאפשרת שיתוף מסך ברמה מתקבלת על הדעת. פלטפורמות אפשריות נוספות יש די הרבה, אבל ביניהן אני מצביע על שתיים יעילות: פייסבוק לייב בקבוצת פייסבוק סגורה (כי פייסבוק מקפיצה התראה ומאפשר צ'ט אונליין ותגובות בזמן אמת שנשמרות לאחר כך), או גוגל האנגאאוט, שכרגע מוצעת בחינם לכל מי שיש לו את חבילת גוגל לעסקים.

מבין שלשתן zoom עדיין נחשבת האופציה הטובה יותר (למרות שהיא לא מאפשרת סטרימינג של סרטונים – אי אפשר להקרין דרכה יוטיוב או סרטון שיש על המחשב. זה יתקע ויהיו קפיצות בשידור), אבל נסו את שלושתן בכל מקרה לפני השימוש.

המלצות נוספות שיש לכם – מוזמנים לשים בתגובות.

ב. קפיצה למים.

קצת התרגלנו לזה שקורסים מקוונים מצולמים באיכות גבוהה, עם רקע מסודר ואיכותי, איכות הקלטה טובה וכולי. זה נכון בגדול, בקטנה, עדיף לקפוץ למים ולשפר תוך כדי תנועה מאשר לחכות עם זה. הזמן לא משחק לטובתנו בהקשר הזה.

אני ממליץ ללכת לחנות אלקטרוניקה ולקנות מצלמת גיימרים בסיסית ב500 שקלים (רק לוודא שהיא מצלמת בקצב של 24 תמונות לשנייה לפחות, ושיש לה מקרופון סטריאופוני), לחבר אותה למחשב ולהתחיל להתנסות. אפשר גם בפלאפון (אם יש לו חצובה), ואם אין לכם מקרופון – אפשר להשתמש באזניות שיש להן מקרופון מובנה (כל אזניה לסלולרי).

הציוד אמנם חשוב, אבל פחות משנה כרגע, יותר חשוב להבין איך זה עובד, ולהבין שמה שחשוב ללקוחות הוא זרימה של תמונה וקול, ידע מסודר ומאורגן וליווי צמוד, ולא האיכות של התמונה או הרקע הנקי מאחור.

ג. מה בעצם אתם מציעים?

הרבה מאוד עסקים, בעיקר עסקים פרסונליים, מציעים ידע מקצועי; החל משיעורים פרטיים בנושאים שבהם יש לכם ידע (מורי אנגלית מלמדים אנגלית, יועצים עסקיים מלמדים חשיבה עסקית, וכן על זו הדרך). רוב הפעמים, גם אם אתם עסק שמציע שירות, אתם בעצם יכולים לתת ידע: אינסטלטור יכול ללמד איך פותחים סתימה בצנרת, רואה חשבון יכול ללמד איך שורדים משבר כלכלי מבחינת העסק, וכן הלאה. ההבנה מה הידע שאתם מוכרים היא המפתח לקורס מוצלח, וכדאי לנסות להבין איזה ידע אתם יכולים לתת, והאם אתם נותנים אותו אישית (למשל, ליווי אישי בתכנית כושר) או קבוצתית (קבוצה שמתאמנת ביחד).

במקרה שהידע הוא אישי, אתם מוכרים פגישות אחד על אחד וליווי עד שהתלמיד מקבל את הידע שלכם. במקרה שהידע הוא קבוצתי, אתם מוכרים קבוצה שמתנהלת וירטואלית ומבוססת על הרצאות, תרגילים קבוצתיים ומענה פרטני למי שצריך.

ד. איפה הקבוצה מתנהלת?

אם אתם חיות פייסבוק, בקבוצה בפייסבוק. אם חיות וואטסאפ, בקבוצה בוואסאפ. חשוב חשוב שתהיה פלטפורמה יעילה, שנוחה לכם, ושבה חברי הקבוצה שומרים על קשר ומנהלים שיח ביניהם מחוץ למפגשים היומיים או השבועיים. זה גם נותן אופי לקבוצה, הופך את כל התהליך לכיפי יותר וגם יוצר מחוייבות של המשתתף. קבוצות חשובות גם במקרה של פגישות אחד על אחד וליווי, כי הן מאפשרות למשתתפים להיות חלק ממשהו גדול יותר.

שימו לב שיש לכם מקום ייעודי לקבצים; לסרטונים, למסמכים, לכל דבר שהמשתתף צריך למצוא בקלות ובנגישות יחסית. אפשר ליצור ערוץ ייעודי ביוטיוב, להעלות לתיקיית גוגל דרייב או ליצור שרשור בקבוצה בפייסבוק. בוואסאפ יש אפשרות לסנן מדיה אבל מהניסיון שלי זה לא עובד מספיק טוב.

ה. איך מעבדים את הידע שלנו לקורס או לסדנה?

אם אתם עושים את זה כבר, אתם אמורים לדעת. אם לא, מוזמנים ליצור קשר ואני אעזור לכם. בחינם, אם זה בכמה מילים, ובתשלום מוזל אם זה דורש יותר זמן. בכל אופן, כלל האצבע שלי הוא זה:

להגדיר מה הלקוח מקבל. כלומר מה הוא צריך לדעת בסוף הקורס, או מה הליווי השבועי נותן לו וכן הלאה. לפרק את ההגדרה הזו לכללים או חוקים קצרים, ולבנות פרק ייעודי לכל כלל או עקרון.

ו. איך מפעילים נכון קבוצה תוך כדי שידור?

מעבר לעשרה אנשים, אי אפשר לתת לאנשים לדבר בחופשיות תוך כדי המפגש. חייבים להגדיר זמן מוגדר לשאלות. אני מציע להשתמש באופציות הצ'אט כדי לכתוב שאלות תוך כדי המפגש, ואז להקדיש זמן ולענות עליהם במרוכז. אפשר בהחלט לאפשר זמן שבו אנשים עולים לשידור החי – פותחים את המקרופון ומדברים – אבל בזמן הזה אתם נותנים רשות דיבור למי שמבקש (אני מציע למי שרוצה לדבר שישים את האות X בצ'אט, וככה אדע להקדיש לו זמן שידור). אם זו סדנה או קורס, חשוב להקדיש זמן ולהפעיל את הקבוצה תוך כדי. גם הלמידה ככה טובה יותר. אם זו הרצאה, אין צורך.

ז. ומה עוד במהלך השידור?

אני עובד עם מצגת ברקע. הכלל שמנחה אותי הוא לא לכתוב את כל מה שאני אומר ואז להקריא, אלא להביא מקורות או כללים בסיסיים, ולפרט בעל פה. אנשים שצריכים להראות משהו שהוא לא טקסטים או תמונות יכולים לצלם את עצמם עושים אותו, ואז הם יהיו בפרונט – ולא המצגת. כך או כך, חשוב חשוב לסכם את הידע שנלמד במפגש – אם באמצעות מצגת, אם באמצעות כלל קצר וקליט, ואם באמצעות סיכום של 'מה עשינו היום'. זה בעצם לארוז את הידע בצורה ברורה, ועם זה המשתתף יוצא מהמפגש.

ח. איך מפעילים קבוצה לא תוך כד שידור?

צריך להבין שבמפגשים פיזיים, דינמיקה קבוצתית נדרשת לחמישה או שישה אנשים. במפגשים וירטואליים צריך בערך עשרים, עשרים וחמישה. המינימום שאני מכיר עוד 12, אבל אולי אופתע 🙂 בכל אופן – מה שצריך לעשות הוא להגדיר פוסט יומי או תרגיל יומי ולהעלות אותו בזמן קבוע. הפוסט היומי לא חייב להיות דווקא בנושא של הקורס, ויכול להיות כללי יותר – אפילו שאלות של מה שלומכם הבוקר או מה אכלתם אתמול בערב.

כלל האצבע אומר שככל שהשאלה ממוקדת יותר ככה תקבלו יותר תגובות, ולכן שווה לשקול בהתחלה סקרים או שאלות עם תשובה אחת ברורה (כמו 'מה אכלת אמש?') ובהמשך לתת שאלות פתוחות, שמצריכות יותר מעורבות רגשית בשביל להשקיע את האנרגיה.

ט. אבל למה שיבואו או שירשמו?

למה לא? אתם מומחים בתחום. יש לכם קהל שאתם כבר משווקים אליו. הוא רוצה את הערך שיש לכם, ומבין שאנחנו בזמן יוצא דופן, ושאולי הערך שלכם, שבדרך כלל בא במפגשים ממשיים עם כיבוד והכל, יבוא לידי ביטוי במקוון.

————-

עוד שאלות? זקוקים לייעוץ פרטני? לא בטוחים איך לשווק או לארוז את כל הסיפור? צריכים עזרה בלהבין מה הידע שלכם ואיך לבנות את המצגת? בשביל זה אני כאן. אשמח לייעץ בחינם או בתשלום – לפי העניין. פשוט דברו איתי. אפשר גם בוואטסאפ ל 0505839398

יהודה.

א.
אני אוהב את עגנון. ממש ממש אוהב את עגנון. למה אני מספר לכם את זה, כי היום חמישים שנה לפטירתו של עגנון. ועגנון היה סופר יהודי שכזה, היה לו סטנדר שעליו הוא היה כותב וארון ספרים מלא ספרים, ולפעמים היו באים אנשים לבקר אותו ולא היה לו כח אליהם ובכל זאת הוא היה מקבל אותם, והוא היה קצת קמצן (חסכן, היו אומרים עליו בגליציה) וקצת מלא הכרה עצמית וכמדומני שהמונח 'יהודי' הולם אותו נאמנה. סופר יהודי שכזה, נו מה.

ואני ממש אוהב אותו. פעם לא הבנתי מה הוא רוצה ממני בכלל. כשלמדנו אותו לבגרות הרגשתי כאילו אין עם מי לדבר שם, מאחורי המילים, ונכון שמי שקרא עגנון היה נחשב משכיל ולכן החזקתי עותק שלו ליד המיטה בפנימיה שבה למדתי אבל בחיי שלא הצלחתי לעבור את העמוד השני. החזקתי סתם, כדי שאנשים יראו שאני קורא עגנון, למרות שלא קראתי, בעצם.

אבל גדלתי מאז, והספקתי לקרוא בחיי כמה וכמה ספרים שלו, את חלקם אפילו פעם שנייה ושלישית. אפילו הדרכתי בבית עגנון איזה שנתיים, ולכן אני רוצה להגיד לכם משהו על עגנון.

ב.
יש שני סוגי יהודים בעולם. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

כלומר, יש יותר. יש יהודים של תוכן ויהודים של צורה, ויהודים של טובה וברכה ויהודים של חילוץ עצמות, ויש יהודים שלא אכפת להם מזה שהם יהודים ויש כאלה שהם יהודים בדווקא, עד קצות הטוטפת ופיאות. אבל יהודים שמתייחסים לאלוהים, לכאורה יש שניים. יהודים של אלוהים ויהודים של יהדות.

מה זה אומר, של אלוהים ושל יהדות? דמו בנפשכם יהודי חוזר הביתה מיום עבודתו כי רבה ואשתו אומרת לו שהכלב, שם רשעים ירקב, כשה מה שעשה על הספה החדשה. יהודי של אלוהים יגיד אוי, אלוהים, מה אתה עושה לי. הלב שלי לא עומד בזה. והוא יתפלל ויבקש מאלוהים שיחון בשכל ישר את הכלב, ויגיד לאשתו – אשתי אהובתי, מה אלוהים רוצה מאיתנו כרגע בעצם. אולי נעזוב הכל ונלך לרקוד.

ויהודי של יהדות ישמע שהכלב עשה דברים לא עלינו, ויגיד 'אויש, השם יעזור', וילך לקרצף בקלייה הורוד את הספה. והוא יגיד לאשתו נו, מה נעשה. קרה, קרה, בואי נמשיך בחיינו כאילו מאומה לא אירע. והספה תהיה רטובה למשך זמן מה ואחר כך יבשה, והחיים ימשיכו כמנהגם וגם אלוהים ימשיך כמנהגו, שהרי הוא לא השתרבב לסיפור הזה בכלל.

כלומר שיהודי של אלוהים עומד כל הזמן מול אלוהים. והוא נכסף לאלוהים ומתפלל לאלוהים ומדבר עם אלוהים ומחפש את אלוהים, והוא יהודי כי זו הדת אבל משאת נפשו היא בעצם אלוהים. ויהודי של יהדות לא עומד מול אלוהים, ולמעשה הוא לא עומד מול כלום, אלא אלוהים הוא עוד דמות בחייו. הוא דמות משמעותית, כמובן, אבל לא המוקד מולו הוא עומד. והוא לא צמא, הוא לא נכסף ולא בוער באש.

יהודי של אלוהים הוא בגפו, ויהודי של יהדות הוא בתוך קהילה. ויהודי של אלוהים הוא כמו בחור בן שמונה עשרה מאוהב שלא מסוגל שלא להגות באלוהיו אפילו לא לדקה והוא משווה לנגדו אלוהים תמיד, ויהודי של יהדות הוא כמו אותו בחור אחרי עשרים שנה, עם כרס של בעלי בתים וזוגיות שניצבת ברקע של חייו, שמסתכל על הבחור בן השמונה עשרה בחיוך (במקרה הטוב) ואומר נו, שוין, יעבור לו.

ג.
אבל עגנון, כך נראה לי, זה היופי שלו וזו הגדולה שלו; עגנון הוא לא שם ולא שם. או, אם תרצו, הוא גם שם וגם שם. הוא לא מתרגש ולא בוער ולא נשרף, הוא לא אדמו"ר חסידי ולא פנחס שדה, לא ביאליק ולא יונה וולך, אלא יהודי מבוגר, קצת נרגן, שאוכל קיגעל והערינג ושומע קצת אפעס מקווה נעייס, שזה שם יפה לרכילות מגזרית, ובו זמנית הוא מתלהב ומתגעגע, ולומד ומתפלל ומה לא.

מה זה אומר, זה אומר שכשעגנון מצטט את הגמרא או את חז"ל או מדרשים או תנ"ך או כל הדברים האלה הוא לא מצטט אותה מתוך התרפקות קיטשית ולא מצטט אותה כי זו השפה שלו ולא מצטט אותה כדי להוציא אותה מהקשרה, אלא גם וגם. כלומר גם מתוך אמונה תמימה, אבל גם מתוך איזה היכרות מפוכחת בזה שיש משהו פתטי באמונה תמימה.

ומה עוד זה אומר, שעגנון לא מורד באותו עולם גליציאני ממנו בא, והוא לא מטיל רפש בבית המדרש או ביהודים של בית הכנסת או בקהילות מהן יצא, אבל גם לא מסתכל עליהם באותה האדרה (שהרב סבתו, למשל, מסתכל בה על העבר) או בקיטשיות. הוא מתגעגע, אבל הוא גם מפוכח. הוא ביקורתי אבל גם חומל, מסתלבט גם על פזמוני, גדול המשוררים של העלייה השנייה, וגם על ר' גרונם יקום־פורקן, מנהיג היישוב הישן.

טיפה הומור מפוכח, טיפה מרירות גליציאנית, שפה של חז"ל שמתארת עולמות חדשים, קצת פאתוס של היישוב החדש ואפעס אירוניה של סעודה שלישית בשטיבל. סופר יהודי, הרי אמרתי, וגם דרך נהדרת להביט על העולם. חמישים שנה לפטירתו. אני אוהב אותו כל כך.

אפשר להתרגש אתכם רגע?

(אפשר, נכון? נכון שאתם או אתן מהנהנות ואומרות 'טוב, אפשר'? איזה כיף, תודה. אני אמשיך – )

לפני חודשיים. ממש שבוע אחרי ששי נולדה, התקשר אלי עמי ברהולץ. אני הייתי עם שי על הידיים, מנסה להבין מה עושים עם גוש החמידות הזה שאני מחזיק, ופתאום טלפון מעמי. היי, הוא אמר לי, יש סיכוי שהספר שלך יהיה מוכן בפברואר? ופתאום פרפרו בי אלף פרפרים בחזה ובבטן והנחתי את שי בעגלה ואמרתי לו 'כן, בטח! מחר!'

סתם, אמרתי לו 'מה? מה'? כי חשבתי לרגע שלא שמעתי טוב.

עמי הוא העורך האחראי עלי מידיעות ספרים (לפני שנה, כשחיפשתי הוצאה לספר, הוא אמר לי 'היי, זוכר אותנו?'. וזה היה הוגן שאני אזכור אותם, כי העורכת הקודמת של ידיעות, המשוררת והעורכת נוית בראל, האמינה בי כבר לפני חמש שנים ורצתה להוציא את הספר הזה לאור. מים זרמו בירדן ובכיורות המטבח מאז, ואני התמהמתי ועשיתי דברים אחרים והנה הוא הגיע עם ההצעה הזו שוב, ובכן חתמתי חוזה עם ידיעות ספרים וחשבתי לי לתומי שיש לי זמן. שנה, אולי. ומצאתי עורך והתחלנו לעבוד ופתאום, שבוע אחרי הלידה, אנחנו עוד מנסים להבין איך מחליפים טיטול ופתאום טלפון, להיות מוכן בפברואר.

יא אללה.

מיד התקשרתי לאסף שור – הוא העורך של הספר – ואמרתי נו, יאללה, לעבודה. בנינו לוח זמנים וכבר חודשיים שהסוד הזה מפעפע בי ואני לא כותב עליו בפייסבוק. כלום כלום. לא מיניה ולא מקצתיה. רק כאן, במיילים, אני משחרר מדי פעם מילים כמו 'תכף הספר' או 'הכתב יד סיים עריכה ראשונה' ולא אמרתי כלום עד אז כדי לא ליצור בילדאפ מיותר כי הנה, כי כן – אשכרה – מה לעזאזל –

והנה כי כן; 'ופלים לימון', ספר הביכורים שלי, יצא השבוע לאור.

320 עמודים, הוצאת ידיעות ספרים, אסף שור (הגאון) ערך, דוב אברמסון (המוכשר) עיצב את הכריכה, ואפשר לרכוש אותו בהזמנה מוקדמת באתר של ידיעות (עוד רגע לינק), והחל מהשבוע הבא – אינשאללה – בחנויות הספרים. המובחרות, הלא מובחרות, הכל הולך. תקנו. תשאילו. תקראו. תדברו. תספרו לי איך היה. אני סקרן.

זה הלינק לרכישה.

וקוד ההנחה שלכם, שיתן לכם חמישים אחוזי הנחה על הספר, הוא 8114.

מה יש בספר?

22 סיפורים קצרים. הקצר שבהם הוא סביב ה2000 מילים. הארוך הוא כמעט 10000 מילים. כלומר אלה סיפורים קצרים, אבל לא סיפורים קצרים באורך של סיפורי פייסבוק. רוב הסיפורים הופיעו כבר איפשהו: בבלוג, בכתבי עת או בפייסבוק. אין טעם לחפש אותם, כמובן, הם נמחקו משם 🙂 ובכל מקרה הם עברו עיבוד ועריכה די מאסיביים, שהופכים אותם למשהו אחר לגמרי. אלה סיפורים טובים, עד כמה שאני יכול להעיד. לא דווקא על דתיים או על המגזר הדתי־לאומי (אם כי, מטבע הדברים, הוא מקבל שם יותר נוכחות מבספרות ישראלית רגילה). יש בו מכות וגוף, אבל גם תורה ומוסר ורוחניות, יש בו אוכל ויש בו רגשות. הוא מעציב לפרקים ומצחיק באותם הפרקים עצמם, ובעיקר בעיקר יש בו בני אדם.

יש לי עוד מלא דברים להגיד על הספר, על העבודה ובחירת הסיפורים וטקסט הגב והכל. אבל נראה לי שזהו בינתיים. איזה כיףףףףףף, יא אללה.

עד כאן בעצם.

אני אשמח מאוד שתקנו, שתצלמו את עצמכם עם הספר ותשלחו לי, שתצלמו פסקה שאהבתם מהספר ותעלו לרשתות החברתיות – ואפילו רק להיכנס לחנויות הספרים ולשאול אם יש להם את הספר, גם בלי לקנות, גם זה יעזור. אבל חכו לשבוע הבא בשביל זה כי, נו, הוא עדיין לא הגיע לחנויות.

כפרה עליכם

מתרגששששש