בלוג אישי

הדבר שהכי מדכא אותי בכתיבה בפייסבוק, כאילו, בכנות, זו הנטייה של הפייסבוק לסוג מאוד מסוים של קטעים, למבנה מאוד מסוים שלהם ולאורך מאוד מסוים. כלומר, הפייסבוק מתגמל דברים כמו כתיבה עם פאנץ' (תחשבו מה קרה לשירה העברית בשנים האחרונות, לעזאזל), כתיבה יחסית שטוחה, טקסטים קצרים שלא דורשים קשב או מאמץ, שיתוף אישי ומבנה יחסית ברור. הוא מעדיף מסות ממוספרות על פני סיפורים אורכים, דעות על פני מאמרי עומק, מספר לא מתוחכם, נרטיב יחסית ברור.

וכאילו, מצד אחד זה סבבה, בשביל הפלטפורמה. אבל מצד שני –

א.
יש לגרוסמן פסקה יפה ומפורסמת על אור, ב'שתהיי לי הסכין'. אני אצטט אותה כי היא יפה. חכו רגע.

"אֲפִילוּ הַמִילָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ, מִילָה יָּפָה כְּמוֹ אוֹר, הַלֵב שֶׁלִי גַּם נֵחְמָץ קְצָת, בְּאֶפֶס קָצֵהוּ, כִּי חָשַׁבְתִי – מִי יוֹדֵעַ מָה הוּא מְאָבֵּד בְּרֶגָע זֶה, וְכָמָה אֵינְסוֹף סוּגִים שֶׁל זֹהַר הוּא הִרְגִישׁ וְרָאָה וְטָעַם וְהֵרִיחַ, לִפְנֵי שֶׁדַּחָס אֶת כּוּלָם לְתוֹךְ הַתֵיבָה הַקְטָנָה "אוֹר", עִם הַרֵישׁ הַזֹאת בַּקָצֶה כְּמוֹ מֶתֶג כִּיבּוּי. אַת מְבִינָה, נָכוֹן?"

איזו פסקה מהממת, נכון?

ב.
לפעמים, בעונת הסדנאות (שזה מוזר לקרוא לה ככה, ובכל זאת, התקופה ההיא שבה אנשים נרשמים לסדנאות) אנשים רוצים לשמוע מה עושים בסדנאות שלי. ופעם הייתי מסתבך עם זה, כי הרי מה עושים בסדנה? מגיעים, ואומרים שלום לנעמי שהגיעה מוקדם והיא עובדת על המחשב, ונעמי אומרת היי, מה קורה, ואתם הולכים יחד להכין קפה, ובינתיים עוד אנשים מתקבצים, וגם הם הולכים להכין קפה, ובינתיים אתה מדבר עם שרון על איך הולך לה במלצרות, והיא אומרת לא משהו אבל האנשים נחמדים, ואתה מחייך כי אנשים נחמדים זה הכל, ואחר כך מגיעים כולם ופושטים מעילים ומתיישבים ואני מוציא כמה דפים שמודפסים עליהם מילים, ואנחנו מדברים על המילים האלה, ואחר כך תרגיל, וכותבים, ומקריאים מה שכתבנו, ואנחו מתרגשים ונותנים משוב ולפעמים בוכים קצת או צוחקים הרבה, ולובשים שוב את המעילים והולכים הביתה, וזהו.

אבל לאחרונה התגבש בי משהו, וכששואלים אותי (נניח, דודה בשמחה משפחתית) מה עושים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי, אני אומר בפשטות; מדברים על רגשות.

וזהו? מתעקשת הדודה לשאול, כי בכל זאת זה אירוע משפחתי ואין לה מה לעשות ליד הבופה מלבד לשאול אותי מה קורה בסדנאות.

לחלוטין זהו, אני אומר ולוקח לי עוד כף סלט יווני.

ג.
אבל רגע, יש פה נקודה חשובה שחומקת. אנחנו מדברים על רגשות, אבל זו לא קבוצת תמיכה, אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, כאילו הקבוצה היא המקום לפרוק את הרגשות האלה. לא. כלומר גם, ולפעמים בעיקר, אבל אנחנו לא מדברים רק על הרגשות שלנו, אלא על רגשות בכלל. על הדבר המדהים הזה שנקרא רגש, שהוא חד פעמי, שלא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו, שאין לו שם ואין לו פנים, שאנחנו לפעמים עושים לו הכללות ("שמחה", "עצב") ויש כמה חוקרים שחוקרים אותו באוניברסיטה אבל, לגודל הצער, הם לא מבינים כלום. לא, אנחנו מדברים על איך אפשר להבחין בעצמנו, על זה שרגשות הם תמיד תמהיל של רגשות ואף פעם לא עומדים לבדם, אנחנו מדברים על זה שאנחנו מגיבים רגשית לדברים, שהעולם מדבר אלינו ואנחנו מגיבים לו ברגשות. אנחנו מדברים על איך רגשות מעמיקים, מתרחבים, מתחברים לרגשות אחרים, איך הם מתפתחים על פני הזמן והמרחב, ובסוף בסוף גם, כן, על איך הם נוצקים למילים, או איך אפשר למצוא את המילים המדוייקות כדי לדבר על הרגשות האלה.

וכשאנחנו מדברים אני חוזר שוב ושוב לפסקה הזו של גרוסמן כדי להגיד איך המילים 'אני עצוב' מצמצמות את העצב שלו, את הייחודיות שלי, לכדי 'אני עצוב'. שזה אמנם מעביר משהו, אבל לא מהדהד את העצב עצמו. זה אומר 'אור', אבל מכבה את האור עצמו. תחשבו על ההבדל בין 'אני אוהב אותך כי את כזו מתלהבת' ובין 'כל הימים את משחקת באור היקום'. של פבלו נרודה. זה אותו הדבר, ובכל זאת הכל, הכל הכל, אחרת לגמרי.

ד.
ואת זה, רק את זה, לומדים בסדנאות הכתיבה היוצרת שלי. את הניסיון הזה להניח את האצבע בזמן ובמרחב ולהצביע על האור, כך שיראו שהוא אור.

אז אנחנו מדברים על הרגשות שלנו, אבל זה יותר מזה: אנחנו לומדים להכיר את הרגשות שלנו. לתת להן מילים. להבין שהעצב שלי הוא לא העצב של מישהו אחר, והשמחה שלי היא לא שמחה של מישהי אחרת. אנחנו לומדים מאיפה נוצרים הרגשות שלנו ולאן הם הולכים ואיך אפשר להביט המון המון זמן עד שפתאום רואים איזה קצה של רגש שאפשר להצביע עליו ולהגיד הו, הנה זה, זה מה שאני מרגיש.

זה לא קל. זה מתסכל. זה לא מגניב. זה לא מתגמל באופן מיידי. זה לא נראה טוב בפייסבוק ולא מתחרז כמו שצריך. זה כמו הסיפור המופלא ההוא ב'טרן הנודד' שבו טרן הולך לקצה העולם כדי ללמוד לעבוד עם הידיים, והוא מגיע לרב האמן הגדול בעולם ולומד אצלו להכין חרב, ואחרי עשרות ניסויים שבהם יצאו לו חרבות יפות אבל שבירות, יוצא לו איזה גוש ברזל מוארך ומגושם. וזה, הגוש הזה, הוא הדבר שרב האמן מתלהב ממנו יותר מכל. מפני שהוא לא משהו שנראה כמו חרב. לא, הוא החרב בעצמה. והאור הזה שאנחנו כותבים אולי הוא עדיין לא אסתטי, אבל הוא האור בעצמו. יש תחתיו אדם, והאדם הזה בוקע דרך כל המילים ויוצא ומתממש מן הדף.

————–

היום (ג'), בערב, מסתיימת ההרשמה המוקדמת לסדנאות הכתיבה שלי בינואר. סדנאות הכתיבה של הקיץ הן יותר קצרות, קלילות ושונות במהותן (מי אמר כתיבה בעקבות סיפורי ר' נחמן ולא קיבל?), וזו ההזדמנות האחרונה השנה להירשם לסדנה שתתן לכם או לכן את הכלים לדבר על רגשות וליצור באמת.

טכנית, הפרטים די פשוטים: הסדנאות בירושלים הן ביום רביעי (בבוקר, 8:30 – 10:30, ובערב – 18:30 – 20:30), ובתל אביב – ביום ראשון בערב (18:45 – 20:45). כל הסדנאות מתחילות בשבוע של ה26.1, ואורכות תשעה מפגשים. יש מספר מקומות מוגבל בכל קבוצה.

לא טכנית, כלומר מהותית, הסדנאות קצת שונות. ההבדל הבסיסי ביניהן הוא לא האם אתן מתקדמות או מתחילים, אלא מה אתן רוצות להשיג ובאיזו דרך אתם רוצים ללמוד.

הסדנה לכתיבה יוצרת היא סדנה מאוד מסודרת שבה אנחנו לומדים ומתרגלים דרכי יצירה. אנחנו לומדים איך מצביעים על רגשות, איך מבינים אותם, מה עושים איתם ולמה. זו לא סדנה קלה או כיפית, למרות שהיא 'כתיבה יוצרת'. היא תדרוש מכם עבודה, כי אני מנסה לתת לכם כלים ושפה לדבר בה את היצירה שלכם. אבל מסתבר שלמרות המילים האלה זו סדנה טובה, עם המוני בוגרים שחוזרים פעם אחר פעם והמלצות ממש טובות.

הסדנה לכתיבת פרוייקט היא סדנה קצת יותר מפוזרת, ובבסיס שלה היא מיועדת להוציא פרוייקט אחד (מחזור שירים או סיפור), שלם, שישאר אחרי הסדנה. זו סדנה שמחדדת או מטפלת בכל מפגש בצד אחר בפרוייקט שלכם (ברגשות, במילים, בדמויות, במצלול ובעלילה). אני חושב שזו סדנה יותר כיפית, היא בוודאי יותר אישית, ואנשים שמעדיפים לקפוץ למים ולהתחיל לכתוב – ולא ללמוד את התהליך צעד אחר צעד – זו הסדנה בשבילכם. אני מאוד אוהב את הסדנה הזו, ואם אתם לא בטוחים שמתאימות לכם הרצאות ואתן מעדיפות לנסות ליצור משהו שלם בעצמכן – זו הסדנה.

בירושלים, סדנת הבוקר תהיה כתיבה יוצרת וסדנת הערב – כתיבת פרוייקט.
בתל אביב – יש סדנה אחת, שבה, ארבעת המפגשים הראשונים יהיו כתיבה יוצרת, וחמשת האחרונים – כתיבת פרוייקט.

אפשר להירשם לכל הסדנאות כאן, ואפשר בהחלט גם ליצור איתי קשר באמצעות הדף – אני עונה וזמין להתייעצויות שלכם.

יהודה.

אחד הטריקים המעצבנים-יותר שרולינג עשתה בהארי פוטר הוא לתת להארי כמה כסף שהוא רק צריך. ההורים שלך השאירו לך אוצר קטן, היא אומרת להארי, ועכשיו נשאר לך רק להצליח בלימודים, לנצח את האויב ולמצוא אהבה. כסף? אל תדאג לכסף. תכל'ס לא תצטרך לעבוד עוד יום בחייך. לא שיש לי מושג איך ג'יימס ולילי, שני בוגרים צעירים, השיגו כזה הון. במה בכלל עובדים בעולם הקסום ההוא. יש חנויות, כמובן, אבל חקלאים? מוסכים? כלכלה פיננסית? איך בכלל מעבירים שם סחורה ממקום למקום? מה המשמעות של מגורים בעיר אם אפשר להתעתק או לעבור במפתחות מעבר בכל מקום?

זה קצת מעצבן, בעיקר כי אחד הדברים שעובדים נהדר בהארי פוטר זה המפגש של הריאליזם והפנטסיה. התרגלנו כל כך לקרוא עלילות גבורה וסיפורי מסע, שלא עצרנו לרגע לתהות איך נראים חיים רגילים של קוסמים. מה הם שומעים, מה הספורט שלהם, ממה הם נהנים. אז שוב, זה עובד נהדר, אבל רולינג מציירת את הריאליזם כריאליזם ספרותי: כזה שקצת מעלים את העולם האמיתי ומעבירה את המוקד הספרותי לדברים 'ספרותיים'. למשל, הגיבורים לא מחפשים יחסי מין, למשל, אלא אהבה. בפנימיה מלאת מקומות מסתור וחבורת מתבגרים הורמונליים. נו, באמת.

פטריק רותפס, ב'שם הרוח' נכנס בנקודה הזו בכל הכוח. קוותה (הגיבור שלו) צריך כסף. הוא צריך גם להצליח בלימודים, לנצח אויבים, למצוא אהבה, אבל הוא גם צריך כסף, כי אם לא יהיה לו כסף הוא פשוט יהיה רעב, או קפוא, או ישן בחוץ. כמו בני אדם בעולם האמיתי. אז הוא מחפש עבודה. אם אין לו עבודה, הוא רעב. הוא צריך לשלם על הלימודים, ואם אין לו כסף הוא לא יכול להמשיך ללמוד. במובן הזה (בעיקר, כי מהמון בחינות אחרות הגיבור שלו הוא גיבור ספרותי אמיתי, ורותפס מודע לזה ואפילו מתייחס לזה כמה פעמים) הפנטסיה משמשת כמראה לעולם האמיתי, ולא כמפלט ממנו.

(אגב, מי שקרא את 'הקוסמים' של לב גרוסמן – הוא לקח את הריאליות הזו עד הסוף. חבל רק שהוא לא כזה כותב מוצלח. העולם שהוא יצר הוא עולם כל כך מאפן – במובן האמיתי של המילה. אפילו לתאר עיר סתמית היה יכול להיות מוצלח יותר – והעלילה חסרת משמעות. באסה. קסם וכוחות על שמתנגשים עם ריאליזם זה אחד הדברים המרתקים שיכולים להיות).

_______
רוצים ללמוד עוד על כתיבת פנטזיה? יש לי סדנת כתיבה מהממת בירושלים, בימי רביעי בערב, שנכתוב בה ונלמד בה טעימות מהמון סגנונות, ז'אנרים ונושאים. זו סדנה מעולה (לפחות ככה המשתתפים הקודמים חשבו), ואם בא לכם לשמוע עוד, צרו איתי קשר ב'צור קשר' ונדבר.

לפני שבוע, אולי שבועיים, פגשתי ברחוב חבר שהיה חבר שלי לפני שבע שנים ומאז נפרדו דרכינו. אמרתי שלום, והוא אמר שלום, והתחבקנו קלות ושאלתי אותו תגיד, מה אתה עושה בחיים, והוא פתח ואמר שהוא ככה וככה, עובד בחברה בינונית ואשתו עורכת דין ונחמד, סך הכל, ומה שלומך ומה אתה עושה, וכן הלאה וכן הלאה. אתם יודעים, אתם מכירים (או אתן מכירות) את המפגשים האלה, שנעים תמיד בין מבוכה, נוסטלגיה ואיזו שמחה פנימית כי הרי סך הכל חיבבת את הבחור הזה בזמנו. זו הייתה פגישה די סתמית ואחרי שהיא הסתיימה התקשרתי לחבר אחר ואמרתי לו היי, אל תשאל את מי פגשתי, את אורן (נניח שקוראים לו אורן). והחבר השני שאל נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

ואז, פתאום, נזכרתי.

לפני שבע שנים אורן היה הבטחה. ממש, חתיכת הבטחה. מין גוש כזה של פוטנציאל שמחכה להתפוצץ. הוא הרים פרוייקטים ושינה קבוצות והרוויח פי ארבע יותר מכולנו והיה מעין רוח תזזית כזו, בעירה פנימית של עשייה ותנועה ויכולת. הוא כתב מהמם. הוא נאם מעולה. האנגלית שלו מושלמת. ידענו – כולנו, גם הוא, גם אנחנו – שהוא עומד להיות האיש הזה, שאנחנו מצביעים עליו בעיתון ואומרים לילדים שלנו 'אני למדתי עם אורן בתיכונית' או 'אני הייתי איתו בצבא' או משהו מעין זה. אבל שבע שנים אחר כך, אני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי, ושנינו יודעים שההבטחה הזו, היכולת הזו, גוש הפוטנציאל הבוער? זהו, הוא נכבה. אפשר להדליק אותו מחדש, כמובן, אבל זה יהיה תהליך ארוך וכואב ומלכלך ובכלל לא בטוח. האיש הזה לא הולך לשנות את העולם.

(רגע. הפסקה חשובה. אף אחד לא חייב לשנות את העולם. חשוב יותר לחיות חיים טובים, מספקים, מלאים, משמעותיים, מאשר לשנות את העולם. לשנות את העולם קשור הרבה פעמים לחשיפה, לביקורת, לחיים מלאי לחץ, להתנגדויות מגופים אחרים שלא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה. אין חובה לחיות חיים כאלה, ואפילו להפך. 'שינוי העולם' הוא לא המטרה של כולנו. צריך להיות אדם טוב, מענטש, מוסרי. זה הכל. אני לא אומר שזה מה שאורן היה צריך לעשות. בכנות, אני רק אומר שהוא רצה לעשות את זה ויכול היה לעשות את זה, והוא לא עשה).

ובשבועיים האחרונים הדבר העיקרי שאני חושב עליו הוא האנשים שסביבי. מי שהצליח ומי שלא. מי מגשים את החלומות שלו ומי מתקשה. מי מצליח להתפרנס מאמנות (למשל), מפוליטיקה, מתקשורת. מי מרים עסק שהוא בדיוק בדיוק הוא, ומי נסחף בזרם, ואני מנסה למצוא את הקווים המשותפים. זה שובר לב, לפעמים. במקרים אחרים (לא מעט כאלה) זה מעורר קנאה. אני משווה את עצמי לאחרים ואומר 'מה הם עשו שאני לא', מנסה להבין איך נכון לי להמשיך ומה צריך לעשות. זה משהו שאני טרוד בו הרבה.

ואני חושב – אין פה כוונה לקבוע כלל או לתקוע מסמרות, רק לחשוב בקול – אני חושב שרוב האנשים סביבי שהצליחו יש להם שני דברים שמשותפים להם. האחד הוא חזון – הם יודעים לאן הם רוצים להגיע. זה ברור להם. הם לא מתלבטים. ובזה אין לי מה להגיד, כי אני לא טוב בלמצוא חלומות לאנשים אחרים ויש אנשים שממש טובים בזה (שמעתי מילים טובות על מקדמיה). אבל הדבר השני שמשותף להם, לכל האנשים האלה שמתקדמים, הוא שהם עושים.

רגע, סיפור. כשהייתי בכיתה ו' היה לנו חוג נגרות בבית הספר והכיתה שלי נשטפה בתכנוני 'איך להכין מעמד לספרים (סטנדר שולחני) הכי טוב'. ואני שהתלהבתי מהסיפור ישבתי יום שלם ותכננתי סטנדר מגניב כזה, עם מגירות ומקום לכלי כתיבה וכמובן צירים והכל, וחישבתי זוויות וצירים וסנטימטרים, וחבר שלי שראה את התכנון אמר יא, תביא לי, אני רוצה לבנות כזה. ואני אמרתי לו שלא, כי זה שלי, ואם הוא רוצה שיתכנן אחד כזה בעצמו. אבל הוא לא תכנן; למחרת בבוקר הוא פשוט צעד לבית הספר עם סטנדר שולחני מגניב, ואמר 'אבא שלי בונה דברים במחסן אז ביקשתי ממנו שיבנה איתי סטנדר'. ככה, בנונשלנט.

ואני הבנתי אז מה שהבנתי שוב רק כעבור עשרים שנה: הם לא מתלבטים כל הזמן, האנשים האלה שמגיעים לאנשהו. הם לא עסוקים רק בתיאוריות או במחשבות או בתכנונים אינסופיים. הם פועלים. קופצים למים, עושים צעד, ועוד צעד, ועוד צעד, ומשתפרים ומחדדים ומבינים תוך כדי. פשוט צעד אחר צעד. כשהם כותבים ספר הם פשוט כותבים ספר. ואם הם מתכננים אותו, הם מתכננים אותו. לא מדברים עליו. מתכננים ואז כותבים אותו צעד אחר צעד. ואין להם עניין שהספר הראשון שלהם יהיה מושלם, כי תמיד אפשר ליצור עוד ספר, ואפשר לקפוץ למים ולהקים עסק ואם לא עובד לשפר תוך כדי תנועה, והסרטים שלהם לא מושלמים והמוזיקה לא מושלמת והפוליטיקה לא מושלמת אבל הם לא רק מהגגים כל הזמן, האנשים האלה שאני מקנא בהם כמו לא יודע מה, הם פשוט עושים.

כי התקדמות היא לא קפיצה. זה לא שמישהו קם בבוקר והנה הוא מצליח. לא, התקדמות היא באותן הדקות שיש לנו, שאר האנשים. לכולם יש את אותן 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. באותו הזמן. פשוט צעד אחר צעד, עד שמגיעים. ולפעמים אפילו לא יודעים שמגיעים, עד שמישהו צריך לפגוש אותך בגיל 40 בגן סאקר ולהגיד וואי, אני עוקב מרחוק, מאוד מרשים מה שאתה עושה. ואז אתה מבין את מה שלא הבנת לפני עשר שנים:

צעד אחר צעד. צעד אחר צעד. משימה אחר משימה, מטרה אחר מטרה, רק ככה מתקדמים.

___________
(אלה חלקים מתוך המייל ששלחתי לרשימת התפוצה שלי בשישי האחרון. רוצים גם? כאן מצטרפים: https://forms.gle/cNstbtoU5P8muzms6)

הכותרת של הפוסט הזה היא כותרת דרמטית, וזה מוזר, כי אני לא אוהב דרמה בחיים שלי. טוב לי שדברים נעים על מי מנוחות. טוב לי שאני יודע לאן אני הולך. הטיולים האהובים עלי הם אלה הרגועים; טבע מכאן, כבשים משם, קצת לישון, קצת לקרוא. אני חושב שיש עוד אנשים כמוני בעולם, אז זה לא כזה מיוחד, ולא על זה רציתי לכתוב לכם. כן רציתי לכתוב על זה שכתבתי את הכותרת הזו, והיא הלחיצה אותי קצת, ואמרתי לעצמי הו, זה דבר טוב, זה אומר שיש כאן משהו. תכתוב על זה, יהודה.

זה קצת מפחיד אותי, אז אני מספר:

אני לא כותב בסדנאות שלי.

יש לזה סיבה טובה. כשאני כותב אני מרוכז במשהו, וקשה לי למשב אחר כך; אני פשוט לא מרוכז במה שמקריאים. אז אני תמיד אומר את זה למשתתפים, וזה עובר, כי זה אכן תירוץ טוב. אבל השבוע נתתי לקבוצה בלוד (איזו קבוצה, יא אללה) תרגיל שאני קורא לו תרגיל עוגת השכבות. ובו, בתרגיל, אנחנו צריכים לבחור החלטה אחת משמעותית מהחיים שלנו ולפרק אותה רגשית, צעד אחר צעד, מול אדם אחר. זה לא תרגיל כתיבה 'טוב', זה תרגיל קשה, מתסכל. לא ברור איך יוצרים ממנו טקסט. המשתתפים כותבים ומתבאסים, ואני מתבאס איתם, כי זה בעצם לא תרגיל כתיבה, זה תרגיל יצירה. ובצורה מדוייקת יותר, זה תרגיל כנות. הוא מבקש מהם להתבונן בכנות בחיים שלהם, ואין דבר קשה מזה בעולם.

בכל אופן, יצא שהשבוע היינו קבוצה אי־זוגית, כך ששיקפתי למשתתפת אחת את עצמה ואחר כך, כשסיימנו, היא אמרה לי נו, תורך. ואני אמרתי מה תורי, והיא אמרה נו, תבחר החלטה, ואני חיפשתי החלטה בתוכי ופתאום נלחצתי מאוד מאוד. ובחרתי מין החלטה מאפנה שכזו, ההחלטה לצאת להיות עצמאי, שכבר כתבתי עליה המון, וגם אותה לא פירקתי רגשית עד הסוף במסווה של 'אני צריך ללכת לבדוק שהכל בסדר עם כולם', שזה אכן תירוץ טוב אבל אני ידעתי, בכנות גמורה, שאני בורח מעצמי. ולא ידעתי למה, כלומר, מה מפחיד אותי כל כך.

ואחר כך היה עוד רגע אתמול, שבו מרב הציעה לי להשתתף באיזה משחק עסקי שכזה שאמור ללמד אותי על היתרונות והחסרונות שלי כעסק, ואמרתי מיד 'לא', ואחר כך חשבתי לעצמי, אבל למה לא, זה רק משחק, אני לא באמת מרוויח או מפסיד. באמת רק משחק.

אבל אז הבנתי מה מפחיד אותי: לא ההפסד מפחיד אותי. לא החשש שמא ילקח ממני כסף או שמשהו יפגע. זה משהו אחר לחלוטין: אני מפחד להפסיד. להיות בעמדת הלוזר. זה מה שמפחיד אותי. אני מעדיף שלא לנסות לנצח, מחשש שמא אפסיד. זו גם הסיבה שאני לא שולח סיפורים לאף תחרות, כי אני מפחד שלא אזכה. שהסיפורים שלי לא יהיו מספיק טובים כדי לזכות. אני פשוט מפחד מזה. כאילו הזהות העצמית שלי בנויה על הכתיבה, ואם הכתיבה לא מספיק טובה, כאילו גם אני לא מספיק טוב.

ככה, באמת.

ואולי לכן אני מעדיף טיולים נינוחים, שאין בהם מקום ליפול, על פני הרפתקאות שעל שבעת הימים. בטיול נינוח אין איפה ליפול. בהרפתקאות יש.

אבל רגע, יש קאצ' לסיפור הזה. אני עושה עכשיו איזה קורס, ובקורס אני צריך כל הזמן לכתוב על החוזקות והחולשות והמטרות שלי כעסק. ואני כתבתי שם דברים כמו 'אני יודע לכתוב' וכמו 'אני יודע ללמד בהומור', וחשבתי שדי בכך, בהעמדת הפנים העסקית הזו. ואני אומר העמדת פנים לא כי זה לא נכון, אלא כי זה לא 'אני', זה 'העסק', כמו אני מתחבא מאחורי מותג עם שם בדוי. בכל אופן, כתבתי וחשבתי שדי בכך. ואז הגיבו לי כמה מהמשתתפות האחרות בקורס, והן אמרו לא, אתה טועה. כלומר, זה לא הכתיבה או המקצועיות או וואטאבר. זה דברים כמו כנות ואנושיות ועוד דברים שאני מתבייש להגיד לכם עכשיו (אולי מפחד זו המילה הנכונה) כי כמה אפשר לדבר על היתרונות של עצמי. והן אמרו, אתה חושב שאתה מלמד כתיבה ודי בכך, אבל בעצם אתה מלמד אנשים לצאת לאור ולהביע את עצמם כפי שהם. זה עניין, אתה יודע? ככה הן אמרו.

זה לא פוסט עלי. כלומר זה כן, אבל אני לא כל כך מעניין. זה פוסט על זה שאחד הפחדים הכי גדולים שיש הוא הפחד להיחשף. הפחד ליפול. להיכשל מול אחרים. הפחד מלהיות אנושי. וזה פוסט על זה שלפעמים אנחנו חושבים שלהיות אנושי ולדבר בכנות ולהיכשל מדי פעם זו חולשה שצריך לתקן (באובייקטיביות ומקצועיות ומיתוג), אבל החולשה האנושית הזו היא בעצם זה הדבר הכי גדול שיש בנו, וצריך לתת לה מקום ולהוציא אותה אל האור.

הלוואי שאני אדע גם להפנים את הקאצ' הזה.

אני מאוד מובך עכשיו. מאוד. אז אני שולח מהר כדי לא להתחרט. תודה שאתם מקשיבים ומקשיבות שם, מעבר למסכים.

(את הפוסט הזה שלחתי, כפי שהוא, ברשימת התפוצה שלי לפני שבוע. אם את או אתה רוצים להצטרף אליה, אני אשמח ממש. כאן נרשמים)

אני עוסק בסטוריטלינג אז הפיד שלי מוצף בשיט של הסטוריטלינג. ככה זה, פייסבוק הוא אמא פולניה. הוא מזהה שאתה מחבב קיגל אטריות ומאז ועד הנצח הוא ידחוף לך קיגל אטריות בכל הקשר כי ככל הנראה זה הדבר היחיד שאתה אוהב ומסוגל לאכול. בכל אופן זו הייתה זליגה מהעניין. מה שרציתי להגיד הוא שאני דווקא אוהב קיגל אטריות, ופחות אוהב פוסטים על סטוריטלינג, הם מעצבנים.

(סטוריטלינג, למי שלא היה איתנו עד עכשיו: סיפור סיפורים. כתיבת סיפורים. המחשבה כאילו מוצר + סיפור = כסף, וכן על זו הדרך)

למה פוסטים על סטוריטלינג הם דבר מעצבן? כי יש כלל אחד, אחד בלבד, שבו הם צריכים לעמוד: אם אתם כותבים על סטוריטלינג, אסור לכם לשעמם. בחייאת. כאילו, אין לכם את הזכות לכתוב בתור פוסט "סיפור סיפורים הוא הדבר החשוב בחיים, מהטמה גנדי" ולצרף תמונה של ספר פתוח. אין לכם את הזכות לכתוב בפתיחת פוסט "פתחו את הפוסטים שלכם בסיפורים!", ובשום. פנים. ואופן. אין לכם את הזכות שלא לספר סיפור בפוסטים שלכם שעוסקים בסטוריטלינג.

משל למה הדבר דומה? לאמא פולניה. יש הרבה דברים להגיד על אמהות פולניות וגם על פולנים בכלל ורובם יהיו נכונים (כולל הסיפור ההוא עם הדג והגזר), אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהם. אם אמא שלכם מעירה לכם על הבלאגן בחדר שלכם, כנראה שאצלה דברים מסודרים. אם היא לא מרוצה מנימוסי השולחן, היא כנראה לא תשים מרפקים על השולחן. אם היא אומרת לכם לקחת סוודר, כנראה שיש לה אחד, סרוג ביד, מקופל היטב בתיק היד העצום שלה. ככה זה.

אז זו הייתה פריקת המרמרת שעלתה לי הבוקר, פלוס תפילה לפוסטים מעניינים יותר שיעלו לי בפיד, פלוס קלישאה חמה אך נכונה שמועברת מפה לאוזן בלימודי כתיבה: show, don't tell.

אה, ועוד המלצה חמה. אל תלכו ללמוד סטוריטלינג אצל אנשים שלא מיישמים את הכללים שהם מלמדים בעצמם. אל תלכו ללמוד כתיבה אצל אנשים שאתם לא אוהבים או מעריכות את הצורה בה הם כותבים. זה שמישהו יודע את החוקים של 'איך כותבים סיפור' לא אומר שהוא יודע איך באמת לכתוב סיפור. אני, למשל, יודע היטב איך מכינים קיגל אטריות, אבל משום מה אף פעם לא הצלחתי להכין אותו כמו שצריך.

(כאן הייתה אמורה לבוא פרסומת לקורס הסטוריטלינג המהמם שלי אבל אני מרגיש שהפוסט הזה מספיק מוצלח בפני עצמו ולא כפרסומת אז אין פה פרסומת. דווקא.)