למה אתם מחכים?

יש לי חבר סבבה, קוראים לו אורי, והוא כותב למגירה. באמת באמת, יש לו מגירה והוא כותב ומכניס אליה שירים וסיפורים שהוא כתב. כלומר, הוא הכניס אליה. בעבר. הוא היה רוצה לכתוב למגירה. כלומר הוא כתב למגירה כשהיה בתיכון וכשהיה לו המון זמן, במקום לשחק כדורסל, זה היה התחביב שלו. הוא הלך לסדנאות והיה חלק מקבוצות, ועכשיו הוא לא כותב.

בכלל.

כלומר הוא עדיין מגדיר את עצמו 'כותב' והוא מנוי לכל מיני רשימות תפוצה ועוקב אחרי כל מיני כותבים בפייסבוק ולפעמים מחליף ספר בספרייה.

אבל הוא לא כותב.

וכשאני שואל אותו למה הוא לא כותב, הוא אומר דברים כמו 'תשמע, אחי, הילדים', או 'האישה', או 'החבר'ה', או 'למי יש זמן לכתוב בחיים האלה' או 'העבודה', או 'אני דווקא רוצה לכתוב רק תמיד כשאני מתיישב לכתוב צצים להם הכלים בכיור וקורצים לי', וכן הלאה וכן הלאה. שזה, במחילה אורי, תירוצים.

לא שאכפת לי, גם אני מלא תירוצים (למכביר!) על הדברים שאני רוצה ולא עושה, אבל שלא ישקר לעצמו. הוא לא כותב כי זה גדול מדי, כי זה היה משהו שהוא התעניין בו פעם, ועכשיו זה קצת רחוק ממנו ואין לו שמץ של מושג מה לעשות ואיך להתחיל. אז בשביל אלה שכן רוצים לכתוב, ויש משהו מאחורי התירוצים האלה, בואו נעשה כאן סדר לרגע:

בגדול ובגסות, אפשר לחלק את הסיבות לזה שאנשים (שבאמת רוצים לכתוב, אורי) לא כותבים לתוכן ולצורה.

תוכן זה 'אין לי על מה לכתוב', זה 'החיים שלי בורגניים ומשעממים', זה 'אין לי השראה', זה 'בשביל לכתוב צריך פצע עמוק ששואבים מתוכו', זה 'מה כבר יש לי להגיד', זה 'מי ירצה לשמוע את מה שיש לי להגיד'. כל אלה משפטים (אמיתיים) של אנשים שמאוד מאוד רוצים לכתוב, הם פשוט לא יודעים מה הם רוצים לכתוב.

אם הם כבר מתחילים, הם עושים את הצעד הראשון (מתיישבים לשולחן וחושבים), אולי את הבא אחריו (כותבים פיסקה ראשונה), ואז זה משעמם אותם, אז הם מפסיקים.

צורה זה אנשים שיש להם מה לכתוב, אבל אין להם כלים. אין להם מושג איך לכתוב. זה 'בשביל שירים צריך חרוזים', זה 'אין לי מושג איך בונים דמויות', זה ה'אני רוצה לכתוב כמו ג'יי קיי רולינג', זה ה'אני מנסה לכתוב כמו עגנון וזה לא יוצא לי כמו שצריך', ועוד ועוד הסברים של אנשים שיש להם מה להגיד, יש להם תוכן, הם מנסים לצקת את התוכן הזה לצורה, אבל הצורה לא עובדת להם כמו שצריך, אז הם מתייאשים.

הפתרון לשתי הבעיות האלה הוא אחד: להתחיל. לכתוב.

תקשיבו טוב: הבעיה האמיתית של התקיעות, היא שהיא מעגלית. היא תוקעת אותנו הלאה. כשאנחנו בתנועה, התנועה מזינה אותנו. כשאנחנו תקועים, אנחנו הולכים ומתחפרים בבוץ. הדרך היחידה, היחידה, לצאת מזה, היא לעשות מעשה ולהכריח את עצמינו להתחיל לכתוב.

כן כן, יש דבר כזה השראה, אבל אם היא תגיע כשכוחות היצירה שלכם מנוונים, אתם לא תזהו אותה גם כשהיא רוקדת לכם מתחת לאף לבושה בכיסוי הקומקום של דובי. אתם תהיו מנוונים מדי. נעולים מדי.

אם תכתבו, תגלו שהיא פשוט מגיעה לעיתים יותר ויותר תכופות.

אז למה אתם מחכים? אה, אין לכם נושא? זה לא משנה. תכתבו לפי מספר מילים. תגדירו לעצמכם שאתם כותבים פוסט פעם ביום. תכתבו יומן. תיזכרו באירוע משמעותי ותכתבו אותו. תנסו לחשוב מה אתם חושבים על השמיים, על תחנות רכבת, על אבטיחים. תשתמשו בתרגילי כתיבה. תצטרפו לקבוצות כתיבה (יש המון, בפייסבוק ובוואטסאפ, בחינם), תירשמו לסדנאות כתיבה יוצרת. אני אגיד את זה הרבה יותר בבירור:

זה ממש לא משנה על מה תכתבו, כל עוד תכתבו.

מה שיקרה הוא שלאט לאט אתם תמצאו את עצמכם כותבים על מה שמעניין אתכם. דברים יתנסחו לכם תוכדי כתיבה, פתאום תבינו על מה בא לכם לדבר, מה לא מעניין אתכם בכלל, על מה אתם יכולים לכתוב עוד ועוד, ומה יכול להזין אולי שיר או סיפור אחד. בקיצור, כל מה שאתם צריכים, יתנסח תוך כדי תנועה. אתם עדיין לא יודעים (או יודעות את זה), כי הכל עדיין בראש שלכם, וכשדברים בראש שלנו הם מעורפלים. אבל תכתבו, אני מבטיח לכם, זה יקרה.

ככל שתכתבו יותר בלי השראה, ככה ההשראה יותר תבוא אליכם מעצמה.

זה נכון באותה מידה גם לצורה. הדרך היחידה, היחידה, ללמוד לכתוב בצורה מסויימת, היא לתרגל את זה. אין דרך אחרת. זה לשבת, לנסות לחקות סגנון, ללמוד מספרים איך בונים דמות ואיך בונים עלילה (אפשר ללכת גם לקורס או לסדנה שמלמדים את זה, אם אין לכם המון זמן פנוי), ללמוד אותו, לכתוב בו עוד ועוד, עד שאנחנו מסגלים אותו לעצמינו. גם כאן, ככל שתמשיכו לכתוב, תגלו שהסגנון האישי שלכם, זה שהכי מתאים להביע את הרעיונות ואת הסיפורים שלכם, מתברר לאט לאט. אם תתכננו אותו מראש זה יכשל, כי ככה זה, אי אפשר ליצור בדיוק לפי הדימוי שיש לנו בראש. אבל אם תכתבו – זה יקרה.

אני אגיד את זה אחרת:

שום רעיון לא יצנח לכם מהשמיים. אף מיומנות לא תלמד אתכם את עצמה. אין למה לחכות.

פשוט תתחילו.

—–

ועוד שלשה טיפים שיכולים לעזור לכם להתחיל לכתוב:

א. תקבעו זמן מראש, 'זה הזמן שבו אני כותב'.
ב. תקבעו כמות מילים מראש: 'לפחות עמוד', 'לפחות שלש פסקאות', 'לפחות 2000 מילים'.
ג. תכבו את האינטרנט. כן, גם בפלאפון. כיביתם? יופי, ביי.

מבחן הספר

לפעמים הסיפור שלכם מסתבך, או השיר שלכם, או הטקסט שלכם, או מה שלא יהיה שאתם מנסים ליצור כרגע. אתם מנסים לבחור נושא ואין לכם מושג מה בעצם הנושא שלכם או מה אתם אומרים עליו, המילים יוצרות איזה מבנה רעוע שאתם מסתובבים בו ומחפשים את עצמכם והחוט של העלילה נראה כמו מה שנשאר מהאוזניות שלי אחרי שהכלב שלי שיחק איתם.

זה הנה, כלי קטן ויעיל בשבילכם. הוא אחד הכלים הכי שימושיים שאני מכיר. קוראים לו מבחן הספר, והוא הולך ככה:

אתם הולכים למספרה ויושבים להסתפר. השיער שלכם כבר חפוף ושטוף, והספר שלכם, יואבי (ככה קוראים לשלי, כפרה עליו) מתחיל לגזור לכם את השיער. ואז משעמם לו, ומשעמם לכם, והוא שואל מה חדש, ואתם אומרים שאתם עובדים על סיפור, והוא אומר וואלה, על מה הסיפור?

ואתם עונים.

והוא אומר 'מגניב, ומה בעצם קורה?'

ואתם עונים.

זהו, זה מבחן הספר. הוא תלוי בספר שלכם, כמובן. יש ספרים שיזרמו עם תשובות גרועות יותר, אבל אם אתם באמת צריכים עזרה, לכו לספר אמיתי, כזה שאכפת לו ממה שאתם אומרים, והוא מסוגל להגיד 'לא הבנתי' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי עוסק בנזילותם של גבולות מסויימים', או 'ומה קורה אז?' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי מספר על אחד שהוא מלצר בתל אביב אבל חולם להיות טייס'. בקיצור, ספר אחד כזה שאין לו כח לתשובות ארוכות או מתחכמות, זה לא המקצוע שלו, הוא לא מנסה בכח להבין את התשובות המעורפלות שלכם, אבל מספיק אכפת לו מכם בשביל להתעניין ולא להשתעמם אחרי שניה.

אין לכם ספר? זה עובד גם עם שכנים, הורים, ואפילו חברים טובים שהם לא אמנים / כותבים / מבקרי ספרות / פלצנים בעצמם.

אני ממש ממליץ לא לדמיין את ההתרחשות הזו אלא לבצע אותה בפועל; ללכת להסתפר ולעשות את התרגיל הזה. או ללכת לבשל עם חברים ולעשות את התרגיל הזה. אתם תגלו שזה מכריח אתכם להיות מדוייקים, ברורים, בהירים, שאתם לא יכולים לרמות עם מילים ארוכות של מבקרי ספרות, שזה גורם לזה שדברים יקרו בסיפור, שזה יוצר דרמטיות והופך את הסיפור למעניין, ובעיקר בעיקר – מחייב את הרעיון להיות מספיק ברור כך שתוכלו לכתוב אותו לאנשים אחרים.

אם יש לכם סיפור שאתם תקועים איתו, אתם מוזמנים לנסות בתגובות; כולנו ננסה להגיד לכם אם הרעיון עובר או לא עובר את מבחן הספר. 

טיפ קטן לחילוץ סיפורים תקועים

כשסיפרתי לכמה חברים-כותבים שאני עומד לפרסם את הטיפ הזה, הם אמרו 'מה, אתה דפוק', וגם 'אם תפרסם את כל מה שאתה מלמד אז למה שמישהו יבוא ללמוד אצלך?' וזה נכון, כלומר, גם שאני דפוק וגם שבשביל מה לפרסם את כל מה שאני מלמד. ובכל זאת, לטובת התסריטאים והבמאיות שבכם שנתקעו עם התסריט רגע לפני היציאה לצילומים.

הטיפ הוא זה: כשאתם נתקעים עם הסיפור שלכם, כשהוא לא מתפתח, כשאתם מרגישים שהוא לא עובד, כשאנשים אומרים לכם 'זה נשמע כמו חיקוי של חיקוי של טרנטינו', או כל דבר מסוג זה, תעזבו את הנסיונות לשפץ את העלילה. עזבו את העלילה. פשוט תחזרו אל הדמויות שלכם ותשאלו את עצמכם מה הם אהבו לאכול בתור ילדים.

סתם, החצי השני של המשפט האחרון לא מחוייב. אפשר להסתפק ב: 'פשוט תחזרו אל הדמויות שלכם'. תעמיקו בהם, תנסו לראות אותם לא בתור 'דמות', אלא בתור 'בני אדם'. מה הם אוכלים? מה הם שותים? איפה? עם מי הם אוהבים לדבר? למה? מה מערכת היחסים שלהם עם ההורים / השכנים / החברים שלהם?

מה שיקרה לכם הוא שהצ'אקרות יפתחו. סתם, מה שיקרה הוא שהעלילה תקבל כל כך הרבה מימדים ורבדים נוספים שהיא יכולה ללכת אליהם, והסיפור התקוע יעבור ממצב של 'מכונה שצריך לשנות בה כמה דברים כדי שהיא תזוז' למצב של 'החיים של הדמות ממשיכים, אז גם הסיפור ממשיך'.

ההסבר ל'למה זה עובד' הוא די פשוט, למעשה: הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו מספרים סיפור על דמות, אבל למעשה אנחנו מספרים סיפור של עלילה. והעלילה לוקחת את הדמות שלנו והופכת אותה לפונקציה שלה.

נניח, כשאני מספר סיפור על איך נתקלתי במשה, נהג האוטובוס, שלא הסכים לזוז בלי שכל האוטובוס ישיר – משה הופך להיות דמות בסיפור, אבל במקביל הוא משתטח להיות נהג אוטובוס. הוא לא אדם שלם, אלא נהג אוטובוס. וגם אם יש לו עומק פסיכולוגי פסיכי, זה עומק פסיכולוגי שסובב סביב היותו נהג אוטובוס, כי זו הצורה בה הוא מתפקד בסיפור שאני מספר.

זה קורה לנו אוטומטית, ולרוב מוביל אותנו לכתוב דימויים או קלישאות או קריקטורות. גרוע מזה: זה משעבד את הדמות לעלילה. ולכן, הדבר הנכון לעשות הוא לראות את משה בתור אדם, שיש לו הורים (חדווה ושמוליק, והוא מביא להם פרחים ביום שישי אבל גם כועס על השעה שבה הם קבעו את מסיבת החנוכה) ושכנים, ואחים, ועם כולם יש לו מערכות יחסים מורכבות, ולפעמים מכונת הכביסה שלו מתקלקלת לפעמים והוא חובב גדול של סלט עם אגוזי מלך, וכן על זו הדרך, וזה בכלל בכלל לא קשור להיותו נהג אוטובוס אלא להיותו אדם אמיתי, שהעבודה שלו היא להיות נהג אוטובוס ולכן דברים מתנקזים גם לשם.


כל מיני מגיבים ביקשו שאני לא אסתפק בטיפים על סטוריטלינג אלא גם אסביר איך לתרגל את זה, אז מה שאתם צריכים לעשות זה לקחת דמות מסרט או ספר, עדיף אחת מוכרת ועדיף לא דמות מסדרה, ולכתוב את הצד שלה שלא מופגן בסיפור. למשל, אם אתם לוקחים את מלך האריות, לכתוב איך סימבה מתנהג כשהמדיח נתקע ומציף לו את הבית. אפשר להעלות את התרגיל בקבוצה של 'לכתוב' או כאן בתגובות.


מיותר להגיד אבל אני אגיד בכל זאת:
א. זה לא קסם, ולא תמיד עובד.
ב. זו לא הדרך לבנות דמויות טובות. דמות טובה מורכבת מיותר מאשר היסטוריה.
ג. זו לא הדרך היחידה לחלץ עלילות תקועות. אם העלילה שלכם תקועה ואתם זקוקים לחילוץ, מוזמנים לפנות אלי.

מכשול המשפט הראשון

ב1996 עלתה ויסלבה שימבורסקה לקבל את פרס נובל לספרות בשטוקהולם שבשבדיה, וזה המשפט הראשון שאמרה בנאום התודה שלה: "אומרים שהמשפט הראשון בכל נאום הוא הקשה ביותר. הנה הוא מאחורי" ההמשך של המשפט מורכב יותר, והוא עוסק בעד כמה קשה לדבר על שירה. אבל הנה, זה המשפט הראשון, וזו צליחה מהירה וערמומית וחדה – כדרכה של שימבורסקה – של מכשול המשפט הראשון.

מה זה מכשול המשפט הראשון, אתם שואלים? או, יופי. מכשול המשפט הראשון הוא הבעיה שיש לנו, ככותבים, עם התחלות. יש לנו רעיון ומילים וגיבורה ועלילה ונסיך בוכה שכלוא במגדל גבוה ונשמר על ידי דרקון אימתני – אבל להתחיל, מאיפה להתחיל? מה יהיה המשפט הראשון?

המממ.

גרוע מזה, נניח שכבר צלחנו את המשפט הראשון ואפילו את השני, והנה נוצרה לנו פיסקה ראשונה או פרק ראשון, ואנחנו מגיעים אל הבעיה השנייה שיש לכותבים עם התחלות – חוסר היכולת לעזוב אותן, או הצורך לשכתב אותן שוב ושוב. לא, זה לא הכי מדויק, אנחנו אומרים לעצמינו. בואו נדייק את הפתיחה עוד יותר, שהפרק הראשון יהיה מושלם, רק ככה נוכל לעבור אל הפרקים הבאים.

וואי, איזו טעות. הדבר הכי גרוע שכותבים יכולים לעשות לעצמם – ואני כולל גם כותבות באמירה הזאת – זה להישאר במקום. עריכה זה סבבה, באמת, אבל עריכה היא משהו שעושים בסוף. ובשביל להגיע אל הסוף, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לכתוב ולכתוב ולא להפסיק.

זה ממש לא משנה מה המשפט הראשון שלכם. זה ישנה, בסוף, ובסוף תוכלו לשבת שלשה חודשים ולחשוב איזה שילוב מושלם מחבר בין המורכבות של הסיפור שלכם ובין הקלילות של הסגנון, אבל בינתיים? תעברו את זה. פשוט תמשיכו הלאה. תכתבו את המשפט הראשון הכי מטופש שעולה בדעתכם, ותמשיכו אל הסיפור, או הנאום, או השיר, או הפוסט. בסופו של דבר, המכלול הוא מה שחשוב.

כמו ששימבורסקה אמרה בחן – ההתחלה היא החלק הקשה ביותר. פשוט תדלגו עליה, תתחילו מהצעד השני. 

איך מתגברים על מחסום כתיבה?

אחת הסיבות לכך שקשה לכתוב ב'רגעים של השראה', קרי, במקומות יפים, בטיולים, בזמנים מרגשים – מעבר לכך שאנחנו צריכים לעבד את החוויה – היא שאנחנו מנסים ליצור טקסט מסוים. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזו הבעיה הגדולה. זו אותה בעיה שתוקעת את מרבית הסטודנטים למדעי הרוח בניסיונם לכתוב מאמר או עבודה, ואותה בעיה שגורמת למשוררים ולסופרים להיתקע במחסום כתיבה. זה כמו ניסיון לחצוב דבש מסלע, רק הרבה פחות מתגמל.

המחשבה על המוצר הסופי כובלת. כמעט לא מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מתחילים פיסקה ומתייאשים, כי היא "לא מה שרצינו". הטקסט "לא נראה כמו שיר" (כי שיר זה רק עם חרוזים, או מטאפורות, או משהו). הפיסקה הראשונה היא "לא פיסקת פתיחה טובה", ועוד לא דיברנו על הפיסקאות השניה, השלישית והרביעית. יש לנו בראש את התוצר המוגמר, ואנחנו לא מצליחים לכוון אליו. במילים אחרות, אנחנו המבקרים הכי גרועים של עצמינו.

בספר הקטן והיפה "זן באמנות הקשת" מתאר אויגן הריגל את האוחז בקשת שמנסה לירות למטרה. כשהוא מתכוונן על המטרה, מתאר הריגל, הוא מחטיא. המבט הרחוק מטעה את הכיוונון, והחץ לא מצליח לדייק. הפתרון שהריגל מציע לזה הוא ה"הֶיוֹת" של הזֶן, כלומר – לא לנסות, להיות. תודעתית – לדעת שיש מטרה, ושאנחנו מכוונים לאנשהו, אבל להתמקד בפעולה, לא במטרה.

אני לא רוצה להתעכב על הסבר הפתרון שלו, אלא להציע מענה פרקטי, והוא מאוד פשוט:

לכתוב.

כלומר – להתמקד בפעולה, לא במטרה. להגדיר כמות מילים (עמוד? שניים?) ולא לנסות ליצור שיר, פשוט לכתוב. לא לנסות לכתוב מאמר, פשוט לכתוב. אפשר להגדיר את זה בתור 'כתיבה שאיש לא יראה'. בתור 'אני כותב את העמודים האלה וזורק לפח'. זה ממש לא משנה.

אם רוצים, אחר כך אפשר לעבד, לנסח, ליצור מחדש, אבל השלב הראשון הוא להוריד את אותו סופר אגו, צנזור ראשי, שעומד מאחורי הגב ואומר 'לא לשם כיוונת'. פשוט לכתוב, ואחר כך אפשר להתרחק לרגע מהדף או מהמחשב ולראות שהטקסט מגיע בדיוק לאן שרצינו להגיע.

מה שלא יקרה לעולם (פיקסאר 9#)

בצבא יש קטע כזה לעשות מסדר כוננות פעם ביום, ובמסדר הכוננות עומד הקצין ושואל איזה חייל אקראי מהם נהלי השמירה, ותמיד נהלי השמירה מתחילים בנוהל אסור, שמשמעו, 'אסור לעשות שום דבר שמפריע לשמירה, אסור לעשן אסור לדבר אסור לגלוש בפלאפון' וכן הלאה. פעם אחת ושנייה לפני שהשתחררתי מהצבא ביקשתי מהקצין להגיד את נהלי השמירה, ועמדתי שם ואמרתי 'אסור לעשות שום דבר שמפריע לשמירה, אסור לעשן, אסור להתחתן במשטח, אסור להנחית חללית עם סטיקלייטים, אסור לקחת טנק ולדרוס את המשרד של המג"ד…' והמשכתי ככה עד שהוא התעצבן.

אתם מבינים, יש אלף דברים שאסור לעשות. השלילה כללה הכל, את כל העולם, למעשה. אין ספור אפשרויות של דברים שאסור לעשות. לא רק הדברים שהצבא חשב אותם למפריעים בשמירה; גם כל השאר היו אסורים.
—-

הכלל התשיעי של פיקסאר הוא כלל קצת מתחכם. יוני כתב עליו כך:

"כמו טיפים אחרים מטרתו לשחרר חסמים ולהניח על השולחן את מה שהיוצר *לא* רוצה לספר וברגע שזה נוכח מולו אפשר להתקדם ולשחרר. מה גם ש"מה לא" דורש לפעמים חשיבה יצירתית לא פחות מ"מה כן".

אז קודם כל, זה נכון. כלומר, זה טיפ של שחרור חסמים (קשה להתעלם מזה, זה מופיע בשתי המילים הראשונות). הוא עובד על הפניית היצירתיות לכיוונים אחרים. כמו שכתבתי כאן פעם: לפעמים, הצורך ליצור משהו הוא זה שיוצר את הבעיה מלכתחילה. כמו אדם שמנסה מאוד להיזכר איך קוראים לחבר הילדות שלו, והשם בורח ממנו – ככה גם אנחנו, ככל שנתאמץ יותר, נתקע.

מה שפיקסאר, לכאורה, מייעצים, זה להפנות את היצירתיות לכיוונים אחרים. לשחרר אותה, מה שמכונה. יש עוד דרכים לעבוד בהן (למשל, ללכת לעבד סיפור קצר, או לשכתב שיר, או כל מיני דברים כאלה), אבל זו דרך שלא מתרחקת כל כך מהסיפור עצמו, אז זה נוח.

אבל מעבר לכך, הטיפ של פיקסאר אומר בעקיפין שבתוך רשימת הדברים שלא יופיעו בהמשך הסיפור, נמצא גם דברים שכן יופיעו. כלומר שאנחנו חוסמים את עצמנו, מסיבות שונות, וכשאנחנו כותבים את הדברים שברור לנו שהם לא יהיו בהמשך הסיפור – פתאום יופיעו דברים שדווקא כן יכולים להופיע.


ואיך אפשר לסיים בלי הקטע הזה, מ'תולדות האהבה' של ניקול קראוס:

"לאחי ולי היה משחק. הייתי מצביעה על כיסא.
"זה לא כיסא" הייתי אומרת. ציפור היה מצביע על שולחן. "זה לא שולחן."
"זה לא קיר." הייתי אומרת. "זו לא תקרה."
וכך היינו ממשיכים. "לא יורד גשם בחוץ."
"השרוך שלי לא פתוח." היה ציפור צועק.
הייתי מצביעה על המרפק שלי. "זו לא שריטה." ציפור היה מגביה את הברך. "גם זו לא שריטה!"
"זה לא קומקום!" "לא ספל!" "לא כף!"
"לא כלים מלוכלכים!"
הכחשנו חדרים שלמים, שנים, מזגי אויר. פעם,
ממש בשיא הצעקות, ציפור נשם נשימה עמוקה. בקולו הרם ביותר, הוא צרח: "לא! הייתי! אומלל! כל! חיי!"

"אבל אתה רק בן שבע" אמרתי."

אל תסתבכו (פיקסאר 5#)

הכלל החמישי של פיקסאר הוא בכלל לא כלל של סיפורים. כלומר הוא כן, הוא יכול לשמש כמו כלל של סיפור סיפורים, אבל באותה נשימה הוא יכול להיות חוק של 'איך לסדר את הבית', 'איך להתחיל עם בחורה בפאב' או 'איך להצליח לחייך בבוקרו של יום ראשון לפני חג של שלשה ימים'. הכלל הזה אומר שיותר חשוב לכתוב מאשר לנסות לכתוב טוב. ובגדול, בגדול – תכף תהיה הסתייגות עם כוכבית אבל רגע, תנו להשתהות על הכלל הזה קודם – בגדול הוא אחלה כלל. אם הייתי צריך לנסח אותו בצורה קצת יותר ברורה, הייתי כותב –

אל תסתבכו.

הסיבה היא פשוטה: כמו בהמון מקרים אחרים בחיים, גם בכתיבה, ככל שאנחנו חושבים יותר כך אנחנו נתקעים יותר. אנחנו מבלים יותר שעות עם דמויות שאנחנו לא מבינים מאשר עם אלה שאנחנו כן מבינים, מנסים לעשות תחקיר על דברים שאנחנו לא מכירים כמו שצריך, מסבכים דברים לשוא, מנסים ליצור איזו אמירה פורצת דרך או צורה יוצאת דופן. המון המון המון בלאגן. אין בו צורך. להפך: סיפורים טובים הם סיפורים זורמים. בסוף בסוף, המטרה היא לא להיות מורכב או מגניב או מסובך, אלא לספר סיפור.

או לכתוב שיר.

או לכתוב משהו. זה בכלל לא משנה מה. או לעשות עבודות משק בית. או כל דבר שכזה, שבו לחשוב יותר מדי משמעו לא לעשות כלום, בכלל. אתם תגלו שאם אתם כותבים מנוסים, להתמיד בכתיבה יוצר טקסטים טובים לא פחות מאשר החשיבה העמוקה על הכתיבה. אתם תגלו שמהרגע שהעט מונח על הדף, או האצבעות מונחות על המקלדת, הטקסט פשוט יוצא מכם. אם הייתם חושבים על זה המון מראש, זה לא היה עובד טוב באותה הצורה. נכון, תמיד קיימת האפשרות למצוא מטאפורה טובה יותר, דמות מוצלחת יותר או מילים שמעבירות בדיוק את מה שאתם רוצים, אבל האפשרות הזו היא שקר.

האפשרות הזו אומרת 'יש דרך נכונה לעשות את זה'. היא אומרת 'זה הטקסט הסופי שלך, אתה צריך שהוא יהיה מושלם'. היא אומרת 'חבל על הרעיון הזה, הוא מוציא אותך כל כך חכם'. והיא שקר מוחלט. אין דרך אחת לעשות את זה, וזו טיוטה, ואין צורך להסתבך עם הכתיבה שלך. כמו שאין דרך אחת נכונה להתחיל עם בן זוג פוטנציאלי. כתיבה היא לא ביסוס בבוץ, היא זרימה עם הנהר. אם תשחרר, תגיע. אם תיאבק, תשקע.

* הסתייגות עם כוכבית:

אל תזלזלו בכוחן של התקעויות: הן אומרות לכם שמשהו לא ברור לכם עד הסוף. כלומר שהסיפור לא נובע מכם, כי אתם עדיין לא מבינים אותו או רואים אותו. הן אומרות לכם, לפעמים, שיש משהו שחשוב לכם בסיפור והוא עדיין לא הגיע לידי ביטוי, או שהדמות הזו, הספציפית, לא מובנת לכם כמו שהייתם רוצים. מותר וצריך לחשוב על הדברים האלה.

באיזשהו מקום, הכלל הזה של פיקסאר הוא קצת כלל טכני מדי. זה נכון, להמשיך לכתוב חשוב יותר מלהתקע, ודברים משתחררים עם הזרימה ונתקעים עם החשיבה. כל אלה נכונים, אבל בסופו של דבר סיפור הוא לא רק זרימה, הוא גם נביעה. אם לא תתעכבו על המקומות שמהם הסיפור יוצא אצלכם, תמצאו שאתם נתקעים במקומות אחרים. או, גרוע מזה, שהסיפור שלכם חסר נשמה.

הכלל שיכול להנחות את דרככם הוא זה: אם הסיפור זורם אבל אתם מרגישים שזה לא הסיפור שלכם, כלומר לא מה שרציתם לספר, עצרו וחשבו דרככם מחדש. אם הסיפור זורם ואתם מתלהבים ממנו, וזה מגניב אתכם לראות איך דברים שלא חשבתם עליהם במודע מוצאים את עצמם לטקסט, זה אומר שעשיתם משהו נכון.

זה לא אני שתקוע

הכנתי היום תפוחי אדמה בתנור, וכשעמדתי ליד השיש וקצצתי תפוחי אדמה לא יכולתי שלא לחשוב כמה זמן זה לוקח לי, אלוהים, כל כך הרבה זמן. ואחרי הארבעים דקות בתנור זה מתחסל תוך רגע. נראה לי שאין דומה ליחס הזה, כמות ההשקעה מול התוצר. שעה וחצי להכין אוכל, חמש דקות לסיים אותו. זה מקביל, אולי רק, לספר: שלש שנים ליצור ספר, שלש שעות לקרוא בו.

היה לי זמן לבשל כי הלכה לי המקלדת אתמול. זה אולי הדבר השני הכי נורא שיכול לקרות ככותב, ואני מסתובב ברחוב, מתוסכל עד שורשי השיער, כי המקלדת החיצונית שקניתי לא מספיק נוחה לי. השתמשתי אפילו במילה 'סיוט', אם אני זוכר נכון. מדהים עד כמה קל להתדכדך, ועד כמה קשה להשתמח. כאילו השמחה נבנית בנפש צעד אחר צעד, והדכדוך הוא ההחרבה שלה.

דווקא היה חסד, במקלדת ההרוסה. יש לי תירוץ למה הספר לא מתקדם. במקום להתמודד פנים אל פנים מול בלוק הכתיבה הזה שנפל עלי לפני שבועיים, אני יכול להגיד 'הלכה לי המקלדת' וזהו, יש לי תירוץ לעצמי.

מחסום כתיבה. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לכותבים.

קראתי פעם מדריך למנחי סדנאות שלקחתי מספריות בית העם. היה כתוב שם להגיב כמו סנדוויץ': מחמאה, ביקורת, תיקון. אבל שימו לב, היה כתוב שם, אין קורלציה בין מחמאות לביקורת. צריך חמש מחמאות בשביל לאזן ביקורת אחת. ובצד כתב מישהו בכתב יד 'זו בכלל עצה לחיים'. יש בזה משהו.

קראתי אתמול מאמר על חנויות מקוונות בשופיפיי. היה כתוב בו שבעלי חנויות שחנויותיהם נכשלות הם בסיכון גבוה יותר לדיכאון, כי הם חושבים שהם העסק שלהם. שאם העסק נופל, גם הם נופלים. הם צריכים מישהו שיגיד להם 'אתם לא העסק שלכם. העסק הוא עסק, אתם הרבה יותר מזה.'

גם אני חוזר ואומר לעצמי את זה בימים האחרונים. אתה לא רק כותב, אני אומר לעצמי שוב ושוב, חמש פעמים על כל ביקורת עצמית: אני לא רק כותב. אני אדם יותר רחב מזה.

זה לא אני שתקוע, זה רק הספר.

על הכתיבה 4#

צהריים חמימים ויפים לכם.

שוב היה שבוע מרגש, ובו בכל יום – כמה וכמה פעמים, אפילו – קיבלתי מכם רשימות של תיק, ושל ארנק, רשימות בחיים ורשימות על המקרר, רשימות על רשימות ורשימות על אנשים, ומישהו כתב שהוא כותב בקורס קצינים, בין מסדר לשיעור, ואחר – בדרכו ללמוד בתיכון, ואחרת מסרה דרישת שלום מאיטליה הרחוקה והיפה. אשה כותבת בחדרה אשר במילאנו, ואדם קורא את הדברים בתחנת האוטובוס קרן היסוד אחד העם, בעודו מחכה לקו שלושים וארבע  – הלא דבר הוא!
תמשיכו.
טיפ
העולם המודרני נוטה לחשוב כאילו הסיפור כולו צריך להתחיל מאפס אצל הכותבים. אבל הרבה מאוד סיפורים בעולם הם פשוט שכתוב מחודש של סיפור שהיה מוכר כבר, ועבר עיבוד למשהו אחר. כך, למשל, עיבדו אולפני וולט דיסני את 'המלט' של שייקספיר, והפכו אותו ל'מלך האריות'. כך לקח תומס מאן את סיפור יוסף ואחיו, וכתב את זה מחדש בתור 'יוסף ואחיו'. כך לקח עגנון סיפורי חסידים שהסתובבו בבוטשאש והפך אותם ל'הכנסת כלה', מאיר שלו לקח את סיפור יעקב ועשיו בשביל 'עשו' שלו, וכן על זו הדרך.
זו דרך נוחה מאוד גם לשבירת מחסומי כתיבה – הרבה פעמים מחסום הכתיבה נוצר כי אנחנו 'צריכים' להמציא משהו חדש, והדף הלבן מפיל עלינו אימה. אם מה שמוטל עלינו זה רק לעבד סיפור קיים, הכתיבה הופכת להיות קלה הרבה יותר.
אפקט נוסף של ההתכתבות הזו הוא ריבוד (מלשון רבדים) של הסיפור שלכם – כעת הוא לא רק סיפור, אלא גם פרשנות או התכתבות עם סיפור קדום יותר, שמעשיר את הסיפור שלכם ומוסיף לו רובד.
תרגיל
 
קחו סיפור קצר ומוכר והתכתבו איתו. הכי נוח זה לקחת סיפורי ילדים (שהם ממילא קצרים ונוחים לעיבוד), אבל אפשר גם לקחת כל סיפור אחר – החל מסיפורים קצרים של ר' נחמן מברסלב, דרך אתגר קרת ועד אאוגוסטו מונטרוסו.
איזה שם יפה זה, אאוגוסטו מונטרוסו.
 
השראה
אלמוג בהר |  שיר בחמישה מובנים

1

אֲנִי קוֹנֶה לִי רַחְמֵי נְיָר בִּפְסוּקֵי דְּיוֹ
וּמְבַקֵּשׁ אֶת סְלִיחַת הַשְּׁקִיעָה עַל עָרְפִּי הַמְּלֹהָט.
אֲנִי מְחַבֵּר בֵּין צְלִילִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מוּבָן רַק בְּעִבְרִית
וּמְבַקֵּשׁ לִקְסֹם אֶת דַּרְכֵּךְ אֵלַי, אֶל הַדַּף הַזֶּה.

2

כְּאֵב לִבִּי הוּא חֵלֶק מִלִּבִּי
כְּמוֹ שֶׁשִּׂמְחַת לִבִּי הִיא חֵלֶק מִלִּבִּי
כְּמוֹ שֶׁדִּמְעוֹתַי הַחֲסֵרוֹת הֵן חֵלֶק מִבִּכְיִי:
בְּעִבְרִית גַּם נַחַל אַכְזָב הוּא נַחַל.

3

פִילוֹסוֹף יְוָנִי אָפֵל גִּלָּה: בְּעֵרוּת נִמְצָאִים
כָּל בְּנֵי הָאָדָם יַחַד בְּאוֹתוֹ הָעוֹלָם,
וּבְלֶכְתָּם לִישֹׁן פּוֹנֶה כָּל אִישׁ
לְעוֹלָמוֹ שֶׁלּוֹ. וַאֲנִי בַּחֲלוֹמִי הָיִיתִי אִתָּךְ
וְהִתְעוֹרַרְתִּי לְבַד.

4

חָכַם סִינִי לִמֵּד: רַב
מַה שֶׁיֵּשׁ לְהַשְׁלִיךְ מִמַּה שֶׁיֵּשׁ
לְהוֹסִיף. כִּי הַשּׁוֹכֵחַ מוֹסִיף,
וְאִלּוּ הַזּוֹכֵר גּוֹרֵעַ. וַאֲנִי לֹא לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ דָּבָר.

5

קֹהֶלֶת אָמַר: אֵין זִכְרוֹן.
וּמֵאָז לְמַּדְתִּיו מִשְׁפָּטוֹ מְלַוֶּה
אֶת חַיַּי.

(מתוך הספר "צִמְאוֹן בְּאֵרוֹת", עם-עובד, 2008)

———-

מוזמנים לשתף את התרגיל בתגובות, וגם להגיב לאחרים!