פעם כשהייתי קטן ותמים לימים הייתי יוצא עם חברים מבוגרים לשתות משהו בפאב המקומי, וכדרכם של פאבים מקומיים הוא לא היה כל כך מקומי והיית צריך לנסוע למרכז העיר ולהתיישב שם במקום נורמלי כדי לראות את המשחק, ושם היה אפשר להזמין חצי ליטר בירה או שליש ליטר בירה (זה היה עוד לפני ההמצאה הזו של הפיינט). ופעם, כשלא ממש רציתי לשתות, באתי להזמין שליש ואז הסתכל עלי אחד החבר'ה ואמר – שליש? שליש זה מביש! המשך קריאת הפוסט "חוק השליש"
תכל'ס התרגלתי לכתוב כאן כמו מרצה מול תלמידים, אבל לא בא לי. בא לי לחשוב בקול לרגע. ומה שאני חושב עליו עכשיו נובע משיחה (מעניינת) שדוכי (דוד כהן) וNetanel Bollag קיימו עם Chani Cohen Zada חני כהן זדה בערוץ הטלגרם שלהם (קישור), וחני (שהיא ציירת ואמנית פיגורטיבית) סיפרה קצת על תהליך העבודה שלה.
א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.
צפריר מכתיבה אפקטיבית כתב היום פוסט על נציגי שירות לקוחות שכותבים תגובות לקוראים. יא אללה, הוא כתב, מה זה הזבל הזה, למה זה הגיוני. והוא כתב, למה נציגי שירות לקוחות אומרים לי 'סליחה על ההמתנה' כשהם לא באמת מבקשים סליחה, והוא כתב, למה לעזאזל נציגי שירות אומרים 'פנייתך נרשמה ותטופל', ולמה הם משתמשים בתבניות האלה, זה לא אמין כבר. והוא אמר, נציגי שירות צריכים ללמוד להתבטא בכתיבה ובדיבור, להביע אמפתיה, לא להיות רובוטים.
והוא צודק, אבל—
היי יקרים ויקרות, כמעט־סוף־חורף טוב לכם.
כתבתי את המילים 'כמעט סוף חורף' כאן למעלה והלב שלי נחמץ, ככה, במקום הצמא ההוא, כי איך אפשר לעבור חורף שלם בלי לטבוע בשלולית, או בלי שנשב ככה, שבוע, והמים ירדו וירדו וירדו, ובחדשות יגידו 'הסופה הגדולה הגיעה' ואנחנו נצטמרר מעונג על הספה המרוטה שיושבת בסלון ושאין לנו לב להעיף אותה, ונראה סרטים ונאכל פופקורן ונשתה תה עד אין סוף, ובמקום זאת אנחנו, איך לומר, נצלים כאן בשמש הקופחת של החורף הישראלי, ומחכים, מחכים, מחכים.
פעם אחת, לפני שנים, ישבתי בסדנה ותלמידה הקריאה מין סיפור סטנדרטי שכזה, סיפור על בחור שמתאהב בבחורה והבחורה לא יודעת אם היא רוצה אותו או לא, והיא הולכת להתלבט עם חברה, וכן הלאה וכן הלאה. כמו שקורה הרבה בסיפורים מעין אלה, לבחור ולבחורה, הגיבורים הראשיים, לא היה שם; קראו לו 'הוא' וקראו לה 'היא' וכך היא הרהרה בדברים והוא, ליבו יצא מעורו, ושאר דברים מעין אלה. אבל החברה של הבחורה, זו שהיא הולכת להתלבט איתה, קראו לה יהלי, והיא הייתה קצת יכנע שכזו, רכלנית הכפר (שבמקרה הזה היה הביצה בקטמון), עם חיבה לעוגיות אוכמניות.
ואם יצא לכם אי פעם לשבת בסדנה אתם יודעים שיהלי זה לא שם גנרי. אנשים לא ממציאים את השם הזה, יהלי. אם לדמות קוראים יהלי, כנראה שזו דמות אמיתית. זה לא אומר שזה השם האמיתי שלה, זה רק אומר שהיא אמיתית. ואם יצא לכם אי פעם לקרוא סיפור אהבה גנרי בין בחור ובחורה, אתם יודעים שבדרך כלל לא מופיעה שם רכלנית עם חיבה לאוכמניות, ולכן כשהייתי צריך למשב את הסיפור, אמרתי לתלמידה, בכנות, הסיפור הזה לא כל כך מעניין אותך. את מספרת אותו כי היית צריכה לספר סיפור לסדנה. ורואים את זה.
אבל יהלי? היא מעניינת אותך. העיניים שלך ניצתות כשאת כותבת עליה. השפה שלך משתנה. הדימויים הופכים להיות מדוייקים יותר. משהו מדייק את עצמו והופך להיות שיקוף מדוייק של הדמות. למה שלא תכתבי עליה?
—
הכלל הזה, של פיקסאר, הוא כלל מאוד גדול, אבל כללים גדולים מורכבים מדברים קטנים. הלב של הסיפור שלכם הוא, ככל הנראה, הדבר הכי חשוב שיש לכם בידיים. הוא יכול לדייק את הסיפור שלכם ולהפוך אותו למופתי, ובאותה נשימה הוא יכול להיות הסיבה לחורבן המפואר של הסיפור. הוא יכול לייצר שיר מהמם, ויכול לייצר שיר פתטי. לא כל לב עובד לכל טקסט.
פיקסאר שואלים – למה אתם חייבים לספר את הסיפור הזה?
אבל התשובה יכולה להיות 'כדי להעביר מסר חד משמעי', כלומר – כדי להשתמש בסיפור בתור סוג של מאמר דעה. היא יכולה להיות 'כי זה הסיפור של סבתא שלי', כלומר – מתוך סנטימנטים. היא יכולה להיות 'כי שמעתי את הסיפור הזה בילדות ואהבתי אותו'. היא יכולה להיות המון דברים שנמצאים מחוץ לסיפור, והם בכלל (בכלל) לא הלב של הסיפור שלכם. הם הלב שלכם, וזה בסדר. הלב שלכם הוא דבר חשוב, וזה מה שיתן לכם דריב לכתוב, אבל זה לא הלב של הסיפור.
פיקסאר שואלים – איזו אמונה בוערת מזינה את האש של הסיפור?
אבל האמונה הבוערת יכולה להיות אמונה כמו 'אדם צריך ללכת אחרי הלב שלו', מה שיכול ליצור קלישאה של מישהו שרוצה לנגן אבל ההורים שלו לא מרשים לו בגלל שבן הזוג של סבתא רבה היה מוזיקאי ונטש את המשפחה (סירייסלי?). האמונה הבוערת יכולה להיות 'סטריאוטיפים הם דבר מטופש'. האמונה הבוערת יכולה להיות מסר פלקטי שמנוסח בצורה של סיסמאות קליטות ומעובדות היטב. סיפור לא עובד עם אמונה בוערת. סיפור עובד עם סיפור.
—
בבתי ספר ליצירה או לתסריטאות מדברים הרבה על יצירה מתוך הפצע; להוציא את הקונפליקט האישי או הסיפור האישי לידי ביטוי. באחד השיעורים שבהם למדתי, המנחה ניהל מעל הפודיום דיאלוג ארוך, של שלשת רבעי שעה, שבה הוא ניסה לסחוט את אחת המשתתפות כדי לגלות את הפצע האישי שלה ולשכנע אותה ליצור מתוכו. זה היה מביך, בחיי. התביישתי בשבילה. לא בגלל שזה לא רעיון טוב; בגלל שכשזה מגיע ממנו, מבחוץ, אין לזה שום סיכוי.
הלב של הסיפור שלכם הוא לא מסר וגם לא אמונה. הלב של הסיפור שלכם הוא משהו שתופס אתכם במציאות עצמה. הדברים שמעניינים אותנו, שמעסיקים אותנו, שאנחנו מתעניינים בהם גם ביומיום. לכן ללכת לכיוון של פצע זה רעיון טוב, כי כשיש לנו פצע אנחנו עסוקים בו כל הזמן. אבל זה לא הדבר היחיד שאפשר לכתוב עליו. הלב של הסיפור הוא דמות, הוא התרחשות, הוא שפה, במקרים מסויימים, ובמקרים אחרים (סיפורי מדע בדיוני טובים בזה) הוא רעיון. כשאתם כותבים סיפור, תסתכלו החוצה, לא פנימה. תנסו לשקף את העולם, לא את עצמכם.
אבל היי, רגע, זה הלב של הסיפור שלכם. הלב של היצירה – של תהליך היצירה – זה מה שמעניין אתכם בתוך הסיפור. וכאן פיקסאר צודקים; מה שמעניין אותנו בסיפור הזה, דווקא, הוא הלב של היצירה מבחינתינו. זה מה שאנחנו צריכים לשמר ולא לוותר עליו, כי כשהוא יורד, הסיפור קורס. אנחנו רוצים להגיד אותו, ולהראות אותו, והרצון הזה הוא מה שמזין את הסיפור ומוליך אותו קדימה. כל השאר הם רק תירוץ.
—
מה מזין את הכתיבה שלכם? מתי אתם מרגישים ש'אתם חייבים לכתוב על זה, ויהי מה'? ומהו הדבר עליו אתם כותבים שוב ושוב? מוזמנים לענות בתגובות.
האיור של steve thompson. זו, כמובן, מרידה, מ'אמיצה'.
מאז שהפכתי לעסק עצמאי נכנסתי לכל מיני קבוצות לעסקים קטנים. שיווק, פרסום, כתיבה, כל מה שמסביב (ייעוץ חשבוני, אפילו!), ואחת השאלות שחוזרות על עצמן שוב ושוב בקבוצות האלה זה 'על מה לעזאזל כותבים'. כלומר, זה קל יחסית כשמדובר בעמוד שעוסק בכתיבה – יש כל כך הרבה חומר! – אבל כשרוצים לפרסם, למשל, בית קפה או חנות בגדים, מה עושים? איך מייצרים תוכן כל הזמן? מה כבר יש לכתוב?
אחת הסיבות להיתקעות הזו היא המחשבה כאילו התוכן בעמוד העסקי שלכם חייב להיות המוצר שלכם. כלומר שאם אתם מפרסמים בית קפה, התפריט צריך להיות מוקד התוכן. אם אתם מפרסמים רהיטים, הרהיטים צריכים להיות מוקד התוכן. זה כמובן אחלה, ואוכל הוא דבר שמצטלם מצוין (גם רהיטים מסויימים), אבל לרוב התפריט שלנו מוגבל, אי אפשר פשוט להעלות תמונה של מנה כל יום, והאוכל לא בהכרח מתקשר ישירות לבית הקפה שלנו (המון בתי קפה מכינים חביתה, הייתם מאמינים?), שלא לדבר על ייעוץ מס (מה אפשר לצלם?) אז אנחנו מרגישים מוגבלים בתוכן. כאילו אין לנו על מה לכתוב.
אז הנה ארבעה רעיונות לרענן את התוכן בעמוד העסקי שלכם.
א.
מה עושים? כותבים על הלקוחות.
מה זה אומר: לא על החוויה שלהם בהכרח, לא ביקורת שלהם על האוכל. פשוט כותבים על הלקוחות. עושים מעין 'הכר את הלקוח', ומראיינים אותו ממש ממש בקצרה. אפשר להכין שאלון שכזה (שם, כתובת, פינת חמד בסביבה, הדבר הכי חשוב בחיים) ופשוט לתת לסועדים, למלא, לצלם והופ, לרשתות החברתיות. אפשר כמובן לכתוב על העובדים או על הספקים, על העסקים השכנים, סתם על השכנים, אפשר ממש לראיין ולהוציא ציטוט ששווה לשים – כל מיני כאלה. אפשר לצלם את התספורות (במספרה) ולהעלות לאינסטגרם, אפשר לבקש מהלקוחות צילום של הרהיט בבית שלהם, וכן הלאה וכן הלאה.
מה לא לעשות: לא לכתוב רק על האדם. צריך להיות קשר בינו ובין המוצר (תמונה שלו בבית הקפה, שאלה אחת שקשורה למוצר, משהו כזה).
מי עושה את זה אחלה? למשל, תמול שלשום Tmol Shilshom Cafe, מוזיאון ישראל, ירושלים.
ב.
על אותו העיקרון של הרעיון הקודם, כתבו על עצמכם.
מה זה אומר: האמת, אתם בטח מכירים את הטיפ הזה, הוא קלאסה של פתיחת בלוג או דף פייסבוק. פשוט כתבו על תהליך העבודה, על הקימה בבוקר וההליכה למשרד, על סבא שתמיד אהב לגלף בעץ (עם תמונה שלו). כבני אדם אנחנו ממוקדים בעצמינו, והחיים מזמנים לנו אינסוף רעיונות ודברים שאפשר לכתוב עליהם.
מה לא לעשות: שימו לב לא לעוף על עצמכם יותר מדי, כדי שהדף לא יתנתק מהעסק ויהפוך להיות עליכם. אני הייתי מתמקד בעיקר בדברים שקשורים ליחס ביניכם ובין העסק או המוצר, אם יותר לי לייעץ.
מי עושה את זה אחלה? המון עסקים קטנים. כרגע קופצים ליצִביה – עיצוב גרפי ויער הקקאו (שכבר פרגנתי להם פעם), אבל יש עוד מלא.
ג.
אם אתם לא מוצאים בקטן מה לכתוב, כתבו בגדול.
מה זה אומר: תכתבו על קפה. לא על הקפה שלכם, על קפה בכלל. תכתבו על עיצוב שיער. תכתבו על עריכת דין. על ייעוץ מס. תחשבו על העסק שלכם כעל חלק ממשהו יותר גדול, ותכתבו על המשהו הגדול יותר. יש רק פוסט אחד שאפשר לכתוב על המילקשייק בבית הקפה שלכם, אבל יש בערך מאה פוסטים שאפשר לכתוב על מילקשייקים בכלל. תאמינו לי, יש לי משהו כמו מאתיים סטטוסים על קפה. זה אפילו מוצלח יותר, כי פוסטים על הקפה שלכם יגיעו בעיקר ללקוחות חוזרים, שמכירים את הקפה שלכם, אבל פוסטים על קפה יגיעו לכל מי שאוהב קפה – ואלה הרבה יותר אנשים.
מה לא לעשות: הסוג הזה של ייצור תוכן קשור באופן הדוק לצורה בה אתם ממתגים את עצמכם. תעשו את זה בזהירות ותוך התייעצות עם היועץ העסקי.
מי עושה את זה אחלה? מיטל צ'סנר – Meital Chesner וגםArt House – ארט האוס
ד.
תגיבו לחדשות.
מה זה אומר: ראיתם משהו בחדשות שיכול להתקשר איכשהו למוצר שלכם? פוליטיקאי מחפש עורך דין? ביבי יושב על כורסת וינטג'? תגיבו לזה במקום. זה קצר טווח (ולכן עם סיכוי לויראליות, אבל כזו שלא בהכרח תתחבר למוצר), אבל זה יוצר חשיפה נהדרת.
מה לא לעשות: לא להיות טרחנים או נלעגים, לא לייצר קשר מלאכותי בין האירוע ובין התגובה, להשתדל שלא לצאת נגד אנשים אלא שהכל יהיה בהומור.
מי עושה את זה טוב? חינוכית, כמובן, וגם לשם וחסלט(לאחרונה יש כותב מבריק).
————
הערה כללית: כתיבה שיווקית שלא כתובה טוב, יכולה לגרום יותר נזק מתועלת. לא מספיק שהרעיון יהיה טוב, צריך גם ביצוע מוצלח. תהיו עם יד על הדופק בנושא, תשאלו, תתייעצו – זה שווה את זה.
ועוד הערה: תוכן בדף ממתג את הדף שלכם, וממילא את העסק שלכם. תהיו בטוחים על הכיוון שאתם ממתגים, כדי שלא יצא שכרכם בהפסדכם.
ואחרונה: לכתיבה שיווקית יש עוד מאפיינים מאשר יצירת תוכן. דברים כמו הנעה לפעולה או חיבור רגשי. לא התייחסתי אליהם, זה לא אומר שהם לא קיימים. יש כמובן גם דרכים נוספות ליצור תוכן לעמוד שלכם, נתתי רק ארבעה כלים מתוך המבחר הגדול שיש.
—-
מכירים עוד עמודים ששייכים לאחת הקטגוריות כאן? מוזמנים לתייג אותם 
🙂
בא לכם להתייעץ? היי, בשביל זה אני כאן. מוזמנים גם בתגובות.
יש לי חבר סבבה, קוראים לו אורי, והוא כותב למגירה. באמת באמת, יש לו מגירה והוא כותב ומכניס אליה שירים וסיפורים שהוא כתב. כלומר, הוא הכניס אליה. בעבר. הוא היה רוצה לכתוב למגירה. כלומר הוא כתב למגירה כשהיה בתיכון וכשהיה לו המון זמן, במקום לשחק כדורסל, זה היה התחביב שלו. הוא הלך לסדנאות והיה חלק מקבוצות, ועכשיו הוא לא כותב.
בכלל.
כלומר הוא עדיין מגדיר את עצמו 'כותב' והוא מנוי לכל מיני רשימות תפוצה ועוקב אחרי כל מיני כותבים בפייסבוק ולפעמים מחליף ספר בספרייה.
אבל הוא לא כותב.
וכשאני שואל אותו למה הוא לא כותב, הוא אומר דברים כמו 'תשמע, אחי, הילדים', או 'האישה', או 'החבר'ה', או 'למי יש זמן לכתוב בחיים האלה' או 'העבודה', או 'אני דווקא רוצה לכתוב רק תמיד כשאני מתיישב לכתוב צצים להם הכלים בכיור וקורצים לי', וכן הלאה וכן הלאה. שזה, במחילה אורי, תירוצים.
לא שאכפת לי, גם אני מלא תירוצים (למכביר!) על הדברים שאני רוצה ולא עושה, אבל שלא ישקר לעצמו. הוא לא כותב כי זה גדול מדי, כי זה היה משהו שהוא התעניין בו פעם, ועכשיו זה קצת רחוק ממנו ואין לו שמץ של מושג מה לעשות ואיך להתחיל. אז בשביל אלה שכן רוצים לכתוב, ויש משהו מאחורי התירוצים האלה, בואו נעשה כאן סדר לרגע:
בגדול ובגסות, אפשר לחלק את הסיבות לזה שאנשים (שבאמת רוצים לכתוב, אורי) לא כותבים לתוכן ולצורה.
תוכן זה 'אין לי על מה לכתוב', זה 'החיים שלי בורגניים ומשעממים', זה 'אין לי השראה', זה 'בשביל לכתוב צריך פצע עמוק ששואבים מתוכו', זה 'מה כבר יש לי להגיד', זה 'מי ירצה לשמוע את מה שיש לי להגיד'. כל אלה משפטים (אמיתיים) של אנשים שמאוד מאוד רוצים לכתוב, הם פשוט לא יודעים מה הם רוצים לכתוב.
אם הם כבר מתחילים, הם עושים את הצעד הראשון (מתיישבים לשולחן וחושבים), אולי את הבא אחריו (כותבים פיסקה ראשונה), ואז זה משעמם אותם, אז הם מפסיקים.
צורה זה אנשים שיש להם מה לכתוב, אבל אין להם כלים. אין להם מושג איך לכתוב. זה 'בשביל שירים צריך חרוזים', זה 'אין לי מושג איך בונים דמויות', זה ה'אני רוצה לכתוב כמו ג'יי קיי רולינג', זה ה'אני מנסה לכתוב כמו עגנון וזה לא יוצא לי כמו שצריך', ועוד ועוד הסברים של אנשים שיש להם מה להגיד, יש להם תוכן, הם מנסים לצקת את התוכן הזה לצורה, אבל הצורה לא עובדת להם כמו שצריך, אז הם מתייאשים.
הפתרון לשתי הבעיות האלה הוא אחד: להתחיל. לכתוב.
תקשיבו טוב: הבעיה האמיתית של התקיעות, היא שהיא מעגלית. היא תוקעת אותנו הלאה. כשאנחנו בתנועה, התנועה מזינה אותנו. כשאנחנו תקועים, אנחנו הולכים ומתחפרים בבוץ. הדרך היחידה, היחידה, לצאת מזה, היא לעשות מעשה ולהכריח את עצמינו להתחיל לכתוב.
כן כן, יש דבר כזה השראה, אבל אם היא תגיע כשכוחות היצירה שלכם מנוונים, אתם לא תזהו אותה גם כשהיא רוקדת לכם מתחת לאף לבושה בכיסוי הקומקום של דובי. אתם תהיו מנוונים מדי. נעולים מדי.
אם תכתבו, תגלו שהיא פשוט מגיעה לעיתים יותר ויותר תכופות.
אז למה אתם מחכים? אה, אין לכם נושא? זה לא משנה. תכתבו לפי מספר מילים. תגדירו לעצמכם שאתם כותבים פוסט פעם ביום. תכתבו יומן. תיזכרו באירוע משמעותי ותכתבו אותו. תנסו לחשוב מה אתם חושבים על השמיים, על תחנות רכבת, על אבטיחים. תשתמשו בתרגילי כתיבה. תצטרפו לקבוצות כתיבה (יש המון, בפייסבוק ובוואטסאפ, בחינם), תירשמו לסדנאות כתיבה יוצרת. אני אגיד את זה הרבה יותר בבירור:
זה ממש לא משנה על מה תכתבו, כל עוד תכתבו.
מה שיקרה הוא שלאט לאט אתם תמצאו את עצמכם כותבים על מה שמעניין אתכם. דברים יתנסחו לכם תוכדי כתיבה, פתאום תבינו על מה בא לכם לדבר, מה לא מעניין אתכם בכלל, על מה אתם יכולים לכתוב עוד ועוד, ומה יכול להזין אולי שיר או סיפור אחד. בקיצור, כל מה שאתם צריכים, יתנסח תוך כדי תנועה. אתם עדיין לא יודעים (או יודעות את זה), כי הכל עדיין בראש שלכם, וכשדברים בראש שלנו הם מעורפלים. אבל תכתבו, אני מבטיח לכם, זה יקרה.
ככל שתכתבו יותר בלי השראה, ככה ההשראה יותר תבוא אליכם מעצמה.
זה נכון באותה מידה גם לצורה. הדרך היחידה, היחידה, ללמוד לכתוב בצורה מסויימת, היא לתרגל את זה. אין דרך אחרת. זה לשבת, לנסות לחקות סגנון, ללמוד מספרים איך בונים דמות ואיך בונים עלילה (אפשר ללכת גם לקורס או לסדנה שמלמדים את זה, אם אין לכם המון זמן פנוי), ללמוד אותו, לכתוב בו עוד ועוד, עד שאנחנו מסגלים אותו לעצמינו. גם כאן, ככל שתמשיכו לכתוב, תגלו שהסגנון האישי שלכם, זה שהכי מתאים להביע את הרעיונות ואת הסיפורים שלכם, מתברר לאט לאט. אם תתכננו אותו מראש זה יכשל, כי ככה זה, אי אפשר ליצור בדיוק לפי הדימוי שיש לנו בראש. אבל אם תכתבו – זה יקרה.
אני אגיד את זה אחרת:
שום רעיון לא יצנח לכם מהשמיים. אף מיומנות לא תלמד אתכם את עצמה. אין למה לחכות.
פשוט תתחילו.
—–
ועוד שלשה טיפים שיכולים לעזור לכם להתחיל לכתוב:
א. תקבעו זמן מראש, 'זה הזמן שבו אני כותב'.
ב. תקבעו כמות מילים מראש: 'לפחות עמוד', 'לפחות שלש פסקאות', 'לפחות 2000 מילים'.
ג. תכבו את האינטרנט. כן, גם בפלאפון. כיביתם? יופי, ביי.
(אלוהים יודע מה הקטע של משוררים עם צעיפים ולמה הם כל כך אוהבים אותם).
בכל אופן, כל המשוררים שהשתתפתי בסדנאות שלהם היו כאלה; רגישים, עדינים, מדברים במין ניגון מיוחד של מנחי־סדנאות־כתיבה. רכִּים. הייתי יושב בסדנאות ומנסה להראות כך: עטוף צעיף (צעיף!), מדבר בניגון לא־בטוח־בעצמו, מחזיק באיזו תנועה רכה של הנפש שמתייחסת לכל העולם הזה כמו איזה ערפל. גם את המשתתפים מישבתי כמו משורר. כלומר, כמו הדימוי של המשורר; מנסה להגיד מה השיר הדהד אצלי, ומשתמש במילים כמו 'כאב', 'סכין', 'פולח' ו'נוגה'.
זה היה אידיוטי.
זה היה אידיוטי וגם חטפתי על זה במשובים. המשתתפים כתבו: אתה חמוד והכל אבל רצינו לשמוע קצת ביקורת. חיפשנו מישהו שיגיד לנו 'זה טוב' ו'זה לא'. המשתתפות כתבו: לפעמים היה נראה כאילו אתה קצת מתנתק, לא באמת מקשיב. הם כתבו, המשובים שלך לא היו מדוייקים. הם כתבו, היה נראה כאילו אתה לא נהנה לשמוע אותנו.
וזה היה נכון. באמת לא נהניתי, כי כל הזמן ניסיתי להחזיק איזו תדמית שאני לא. ולא הייתה ביקורת, כי חשבתי שבסדנאות 'אמיתיות' אין ביקורת אלא רק מקום ונתינה והכלה וקבלה. והייתי מנותק, כי כל הזמן שאלתי את עצמי 'איך אני נראה?', 'איך רואים אותי?' כאילו אני מתכונן לאיזה ראיון קבלה ומנסה לעשות רושם. במילים אחרות, שמתי על עצמי איזו תווית, הייתי מרוכז בלהחזיק אותה וניסיתי לשכנע את המשתתפים כאילו אני משורר מעופף ונוגה, בשעה שאני לא, והם ידעו שאני לא. משתתפים קולטים דברים כאלה.
גם קוראים.
זה קורה הרבה לכותבים מתחילים. הם מתחילים לכתוב סיפור, ואומרים לעצמם 'אני צריך לכתוב כמו סופר'. איך סופרים כותבים? אחרת. עגנון, למשל, כותב במשלב גבוה, תנ"כי או חז"לי. אפשר לראות הרבה כותבים, שקראו הרבה עגנון, כותבים את הסיפורים שלהם במשלב חז"לי למרות שהם לא חיים בתוכו. כאילו, הייתי אומר, הם מנסים לשים על עצמם איזו תווית: שימו לב, הם מכריזים, יש פה סיפור! חשוב! והוא סיפור טוב מאוד! הוא במשלב הנכון לסיפורים 'חשובים'! ככה עגנון כותב, או רחל המשוררת, או עמוס עוז, או אלתרמן, או לאה גולדברג, או גרוסמן, או רולינג, או כל אותם מאורות שאנשים קוראים ומנסים לכתוב כמוהם.
אבל קוראים שמים לב לזה. הם מבינים שהמשלב הזה הוא תרמית, והשפה היא לא אמיתית, וצורת החשיבה לקוחה מאנשים אחרים. אנחנו רואים את זה. אתם רואים את זה, בחיי. אפשר לראות שהז'קט לא יושב עלינו בול בכתפיים, שהשפה לא נובעת מהכותב או מהכותבת, שהם מחקים מישהו אחר שכותב טוב, ובגלל שהם רוצים לכתוב טוב, הם כותבים כמוהו. וזו לא מחשבה מטופשת, הו, לא, להפך: זו מחשבה נכונה. ככה לומדים. מחקים אנשים אחרים ומנסים להבין איך הם עבדו.
אבל בסוף, בסוף, כשכותבים את הסיפור או את השיר, זו תנועה שגויה. אנחנו מנסים להיות משהו שאנחנו לא, וזה לא עובד.
אז מה עושים? רגע, יש לי תשובה (גם לכם יש, היא כתובה בתמונה המצורפת באותיות ענק), אבל לפני זה צריך לסיים את הסיפור עם הסדנאות.
בקיצור, יום אחד, אחרי שפתחתי סדנה ועשיתי מפגש ראשון, חזרתי הביתה ואמרתי למרב תקשיבי, זה לא זה. ומרב אמרה מה זה 'זה'. ואני אמרתי, אני לא מצליח להיות המשורר הרגיש והמעופף שמשתתפי סדנאות כתיבה רוצים. ומרב אמרה לא, אתה לא מבין. הם לא מחפשים לשמוע 'מנחי סדנאות כתיבה'. הם מחפשים לשמוע אותך. לך תהיה המנחה הנחמד והמתלהב שאתה, תגיד להם בכנות, זה טוב וזה לא טוב, כאן אפשר לשפר וכאן לא, תעשה להם משחקים, בקיצור, תהנה מהסיפור הזה. תהיה מי שאתה.
זה כמו שלפני שנתיים פנו אלי מאיזה גוף, לא חשוב השם, וביקשו שאכתוב להם תוכן לאתר שלהם, ואני אמרתי סבבה ותימחרתי בהוגנות והכל היה טוב ויפה. ובשביל לכתוב תוכן לאתר, תוכן אינפורמטיבי, הלכתי ולמדתי מהו תוכן אינפורמטיבי וניסחתי להם ניסוחים קצרים וקולעים ומדוייקים למה שהם עושים ולמטרת כל חדר בבניין וכאלה, כך שלכל עמוד באתר שלהם היה טקסט באורך מומלץ על ידי מדריכי כתיבה מקצועיים והנעה לפעולה וכל מה שצריך, ואז, ואז, הלקוח קרא לי לפגישה ואמר תגיד לי, מה נראה לך, שאם הייתי רוצה תוכן יבש ואינפורמטיבי כזה הייתי פונה אליך? ממך אני רוצה סיפורים.
אז מה עושים? הכי פשוט בעולם.
תהיו מי שאתם.
כן, לא כזה מורכב. אל תנסו להיות מה שאתם לא. אתם לא שוחים בשפה עגנונית? אל תכתבו כמו עגנון. אל תעלו משלב בשפה. אל תנסו להמציא חרוזים מורכבים. פשוט שומעים את הזיוף, אתם מבינים? שומעים שזה לא אתם, שזה מישהו אחר שאתם מנסים לחקות אותו. אתם רוצים לכתוב סיפור? תכתבו כמו שאתם מדברים.
לא כמו שאתם מדברים עם האח הקטן שלכם. גם לא כמו שאתם מדברים עם החבר'ה (למרות שזה אפשרי). כמו שאתם מדברים בפני קהל, נניח. כמו שאתם מדברים כשאתם מורידים את ה'אמממ' ואת ה'כאילו'. תחשבו שאתם מספרים את הסיפור הזה לחבורה של אנשים שיושבת ומקשיבה לכם. תתרכזו בתוכן, לא בצורה, ואני מבטיח לכם שהצורה הייחודית שלכם, והמשלב הייחודי והסגנון והשפה והמטאפורות והמגניבות ואפילו אפילו הרכות האישית שלכם – תבוא לידי ביטוי. והכי חשוב? יהיה לכם כיף. אתם תהנו מהכתיבה, ותהנו מהטקסטים שאתם כותבים, והקוראים שלכם ירגישו שכיף לכם (כי מרגישים דברים כאלה) וירצו לקרוא עוד.
אני יודע שזה מה שעשיתי עם הסדנאות שלי, וזה עבד.
—
רוצים להצטרף לאחת הסדנאות שלי? במחזור הקרוב נפתחות סדנת ערב בירושלים, סדנת בוקר בירושלים וסדנת בוקר בתל אביב. בניית סיפורים, כתיבה יוצרת וכתיבת פרוזה. כולן ממש אחלה, בחיי. בא לכם? כתבו 'בא לי' בתגובות, או שלחו לי הודעה.
__
בתמונה: מנחה סדנאות כתיבה. אילוסטרציה.
תשתעממו.
אתם יודעים למה אין לכם שמץ של רעיון? כי אתם עסוקים מדי. באמת. אתם יותר מדי חושבים, יותר מדי מעבדים, יותר מדי מגיבים. הפייסבוק, הוואטסאפ, הפושים של איזו-אפליקציית-חדשות שלא נתתם לעצמכם להירשם אליה – זה אוכל לכם את הזמן, ברור, אבל הזמן הוא לא הנכס היחיד שאתם מאבדים. אתם מאבדים את היצירתיות.
זה נשמע קצת פרדוקסלי, אני יודע. מה, נשתעמם כדי לנצל את הזמן טוב יותר? אבל האמת היא שכן, בטח. זו אחתהדרכים היעילות ביותר להעלאת רעיונות חדשים. פרודוקטיביות היא אחלה, אבל היא גם ממוקדת מדי. קריאה היא גם אחלה, אפילו פייסבוק זה סבבה כשצריך דברים מסויימים, אבל השילוב של כל אלה גורם למוח שלכם להיות ממוקד מדי, וכשהמוח ממוקד מדי, הוא לא ממריא.
זה לא חד משמעי, כמובן. יש כלים נוספים שעוזרים לנו להיות יצירתיים; העמוד הזה מתעסק בהם כל הזמן, אבל הכלים האלה הם מין כלי הצלה – כשאנחנו תקועים ויש לנו דד ליין מאחורי הכתף, מה אנחנו עושים – והם לא מספקים את הדבר המרכזי שהשעמום מספק לנו, כלומר, את היכולת לשחרר את המוח מכבליו.
אז מה עושים? קחו כמה טיפים.
א. צאו מהבית. בבית יש לנו המון מטלות. כשאנחנו משתעממים בבית, אנחנו מוצאים לעצמינו מחשב / פלאפון / איזה ספר לקרוא. זה לא טוב.
ב. בלי פלאפון. פלאפון לא נותן לכם להשתעמם. לא משנה כמה אתם חזקים מנטלית, עדיף לא להציב את האפשרות הזו בכלל. פשוט בלי פלאפון.
ג. בלי מוזיקה. אותו העיקרון.
ד. תור זה אחלה. לחכות בתור זה אחלה. פקק זה אחלה. אל תברחו מהשעמום, להפך, תיכנסו אליו בנפש חפצה. תגידו למוח שלכם – 'הנה, יש לך עכשיו זמן לחשוב. רק לחשוב. על מה אנחנו רוצים לחשוב?'.
ה. תחזיקו איפשהו דף ועט. לא, לא פלאפון. דף ועט. חוץ מהיתרונות הברורים, כמו זה שאין לכם לאן לברוח, וכמו שהמגע עם החומר עושה לנו משהו ליצירתיות, תתפלאו לגלות עד כמה הכתיבה הלא מסודרת משחררת את המוח. אפשר לכתוב בנקודות על גבי השורות, אבל אני מגזים עם זה והולך עם מחברת דפים חלקים. זה אחלה.
ו. מקלחת. שטיפת כלים. קיפול כביסה. כל עבודה מונוטונית שלא צריך לחשוב בה – תוותרו על המוזיקה, תנו לעצמכם לחשוב.
וטיפ אחרון תחשבו רגע לאן אתם בורחים כשאתם משתעממים. יש לכם את מוקד הבריחה שלכם? תגדירו לעצמכם – לא משנה מה אני עושה, זה הדבר היחיד שאני *לא* עושה. אצלי, אגב, זה פייסבוק. מניח שאני לא היחיד. 🙂
מה אתם עושים כשאתם משועממים?
yehudagizbar.com 