והיום בפינתנו 'הפייסבוק הוא מחברת הטיוטות שלי', כמה מחשבות על אוצרות (curation) של טקסטים, מתוך ניסיון לייצר פה, בשלב ראשון – לעצמי – כלי עבודה שהם לא רק עבודה אינטואיטיבית.
א.
אוצרות של טקסטים משמעותה עבודה עם טקסטים שלא נוגעת בטקסטים עצמם (כלומר אינה עריכה), אלא עובדת עם כמה טקסטים (נניח, אוסף פרגמנטים או טורים) כדי לייצר אצל הקורא חוויה כוללת שנוצרת מהעמדת הטקסטים זה לצד זה, ומדגישה או מוסיפה פן כלשהו לטקסט שלא בהכרח מופיע בקריאה שלו בפני עצמו.
ב.
הצעד הראשון הוא להבין, או ליצור, את הכלי בתוכו אני אוסף. אפשר להניח שלרוב זה יהיה ספר, אבל 'ספר' הוא רק תיאור לחפץ, ועיצוב או הכוונה שלו יכולים לייצר ספרים שונים – מאלבום, דרך עזרה עצמית ועד ספר שמתחזה לפרוזה. אסופת טורים או יצירה שמשתקפת באמצעות טורים או פרמגנטים, וכן הלאה.
ג.
במובן הזה, הצעד הראשון מייצר לנו גם את ההקשר שבתוכו הטקסטים מונחים ואת הצורה בה הקורא ניגש לקרוא אותם. אפשר לעבות אותו באמצעות יצירת מטאפורה מתאימה או מפת דרכים שנמצאת מחוץ לטקסט ומאירה את הדרך שבה קוראים אותו. אפילו כותרת יכולה לשנות כאן הכל.
אפשר לחשוב על דף מקורות של שיעור כעבודת אוצרות כזו, כשהכותרת של השיעור היא התמה או המטאפורה החיצונית שמפנה אותנו לקריאת הטקסט תחת המשקפיים שלה. כלומר 'עומד בטור' מצהיר על היותו אסופת טורים, אבל 'שנת השועל' של רותי עפרוני מצהיר על היותו ספר פרוזה, למרות שגם הוא מורכב מפרגמנטים.
ד.
מפת הדרכים יכולה להציע לא רק כותרת, משקפיים לקריאה, אלא גם כלי לארגן את הטקסטים בתוך מה שאוצרים בתוכו. כלומר לא רק עבודת איסוף או ליקוט אלא גם עבודת הצגה. איך נכון לבנות את הפנים? לארגן לפי נושאים, או לפי דמויות, לפי סגנון כתיבה, לפי כרונולוגיה, לפי מטאפורה (ארבע היסודות), וכו'.
ה.
כאן שאלת הבוחן שלי היא כפולה. הראשונה היא מטרת עבודת האוצרות – האם אנחנו מנסים לייצר חוויה בעצם האוצרות, או לייצר ארכיון? האם החוויה אימננטית ליצירות (כלומר יש יחסים ביניהם בלי קשר לאוצרות – כמו בספר משפחתי של קישון) או מולבשת מבחוץ? השנייה היא האם אנחנו מחפשים נאמנות למטרת הטקסט או שאנחנו נכונים להאיר בו משהו שלא מואר בו בקריאה ספורדית. למשל 'דמיון חומרי', תערוכת הקבע של מוזיאון ת"א, שבוחנת את היצירות מכיוון ארבעת היסודות – משהו שלא בהכרח הייתי מזהה אם הייתי עומד מול היצירה כשהיא לכשעצמה. זה לא טוב או רע, אבל צריך להיות מודעים למטרה שלנו כשאנחנו אוצרים.
ו.
אוצרות תמטית היא פתרון נוח, קל יחסית. בעיני יש בו את סכנת ה'עוד מאותו הדבר', כלומר טקסט שלא מוסיף דבר על קודמו, מה שמייצר תחושת עייפות או מיצוי של הטקסטים. מצד שני, זה מאפשר בנייה של רעיון על גבי רעיון, במקרה שהם מוסיפים או מאירים משהו מכיוונים שונים.
מחיר נוסף של אוצרות תמטית זה הקושי לקרוא משהו אחר בטקסט, בטח אם זה המקום שאליו הטקסט הולך מלכתחילה. ולכן למרות הפיתוי אני לא הולך לשם תמיד, ואם כן, אני מחפש תמות שלא יסגרו את הקריאה אלא יפתחו אותה באיזושהי דרך, וגם אם זו אוצרות תמטית – לכסות אותה במטאפורות כלשהן. לא לנעול.
ז.
אוצרות כרונולוגית (פנימית ליצירה, כמו 'השנה הראשונה' של ארנה קזין, או חיצונית ליצירה – כמו סדר פרסום הטקסטים במקור) מאפשרת בניית נרטיב מארגן נוח יחסית. כדאי לשים לב שהאוצרות זולגת כאן לכיוון הארכיוני די בקלות, ובמקרים אחרים היא לא מייצרת תנועה רגשית מספקת.
ח.
אוצרות נרטיבית – אוצרות שמייצרת סיפור כתוצאה מהמעבר בין הטקסטים השונים – היא אופציה טובה אבל קשה יחסית, ולא כל סוג טקסטים מאפשר את זה. אני מניח את זה תמיד איפשהו ברקע, כי גם בהגות יש דרמטיות, הפתעה, מתח ותקווה, מה שמאפשר תנועה רגשית של הקורא. כן יש כאן הנחה על קריאה רציפה מא לת'.
ט.
במקרים של טקסטים רגשיים או סיפוריים יותר אני מציע ארגון לא רק על בסיס זמן אלא על בסיסים אחרים – דמויות (ארבינקא של קישון), סגנונות (יכול להיות גם בהגות, וזה משהו שהולך יותר לקראפט של הכתיבה), מרחבים (כמו 'החיים הוראות שימוש' שהיה במוזיאון ישראל, שם זה מטאפורה חיצונית), וכו'.
(נניח שמיצינו את אפשרויות הארגון ברמה בסיסית).
י.
אני מציע לחשוב אחרי הסיום על השאלה 'מה חסר כאן', מתוך מחשבה על החוויה הכוללת. האם חסר הומור? אמירה? כובד ראש? איך הקומפוזיציה כולה? כלומר איזה טקסט צריך להוסיף כדי ליצור איזון אסתטי ורגשי. גם כאן, לחשוב על דף מקורות עוזר.
יא.
הצעד הבא הוא עיטוף עבודת האוצרות; הקדמות, הערות, כותרות, כותרות משנה, שער אחורי, פרוספקט, פרסום. זה חלק מהעבודה, ולפעמים החלק הלא־שקוף שלה, שמאפשר עוד פן. אישית אני חושב שאוצרות טובה לא זקוקה לעיטוף, אבל זה לא אומר שאי אפשר להוסיף עליה עם עיטוף טוב.
כאן חשוב לשים לב שאנחנו לא שמים דגש על האוצרות עצמה, כלומר המטרה היא תמיד הטקסטים עצמם, וגם אם עבודת האוצרות לא שקופה היא עדיין צריכה ללוות את היצירות ולא לדרוש את תשומת הלב. כך בעיני. אם היא דורשת את תשומת הלב היא חייבת להיות מתוך היצירות ולא להשתמש בהן ככלי. אבל זו עמדה אסתטית ואתית, ולא מחוייבת המציאות.
יב.
בגדול התהליך הושלם כאן. יש לי עוד כל מיני מחשבות על התערבות בטקסטים עצמם, כלומר על עבודת עריכה שנגזרת מעבודת אוצרות, ועל הצורה בה השלם מייצג את הפרט ולהפך – על בחירה על טקסט מייצג (תחשבו על הכריכה הישנה של 'צינורות' של אתגר קרת). בכל אופן הפוסט התארך ואני עוד צריך לעבוד היום.
yehudagizbar.com 