מההתחלה לסוף

אבל אתה יודע מה הבעיה? הבעיה היא שסיפורים זה משהו שמנוגד לאינטואיציה שלנו כבני אדם שחיים בעולם, כאילו, עם זמן ומרחב והכל. לא שהסיפורים עצמם מנוגדים לאינטואיציה, זה דווקא אחלה, הם עובדים נהדר, אבל לבנות אותם? להמציא אותם? לכתוב אותם? זה ממש מנוגד לאינטואיציה. אנחנו לא עובדים ככה כבני אדם.

הנה נניח תחשוב על עצמך. אני שואל אותך תגיד, מה אתה עושה בחיים, אתה אומר לי אני עיתונאי. לפני זה הייתי במקומונים של ידיעות תקופה ולפני זה קצת ב'במחנה' ז"ל וכתבתי קצת לעיתון של התיכון שלי. מה אתה עושה בעצם? אתה הולך אחורה. מתחיל מההווה, והולך אחורה בעבר.

וזה לא רק בקורות חיים ככה, זה בהכל. אתה רואה כוס שבורה על הרצפה, אתה אומר לעצמך איך היא נשברה? כנראה הכלב קפץ על השולחן. איך הוא הגיע לשולחן? אה, הזזתי בטעות את הכלוב שלו כי הייתי צריך גישה חופשית לארון. אז לזה, אדוני, קוראים ללכת מההווה לעבר. הסיפור זז אחורה. אנחנו יודעים מה הסוף שלו, ומשחזרים איך הגענו לכאן.

אבל סיפורים, אחי, בייסיקלי, סיפורים צריכים ללכת הפוך. מהעבר להווה. כדי שמי ששומע אותם או מי שקורא אותם ילך איתם צעד אחר צעד כפי שהם התרחשו. כדי שהם יהיו מסקרנים, או מותחים, או מעניינים. אפשר לזרוק קצת הווה כדי שתהיה סקרנות, אבל סיפור ממש שהולך מההווה לעבר, זה עבד רק ב'מומנטו' וגם שם היינו צריכים איזו בעיית זיכרון. אחרת אי אפשר.

אתה מבין? מנוגד לאינטואיציה! ולכן הרבה כותבים מתחילים עובדים הפוך. כלומר כותבים על דמות שהולכת ברחוב ומהרהרת על מה שקרה לה בעבר. או שהם כותבים רק הווה, בלי התקדמות, וכלום לא קורה בסיפור שלהם. אבל זה לא מעניין ככה. זה לא עובד. סיפורים הם כמו החיים, והם נעים באותה דרך בזמן: מהעבר אל ההווה, לא להפך.

ולכן, מה שאני אומר זה שאם יש לך סיפור, ואם אין לך סיבה ממש טובה כדי לחרוג מהכלל הזה, תתחיל מהנקודה הכי מוקדמת שלו. מהכי עבר. מהנקודה בה הוא מתחיל (או לפחות מהנקודה בה הוא מתחיל להיות מעניין). ותמשיך לאט לאט עם הזמן עד לנקודה בה הוא מסתיים. כמה פשוט, ככה יעיל.

(אפשר להירשם כאן לעדכונים על הסדנאות הבאות:
https://wp.me/P83gZR-8l)

תסכנו את הדמויות שלכם (לפעמים)

טוב, רוב המקומות בסנדאות התמלאו וזו סיבה טובה לחזור לאיזה פרוייקט שזנחתי בשנה האחרונה. אני מדבר כמובן על #פרוייקט_פיקסאר, ועל הניסיון שלי להקיף את כללי הסטוריטלינג של פיקסאר ולהתווכח איתם קצת.


זה הכלל השש עשרה, וככלל שש עשרה הוא דווקא כלל שנשמע לנו הגיוני. בגדול, הוא אומר שאסור לקורא לדעת את הסוף מראש. כלומר, אסור לו לדעת האם הדמות תנצח או תפסיד, אסור לו לנחש את העלילה, מפני שהאכפתיות שלו לדמויות ולמה שיקרה איתם נובעת, ישירות, מהעובדה שהוא לא יודע מה יקרה איתם. אם הוא ידע בוודאות שהדמות הולכת לנצח, לא יהיה אכפת לו ממנה.

וזה, כמובן, שטויות.

רגע, שנייה. זה לא רק שטויות. אחד משלשת האלמנטים המרכזיים שמייצרים אפקט על מישהו שצורך יצירה נרטיבית הוא המתח. כלומר, אחת הסיבות המרכזיות שאנשים ממשיכים לקרוא סיפורים היא כי הם רוצים לדעת מה יקרה לדמויות בעתיד. ולכן זה חשוב, לפעמים, לתת לדמויות אפשרות אמיתית להפסיד.

זה חשוב גם מפני שבאמת, יותר אכפת לנו מדמויות כאשר אנחנו דואגים להם, ואנחנו דואגים לדמויות כאשר משהו יכול לקרות להם. אם שום דבר לא יכול לקרות להם – אם אין להם סיכוי *אמיתי* להפסיד – אנחנו פחות חוששים, או דואגים, או אכפתיים, כאשר קורה להם משהו, כי אנחנו אומרים 'טוב, יהיה בסדר', ובסוף אכן יהיה בסדר.

אבל זה רק חצי מהסיפור. שליש, ליתר דיוק. מפני שלא כל הסיפורים הם כאלה. למשל, אנחנו יודעים בוודאות שהרקול פוארו יפתור את התעלומה בסוף, אבל זה לא הופך את הסיפור לפחות מותח, כי אנחנו מסתקרנים לדעת גם *איך* זה יקרה, ולא רק *האם* זה יקרה. וזה נכון אפילו לסיפורי מתח, אבל ממש לא רק לסיפורי מתח. יש סיפורים שמתחילים בנקודת הסיום והולכים אחורה, יש סיפורים שמספרים לנו על ילדותם של דמויות שאנחנו מכירים, ויש סיפורים שמספרים לנו סיפורים שאנחנו מכירים, וזה בסדר.

תחשבו, למשל, על יוון הקלאסית. בכל שנה נערכת תחרות מחזאות בחגיגה השנתית ע"ש דיוניסוס. המחזאים מעלים קטעים מתוך המיתוסים היווניים העתיקים. כל הצופים באולם – בלי יוצא מן הכלל – מכירים את הסיפור. כולם יודעים שמדיאה רוצחת את ילדיה. כולם יודעים שאגממון מקריב את איפיגניה ונענש על זה בחזרתו לבית. השאלה העיקרית היא לא 'מה יקרה' אלא 'איך זה יקרה', ולא מעט פעמים זה הרבה יותר מסקרן.

והנקודה השנייה, החשובה יותר, היא שאכפת לנו מדמויות לא רק בגלל מה שיקרה איתן בעתיד. יש דמויות שאכפת לנו מהן כי אנחנו מזדהים איתן. יש דמויות שאנחנו מחבבים. יש דמויות שאנחנו רוצים לראות מה הן יכולות לעשות (היי, קוסמים מגניבים). באופן כללי אכפת לנו מדמויות על אותם עקרונות שבהם אכפת לנו מבני אדם. ולא תמיד – אפילו בדרך כלל זה לא – מפני שאנחנו חוששים שהם הולכים להפסיד משהו.

אבל זו גם סיבה טובה, ללא ספק.


(נותרו שני מקומות בסדנת כתיבת הסיפורים שלי. ירושלים, ראשון בערב. דברו איתי. ואם אתם מתלבטים, פנו אלי ואראה לכם סילבוס לדוגמה ואפילו את השיעור הראשון).

פסיכולוגיה של דמות היא לא רעיון טוב

סופרים כמין ביולוגי נוטים להיות מפוחדים. אנחנו יושבים בחדרים הקטנים שלנו מול המחשב, העיניים קצת אדומות, משהו גרגירי. זה רק אנחנו והטקסט שנכתב על המשטח הלבן־בוהק, האינסופי, של מסך המחשב החלופי (על הקודם נשפך קפה. חבל). אנחנו רוצים שהדמות שלנו תרביץ, למשל, או תקפוץ, או תחשוש מלהתאהב, אבל מפחדים: למה שתקפוץ ככה, בבהלה? מאיפה יבוא פרץ האלימות? למה שתחשוש מלהתאהב? מנין לנו לדעת.

הבדידות והכלום שמסביב (השעה שלש בלילה. בפייסבוק כולם ישנים) שולחים אותנו לחפש משהו יציב להניח עליו את הפעולות של הדמות שלנו. להצדיק את מה שהיא עושה. להסביר אותה. ואין דבר יותר נוח מאשר ללכת אל הפסיכולוגיה ולשאוב ממנה הפרעות נפשיות, תיאורים, הצדקות פסיכואנליטיות, כאבי ילדות נושנים שיצרו הדחקות, או נוסטלגיה שגורמת לגיבור לשנות מסלול ברגע האחרון. אנחנו אוהבים את זה כי זה נשמע לנו נכון. אנשים עם משקפיים, חמורי סבר, חקרו את זה עשרות שנים. זה כנראה נכון.

זו כנראה טעות.

פסיכולוגיה היא כמו דימוי. היא לא שגויה או נכונה, היא הכללה של המון התנהגויות אנושיות. היא אולי נכונה, ככזו, אבל היא עוזרת לנו להבין או לראות את התבניות שבהן המוני בני אדם מתנהגים, ולא את הצורה שבה אדם אחד, פרטי, מתנהג ביום יום. אני יודע, כי אני מכיר את עצמי. ואתם יודעים, כי אתם מכירים את עצמכם: אנחנו לא מתעצבנים כי יש לנו טראומת ילדות, אנחנו מתעצבנים כי הצפירות ברמזור שגעו אותנו. אנחנו חוששים מאהבה כי ההליכה אל הלא נודע מפחידה אותנו. אנחנו לוקחים החלטות לפי מה שנראה לנו כמו הדבר הכי הגיוני (לוגית או רגשית) לעשות כרגע.

הפסיכולוגיה יכולה לחקור את זה, אחר כך, אבל הדמות שלכם לא יכולה להתנהג ככה. ואם היא תתנהג ככה, היא תיראה לא אמינה. לא משנה כמה הצדקות פסיכולוגיות תצליחו להדביק אליה.

דוגמאות נבחרות:

דוגמה נבחרת מספר 1#:
הנבל שלכם רוצה להשמיד את העולם. עד כאן מפגר אבל סבבה. הסיבה שהוא רוצה להשמיד את העולם היא עלבון שהוא ספג בילדותו. טעות! הנבל שלכם לא אידיוט, ואם כן, חבל.

דוגמה נבחרת מספר 2#:
הגיבור שלכם מתאכזר לאשתו בגלל שכשהוא היה קטן הוא סבל מפגיעה מינית. עוד טעות. אנשים לא חושבים ככה, וזה לא יכול להוות נימוק (בטח לא נימוק מודע) להתאכזרות הזו.

דוגמה נבחרת מספר 3#:
הגיבור שלכם מתאהב במישהי כי היא מזכירה לו את האקסית שלו. זה טריקי, מפני שזו כן סיבה חצי מודעת. אפשר להשתמש בזה, אבל צריך לתת לגיבור עוד נימוק טוב להתאהב במישהי ההיא, שאם לא כן הוא לא יצליח להצדיק את זה גם לעצמו.

_______________
אני מזכיר ומזמין אתכם למרתון כתיבת הדמויות שלנו. זה יעזור לכן לדייק את התסריט של סרט הגמר שלכן, ויעזור לכם להתחיל סיפור (אם לא התחלתם עדיין), לסיים, או סתם להבין יותר טוב איך בני אדם חיים. בשביל מה אנחנו כותבים אם לא בשביל זה.

האיור של pascal kirchmair

אני לא עף על פלאשבקים

רגע. מהההתחלה. אתמול ראינו את הפרק הרביעי של בשבילה גיבורים עפים, ואני ישבתי על הספה ונשכתי את השמיכה וקיללתי כדרך שאני מקלל ברגעים שבהם אני מתרגש או מתעצבן, ומרב ישבה לידי ואמרה לי זו רק סדרה, זו רק סדרה, מה אתה מתרגש, ואני אמרתי כן, זה נכון, ואז קיללתי שוב. ושוב. התעצבנתי, כרגיל, על הצגת קונפליקטים דתיים בצורה פתטית, או על זה שלדתיים, בסיפורים, תמיד יש אישיו עם הדת (כן, גם אני נופל בזה לפעמים), וקצת התעצבנתי על דיאלוגים שבהם אף דמות לא אומרת את המשפט שבאמת חשוב לה, אבל בעיקר התעצבנתי על הפלאשבקים.

קרא/י עוד «

איך עוברים מהווה לעבר ובחזרה

נניח שאתם דוק בראון ומרטי מק'פליי. נניח, רק נניח, שאתם רוצים להגיע לעבר, או לעתיד, לגרום להורים של מרטי להתאהב זה בזו או להציל את דוק בראון מטרוריסטים לוביים, אבל במקום שתהיה לכם מכונית נורמלית, נו, אתם יודעים, מכונת זמן שכזו בדלוריאן DMC-12, במקום זה אין לכם כלום. לא שיער פרוע, לא שיק של ז'קט ג'ינס, לא נעליים ששורכות את עצמן. הדבר היחיד שיש לכם הוא מילים. מה אתם עושים?

קרא/י עוד «

חירות

לפני חצי שבוע סיימתי סדנה של חצי שנה לכתיבת סיפורים, ובמפגש האחרון דיברתי עם המשתתפים בסדנה על קונפליקטים. ואמרתי, קונפליקטים־של־רצון־ומעצור זו קצת המצאה תבניתית של מורים לתסריטאות. אנחנו רוצים לספר סיפורים, אז בנינו כלים שיעזרו לנו ליצור קונפליקט כמו שצריך.

אבל באמת באמת, אמרתי, קונפליקט זו רק תבנית שמתגבשת מתוך המון המון סיפורים שמתעסקים שוב ושוב באותה הנקודה, וכל סיפור באופן עצמאי הוא לא על רצון שנפגש במעצור, אלא על אדם שבוחר בחירה בחיים, ועל ההשלכות של הבחירה הזו. או להפך, על אדם שצריך לבחור ולא בוחר, ועל ההשלכות של ההיסחפות. ועל זה אנחנו מספרים כל הזמן: על בני אדם ועל הצורה שהם חיים את חייהם.

קצת נדוש לכתוב על חירות בפסח, אבל אני חושב שזה מאוד שם. כלומר, ששאלת החירות היא השאלה של נקודת הבחירה הזו. בהגדה שלי היה כתוב, לצד 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', שאלה: מהי המצרים שלך? איך יצאת ממנה? ואני חשבתי על ר' נחמן, שכתב 'יש בני אדם שישנים את ימיהם'.

כי איזה דבר מדהים זה, בחיי. איזה דבר מדהים זה לקום ולהתנער ולהגיד – אני עכשיו אחראי על החיים שלי. איזה דבר מדהים זה להגיע לנקודת בחירה, ולבחור. באמת, אנשים בוחרים ומחליטים כל הזמן, אנשים מתחתנים ומתפטרים ומתגרשים ומתחילים עם אהבת חייהם וקונים עציצים ללובי ואנחנו, הכותבים, עוקבים אחרי זה פעורי פה, משתאים, מתעדים: אנשים בוחרים בעצמם איך לחיות. שוב ושוב. שוב ושוב.

הם לא בהכרח בוחרים נכון, ולא בהכרח מגיעים לאן שרצו להגיע, ובכלל ההשלכות של הבחירה הזו מפתיעות בכל פעם מחדש, אבל הם -אנחנו – ומנווטים את חייהם בעצמם, ונתקלים במכשולים ומתגברים עליהם, ונעים ימין או שמאל לפי הזרם, שלא לפגוע במשפחה או בעתיד. והחיים יכולים להשתנות. לא חיים להישאר במצרים. אפשר להחליט מה יהיה עם החיים האלה, וזה פלא גדול ועצום ורב.

חג חירות שמח!

_____
(יש מלא סדנאות ממש ממש מעולות לאחרי הפסח. כן, זה עוד רחוק, אבל אם בא לכם לשמוע, פשוט כתבו בתגובות 'בא לי' ואחזור אליכם. או, אם אתם רוצים, פשוט שלחו הודעה דרך האתר. חג שמח, שוב).


(קרדיט תמונה: Nina Aldin Thune)

למה פרסומות אידיוטיות הן קצת פחות אידיוטיות ממה שהן נראות

באחד מערוצי הטלגרם שאני עוקב אחריהם מסתלבט דורון מלצר על ציטוטים של פסוקים בפרסומות. באופן ספציפי אנחנו מדברים על פרסומת של המשרד להגנת הסביבה שהוסיפה את "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ועל פרסומת למכשירי שמיעה שמכילה את הציטוט־המסולף־בזדון הבא: "והיינו אזניך שומעות את מוריך". כל זה, כמובן, בהקשר של הפרסומת המאוסה מכולם שחוזרת אלינו מדי פסח, 'חכם, מה הוא אומר'.

קרא/י עוד «

הסיפור המוזר של הכרובית

לפני איזה חודשיים Or Asulin שלח לי קישור. לך לדף של חסלט, הוא אמר. הם גאונים. כלומר הקופירייטר (שהיא בכלל קופירייטרית) שלהם גאון. הוא עושה באזז סביב ירקות עלים נטולי חרקים. זה הזוי. נניח (כך כתב אור בוואטסאפ) תראה את הפוסט הזה. כתוב רק 'היא הגיעה', כלומר שיש כרובית בחנויות, ויש לו איזה מאתיים לייקים. לא הזוי? הזוי. לך תסביר את זה עכשיו.

בקיצור שוחחנו קצת ונפרדנו כידידים, ואני שכחתי לחלוטין מכל הסיפור הזה של הכרובית עד שהיום, באחת הקבוצות שאני חבר בהן, כתבה מישהי היום 'תגידו, מה זה סטוריטלינג', ואני חשבתי לעצמי על זה שלפני כמה ימים ישבתי עם איזה יועץ עסקי והוא אמר לי 'אבל מה הסיפור שאתה מספר', ואני, כמו אדיוט, אמרתי 'אני מספר מלא סיפורים', והוא אמר 'אבל לא, יהודה, אתה, איזה סיפור אתה מספר, מה הסיפור של העסק שלך', ואני לא ידעתי מה לענות. זה היה רגע קצת מביך.

נעזוב את זה. בכל אופן–

קרא/י עוד «

דמויות שתקניות הן דבר מעצבן

אחד מן הדברים השנואים עלי בעולם, אם לא השנוא שבהם – קצת מעל לשחקני כדורגל שמשתהים ולא בועטים ברגעים בהם יש לבעוט – הוא גיבורים ספרותיים שלא רואים את המתרחש מול אפם.

בחיי, זה מן הדברים הקשים שאדם צריך לחוות בחייו התרבותיים. אדם צופה בסרט ובו מסתובב הבלש מרקו רוזנברג וחוקר את תעלומת מותה של פלונית, גברת רבקה. הוא רואה חוטי צמר אפורים. מיד לאחר מכן הוא יושב לשיחה עם אחיה של רבקה, הלובש כותונת משוגעים אפורה. כל בר דעת ימצא מיד את ההקשרים הדרושים, אך לא כן בלשנו החכם! הו, לא. הוא ימחק מיידית את שמו של האח מרשימת החשודים, ורק בסוף הסרט פתאום יקשר את הדברים ויגלה שהאח הוא הרוצח המשוגע.

קרא/י עוד «

תרגישו את הדמות שלכם (פיקסאר 15#)

מדהים.

מדהים שזה ככה, שבדרך אגב. מדהים שהם נוגעים באוצר ואז בורחים ממנו. כי מאחורי הטיפ הזה, אי שם בעומק, מסתתר הסוד הגדול של סופרים טובים. זה סוד כל כך גדול עד שזה כמעט מופרך שפיקסאר משחררים אותו ככה, מאחורי הגב, כאילו זה מין קשקוש העצמה עצמית סטנדרטי. למעשה, זה כל כך סוד עד שאני חושד שהם בכלל – בכלל – לא הבינו מה יש להם ביד, ופשוט נתנו איזה כלי מכני שכזה, רגיל לכאורה, שעוזר לנו להפוך סיטואציות מופרכות לאמינות. אבל זה לא כלי רגיל; זה הרבה יותר מזה.

קרא/י עוד «