גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי (על הפתיחה של 'הגלגול')

אוהבים לקרוא את קפקא כסופר אימה. לא כסופר בז'אנר האימה, סטייל אדגר אלן פו או סטיבן קינג, אלא כסופר שהאקט הרגשי המרכזי שהוא מעורר הוא אימה: העולם שהוא מתאר מעורר חלחלה, הוא מפחיד. אנחנו מרגישים במצוקה כשאנחנו קוראים את הסיפורים שלו, כמעט חסרי אונים. לא פלא הוא שהנובלה 'הגלגול' נפתחת ככה: בגרזן שמנפץ את הים הקפוא שלנו. כך סתם קם אדם, סוכן־נוסע, בוקר אחד, ומגלה שהפך לשרץ. הו, האימה.

וזה נכון. כלומר, קפקא מבעית. לא מבעית של צמרמורת. מבעית של חוסר אונים. מבעית של אבסורד הקיום האנושי. ולכן כל כך קשה לנו לקרוא אותו כקומי.

הנה, תראו את הפתיחה הזו. הצגתי אותה אתמול לחברי הסדנה המקוונת שלי (עדיין לא נרשמתם? למה, בעצם?). כמו שאמרתי, זו הפתיחה של הגלגול, אתם רואים עד כמה היא פתיחה קומית, בעצם? קצת קשה לראות, אני יודע; שנים של קריאת קפקא הפכו אותו למאיים. קשה לנו לשנות את המסגרת. אבל תנסו. שימו לב. אתם רואים את גרגור סמסא שוכב על הגב ומנענע את הרגליים? אתם רואים את השמיכה שמכסה אותו עומדת ליפול? אתם רואים אותו עצמו, את סמסא עצמו, שנהפך פתאום לשרץ? יש איזה קשר הדוק בין האימה ובין הקומי. משהו בגרוטסקיות הופך אותם לשני הצדדים של אותו המטבע.

אולי נעשה תרגיל אחר. חשבו על הסיפור הזה לא בתוך המסגרת של האבסורד. תחשבו עליו בתור סרט מצויר שאנחנו יודעים שהוא אמור להיות מצחיק. סטייל טום וג'רי. סטייל בוג'ק הורסמן. סטייל איש משפחה. האמת ש'איש משפחה' זו דוגמה קלאסית, כי זה משהו שיכול לקרות שם. אתם רואים את הגרוטסקיות הזו יוצרת פן קומי בסיפור שלכאורה אין בו טיפת קומיות? למשל, 'הטירה' של קפקא בקלות יכול היה להפוך לסיפור של אפרים קישון, אלמלא היה של קפקא. הנרטיביות אותה נרטיביות. רק ההומור פחות מודגש.

אני חושב שזה מה שהופך את קפקא לסופר יהודי. כלומר, בלשד עצמותיו. זה הומור יהודי, אם אפשר לכנות אותו ככה. קשה לזהות אותו מפני שאנחנו רגילים שהומור מתפקד בתור בידור, לא כהנכחת הקושי: אנחנו הולכים לסטנדאפ כדי לבלות או להתפרק. אנחנו רואים סדרות מצחיקות כדי לנוח מעמל היום שלנו. אבל ההומור הזה הוא לא הומור של פורקן, אלא הומור של העמסה, או של הנכחת המתח. זה סוג ההומור שבו הבריון השכונתי מאיים על הגיבור שלנו ואז אומר 'אה, סתם צחקתי', ואנחנו יודעים שהוא לא סתם צחק. אנחנו מבועתים, אבל מחייכים, מפני שמה כבר נותר לנו לעשות.

(ואם עדיין לא נרשמתם לסדנה המקוונת שלי, זה כדאי ושווה. ההרשמה כאן:
https://yehuda.ravpage.co.il/online)

הילד שנשאר בחיים (על הפתיחה של הארי פוטר)

בשבוע שעבר, במפגש הראשון של הסדנה המקוונת דיברתי על אחת הפתיחות האהובות עלי בעולם, הפתיחה של הילד שנשאר בחיים, הידוע גם בכינויו הארי פוטר. אני אוהב את הפתיחה הזו מהמון כיוונים שונים (למשל, שהיא מנקודת המבט של הדוד ורנון, והיא מעוררת מתח וסקרנות וציפייה), אבל בעיקר בעיקר אני אוהב את ה'תודה ששאלתם' הזה, שהוא יופי גדול.

ולמה אני אוהב אותו, כי תעצרו רגע. תשאלו את עצמכם: מי אומר את ה'תודה ששאלתם' הזה? על פניו זה משפט של הדרסלים, שנדרשים לדווח על היותם נורמלים בהחלט, ואחרי שהם מדווחים (מי לעזאזל נדרש לדווח דבר כזה?), הם אומרים 'תודה ששאלתם' מתוך נימוס. וזה נכון, ברובד האחד, זה משפט מנומס של הדרסלים. אבל למי הם אומרים אותו? מי זה ה'שאלתם' הזה?

אז זהו, שזה אנחנו. כלומר, הקוראים. וברגע הזה קורה משהו מאוד יפה, שבו זה לא הדרסלים שאומרים 'תודה ששאלתם' אלא ג'יי קיי רולינג מתרווחת על מושבה ופונה אל הקוראים ואומרת או, תודה ששאלתם, באמת, חשבתי שכבר לעולם לא תשאלו. סוף סוף יש לי את ההזדמנות לספר לכם את הסיפור המגניב הזה שאני שומרת בבטן כבר המון המון זמן. ה'תודה ששאלתם' זו פניה מהכותבת (המספרת) אל הקורא, וככזו היא עושה צעד ראשון חשוב במערכת היחסים שבין כותבת וקורא: היא מבססת אמון.

וזה מוזר, האמון הזה. כי הוא לא אמון מהסוג של 'היא הולכת להגיד לי את האמת' כמו שאנחנו מצפים ממערכות יחסים אמיתיות. זה אמון מהסוג של 'אני בידיים טובות' ושל 'יהיה מעניין' ובעיקר 'יש פה מישהי אמיתית מאחורי הסיפור הזה, והיא לא סתם מורחת לי את הזמן. באמת יש לה מה להגיד לי'. וכפתיחה למערכת יחסים – זו פתיחה מושלמת.

 

(רוצים להצטרף גם? זה כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online)

פרוייקט פיקסאר 17# – בזבוז

שוב אנחנו בכללי הסטוריטלינג של פיקסאר, וזה אחד מהכללים האלה שהם, בעצם, כללים לחיים טובים יותר במסווה של עצות לכותבים. זו גם עצה לכותבים. בתור עצה לכותבים זו עצה שצריך לקחת בעירבון מוגבל, בעוד שבתור עצה לחיים – לא יודע, אין לי מושג מה זה אומר 'באיזשהו שלב זה יחזור להיות שימושי'. האם משהו יפתיע אותי בגיל שבעים ושש? יכול להיות. פתאום יופיע פרוייקט עסקי שהתחלתי בגיל עשרים ושלש ויגיד 'היי, אני כאן עכשיו, תאהב אותי'? יכול להיות. אבל נו, מה אני יודע.

בכל אופן, מה שרציתי להגיד הוא לגבי כתיבה: המחשבה כאילו אם שום דבר לא עובד מה שצריך לעשות הוא להרפות ולהמשיך הלאה היא נכונה כקונספט של יצירה (כפועל), ושגויה לחלוטין כקונספט של יצירה (כשם עצם). אני מתכווון לזה שבתהליך היצירה יש המון רגעים שבהם, אם קו העלילה הזה לא עובד, הדבר הנכון הוא להרפות ולנסות ללכת בכיוון אחר. אם זה לא נובע, כנראה שזה לא זה. זה לא הזמן הנכון או ההקשר הנכון. יכול להיות.

אבל די ברור שאם תגידו לעצמכם 'זה יחזור להיות שימושי בהמשך' תקבלו כל מיני דברים כמו קוי העלילה של האמא של החבר של עקיבא ב'שטיסל', שלא לדבר על כל קוי העלילה שהתחילו ב'בנות' ולנה דנהאם שכחה שהם שם. או, גרוע יותר, תשתמשו בהם בסוף במין מחשבה כאילו אם הם שם הם אמורים להיות שם. שטויות. תעזבו את קו העלילה הזה ואל תחזרו אליו לעולם. יש עבודה שהיא לשווא, תכירו בזה.

זו האמת. כבר כתבתי המון על זה שהעצות של פיקסאר גורמות לנו להרגיש טוב עם עצמנו אבל לא בהכרח נכונות, וזה אחד המקרים. תקשיבו רגע, יש עבודה שהיא לשווא. המון עבודה היא לשווא. היא לא באמת לשווא, כן? יש לה משמעות. היא חיפוש. היא התפתחות. היא ניסוי וטעייה. אבל אין שום דבר לעשות עם המילים האלה אחר כך חוץ מלכדרר אותן ולזרוק לסל הניירות. תאמינו לי, מחקתי 40,000 מילים מהספר שלי, וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לו.

מה גורם לאנשים לקרוא סיפור

דוקטור מרטין גלמר היה אדם די פשוט, ובאופן כללי הוא מעולם לא חשב שיהיה מעורב בעסקת נשק מפוקפקת. הו, לא הוא. הוא היה מרצה לתלמוד באוניברסיטה העברית והשתדל להיות אדם נחמד: כשגור החתולים של לאה נתקע מעל המרזב הוא סיכן את עצמו וטיפס על המרפסת, הוא עזר ליוליה מהקומה הרביעית להעלות את הקניות שלה לדירה, ובאופן כללי השתדל להיות אדם מוסרי עד שערב אחד, קצת לפני החדשות של שמונה, דפק על דלתו מר אברהם כהן, קוסם.

___

היום בבוקר כתבו באיזו קבוצת עסקים שאני חבר בה 'כל היום אני רואה שממליצים לכתוב סיפורים. אנשים באמת קוראים סיפורים היום?' והתשובה היא שכן, כמובן, אנשים צורכים סיפורים כל הזמן, והרבה יותר ממה שצרכו פעם. והתשובה המורכבת יותר היא שמה שנראה לנו, לפעמים, בתור סיפור (כי יש בו תחושות אישיות וכל מיני כאלה) הוא לא באמת סיפור.

כי כך, חוויות אישיות – זה לא סיפור. גם לא תחושות. גם לא מחשבות. אפילו לא דאגות כלליות או הרהורים על מה צריך לעשות עם המצב הבטחוני. סיפורים מכילים זמן קונקרטי שנע בהם (ז'ורז' פרק ינזוף בי עכשיו, אבל 'החיים הוראות שימוש' שלו הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל). יש להם התחלה ויש להם סוף, וכמו שכבר המלצתי פעם, כדאי מאוד לספר אותם מההתחלה אל הסוף.

פרופסור מאיר שטרנברג מאוניברסיטת תל אביב חקר פעם את הנושא, והוא העלה שיש שלשה אלמנטים שגורמים לנו להמשיך ולקרוא סיפורים. אלה לא הסיבות היחידות שגורמות לנו לקרוא סיפורים (למשל, אם אנחנו מתעניינים בחבר שלנו, אנחנו נשמח לקרוא את היומן שלו גם אם הוא לא כזה), אבל הן הסיבות המרכזיות שקשורות לתוכן של הסיפור:

א. מתח.

אנחנו ממשיכים לקרוא סיפורים כשאכפת לנו מספיק מהדמות, והיא נכנסת למצוקה, ואנחנו רוצים לדעת מה יקרה הלאה. מתח קשור תמיד לעתיד, ולכן הוא חייב להיות מבוסס על הכירות קודמת או הזדהות מיידית. אחרת אנחנו נגיד 'טוב, מה אכפת לנו שקשה לדמות הזו, אנחנו לא מכירים אותו בשביל לדאוג'. סיפורים שעובדים על מתח הם, לרוב, סיפורי פעולה או מתח, אבל לא רק – גם לקיחת סיכונים עסקית היא עניין של מתח. ואם אתם לא מאמינים לי, נסו לקרוא את 'חנות הספרים' של פנלופי פיצ'גרלד.

ב. סקרנות.

אנחנו קוראים סיפורים כי אנחנו רוצים לדעת מה קרה שהוביל את הגיבור למצב שבו הוא נמצא. אפשר לעשות את זה בגסות, כמו הפתיחה של דדפול (או של 'האנגאובר', או של אינסוף פרולוגים לספרי אקשן) – צרחות, דם, פריים קפוא, וויס אובר 'אתם בטח רוצים לדעת איך הגעתי למצב הזה' – הופס, מתעוררת אצלנו סקרנות. גם פתיחות כמו 'יומו האחרון של גדעון שנהב נפתח בזריחת חמה נהדרת. ' עובדות על סקרנות: אנחנו יודעים מה יקרה, רק רוצים לדעת איך זה הגיע לשם. סקרנות עובדת תמיד על העבר.

ג. הפתעה.

"הפעם הראשונה בה הלכתי על מים היתה בגיל 12." (מר ורטיגו, פול אוסטר) זה הפתעה. זה מעורר סקרנות, כמובן, אבל האפקט הראשוני הוא הפתעה. אנחנו ממשיכים לקרוא מפני שההפתעה אומרת לנו שאולי תהיה עוד הפתעה בהמשך. כלומר, שהספר הזה יהיה שונה מאחרים. זה קשור להומור, כמובן, ולכן בדיחות עובדות יופי, אבל לא רק. בכלל, משלשת האלמנטים, הפתעה היא הכי פחות 'מדידה', והכי קשה ליצור אותה, מפני שהיא תמיד מבוססת על זה שהקורא לא מצפה לה; אם הוא יצפה לה, היא לא תהיה הפתעה.

———

מאוד נוח להדגים את זה על פתיחות, ולכן אני אשמח שתשרשרו בתגובות פתיחות של סיפורים שמעוררות מתח, סקרנות או הפתעה. אבל כמובן שזה לא נכון רק לפתיחות, אלא באופן כללי למה שמוביל את הקריאה שלנו בסיפורים באשר הם. כן, גם סיפורים עסקיים. שוב, זה לא הסיבה היחידה שאנחנו קוראים סיפורים – אבל אלה שלשת הדברים העיקריים שקשורים לתוכן. וזה, גברת יקרה מקבוצת העסקים, זה עדיין עובד.

לבנות עולם

(לפני הכל: התמונה המעולה היא של פוסטרים כנים)

אז אחרי הביקורות הקטלניות (ברובן) על הסרט השני של 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן', אני רוצה להזכיר שהבסיס של סדרת הארי פוטר זה לא הארי, זה הוגוורטס. פלא שרולינג לא קולטת את זה. העלילה לא טובה כל כך (רולינג נופלת באותו קטע גם בסיפורי הבלש שלה).

הוגוורטס (ועולם הקוסמים בגדול, אבל הוגוורטס הבלתי נגמרת, בקטן) היא השלד של הסדרה, הזמן (שנת לימודים) והמרחב שלה גם יחד. לא העולם המומצא (נהדר בפרטיו, גם אם חסר כל היגיון או עקביות), לא הדמויות, שחלק ניכר מהן בלתי נסבל או לא מובן. פשוט עולם – מרחב – סיפורי כתוב היטב ובפירוט.

מדהים איך שזה עובד בהארי פוטר, ועוד יותר מדהים איך שעולם מפורט ומופלא לא מספיק בשביל תסריט שמתרחש מחוץ להוגוורטס.

מסכימים? לא מסכימים? כתבו את זה בתגובות!

לספר את הסיפור בעל פה

לא הספקתי לכתוב היום כלום אבל הסופרת רוני גלבפיש הברוכה, חביבת העמוד, כתבה בדף הפייסבוק שלה איך ניסתה לספר היום בדיבור סיפור שהיא כתבה, סיפור טוב, שקיבל תגובות בפרטי ועורר הדים, וכשהוא עבר למילים דבורות המילים הסתבכו בה והסיפור לא עבד כשם שעבד במילים כתובות.

ועל זה יש לי שני דברים להגיד.

הראשון, שבאופן אישי גיליתי על הסיפורים שלי, שסיפור שאני מספר בעל פה אני פתאום חייב להיחשף לשלד שלו, לעירום שלו, ליכולת שלו לעבוד בלי הכיסוי של המילים היפות והתיאורים המדוייקים. ובכל פעם שאני כותב סיפור אני עומד מול המראה ומספר לעצמי את הסיפור בעל פה, כדי לבדוק איפה הוא עובד ואיפה לא.

והשני, שרוני צודקת. שסיפור צריך את המעטפת הזו, ולכן, הרבה פעמים אני ממש מנסה לדבר לאט, ובמתודיקה, לחשב את המילים וליצור איזושהי תיאטרליות בסיפור, כך שהוא ישמע כאילו אני מקריא אותו מהכתב, מפני שסיפור צריך את המרחק הקל הזה מהמציאות; הוא צריך שאפשר יהיה לצלול בו, ולפעמים כשמספרים רק את הליבה שלו – אי אפשר לצלול אליה, ואז מה עשינו.

מה אתם חושבים? איך מעבירים סיפור מהכתב לעל־פה? מה עושים?

מילים הן אוברייטד

אוקיי, אני הולך ללכלך קצת על הרבה סופרים אז אולי כדאי לעשות את זה זהיר.

תקשיבו רגע. הרבה אנשים, בעיקר אנשים לא־כותבים או כותבים בתחילת דרכם, חושבים שמילים זה העיקר בכתיבה. כלומר שעיקר מלאכת הכתיבה היא להניח מילים יפות זו לצד זו. הייתה לי תלמידה אחת בקורס הסיפורים שכל מה שהיא כתבה היה במילים הכי יפות בעולם, וזה מהמם. באמת באמת. זה ממש יפה.

אבל כתיבה טובה, כלומר במילים ובמשפטים מנוסחים היטב, לא יוצרת סיפור טוב. היא גם לא יוצרת שיר טוב. היא יכולה להיות בעלת משמעות, ויש ערך למילים יפות, אבל זה מקביל – פחות או יותר – לנגן גיטרה טכני, מיומן לאללה, וחסר נשמה. זה מקביל לצייר שיודע לצייר היטב, אבל הציורים שלו נטולי מובן או קלישאתיים. מילים זה אחלה כלי, אבל סיפורים ושירים לא מתחילים בזה ולא מסתיימים בזה.

ואני כותב את זה דווקא מפני שאנחנו, טוב, אנחנו כותבים. ואנחנו יודעים כמה קל להישען על המילים. להגיד טוב, המילים יפות, הן יסתירו את זה שהדמות לא בנויה טוב, או את זה שהעלילה לא מוצלחת, או שהדימוי כאן לא מדייק את מה שאני רוצה. וזה נכון, ברמה הראשונית, מפני שרוב הקוראים שלכם לא יהיו חדים מספיק בשביל לשים לב לזה שמתחת לכל המילים היפות אין לכם כלום.

אבל אתם תדעו שזה לא מספיק. ואתם תדעו את זה, כי הסיפורים שלכם לא יעבדו כמו שאתם רוצים שהם יעבדו. הקוראים לא ישקעו בתוכם ויאבדו תחושת זמן. ואתם תדעו, כי השירים שלכם יחלפו על פני הקוראים שלכם ולא יתנו להם אפשרות להבין את עצמם. וזה בעסה. אנחנו לא רוצים להיות כאלה, אנחנו רוצים לכתוב עם נשמה. אנחנו רוצים לכתוב משהו בעל ערך.

ומשהו בעל ערך מתחיל הרבה הרבה לפני המילים. הוא מתחיל בהתבוננות נכונה בעולם, בתשומת לב, ברגישות. הוא ממשיך למחשבה, להשקעה בבניית העולם, לבניית דמות, להולכה עלילתית נכונה. בסוף בסוף הוא מגיע למילים, אבל המילים זה הסוף הסוף, השלב האחרון. ואם אין את כל הלפני – אולי תקבלו מחמאות על המילים היפות, אבל זה לא יהיה טוב. ואני מקווה שתדעו את זה, כי אם לא תדעו את זה, עוד יותר חבל.

בקיצור, ככה: אל תסמכו על המילים שלכם. הם לא מספיק חזקות כדי לשאת על גבן סיפור. סיפור צריך להיות מסוגל ללכת בזכות עצמו, גם במילים מאוד פשוטות, גם בציורים. תשקיעו במאחורי הקלעים, זה שווה את זה.

(בסוף לא לכלכתי על הרבה סופרים אבל עושים את זה יופי בקבוצה שלנו, כאן)
___________
ואם אתם מתעניינים בסדנת כתיבת הסיפורים הבאה, ההרשמה לעדכונים על הסדנאות – גם על סדנאות אחרות – היא כאן: https://wp.me/P83gZR-8l

מההתחלה לסוף

אבל אתה יודע מה הבעיה? הבעיה היא שסיפורים זה משהו שמנוגד לאינטואיציה שלנו כבני אדם שחיים בעולם, כאילו, עם זמן ומרחב והכל. לא שהסיפורים עצמם מנוגדים לאינטואיציה, זה דווקא אחלה, הם עובדים נהדר, אבל לבנות אותם? להמציא אותם? לכתוב אותם? זה ממש מנוגד לאינטואיציה. אנחנו לא עובדים ככה כבני אדם.

הנה נניח תחשוב על עצמך. אני שואל אותך תגיד, מה אתה עושה בחיים, אתה אומר לי אני עיתונאי. לפני זה הייתי במקומונים של ידיעות תקופה ולפני זה קצת ב'במחנה' ז"ל וכתבתי קצת לעיתון של התיכון שלי. מה אתה עושה בעצם? אתה הולך אחורה. מתחיל מההווה, והולך אחורה בעבר.

וזה לא רק בקורות חיים ככה, זה בהכל. אתה רואה כוס שבורה על הרצפה, אתה אומר לעצמך איך היא נשברה? כנראה הכלב קפץ על השולחן. איך הוא הגיע לשולחן? אה, הזזתי בטעות את הכלוב שלו כי הייתי צריך גישה חופשית לארון. אז לזה, אדוני, קוראים ללכת מההווה לעבר. הסיפור זז אחורה. אנחנו יודעים מה הסוף שלו, ומשחזרים איך הגענו לכאן.

אבל סיפורים, אחי, בייסיקלי, סיפורים צריכים ללכת הפוך. מהעבר להווה. כדי שמי ששומע אותם או מי שקורא אותם ילך איתם צעד אחר צעד כפי שהם התרחשו. כדי שהם יהיו מסקרנים, או מותחים, או מעניינים. אפשר לזרוק קצת הווה כדי שתהיה סקרנות, אבל סיפור ממש שהולך מההווה לעבר, זה עבד רק ב'מומנטו' וגם שם היינו צריכים איזו בעיית זיכרון. אחרת אי אפשר.

אתה מבין? מנוגד לאינטואיציה! ולכן הרבה כותבים מתחילים עובדים הפוך. כלומר כותבים על דמות שהולכת ברחוב ומהרהרת על מה שקרה לה בעבר. או שהם כותבים רק הווה, בלי התקדמות, וכלום לא קורה בסיפור שלהם. אבל זה לא מעניין ככה. זה לא עובד. סיפורים הם כמו החיים, והם נעים באותה דרך בזמן: מהעבר אל ההווה, לא להפך.

ולכן, מה שאני אומר זה שאם יש לך סיפור, ואם אין לך סיבה ממש טובה כדי לחרוג מהכלל הזה, תתחיל מהנקודה הכי מוקדמת שלו. מהכי עבר. מהנקודה בה הוא מתחיל (או לפחות מהנקודה בה הוא מתחיל להיות מעניין). ותמשיך לאט לאט עם הזמן עד לנקודה בה הוא מסתיים. כמה פשוט, ככה יעיל.

(אפשר להירשם כאן לעדכונים על הסדנאות הבאות:
https://wp.me/P83gZR-8l)

תסכנו את הדמויות שלכם (לפעמים)

טוב, רוב המקומות בסנדאות התמלאו וזו סיבה טובה לחזור לאיזה פרוייקט שזנחתי בשנה האחרונה. אני מדבר כמובן על #פרוייקט_פיקסאר, ועל הניסיון שלי להקיף את כללי הסטוריטלינג של פיקסאר ולהתווכח איתם קצת.


זה הכלל השש עשרה, וככלל שש עשרה הוא דווקא כלל שנשמע לנו הגיוני. בגדול, הוא אומר שאסור לקורא לדעת את הסוף מראש. כלומר, אסור לו לדעת האם הדמות תנצח או תפסיד, אסור לו לנחש את העלילה, מפני שהאכפתיות שלו לדמויות ולמה שיקרה איתם נובעת, ישירות, מהעובדה שהוא לא יודע מה יקרה איתם. אם הוא ידע בוודאות שהדמות הולכת לנצח, לא יהיה אכפת לו ממנה.

וזה, כמובן, שטויות.

רגע, שנייה. זה לא רק שטויות. אחד משלשת האלמנטים המרכזיים שמייצרים אפקט על מישהו שצורך יצירה נרטיבית הוא המתח. כלומר, אחת הסיבות המרכזיות שאנשים ממשיכים לקרוא סיפורים היא כי הם רוצים לדעת מה יקרה לדמויות בעתיד. ולכן זה חשוב, לפעמים, לתת לדמויות אפשרות אמיתית להפסיד.

זה חשוב גם מפני שבאמת, יותר אכפת לנו מדמויות כאשר אנחנו דואגים להם, ואנחנו דואגים לדמויות כאשר משהו יכול לקרות להם. אם שום דבר לא יכול לקרות להם – אם אין להם סיכוי *אמיתי* להפסיד – אנחנו פחות חוששים, או דואגים, או אכפתיים, כאשר קורה להם משהו, כי אנחנו אומרים 'טוב, יהיה בסדר', ובסוף אכן יהיה בסדר.

אבל זה רק חצי מהסיפור. שליש, ליתר דיוק. מפני שלא כל הסיפורים הם כאלה. למשל, אנחנו יודעים בוודאות שהרקול פוארו יפתור את התעלומה בסוף, אבל זה לא הופך את הסיפור לפחות מותח, כי אנחנו מסתקרנים לדעת גם *איך* זה יקרה, ולא רק *האם* זה יקרה. וזה נכון אפילו לסיפורי מתח, אבל ממש לא רק לסיפורי מתח. יש סיפורים שמתחילים בנקודת הסיום והולכים אחורה, יש סיפורים שמספרים לנו על ילדותם של דמויות שאנחנו מכירים, ויש סיפורים שמספרים לנו סיפורים שאנחנו מכירים, וזה בסדר.

תחשבו, למשל, על יוון הקלאסית. בכל שנה נערכת תחרות מחזאות בחגיגה השנתית ע"ש דיוניסוס. המחזאים מעלים קטעים מתוך המיתוסים היווניים העתיקים. כל הצופים באולם – בלי יוצא מן הכלל – מכירים את הסיפור. כולם יודעים שמדיאה רוצחת את ילדיה. כולם יודעים שאגממון מקריב את איפיגניה ונענש על זה בחזרתו לבית. השאלה העיקרית היא לא 'מה יקרה' אלא 'איך זה יקרה', ולא מעט פעמים זה הרבה יותר מסקרן.

והנקודה השנייה, החשובה יותר, היא שאכפת לנו מדמויות לא רק בגלל מה שיקרה איתן בעתיד. יש דמויות שאכפת לנו מהן כי אנחנו מזדהים איתן. יש דמויות שאנחנו מחבבים. יש דמויות שאנחנו רוצים לראות מה הן יכולות לעשות (היי, קוסמים מגניבים). באופן כללי אכפת לנו מדמויות על אותם עקרונות שבהם אכפת לנו מבני אדם. ולא תמיד – אפילו בדרך כלל זה לא – מפני שאנחנו חוששים שהם הולכים להפסיד משהו.

אבל זו גם סיבה טובה, ללא ספק.


(נותרו שני מקומות בסדנת כתיבת הסיפורים שלי. ירושלים, ראשון בערב. דברו איתי. ואם אתם מתלבטים, פנו אלי ואראה לכם סילבוס לדוגמה ואפילו את השיעור הראשון).

פסיכולוגיה של דמות היא לא רעיון טוב

סופרים כמין ביולוגי נוטים להיות מפוחדים. אנחנו יושבים בחדרים הקטנים שלנו מול המחשב, העיניים קצת אדומות, משהו גרגירי. זה רק אנחנו והטקסט שנכתב על המשטח הלבן־בוהק, האינסופי, של מסך המחשב החלופי (על הקודם נשפך קפה. חבל). אנחנו רוצים שהדמות שלנו תרביץ, למשל, או תקפוץ, או תחשוש מלהתאהב, אבל מפחדים: למה שתקפוץ ככה, בבהלה? מאיפה יבוא פרץ האלימות? למה שתחשוש מלהתאהב? מנין לנו לדעת.

הבדידות והכלום שמסביב (השעה שלש בלילה. בפייסבוק כולם ישנים) שולחים אותנו לחפש משהו יציב להניח עליו את הפעולות של הדמות שלנו. להצדיק את מה שהיא עושה. להסביר אותה. ואין דבר יותר נוח מאשר ללכת אל הפסיכולוגיה ולשאוב ממנה הפרעות נפשיות, תיאורים, הצדקות פסיכואנליטיות, כאבי ילדות נושנים שיצרו הדחקות, או נוסטלגיה שגורמת לגיבור לשנות מסלול ברגע האחרון. אנחנו אוהבים את זה כי זה נשמע לנו נכון. אנשים עם משקפיים, חמורי סבר, חקרו את זה עשרות שנים. זה כנראה נכון.

זו כנראה טעות.

פסיכולוגיה היא כמו דימוי. היא לא שגויה או נכונה, היא הכללה של המון התנהגויות אנושיות. היא אולי נכונה, ככזו, אבל היא עוזרת לנו להבין או לראות את התבניות שבהן המוני בני אדם מתנהגים, ולא את הצורה שבה אדם אחד, פרטי, מתנהג ביום יום. אני יודע, כי אני מכיר את עצמי. ואתם יודעים, כי אתם מכירים את עצמכם: אנחנו לא מתעצבנים כי יש לנו טראומת ילדות, אנחנו מתעצבנים כי הצפירות ברמזור שגעו אותנו. אנחנו חוששים מאהבה כי ההליכה אל הלא נודע מפחידה אותנו. אנחנו לוקחים החלטות לפי מה שנראה לנו כמו הדבר הכי הגיוני (לוגית או רגשית) לעשות כרגע.

הפסיכולוגיה יכולה לחקור את זה, אחר כך, אבל הדמות שלכם לא יכולה להתנהג ככה. ואם היא תתנהג ככה, היא תיראה לא אמינה. לא משנה כמה הצדקות פסיכולוגיות תצליחו להדביק אליה.

דוגמאות נבחרות:

דוגמה נבחרת מספר 1#:
הנבל שלכם רוצה להשמיד את העולם. עד כאן מפגר אבל סבבה. הסיבה שהוא רוצה להשמיד את העולם היא עלבון שהוא ספג בילדותו. טעות! הנבל שלכם לא אידיוט, ואם כן, חבל.

דוגמה נבחרת מספר 2#:
הגיבור שלכם מתאכזר לאשתו בגלל שכשהוא היה קטן הוא סבל מפגיעה מינית. עוד טעות. אנשים לא חושבים ככה, וזה לא יכול להוות נימוק (בטח לא נימוק מודע) להתאכזרות הזו.

דוגמה נבחרת מספר 3#:
הגיבור שלכם מתאהב במישהי כי היא מזכירה לו את האקסית שלו. זה טריקי, מפני שזו כן סיבה חצי מודעת. אפשר להשתמש בזה, אבל צריך לתת לגיבור עוד נימוק טוב להתאהב במישהי ההיא, שאם לא כן הוא לא יצליח להצדיק את זה גם לעצמו.

_______________
אני מזכיר ומזמין אתכם למרתון כתיבת הדמויות שלנו. זה יעזור לכן לדייק את התסריט של סרט הגמר שלכן, ויעזור לכם להתחיל סיפור (אם לא התחלתם עדיין), לסיים, או סתם להבין יותר טוב איך בני אדם חיים. בשביל מה אנחנו כותבים אם לא בשביל זה.

האיור של pascal kirchmair