קטגוריה: כתיבת סיפורים

אחד הדברים שאני מחבב בהמינגווי, ובין היתר בממשיכיו בספרות האמריקאית (ריימונד קארבר כמשל), הוא הנטייה שלו לא לספר לא התחלות ולא סופים. למעשה, המינגווי משמיט את כל מה שהוא יכול להשמיט בסיפור, ומספר רק את לב ליבו. התוצאה נעה, לרוב, על הגבול בין מבריק לבלתי נסבל.

למשל, כשאנחנו קוראים את 'למכירה נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו', אנחנו קוראים סיפור של שברון לב. אבל זה אפילו לא רגע שברון הלב, אלא ההתמצקות של שברון הלב לסצנה קונקרטית, יומיומית כמעט; מודעה בעיתון. זה עובד לו נהדר בסיפורים קצרים, ומאוד לא מגיע למיצוי ברומנים הארוכים שלו ('למי צלצלו הפעמונים', 'וזרח השמש'. דוגמה טובה לתחושת כזו היא 'חגיגת קיץ'). עוד למשל, כשקוראים את 'גבעות כמו פילים לבנים' אנחנו מתקשים להבין למה זה סיפור. הם רבים אבל לא רבים. כלום לא קורה שם. הוא מדבר על משהו שאין לנו מושג מהו, והיא מגיבה, ובסוף היא אומרת לו לשתוק. מה הסיפור? למה זה סיפור? כאמור, הסיבה היא שהמינגווי נותן לנו רק רגע של דרמה מתוך הסיפור.

דוגמה מעניינת אחרת היא עמוס עוז, ספציפית בסיפורים הקצרים המאוחרים שלו, כמו ב'בין חברים', אבל גם ב'ארצות התן', ובטח בספרים ה'קטנים' כמו 'המצב השלישי' ו'אל תגידי לילה' ו'לדעת אישה'. גם מעט מאוד דרמה, גם מעט מאוד סגנון, גם מעט מאוד תנועה. המון מילים שמנסות לייצר תמונה. זה נורא יפה.

אני מאוד מחבב את זה ועושה את זה לא מעט בסיפורים שלי, בעיקר כי זה מפנה את תשומת הלב לזה שהסיפור מכיל בתוכו איזה גרעין של תובנה או של מפנה, ולפעמים מספיק לספר רק את הגרעין כדי שהסיפור כולו יפרש מקדימה ומאחורה. כלומר אני לא רוצה לספר סיפור על בני נוער שמעשנים, אלא להפנות את תשומת הלב לזה שיש שם רגע קטן של התבגרות, ומה זו התבגרות בעצם. אפשר לעשות את זה בסיפור של עשרת אלפים מילים, אבל אין שם דרמה שתחזיק את כל המילים האלה. אז מה עושים? מוחקים הכל, כל מה שאפשר, מלבד מה שאי אפשר למחוק, ואת זה משאירים. יהיו קוראים שישנאו אתכם על זה, אבל תמיד יש כאלה.

עוד טכניקה מעניינת שקארבר אימץ היא לסיים את הסיפור באמצע הסצנה, ולא בסופה, כך שיש לנו תחושה שהסיפור ממשיך וממשיך אחרי שהמילים שלו הסתיימו. זה חלק מהניסיון לייצר סיפור שהוא רק רגע, שבריר של תנועה מתוך סיפור שלם ועצום שנע ברקע, וזה עובד יפה מאוד. טכניקה אחרת, גם קארברית, היא להמשיך את הסיפור קצת אחרי הסיום ה'טבעי' שלו כדי לא לסיים בטריקת דלת מאז'ורית אלא בתנועה רגשית מינורית יותר, שמניחה את הדגש על הרגש ולא על הפאתוס שלו.

מה שכן, המחיר הוא שהסיפור יוצא סיפור לא דרמטי. ובשביל זה צריך למצוא דרך לאזן את הדרמה בסיפור. קארבר והמינגווי עושים את זה באמצעות אירועים דרמטיים ברקע (זה סיפור על נישואין שהתפוררו, אנחנו פשוט חווים רגע קטן של מריבה על בקבוק סודה), אבל אפשר להחזיק את זה גם עם סגנון 'מלוכלך', כלומר סגנון שמפנה את תשומת הלב לא רק לסיפור אלא גם לצורה בה הסיפור כתוב. כלומר שאנחנו משחקים כאן גם עם נרטיבים ועם טון ועם מספר, ולא מנסים לייצר סגנון נקי ככל שאפשר כדי להגיע הכי קרוב אל הסיפור, ואז הסגנון מחזיק את הקשב והסיפור נמסר באמצעותו.

אני מרגיש שאני יכול לכתוב על זה לנצח, אז אעצור רק בכך שאגיד שבסוף כל סיפור מנסה לספר תנועה בזמן, ואת התנועה הזו אנחנו מזהים באמצעות שינוי. לפעמים מספיק להצביע על רגע השינוי הזה כדי שנוכל לייצר לעצמנו את כל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף. ואגיד עוד, שאחד הדברים שאני עובד עליהם הכי הרבה עם סדנאות שלי זה היכולת למחוק. לסיים בלי פאתוס, או בלי פאנץ'. פשוט למסור את הדברים כפי שהם. זה מאוד עוזר לייצר טקסטים שלא רק חותרים לשורת הסיום שלהם כל הזמן בניסיון להכות באמצעותה את הקורא, אלא גורמים לו להתרגש באמצעות ההתרחשות עצמה.

____
אם זה עניין אתכם, ואתם רוצים ללמוד עוד, יש לי סדנה קצרה לכתיבת סיפורים שמתחילה בעוד שבועיים. היא בהנחה של עשרים אחוזים עד היום בערב, ואתם מאוד מאוד מוזמנים. כאן ניתן להירשם:
https://app.icount.co.il/m/ab800

אוהבים לקרוא את קפקא כסופר אימה. לא כסופר בז'אנר האימה, סטייל אדגר אלן פו או סטיבן קינג, אלא כסופר שהאקט הרגשי המרכזי שהוא מעורר הוא אימה: העולם שהוא מתאר מעורר חלחלה, הוא מפחיד. אנחנו מרגישים במצוקה כשאנחנו קוראים את הסיפורים שלו, כמעט חסרי אונים. לא פלא הוא שהנובלה 'הגלגול' נפתחת ככה: בגרזן שמנפץ את הים הקפוא שלנו. כך סתם קם אדם, סוכן־נוסע, בוקר אחד, ומגלה שהפך לשרץ. הו, האימה.

וזה נכון. כלומר, קפקא מבעית. לא מבעית של צמרמורת. מבעית של חוסר אונים. מבעית של אבסורד הקיום האנושי. ולכן כל כך קשה לנו לקרוא אותו כקומי.

בשבוע שעבר, במפגש הראשון של הסדנה המקוונת דיברתי על אחת הפתיחות האהובות עלי בעולם, הפתיחה של הילד שנשאר בחיים, הידוע גם בכינויו הארי פוטר. אני אוהב את הפתיחה הזו מהמון כיוונים שונים (למשל, שהיא מנקודת המבט של הדוד ורנון, והיא מעוררת מתח וסקרנות וציפייה), אבל בעיקר בעיקר אני אוהב את ה'תודה ששאלתם' הזה, שהוא יופי גדול.

ולמה אני אוהב אותו, כי תעצרו רגע. תשאלו את עצמכם: מי אומר את ה'תודה ששאלתם' הזה? על פניו זה משפט של הדרסלים, שנדרשים לדווח על היותם נורמלים בהחלט, ואחרי שהם מדווחים (מי לעזאזל נדרש לדווח דבר כזה?), הם אומרים 'תודה ששאלתם' מתוך נימוס. וזה נכון, ברובד האחד, זה משפט מנומס של הדרסלים. אבל למי הם אומרים אותו? מי זה ה'שאלתם' הזה?

אז זהו, שזה אנחנו. כלומר, הקוראים. וברגע הזה קורה משהו מאוד יפה, שבו זה לא הדרסלים שאומרים 'תודה ששאלתם' אלא ג'יי קיי רולינג מתרווחת על מושבה ופונה אל הקוראים ואומרת או, תודה ששאלתם, באמת, חשבתי שכבר לעולם לא תשאלו. סוף סוף יש לי את ההזדמנות לספר לכם את הסיפור המגניב הזה שאני שומרת בבטן כבר המון המון זמן. ה'תודה ששאלתם' זו פניה מהכותבת (המספרת) אל הקורא, וככזו היא עושה צעד ראשון חשוב במערכת היחסים שבין כותבת וקורא: היא מבססת אמון.

וזה מוזר, האמון הזה. כי הוא לא אמון מהסוג של 'היא הולכת להגיד לי את האמת' כמו שאנחנו מצפים ממערכות יחסים אמיתיות. זה אמון מהסוג של 'אני בידיים טובות' ושל 'יהיה מעניין' ובעיקר 'יש פה מישהי אמיתית מאחורי הסיפור הזה, והיא לא סתם מורחת לי את הזמן. באמת יש לה מה להגיד לי'. וכפתיחה למערכת יחסים – זו פתיחה מושלמת.

(רוצים להצטרף גם? זה כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online)

דוקטור מרטין גלמר היה אדם די פשוט, ובאופן כללי הוא מעולם לא חשב שיהיה מעורב בעסקת נשק מפוקפקת. הו, לא הוא. הוא היה מרצה לתלמוד באוניברסיטה העברית והשתדל להיות אדם נחמד: כשגור החתולים של לאה נתקע מעל המרזב הוא סיכן את עצמו וטיפס על המרפסת, הוא עזר ליוליה מהקומה הרביעית להעלות את הקניות שלה לדירה, ובאופן כללי השתדל להיות אדם מוסרי עד שערב אחד, קצת לפני החדשות של שמונה, דפק על דלתו מר אברהם כהן, קוסם.

___

היום בבוקר כתבו באיזו קבוצת עסקים שאני חבר בה 'כל היום אני רואה שממליצים לכתוב סיפורים. אנשים באמת קוראים סיפורים היום?' והתשובה היא שכן, כמובן, אנשים צורכים סיפורים כל הזמן, והרבה יותר ממה שצרכו פעם. והתשובה המורכבת יותר היא שמה שנראה לנו, לפעמים, בתור סיפור (כי יש בו תחושות אישיות וכל מיני כאלה) הוא לא באמת סיפור.

כי כך, חוויות אישיות – זה לא סיפור. גם לא תחושות. גם לא מחשבות. אפילו לא דאגות כלליות או הרהורים על מה צריך לעשות עם המצב הבטחוני. סיפורים מכילים זמן קונקרטי שנע בהם (ז'ורז' פרק ינזוף בי עכשיו, אבל 'החיים הוראות שימוש' שלו הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל). יש להם התחלה ויש להם סוף, וכמו שכבר המלצתי פעם, כדאי מאוד לספר אותם מההתחלה אל הסוף.

פרופסור מאיר שטרנברג מאוניברסיטת תל אביב חקר פעם את הנושא, והוא העלה שיש שלשה אלמנטים שגורמים לנו להמשיך ולקרוא סיפורים. אלה לא הסיבות היחידות שגורמות לנו לקרוא סיפורים (למשל, אם אנחנו מתעניינים בחבר שלנו, אנחנו נשמח לקרוא את היומן שלו גם אם הוא לא כזה), אבל הן הסיבות המרכזיות שקשורות לתוכן של הסיפור:

א. מתח.

אנחנו ממשיכים לקרוא סיפורים כשאכפת לנו מספיק מהדמות, והיא נכנסת למצוקה, ואנחנו רוצים לדעת מה יקרה הלאה. מתח קשור תמיד לעתיד, ולכן הוא חייב להיות מבוסס על הכירות קודמת או הזדהות מיידית. אחרת אנחנו נגיד 'טוב, מה אכפת לנו שקשה לדמות הזו, אנחנו לא מכירים אותו בשביל לדאוג'. סיפורים שעובדים על מתח הם, לרוב, סיפורי פעולה או מתח, אבל לא רק – גם לקיחת סיכונים עסקית היא עניין של מתח. ואם אתם לא מאמינים לי, נסו לקרוא את 'חנות הספרים' של פנלופי פיצ'גרלד.

ב. סקרנות.

אנחנו קוראים סיפורים כי אנחנו רוצים לדעת מה קרה שהוביל את הגיבור למצב שבו הוא נמצא. אפשר לעשות את זה בגסות, כמו הפתיחה של דדפול (או של 'האנגאובר', או של אינסוף פרולוגים לספרי אקשן) – צרחות, דם, פריים קפוא, וויס אובר 'אתם בטח רוצים לדעת איך הגעתי למצב הזה' – הופס, מתעוררת אצלנו סקרנות. גם פתיחות כמו 'יומו האחרון של גדעון שנהב נפתח בזריחת חמה נהדרת. ' עובדות על סקרנות: אנחנו יודעים מה יקרה, רק רוצים לדעת איך זה הגיע לשם. סקרנות עובדת תמיד על העבר.

ג. הפתעה.

"הפעם הראשונה בה הלכתי על מים היתה בגיל 12." (מר ורטיגו, פול אוסטר) זה הפתעה. זה מעורר סקרנות, כמובן, אבל האפקט הראשוני הוא הפתעה. אנחנו ממשיכים לקרוא מפני שההפתעה אומרת לנו שאולי תהיה עוד הפתעה בהמשך. כלומר, שהספר הזה יהיה שונה מאחרים. זה קשור להומור, כמובן, ולכן בדיחות עובדות יופי, אבל לא רק. בכלל, משלשת האלמנטים, הפתעה היא הכי פחות 'מדידה', והכי קשה ליצור אותה, מפני שהיא תמיד מבוססת על זה שהקורא לא מצפה לה; אם הוא יצפה לה, היא לא תהיה הפתעה.

———

מאוד נוח להדגים את זה על פתיחות, ולכן אני אשמח שתשרשרו בתגובות פתיחות של סיפורים שמעוררות מתח, סקרנות או הפתעה. אבל כמובן שזה לא נכון רק לפתיחות, אלא באופן כללי למה שמוביל את הקריאה שלנו בסיפורים באשר הם. כן, גם סיפורים עסקיים. שוב, זה לא הסיבה היחידה שאנחנו קוראים סיפורים – אבל אלה שלשת הדברים העיקריים שקשורים לתוכן. וזה, גברת יקרה מקבוצת העסקים, זה עדיין עובד.

(לפני הכל: התמונה המעולה היא של פוסטרים כנים)

אז אחרי הביקורות הקטלניות (ברובן) על הסרט השני של 'חיות הפלא והיכן למצוא אותן', אני רוצה להזכיר שהבסיס של סדרת הארי פוטר זה לא הארי, זה הוגוורטס. פלא שרולינג לא קולטת את זה. העלילה לא טובה כל כך (רולינג נופלת באותו קטע גם בסיפורי הבלש שלה).

הוגוורטס (ועולם הקוסמים בגדול, אבל הוגוורטס הבלתי נגמרת, בקטן) היא השלד של הסדרה, הזמן (שנת לימודים) והמרחב שלה גם יחד. לא העולם המומצא (נהדר בפרטיו, גם אם חסר כל היגיון או עקביות), לא הדמויות, שחלק ניכר מהן בלתי נסבל או לא מובן. פשוט עולם – מרחב – סיפורי כתוב היטב ובפירוט.

מדהים איך שזה עובד בהארי פוטר, ועוד יותר מדהים איך שעולם מפורט ומופלא לא מספיק בשביל תסריט שמתרחש מחוץ להוגוורטס.

מסכימים? לא מסכימים? כתבו את זה בתגובות!

לא הספקתי לכתוב היום כלום אבל הסופרת רוני גלבפיש הברוכה, חביבת העמוד, כתבה בדף הפייסבוק שלה איך ניסתה לספר היום בדיבור סיפור שהיא כתבה, סיפור טוב, שקיבל תגובות בפרטי ועורר הדים, וכשהוא עבר למילים דבורות המילים הסתבכו בה והסיפור לא עבד כשם שעבד במילים כתובות.

ועל זה יש לי שני דברים להגיד.

הראשון, שבאופן אישי גיליתי על הסיפורים שלי, שסיפור שאני מספר בעל פה אני פתאום חייב להיחשף לשלד שלו, לעירום שלו, ליכולת שלו לעבוד בלי הכיסוי של המילים היפות והתיאורים המדוייקים. ובכל פעם שאני כותב סיפור אני עומד מול המראה ומספר לעצמי את הסיפור בעל פה, כדי לבדוק איפה הוא עובד ואיפה לא.

והשני, שרוני צודקת. שסיפור צריך את המעטפת הזו, ולכן, הרבה פעמים אני ממש מנסה לדבר לאט, ובמתודיקה, לחשב את המילים וליצור איזושהי תיאטרליות בסיפור, כך שהוא ישמע כאילו אני מקריא אותו מהכתב, מפני שסיפור צריך את המרחק הקל הזה מהמציאות; הוא צריך שאפשר יהיה לצלול בו, ולפעמים כשמספרים רק את הליבה שלו – אי אפשר לצלול אליה, ואז מה עשינו.

מה אתם חושבים? איך מעבירים סיפור מהכתב לעל־פה? מה עושים?

אוקיי, אני הולך ללכלך קצת על הרבה סופרים אז אולי כדאי לעשות את זה זהיר.

תקשיבו רגע. הרבה אנשים, בעיקר אנשים לא־כותבים או כותבים בתחילת דרכם, חושבים שמילים זה העיקר בכתיבה. כלומר שעיקר מלאכת הכתיבה היא להניח מילים יפות זו לצד זו. הייתה לי תלמידה אחת בקורס הסיפורים שכל מה שהיא כתבה היה במילים הכי יפות בעולם, וזה מהמם. באמת באמת. זה ממש יפה.

אבל כתיבה טובה, כלומר במילים ובמשפטים מנוסחים היטב, לא יוצרת סיפור טוב. היא גם לא יוצרת שיר טוב. היא יכולה להיות בעלת משמעות, ויש ערך למילים יפות, אבל זה מקביל – פחות או יותר – לנגן גיטרה טכני, מיומן לאללה, וחסר נשמה. זה מקביל לצייר שיודע לצייר היטב, אבל הציורים שלו נטולי מובן או קלישאתיים. מילים זה אחלה כלי, אבל סיפורים ושירים לא מתחילים בזה ולא מסתיימים בזה.