פסיכולוגיה של דמות היא לא רעיון טוב

סופרים כמין ביולוגי נוטים להיות מפוחדים. אנחנו יושבים בחדרים הקטנים שלנו מול המחשב, העיניים קצת אדומות, משהו גרגירי. זה רק אנחנו והטקסט שנכתב על המשטח הלבן־בוהק, האינסופי, של מסך המחשב החלופי (על הקודם נשפך קפה. חבל). אנחנו רוצים שהדמות שלנו תרביץ, למשל, או תקפוץ, או תחשוש מלהתאהב, אבל מפחדים: למה שתקפוץ ככה, בבהלה? מאיפה יבוא פרץ האלימות? למה שתחשוש מלהתאהב? מנין לנו לדעת.

הבדידות והכלום שמסביב (השעה שלש בלילה. בפייסבוק כולם ישנים) שולחים אותנו לחפש משהו יציב להניח עליו את הפעולות של הדמות שלנו. להצדיק את מה שהיא עושה. להסביר אותה. ואין דבר יותר נוח מאשר ללכת אל הפסיכולוגיה ולשאוב ממנה הפרעות נפשיות, תיאורים, הצדקות פסיכואנליטיות, כאבי ילדות נושנים שיצרו הדחקות, או נוסטלגיה שגורמת לגיבור לשנות מסלול ברגע האחרון. אנחנו אוהבים את זה כי זה נשמע לנו נכון. אנשים עם משקפיים, חמורי סבר, חקרו את זה עשרות שנים. זה כנראה נכון.

זו כנראה טעות.

פסיכולוגיה היא כמו דימוי. היא לא שגויה או נכונה, היא הכללה של המון התנהגויות אנושיות. היא אולי נכונה, ככזו, אבל היא עוזרת לנו להבין או לראות את התבניות שבהן המוני בני אדם מתנהגים, ולא את הצורה שבה אדם אחד, פרטי, מתנהג ביום יום. אני יודע, כי אני מכיר את עצמי. ואתם יודעים, כי אתם מכירים את עצמכם: אנחנו לא מתעצבנים כי יש לנו טראומת ילדות, אנחנו מתעצבנים כי הצפירות ברמזור שגעו אותנו. אנחנו חוששים מאהבה כי ההליכה אל הלא נודע מפחידה אותנו. אנחנו לוקחים החלטות לפי מה שנראה לנו כמו הדבר הכי הגיוני (לוגית או רגשית) לעשות כרגע.

הפסיכולוגיה יכולה לחקור את זה, אחר כך, אבל הדמות שלכם לא יכולה להתנהג ככה. ואם היא תתנהג ככה, היא תיראה לא אמינה. לא משנה כמה הצדקות פסיכולוגיות תצליחו להדביק אליה.

דוגמאות נבחרות:

דוגמה נבחרת מספר 1#:
הנבל שלכם רוצה להשמיד את העולם. עד כאן מפגר אבל סבבה. הסיבה שהוא רוצה להשמיד את העולם היא עלבון שהוא ספג בילדותו. טעות! הנבל שלכם לא אידיוט, ואם כן, חבל.

דוגמה נבחרת מספר 2#:
הגיבור שלכם מתאכזר לאשתו בגלל שכשהוא היה קטן הוא סבל מפגיעה מינית. עוד טעות. אנשים לא חושבים ככה, וזה לא יכול להוות נימוק (בטח לא נימוק מודע) להתאכזרות הזו.

דוגמה נבחרת מספר 3#:
הגיבור שלכם מתאהב במישהי כי היא מזכירה לו את האקסית שלו. זה טריקי, מפני שזו כן סיבה חצי מודעת. אפשר להשתמש בזה, אבל צריך לתת לגיבור עוד נימוק טוב להתאהב במישהי ההיא, שאם לא כן הוא לא יצליח להצדיק את זה גם לעצמו.

_______________
אני מזכיר ומזמין אתכם למרתון כתיבת הדמויות שלנו. זה יעזור לכן לדייק את התסריט של סרט הגמר שלכן, ויעזור לכם להתחיל סיפור (אם לא התחלתם עדיין), לסיים, או סתם להבין יותר טוב איך בני אדם חיים. בשביל מה אנחנו כותבים אם לא בשביל זה.

האיור של pascal kirchmair

אני לא עף על פלאשבקים

רגע. מהההתחלה. אתמול ראינו את הפרק הרביעי של בשבילה גיבורים עפים, ואני ישבתי על הספה ונשכתי את השמיכה וקיללתי כדרך שאני מקלל ברגעים שבהם אני מתרגש או מתעצבן, ומרב ישבה לידי ואמרה לי זו רק סדרה, זו רק סדרה, מה אתה מתרגש, ואני אמרתי כן, זה נכון, ואז קיללתי שוב. ושוב. התעצבנתי, כרגיל, על הצגת קונפליקטים דתיים בצורה פתטית, או על זה שלדתיים, בסיפורים, תמיד יש אישיו עם הדת (כן, גם אני נופל בזה לפעמים), וקצת התעצבנתי על דיאלוגים שבהם אף דמות לא אומרת את המשפט שבאמת חשוב לה, אבל בעיקר התעצבנתי על הפלאשבקים.

קרא/י עוד «

איך עוברים מהווה לעבר ובחזרה

נניח שאתם דוק בראון ומרטי מק'פליי. נניח, רק נניח, שאתם רוצים להגיע לעבר, או לעתיד, לגרום להורים של מרטי להתאהב זה בזו או להציל את דוק בראון מטרוריסטים לוביים, אבל במקום שתהיה לכם מכונית נורמלית, נו, אתם יודעים, מכונת זמן שכזו בדלוריאן DMC-12, במקום זה אין לכם כלום. לא שיער פרוע, לא שיק של ז'קט ג'ינס, לא נעליים ששורכות את עצמן. הדבר היחיד שיש לכם הוא מילים. מה אתם עושים?

קרא/י עוד «

חירות

לפני חצי שבוע סיימתי סדנה של חצי שנה לכתיבת סיפורים, ובמפגש האחרון דיברתי עם המשתתפים בסדנה על קונפליקטים. ואמרתי, קונפליקטים־של־רצון־ומעצור זו קצת המצאה תבניתית של מורים לתסריטאות. אנחנו רוצים לספר סיפורים, אז בנינו כלים שיעזרו לנו ליצור קונפליקט כמו שצריך.

אבל באמת באמת, אמרתי, קונפליקט זו רק תבנית שמתגבשת מתוך המון המון סיפורים שמתעסקים שוב ושוב באותה הנקודה, וכל סיפור באופן עצמאי הוא לא על רצון שנפגש במעצור, אלא על אדם שבוחר בחירה בחיים, ועל ההשלכות של הבחירה הזו. או להפך, על אדם שצריך לבחור ולא בוחר, ועל ההשלכות של ההיסחפות. ועל זה אנחנו מספרים כל הזמן: על בני אדם ועל הצורה שהם חיים את חייהם.

קצת נדוש לכתוב על חירות בפסח, אבל אני חושב שזה מאוד שם. כלומר, ששאלת החירות היא השאלה של נקודת הבחירה הזו. בהגדה שלי היה כתוב, לצד 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים', שאלה: מהי המצרים שלך? איך יצאת ממנה? ואני חשבתי על ר' נחמן, שכתב 'יש בני אדם שישנים את ימיהם'.

כי איזה דבר מדהים זה, בחיי. איזה דבר מדהים זה לקום ולהתנער ולהגיד – אני עכשיו אחראי על החיים שלי. איזה דבר מדהים זה להגיע לנקודת בחירה, ולבחור. באמת, אנשים בוחרים ומחליטים כל הזמן, אנשים מתחתנים ומתפטרים ומתגרשים ומתחילים עם אהבת חייהם וקונים עציצים ללובי ואנחנו, הכותבים, עוקבים אחרי זה פעורי פה, משתאים, מתעדים: אנשים בוחרים בעצמם איך לחיות. שוב ושוב. שוב ושוב.

הם לא בהכרח בוחרים נכון, ולא בהכרח מגיעים לאן שרצו להגיע, ובכלל ההשלכות של הבחירה הזו מפתיעות בכל פעם מחדש, אבל הם -אנחנו – ומנווטים את חייהם בעצמם, ונתקלים במכשולים ומתגברים עליהם, ונעים ימין או שמאל לפי הזרם, שלא לפגוע במשפחה או בעתיד. והחיים יכולים להשתנות. לא חיים להישאר במצרים. אפשר להחליט מה יהיה עם החיים האלה, וזה פלא גדול ועצום ורב.

חג חירות שמח!

_____
(יש מלא סדנאות ממש ממש מעולות לאחרי הפסח. כן, זה עוד רחוק, אבל אם בא לכם לשמוע, פשוט כתבו בתגובות 'בא לי' ואחזור אליכם. או, אם אתם רוצים, פשוט שלחו הודעה דרך האתר. חג שמח, שוב).


(קרדיט תמונה: Nina Aldin Thune)

למה פרסומות אידיוטיות הן קצת פחות אידיוטיות ממה שהן נראות

באחד מערוצי הטלגרם שאני עוקב אחריהם מסתלבט דורון מלצר על ציטוטים של פסוקים בפרסומות. באופן ספציפי אנחנו מדברים על פרסומת של המשרד להגנת הסביבה שהוסיפה את "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ועל פרסומת למכשירי שמיעה שמכילה את הציטוט־המסולף־בזדון הבא: "והיינו אזניך שומעות את מוריך". כל זה, כמובן, בהקשר של הפרסומת המאוסה מכולם שחוזרת אלינו מדי פסח, 'חכם, מה הוא אומר'.

קרא/י עוד «

הסיפור המוזר של הכרובית

לפני איזה חודשיים Or Asulin שלח לי קישור. לך לדף של חסלט, הוא אמר. הם גאונים. כלומר הקופירייטר (שהיא בכלל קופירייטרית) שלהם גאון. הוא עושה באזז סביב ירקות עלים נטולי חרקים. זה הזוי. נניח (כך כתב אור בוואטסאפ) תראה את הפוסט הזה. כתוב רק 'היא הגיעה', כלומר שיש כרובית בחנויות, ויש לו איזה מאתיים לייקים. לא הזוי? הזוי. לך תסביר את זה עכשיו.

בקיצור שוחחנו קצת ונפרדנו כידידים, ואני שכחתי לחלוטין מכל הסיפור הזה של הכרובית עד שהיום, באחת הקבוצות שאני חבר בהן, כתבה מישהי היום 'תגידו, מה זה סטוריטלינג', ואני חשבתי לעצמי על זה שלפני כמה ימים ישבתי עם איזה יועץ עסקי והוא אמר לי 'אבל מה הסיפור שאתה מספר', ואני, כמו אדיוט, אמרתי 'אני מספר מלא סיפורים', והוא אמר 'אבל לא, יהודה, אתה, איזה סיפור אתה מספר, מה הסיפור של העסק שלך', ואני לא ידעתי מה לענות. זה היה רגע קצת מביך.

נעזוב את זה. בכל אופן–

קרא/י עוד «

דמויות שתקניות הן דבר מעצבן

אחד מן הדברים השנואים עלי בעולם, אם לא השנוא שבהם – קצת מעל לשחקני כדורגל שמשתהים ולא בועטים ברגעים בהם יש לבעוט – הוא גיבורים ספרותיים שלא רואים את המתרחש מול אפם.

בחיי, זה מן הדברים הקשים שאדם צריך לחוות בחייו התרבותיים. אדם צופה בסרט ובו מסתובב הבלש מרקו רוזנברג וחוקר את תעלומת מותה של פלונית, גברת רבקה. הוא רואה חוטי צמר אפורים. מיד לאחר מכן הוא יושב לשיחה עם אחיה של רבקה, הלובש כותונת משוגעים אפורה. כל בר דעת ימצא מיד את ההקשרים הדרושים, אך לא כן בלשנו החכם! הו, לא. הוא ימחק מיידית את שמו של האח מרשימת החשודים, ורק בסוף הסרט פתאום יקשר את הדברים ויגלה שהאח הוא הרוצח המשוגע.

קרא/י עוד «

תרגישו את הדמות שלכם (פיקסאר 15#)

מדהים.

מדהים שזה ככה, שבדרך אגב. מדהים שהם נוגעים באוצר ואז בורחים ממנו. כי מאחורי הטיפ הזה, אי שם בעומק, מסתתר הסוד הגדול של סופרים טובים. זה סוד כל כך גדול עד שזה כמעט מופרך שפיקסאר משחררים אותו ככה, מאחורי הגב, כאילו זה מין קשקוש העצמה עצמית סטנדרטי. למעשה, זה כל כך סוד עד שאני חושד שהם בכלל – בכלל – לא הבינו מה יש להם ביד, ופשוט נתנו איזה כלי מכני שכזה, רגיל לכאורה, שעוזר לנו להפוך סיטואציות מופרכות לאמינות. אבל זה לא כלי רגיל; זה הרבה יותר מזה.

קרא/י עוד «

לכתוב סיפורים זה להיות לבד

ישבתי היום עם סופר מוכר לקפה של בוקר. לא היה לנו איפה לשבת, אז מצאנו את עצמינו בבית מורשת בגין, שותים אמריקנו עם קצת חלב (הוא) או אספרסו כפול ארוך לא-שרוף (אני), בוהים בחומות העיר העתיקה. ואז הוא אמר תשמע, יודה, כבר הרבה זמן שאני לא מצליח לכתוב. אנשים לא מאמינים לי, אבל שנים לא כתבתי. אני רק מוציא לאור דברים שכתבתי פעם. אנשים לא קוראים. לא קונים ספרים. מה הטעם בכל זה.קרא/י עוד «

תנו תוכן עם ערך לקוראים שלכם

א.
פעם, באחד המוסדות שלמדתי, נכנס בתחילת השנה מרצה לכיתה והתיישב על הכיסא מולנו. אנחנו היינו תלמידים נרגשים בתחילת הדרך והוא היה איש מקצוע, וכמו טירונים שמקשיבים לכל מילה על המבצעית במין חרדת קודש, ככה גם אנחנו היינו בתחילת השנה, מחפשים מידע על מה בעצם מחכה לנו אחרי הלימודים ואיך אנחנו הולכים לעבוד עם כל התיאוריה. הקורס שלו היה אמור להיות קורס מאוד פרקטי, וכולנו חיכינו לזה במיוחד.

ואז–
קרא/י עוד «