לכתוב סיפורים זה להיות לבד

ישבתי היום עם סופר מוכר לקפה של בוקר. לא היה לנו איפה לשבת, אז מצאנו את עצמינו בבית מורשת בגין, שותים אמריקנו עם קצת חלב (הוא) או אספרסו כפול ארוך לא-שרוף (אני), בוהים בחומות העיר העתיקה. ואז הוא אמר תשמע, יודה, כבר הרבה זמן שאני לא מצליח לכתוב. אנשים לא מאמינים לי, אבל שנים לא כתבתי. אני רק מוציא לאור דברים שכתבתי פעם. אנשים לא קוראים. לא קונים ספרים. מה הטעם בכל זה.קרא/י עוד «

תנו תוכן עם ערך לקוראים שלכם

א.
פעם, באחד המוסדות שלמדתי, נכנס בתחילת השנה מרצה לכיתה והתיישב על הכיסא מולנו. אנחנו היינו תלמידים נרגשים בתחילת הדרך והוא היה איש מקצוע, וכמו טירונים שמקשיבים לכל מילה על המבצעית במין חרדת קודש, ככה גם אנחנו היינו בתחילת השנה, מחפשים מידע על מה בעצם מחכה לנו אחרי הלימודים ואיך אנחנו הולכים לעבוד עם כל התיאוריה. הקורס שלו היה אמור להיות קורס מאוד פרקטי, וכולנו חיכינו לזה במיוחד.

ואז–
קרא/י עוד «

איך (לעזאזל) מוצאים את הסיפור?

אחד הדברים שמורים לכתיבה הכי אוהבים להגיד זה 'תמצאו את הסיפור שלכם', או 'מה הסיפור שלכם', ואור, שהוא חבר מבריק שעובד בקופירייטינג, אמר לי שזה גם אחד הדברים הכי אהובים על לקוחות; הם שומעים שצריך לספר את הסיפור של המוצר, או את הסיפור של הלקוח, או את הסיפור של העסק, וזה מה שהם מבקשים מהמפרסמים. ואחת השאלות שאני נתקל בהן הרבה היא השאלה 'איך לעזאזל מגלים מה הסיפור שלי?'

אני רוצה להתחיל מההתחלה:

קרא/י עוד «

תנו לקורא להבין לבד

יש מרצה אחד, אני לא אוהב לנקוב בשמות אז נקרא לו 'שודד הים רחל', שאני קורא מדי פעם את מה שהוא כותב בפייסבוק. שודד הים רחל כותב הרבה ומתנסח היטב, ואני די מחבב את סגנון החשיבה שלו ואת התובנות שהוא מגיע אליהם. הוא מאוד מובן, הוא מאוד נגיש, הוא אף פעם לא מפתיע, והוא כותב את מה שאני מכנה בתואר 'כתיבה שטוחה'.
 
מה זו כתיבה שטוחה, אתם שואלים? כתיבה שטוחה היא כתיבה מאוד מאוד מובנת. כל כך מובנת עד שאין שום דרך להבין אותה אחרת או להוסיף עליה משהו. הוא אף פעם לא משתמשת במטאפורות מוזרות, או בדימויים יוצאי דופן, בסגנון כתיבה ייחודי או בשום דבר שכזה. היא לא מכילה סתירות פנימיות, הסיפורים מאוד ממוקדי מטרה, הדוגמאות מפרטות את כל מה שאפשר להבין מהסיטואציה. זה כל כך ברור עד שזה הופך להיות כמעט שקוף.
 
שקוף, כלומר: אנחנו קוראים את הטקסט ולא מתעכבים עליו. תחשבו רגע על משפטים כמו 'היציאה מימין' או 'אין לדרוך על הדשא'., לרוב, לא שמים לב שהם שם. אנחנו מודעים לזה שיש שם טקסט, ולפעמים אפילו לזה שקראנו אותו, אבל אנחנו לא מתעכבים עליו, לא עוצרים ללמוד אותו ולא מנסים להבין מה הוא אומר, כי הוא שקוף. המשמעות שלו, בשבילנו, מיידית.
 
(אומברטו אקו קרא לסוג הזה של הטקסטים 'טקסט סגור'. שיהיה).
 
זה קצת הפוך על הפוך. כי נראה לנו שזה טוב, לא? זה מאוד מובן, זה מאוד קריא, אנחנו מבינים מה 'שודד הים רחל' רוצה מאיתנו, מה רע?
 
שום דבר לא 'רע'. זה לא טקסט רע. זה פשוט–
 
זה טקסט לא זכיר. הוא לא נשאר אצלנו במוח. אנחנו זוכרים מידע באמצעות עיבוד שלו, וטקסט מהסוג הזה לא גורם לקורא להגיב, או לחשוב, או לעבד, או לעשות כל פעולה אחרת שבדרך כלל גורמת לנו לזכור טקסטים. הוא יותר מדי מובן, ועודף המובנות הזו היא בעוכריו. זה נכון שאנשים מפצים על זה באמצעות הניסיון ליצור תוכן ייחודי, אבל תחשבו על זה רגע. אתם לומדים טקסט באוניברסיטה, בבית הספר, בתנועות הנוער, מה אתם לומדים?
 
בדיוק, טקסטים שיש מה ללמוד בהם. שהם לא מובנים על הקריאה הראשונה.
 
אני לא אומר לכם ליצור טקסטים חידתיים (אם כי גם זה יכול לעבוד. עיין ערך ג'יימס ג'ויס ו'פיניגנס וייק' שלו), אני רק אומר – וואלה, תנו לקורא מרווח. תנו לו מקום להבין. אל תגידו לקורא 'הדמות מרגישה ככה וככה', תנו לו להבין איך היא מרגישה. מה מניע אותה. אל תסבירו לו את הסיפור, תנו לו את המקום להבין לבד את הסיפור שלכם, או את המסר, או מה שאתם־לא־כותבים.
 
זה נכון לגבי כל טקסט. אתם כותבים פוסט בפייסבוק? תעוררו לחשיבה. תשאלו. תאתגרו. תציגו זווית חדשה ומרעננת. תכתבו בצורה יוצאת דופן. אתם כותבים סיפור? תשאירו מרווחים שהקורא ישלים בעצמו. אתם כותבים מאמר? אם הוא קשה ממילא, זה בסדר. אם הוא מיועד לכל העולם, כלומר, אם הוא טור דעה ברור ומוצק (נניח, נאום באו"ם), תשאירו לקורא משהו אחד להבין, איזו מטאפורה קצת ייחודית, משהו שהוא לא ציפה לו, שיחייב אותו לחשוב קצת ולהרגיש חכם.
 
רוצים דוגמאות? פירוט? כלים? תעקבו אחרי הדף או תשאלו בתגובות. בינתיים אני רק אתן כלי פשוט: להכניס בטקסט שלכם ציטוטים, או מה שמכונה 'ארמזים', כלומר רמיזות ליצירות אחרות ולטקסטים אחרים. כשאנחנו מזהים ציטוט כזה אנחנו אוטומטית מרגישים חכמים, כי היי, זיהינו, והזיהוי הזה אומר לנו גם שהטקסט הזה מדבר אלינו, וגם שאנחנו חכמים כי זיהינו והבנו את ההקשר. ואם לא זיהינו – לא נורא, אין לנו מושג מה פספסנו.
 
דוגמה? דוגמה.
זיהיתם את הרמיזה בפוסט הזה?

מה מניע את הסיפור שלכם? (פיקסאר 14#)

פעם אחת, לפני שנים, ישבתי בסדנה ותלמידה הקריאה מין סיפור סטנדרטי שכזה, סיפור על בחור שמתאהב בבחורה והבחורה לא יודעת אם היא רוצה אותו או לא, והיא הולכת להתלבט עם חברה, וכן הלאה וכן הלאה. כמו שקורה הרבה בסיפורים מעין אלה, לבחור ולבחורה, הגיבורים הראשיים, לא היה שם; קראו לו 'הוא' וקראו לה 'היא' וכך היא הרהרה בדברים והוא, ליבו יצא מעורו, ושאר דברים מעין אלה. אבל החברה של הבחורה, זו שהיא הולכת להתלבט איתה, קראו לה יהלי, והיא הייתה קצת יכנע שכזו, רכלנית הכפר (שבמקרה הזה היה הביצה בקטמון), עם חיבה לעוגיות אוכמניות.

ואם יצא לכם אי פעם לשבת בסדנה אתם יודעים שיהלי זה לא שם גנרי. אנשים לא ממציאים את השם הזה, יהלי. אם לדמות קוראים יהלי, כנראה שזו דמות אמיתית. זה לא אומר שזה השם האמיתי שלה, זה רק אומר שהיא אמיתית. ואם יצא לכם אי פעם לקרוא סיפור אהבה גנרי בין בחור ובחורה, אתם יודעים שבדרך כלל לא מופיעה שם רכלנית עם חיבה לאוכמניות, ולכן כשהייתי צריך למשב את הסיפור, אמרתי לתלמידה, בכנות, הסיפור הזה לא כל כך מעניין אותך. את מספרת אותו כי היית צריכה לספר סיפור לסדנה. ורואים את זה.

אבל יהלי? היא מעניינת אותך. העיניים שלך ניצתות כשאת כותבת עליה. השפה שלך משתנה. הדימויים הופכים להיות מדוייקים יותר. משהו מדייק את עצמו והופך להיות שיקוף מדוייק של הדמות. למה שלא תכתבי עליה?


הכלל הזה, של פיקסאר, הוא כלל מאוד גדול, אבל כללים גדולים מורכבים מדברים קטנים. הלב של הסיפור שלכם הוא, ככל הנראה, הדבר הכי חשוב שיש לכם בידיים. הוא יכול לדייק את הסיפור שלכם ולהפוך אותו למופתי, ובאותה נשימה הוא יכול להיות הסיבה לחורבן המפואר של הסיפור. הוא יכול לייצר שיר מהמם, ויכול לייצר שיר פתטי. לא כל לב עובד לכל טקסט.

פיקסאר שואלים – למה אתם חייבים לספר את הסיפור הזה?

אבל התשובה יכולה להיות 'כדי להעביר מסר חד משמעי', כלומר – כדי להשתמש בסיפור בתור סוג של מאמר דעה. היא יכולה להיות 'כי זה הסיפור של סבתא שלי', כלומר – מתוך סנטימנטים. היא יכולה להיות 'כי שמעתי את הסיפור הזה בילדות ואהבתי אותו'. היא יכולה להיות המון דברים שנמצאים מחוץ לסיפור, והם בכלל (בכלל) לא הלב של הסיפור שלכם. הם הלב שלכם, וזה בסדר. הלב שלכם הוא דבר חשוב, וזה מה שיתן לכם דריב לכתוב, אבל זה לא הלב של הסיפור.

פיקסאר שואלים – איזו אמונה בוערת מזינה את האש של הסיפור?

אבל האמונה הבוערת יכולה להיות אמונה כמו 'אדם צריך ללכת אחרי הלב שלו', מה שיכול ליצור קלישאה של מישהו שרוצה לנגן אבל ההורים שלו לא מרשים לו בגלל שבן הזוג של סבתא רבה היה מוזיקאי ונטש את המשפחה (סירייסלי?). האמונה הבוערת יכולה להיות 'סטריאוטיפים הם דבר מטופש'. האמונה הבוערת יכולה להיות מסר פלקטי שמנוסח בצורה של סיסמאות קליטות ומעובדות היטב. סיפור לא עובד עם אמונה בוערת. סיפור עובד עם סיפור.

בבתי ספר ליצירה או לתסריטאות מדברים הרבה על יצירה מתוך הפצע; להוציא את הקונפליקט האישי או הסיפור האישי לידי ביטוי. באחד השיעורים שבהם למדתי, המנחה ניהל מעל הפודיום דיאלוג ארוך, של שלשת רבעי שעה, שבה הוא ניסה לסחוט את אחת המשתתפות כדי לגלות את הפצע האישי שלה ולשכנע אותה ליצור מתוכו. זה היה מביך, בחיי. התביישתי בשבילה. לא בגלל שזה לא רעיון טוב; בגלל שכשזה מגיע ממנו, מבחוץ, אין לזה שום סיכוי.

הלב של הסיפור שלכם הוא לא מסר וגם לא אמונה. הלב של הסיפור שלכם הוא משהו שתופס אתכם במציאות עצמה. הדברים שמעניינים אותנו, שמעסיקים אותנו, שאנחנו מתעניינים בהם גם ביומיום. לכן ללכת לכיוון של פצע זה רעיון טוב, כי כשיש לנו פצע אנחנו עסוקים בו כל הזמן. אבל זה לא הדבר היחיד שאפשר לכתוב עליו. הלב של הסיפור הוא דמות, הוא התרחשות, הוא שפה, במקרים מסויימים, ובמקרים אחרים (סיפורי מדע בדיוני טובים בזה) הוא רעיון. כשאתם כותבים סיפור, תסתכלו החוצה, לא פנימה. תנסו לשקף את העולם, לא את עצמכם.

אבל היי, רגע, זה הלב של הסיפור שלכם. הלב של היצירה – של תהליך היצירה – זה מה שמעניין אתכם בתוך הסיפור. וכאן פיקסאר צודקים; מה שמעניין אותנו בסיפור הזה, דווקא, הוא הלב של היצירה מבחינתינו. זה מה שאנחנו צריכים לשמר ולא לוותר עליו, כי כשהוא יורד, הסיפור קורס. אנחנו רוצים להגיד אותו, ולהראות אותו, והרצון הזה הוא מה שמזין את הסיפור ומוליך אותו קדימה. כל השאר הם רק תירוץ.


מה מזין את הכתיבה שלכם? מתי אתם מרגישים ש'אתם חייבים לכתוב על זה, ויהי מה'? ומהו הדבר עליו אתם כותבים שוב ושוב? מוזמנים לענות בתגובות.

האיור של steve thompson. זו, כמובן, מרידה, מ'אמיצה'.

 

תתחילו מהחלק המעניין

יש קטע כזה של קומונריות בבני עקיבא שבשביל ללכוד את תשומת הלב של החניכים שלהן הן מתחילות בלבקש שקט, בבקשה, שקט, אנשים באו לדבר אתכם, תכבדו אותם,
ואחר כך בלצעוק על חניכים שיהיו בשקט, נוווווו, שקט כבר,
ואחר כך לבקש מהמדריכים שלהם בקול צרוד שידאגו (בבקשה ולעזאזל) שהחניכים יהיו בשקט, ושוהם ואורי תפסיקו להתנהג כמו ילדים בעצמכם אתם מדריכים עכשיו תודה
ואז המדריכים זוקפים חזה ואומרים לחניכים 'נו, תכבדו את מי שבא לדבר אתכם!'.
ואז החניכים נזכרים שהם בכלל שכחו שמישהו בא לדבר איתם.
ובינתיים המרצה יושבת על כיסא באמצע הסניף ותוהה מה לעזאזל היא חשבה לעצמה.
ורק אחרי חצי שעה יש איזשהו שקט יחסי.
ואז היא קמה לדבר.
ובינתיים שלומי, החניך עם הפרעת הקשב, לא מצליח לשתוק יותר וצועק 'הו הא מה קרה / מ-ע-לות באו לעשות פה מסיבה!', ושלום שלום לניסיון לדבר עם הסניף.

זה לא עובד. מדהים איך דורות של קומונריות והן עדיין לא קלטו שזה לא עובד. אתם לא מבקשים תשומת לב, כי החניכים או הקוראים או הלקוחות אומרים לעצמם 'אה, תשומת הלב אצלי, ואני מחליט אם לתת אותה לאדם הזה, בנדיבות ליבי, או לא'. אתם לא כאלה. אתם לוקחים את תשומת הלב.

ולכן הכלי הכי פשוט, והכי יעיל, הוא לא לבקש שקט. הוא לגרום לחניכים להבין שאתם מעניינים אותם. ואם אתם מעניינים אותם, הם יהיו בשקט, כי הם לא רוצים להפריע לעצמם. ומה שהייתי עושה, בתקופות שעוד הייתי מדריך בבני עקיבא, זה לעמוד על כיסא ולהעמיד חבר על כיסא, ולהתחיל לדבר איתו על מי יותר חזק, ספיידרמן או סופרמן. או להתחיל לריב איתו. או להתחיל לספר סיפור. זה עבד נהדר כשהייתי מדריך, ואני משער שזה ממשיך לעבוד גם בימים אלה ממש.

ככה, הכי פשוט. יש מליון דרכים לתפוס את תשומת הלב של הקוראים, החניכים או הלקוחות. אני מטפטף פה כאלה מדי פעם, אבל זה נראה לי כמו הכלי הכי אפקטיבי: פשוט תתחילו מהחלק החשוב. גם אם זה רק פוסט שבא להסביר לעוקבים שלכם למה הם צריכים לקנות ספת ויטנג' מהממת עם ריפוד קצת קרוע. גם אם זו פרסומת. גם אם זה סיפור של חמש מאות עמודים. גם אם זה מאמר על דקדוק ביוונית עתיקה. גם אם זו בחורה שאתם רוצים לדבר איתה בפאב (תחי הקלישאה!). תוותרו על ההקדמות, על ההסברים, על ההתנצלויות. בעיקר על ההתנצלויות.

תגיעו לחלק המעניין, אחר כך תסבירו לה על מה אתם מדברים.

אנחנו חושבים לפעמים שצריך להסביר לאנשים שאנחנו מדברים איתם על מה אנחנו מדברים בעצם. שאם לא נסביר להם, הם לא ידעו. אבל רוב ככל מי שקורא את המאמר ביוונית עתיקה יודע בקווים כלליים על מה אתם מדברים, ומי שלוקח את הספר לידיים לא לוקח אותו בשביל ארבעים עמודים של הצגת דמויות, ואפילו הלקוח שאתם פונים אליו יודע, פלוס מינוס, להסתכל בתמונה המצורפת ולהבין שזו ספת וינטג' שבא לו עליה בגדול. אתם לא צריכים להקדים לו את זה. תתחילו מהחלק המעניין.


הבנתי שדוגמאות עובדות לאחרונה, אז אני אדגים. תראו את הפתיחה הזו שלקחתי מהדה מרקר (קרדיט ל'פיננשל טיימס'):

" קרן הצדקה מועדון הנשיאים בלונדון החליטה להפסיק את פעילותה לאחר שדיווח של "פייננשל טיימס" חשף הטרדות מיניות באירוע התרמה שאירגנה. ביום רביעי נמסר מהקרן כי "הנאמנים החליטו כי מועדון הנשיאים לא יארח יותר אירועי התרמה", וכי הכסף שנותר יוחזק בקרן נאמנות שתחולק לעמותות לילדים. לאחר מכן הקרן תיסגר.

ביקורת חריפה נמתחה על העמותה לאחר ש"פייננשל טיימס" דיווח על אירוע של הקרן שנערך ביום חמישי שעבר, שבו המארחות שנשכרו לעבוד בו אמרו כי נאלצו להתמודד עם הטרדות, כולל נגיעות לא הולמות מצד הגברים שנכחו באירוע."

איזה שעמום, בחיי.

אבל תראו את הפיסקה הבאה:

"ב-22:00 בלילה ביום חמישי שעבר, ג'וני גולד עלה לבמה באולם הנשפים במלון דורצ'סט שבלונדון. "ברוכים הבאים לאירוע הכי לא פוליטיקלי קורקט של השנה", הוא הכריז. גולד – שהנחה את תוכנית הבייסבול של ערוץ 5 – היה במקום כדי לארח מכירה פומבית למטרות צדקה באירוע הסודי השנתי – ארוחת הערב למטרות צדקה של מועדון הגברים."

בום.

זו הייתה פתיחה שהייתי צריך לקרוא פעמיים בשביל לתפוס את הראש ולהגיד – ברצינות? ברצינות? יש לכם סיפור בידיים ואתם מתחילים בהודעה לעיתונות? מי לימד אתכם לכתוב?

אז זהו. 

סיפורים עם מסר

שני כותבים אהובים עלי, Yair Agmon ו אברהם סתיו, כתבו במגזין מוצש על שמירת נגיעה, איש איש בדרכו. האמת שיש לי מה להגיד בנושא, אבל אני לא פובלציסט או רב. אני סופר. וכסופר, אני רוצה לדבר רגע על בעייה ספרותית שצפה בעקבות הדיון ביניהם, והיא השאלה איך אפשר לכתוב סיפור אידיאולוגי, או איך אפשר לכתוב סיפור שמרני.

תראו, הבעיה האמיתית בכתיבת סיפורים אידיאולוגיים היא לא האידיאולוגיה. גם לא המסר הוא הבעיה, בכתיבת סיפור. יש אי אלו מנחי כתיבה מודרניים שחושבים שלכתוב סיפור עם מסר זה רע, וזו כמובן שטות גמורה. אידיאולוגיה יש לכולם; לטולסטוי הייתה אידיאולוגיה, לצ'כוב הייתה אידיאולוגיה הפוכה, לפראנזן יש אידיאולוגיה, לדייויד פוסטר וואלס, לפלאנרי או'קונר, למישל וולבק (לו ספציפית יש, כנראה, רק אידיאולוגיה), לעמוס עוז ולג'יי קיי רולינג.

באיזשהו מקום אפילו להפך. סיפור שאומר משהו על החיים הוא סיפור טוב יותר, בעיני, מאשר סיפור שלא אומר כלום. אידיאולוגיה זה אחלה.

הבעיה האמיתית היא שסיפור הוא לא מאמר. הוא לא יכול להתכוונן סביב מסר, ולא יכול להיות מעוצב על פי אידיאולוגיה. ברגע שהוא מעוצב בשביל להעביר מסר, כלומר שהמסר הוא המוקד שלו, הוא הופך להיות שטוח במקרה הטוב וקריקטורה במקרה הרע. סיפור, במיטבו, הוא שיקוף של המציאות, של החיים כפי שהם ושל בני אדם כפי שהם חיים, ובמציאות עצמה, בני האדם הם לא שטוחים. הם לא 'רק' אידיאולוגיה, והם לא יכולים להיות כאלה. האידיאולוגיה היא אי שם בשמיים, והארץ נתנה לבני אדם.

לכן, כשכותבים סיפור שבו האידיאולוגיה עומד מול החיים, החיים תמיד ינצחו. זה לא קשור רק לסביבה התרבותית בה אנחנו נמצאים, זה קשור לזה שאין שם נשמה, באידיאולוגיה. אין שם חיים. אין שם רגש. כשמישהו בא ואומר למישהו אחר 'תחנוק את עצמך ותשמור נגיעה, כי כך ההלכה אומרת', ההלכה תפסיד. כשמישהו אומר למישהו אחר 'תעבוד בעבודה שאנחנו רוצים שתעבוד, כי ככה זה אצלינו במשפחה', המסורת תפסיד.

זה נכון לשני הכיוונים, כמובן. אם מישהו נקרע בין שמירת נגיעה ובין הרצון לגעת, כסופרים, אנחנו צריכים להבין ששמירת הנגיעה שלו באה מבפנים. שהאידיאולוגיה מחזיקה אצלו במקום אנושי, רגשי, שזו לא רק קריקטורה של דת, אלא שהדת עצמה נמצאת ונוכחת במקומות אנושיים מאוד, מבפנים, לא מבחוץ. אם הדת היא רק כסות, זה לא יחזיק. הסיפור יהפוך לטור פובלציסטי, או לבדיחה, לאיזשהו 'סרט מעלה' (כלומר סרט שבו הדת עומדת מול הרגש, ומפסידה).

ולכן, הדבר הראשון שצריך להיות לנו בראש הוא שאנחנו מספרים על בני אדם. תמיד, בשני צדדי המתרס. אנחנו צריכים להכיר את בני האדם האלה. אנחנו צריכים להזדהות עם בני האדם האלה. אנחנו צריכים להבין שהבעיות שלהם אמיתיות, שהכאבים שלהם אמיתיים, שהצרכים שלהם אמיתיים. שאי אפשר להכחיש אותם או לבטל אותם כלאחר יד.

האמת, זה מספיק. סופר או סופרת שמצליחים להבין את הקושי באמת באמת, משני הצדדים, זה יוביל אותם לסיפור טוב, אבל בכל זאת, לטובת אלה שרוצים כלים מעשיים:

א. הכלי הכי פשוט: תכתבו את הצד השני. אל תספר למה צריך לשמור שבת, תספר מה המחירים של אי שמירת שבת. אל תספר למה צריך לשמור נגיעה. תספר על המחירים של אי שמירת נגיעה. אל תספר למה כדאי ללכת אחרי הלב שלך, תספר על המחירים של לחיות חיים שלמים כפי שאנשים אחרים רצו שתחיה. אל תספרו על האידיאולוגיה, תספרו על בני האדם.

זה מה שפלאנרי או'קונר עושה. היא מספרת על המחירים של עולם ללא אלוהים, או עם אלוהים אבל ללא דת, או עם דת אבל ללא הבנה. זה מה שטולסטוי עשה באנה קרנינה (וזו הסיבה שאנה קרנינה היא דמות הרבה יותר חזקה מלוין, למרות שהם כאילו עומדים זה מול זו לאורך הספר).

זה אחלה פתרון, בעיני. הוא מחייב אותנו, ככותבים, להסתכל על הצד האנושי. הוא לא מאפשר לנו להכווין את הסיפור למקומות שאנחנו רוצים, ולא מאפשר לנו לעצב את המציאות כרצוננו.

ב. הכלי השני: תמנעו מכתיבה חד מימדית. כלומר, אם הקונפליקט של הדמות הוא אם לשמור נגיעה או לא – במקרה שבו הדמות מחליטה שלא לשמור נגיעה, תראו לא רק את היתרונות של ההחלטה, אלא גם את המחירים שלה.

למשל, אם יאיר אגמון מספר סיפור ובו הוא וחברתו דאז רוצים לגעת, אבל לא נוגעים, וכך מתפספסת לה האהבה – אתם יכולים לספר סיפור שבו הם נוגעים, אבל הנגיעה רק מבלבלת אותם יותר, והם נפרדים, ויאיר תקוע לנצח עם זיכרון האקסית שלו בראש, וזה הורס לו גם את הקשר הבא, שהיה יכול להיות מוצלח אלמלא זה. וכך אמנם האהבה מנצחת את האידיאולוגיה, אבל לא בטוח שהניצחון הזה הוא לטובה.

למשל הפוך, אם אתם כותבים סיפור ובו שמירת השבת הובילה להצלחה כלכלית (נניח, חומרניים שכמונו), תכניסו מחיר כלשהו שנוצר משמירת השבת, כמו (למשל) נתק מהמשפחה החילונית. כלומר שהסיפור לא יהיה רק חד צדדי, באופן מובהק לטובת משהו, אלא שיהיה גם מחיר שעל הגיבור לשלם בשביל זה.

יש המון דרכים להמנע מכתיבה חד מימדית: ליצור כמה רבדים לדמות, ליצור כמה קוי עלילה, לבנות קונפליקט כפול או משולש, ככה שכל בחירה תיצור הפסד, בהכרח. הקיצור, לבנות פה אמינות, כי החיים הם לא קו ישר ולא מסך חד מימדי, אלא מורכבות על מורכבות על מורכבות, ואת זה צריך להכניס לסיפור.

________

כללו של דבר: אל תכתבו אידיאולוגיה. זה לא עובד. תכתבו בני אדם. אל תכתבו מסר, זה לא עובד. תכתבו על העולם כפי שהוא.

מה אתם חושבים בנושא? אפשר לכתוב סיפורים דתיים / שמרניים בימינו? מכירים מישהו שכתב ככה והצליח? חושבים שמוקד הבעיה הוא אחר? בואו לדבר על זה בתגובות!

איך נבוקוב היה פותח פוסט בפייסבוק

 

לוליטה. הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה.

איזו יפה הפתיחה הזו, נכון?

אחד האתגרים הגדולים (ובאופן מפתיע, הקלים לפתרון) שעומדים בפני אנשים כותבים הוא לשכנע את הקוראים להמשיך. כתבתם סיפור או ספר או רשומה בבלוג או מאמר או כל דבר שכזה, ואתם רוצים שיקראו אותו, אבל מה – למי יש כח (וכח רצון) לקרוא עכשיו סיפור ארוך? למי יש כח לקרוא מאמר אינסופי על שיטות המיסוי בארצות הברית? רק לאנשים שממש ממש מתעניינים בזה, והם צריכים שהעניין בזה יהיה עכשיו. זה די הרבה לדרוש מבנאדם, לא? ומה לגבי הקונה ההיא שהולכת בחנות ספרים לקנות ספר לחג, מוצאת ספר, מדפדפת, מחזירה – איך משכנעים אותה ששווה לה לקרוא?

יש די הרבה פתרונות לאתגר הזה. יותר ממה שאני יכול לכתוב כאן ועכשיו. אפשר, למשל, לגרום מתח, או סקרנות, או ללכוד את הקורא בשפה, או לשכנע אותו שאני כותב מעניין ששווה להקשיב לו, או המון דברים אחרים שאין זה המקום בשבילם. ואחד הפתרונות הוא, באמת, מה שנבוקוב עושה בפתיחה הזו. שימו לב:

תקראו שוב את הפתיחה. תראו איך ה'הילת ימי' מתחבר ל'להט לילותי', איך החטא והחיים עומדים זה מול זו בהקבלה. בכלל, תראו איך התיאור הזה אלגנטי, איך (באמת, תנסו!) הלשון נוגעת פעמיים בחיך, בלמעלה של הפה, ונוקשת בשיניים בשביל ליצור את ה'טָה' הזה. במצלול מדויק. ואיזה תרגום מהמם זה, של דבורה שטיינהרט, למשפטים המפורסמים של נבוקוב:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."

וזהו, אתם בתוך הסיפור.

אתם יודעים למה אתם בתוך הסיפור? כי בדקתם את זה. כלומר, כי שלחתם את הלשון אל החיך, ואחר כך אל השיניים, וביטאתם בקול את השם הזה, 'לוליטה', בשביל לבדוק שזה בדיוק מה שקורה, וברגע שעשיתם את זה, הפכתם להיות חלק מהסיפור. אתם יכולים לעצור, כמובן, ואם זה משעמם – סביר שזה מה שתעשו. אבל זה הצעד הראשון של נבוקוב בשביל להפוך אתכם למעורבים, פיזית ורגשית.

וזה, כלומר, לגרום לקורא לעשות משהו, היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לפרסומאים ולאנשי שיווק. בשיווקית קוראים לזה 'המרה'; זה אומר שהגולשים (כלומר, אנחנו), עושים פעולה קטנה. אנחנו לוחצים על כפתור 'המשך לקרוא', אנחנו נכנסים לדף, אנחנו לוחצים 'המשך', אנחנו גוללים למטה, אנחנו מזינים פרטים, וכולי וכולי – כל מעבר כזה מכונה המרה, והוא מדיד: אנחנו יכולים למדוד כמה גולשים לחצו על הכפתור, וכמה סגרו את הלשונית בדפדפן.

בסיפורים זה קצת פחות מדיד, אבל גם קצת פחות חד משמעי. אנחנו לא חייבים שהקורא ילחץ על משהו, רק שיבצע פעולה, אפילו קטנה. ולכן, יש המון דרכים לבצע את הטריק הזה בתחילת סיפור: אפשר לגרום לקורא לזהות רפרנס (כמו עגנון בתחילת 'תמול שלשום'), לגרום לקורא להנהן בהסכמה (טולסטוי ב'אנה קרנינה') או באי־הסכמה־משועשעת (כמו גין אוסטין בפתיחת 'גאווה ודעה קדומה'), ואפשר, כמו נבוקוב, לגרום לו לבצע פעולה אמיתית. למשל, לבטא את השם של הגיבורה בקול.

עוד למשל? דיוויד מיטשל, ב'דרים 9#' מזמין את הקורא לשמוע שוב את השיר ההוא של ג'ון לנון. יאיר אגמון ב'יאיר ויהונתן' מזמין את הקורא לראות סרטונים ביוטיוב ולשמוע שם מוזיקה שנכתבה לספר. סופרים אחרים גורמים לקוראים להסתכל בציפרניים של עצמם כדי לבדוק אם יש עליהם כתמים לבנים ('מי שיש לו כתמים לבנים בציפורניים, אמרה סבתא, אות הוא שהזדמנות גדולה תזדמן לו מחר'), ב'עשו לעצמכם צמרמורת' משכנעים את הקורא לדפדף לדפים מסויימים, וכן על זו הדרך. זה לא ממש משנה מה הקורא עושה, העיקר שהוא עושה. מהרגע שהוא עושה, הוא איתנו.

עכשיו, בכנות? אני לא עף על הכלי הזה. הוא קצת לא מספיק אלגנטי בשבילי. יותר מדי שיווקי, פחות מדי חלק אינטגרלי מהסיפור. יש כלים הרבה יותר יפים, אינטלגנטיים וזורמים כדי להזמין את הקורא להכנס אל הספר ולהתיישב. גם נבוקוב עצמו משתמש, בפתיחה הזאת ממש, בלפחות שני כלים נוספים, אפקטיביים גם הם. אבל זה כלי חשוב, אני חושב. בטח לטקסטים באינטרנט, וחשוב שתכירו אותו.

מכירים עוד דוגמאות כאלה, ספרותיות ושאינן כאלה? אני אשמח לשמוע. מוזמנים גם לצטט את עצמכם או לנסות את כוחכם בתגובות.

למה שרלוק הולמס הוא בלש אוברייטד

הסיבה האמיתית שבגללה שרלוק הולמס הוא אובר־רייטד, במחילה, שייכת לזה שאנחנו לא יכולים לפענח את הפשע בעצמנו. כלומר, אין לנו אף דרך לדעת מה שרלוק הולמס יודע, או לאיזה פרטים הוא שם לב. אנחנו פשוט צופים בו מתבונן, חושב, מעשן סמים ואז- הופ! ראו זה פלא, שרלוק הולמס הגאון חושף כמה פרטים שהוסתרו מעינינו כל הזמן הזה, ואנחנו מוחאים לו כפיים כמו ווטסון ההמום.

אבל ווטסון המום בגלל שהוא היה שם כל הזמן. הרמזיםששרלוק חשוף אליהם הם רמזים שגם ווטסון אמור היה לראות. אנחנו, שמקבלים רק מידע חלקי מקונן דויל (הסופר), מתייחסים לכל העניין כמו קסם; כאילו שרלוק הולמס הוא בעצם מכשף שעושה איזו תנועה באצבעות ופתאום העולם מסתדר. זה לא שיר הלל לכוחו של ההיגיון, במחילה, זה שיר הלל לכוחה של הסחת הדעת, להטטונות ידיים ועצימת עיניים.

זה טריק ספרותי זול. מהזן של 'אני אסתיר מכם פרטים ואז אחשוף ואתם תהיו מופתעים'. חבר של 'אני אשקר לכם ואתם תלכו אחרי שולל עד לרגע שבו אפתיע אתכם בסוף', ובן דוד של 'אין לי מושג איך לסיים את הסיפור אז אני אגיד לכם שהכל היה חלום'. זה מעצבן.

הניגוד מתעצם כשמשווים את שרלוק הולמס לאגאתה כריסטי, נניח. קריאה בספרים של כריסטי היא כמו הסתובבות במבוך מראות. אתה יודע שאחד מהקירות האלה הוא היציאה הנכונה, אבל איזו מהן, לעזאזל? כריסטי מעמידה גלריה שלמה של דמויות שיכולות לבצע את הפשע. אנחנו יודעים שזו אחת מהדמויות, אבל מי היא? הכל כל כך מתעתע, עד כשמיס מארפל או הרקול פוארו מצביע, סוף כל סוף, על הפושע, אנחנו מוחאים כפיים; זה נראה כל כך הגיוני, לפתע, עד שאי אפשר שלא.

הכוח הספרותי של שרלוק הולמס הוא לא הסיפור, ולא התעלומה, ובטח שלא המתח או הבלשות; זו הדמות. הציניות, השכל הקר, הבוז. זה משעשע, זה מלהיב, זה לגמרי לוכד את הקורא. זה היה כוחו של יו לורי בתפקיד ד"ר האוס, שמבוסס על שרלוק הולמס, וזו, כנראה, הסיבה לכך שהעונה הראשונה של שרלוק (של הBBC) מוצלחת, השנייה סבירה, השלישית נו, מילא ואת הרביעית אפילו כבר לא ראיתי, פשוט לא היה לי כח.

ביקורת (טיפ של ניל גיימן)

לפני שנתיים, בערך, מישהו כתב לי הודעה פרטית. הסיפורים שלך משעממים, הוא כתב, אתה כותב כל הזמן על אלוהים ועל אהבה, ואתה די שחצן. אבל בין כל זה יש לך הבלחות של סוריאליזם, כדאי שתתמקד בהם. זה שיתק אותי למשך איזו חצי שנה, עד שכתבתי על זה משהו בפייסבוק, ואמיר גוטפרוינד (ז"ל) שלח לי הודעה במסנג'ר. אל תקשיב לביקורות, הוא כתב, פשוט תמשיך לכתוב. אם הם היו יודעים לכתוב סיפורים, המבקרים שלך, הם לא היו שולחים לך הודעות פרטיות כאלה.

יש שני סוגים של מנטורים לכתיבה. הסוג הראשון הוא מהסוג שאומר איך סיפור צריך להיות בדיוק. אם זה ככה, זה עובד. אם לא, לא. הסוג השני הוא זה שאומר לא להקשיב למבקרים או לקוראים ורק ללכת עם האמת שלכם. שניהם, כצפוי, לא נכונים. הדבר היחיד שנכון הוא הכלל הזה, של ניל גיימן, והוא נכון בצורה שכמעט־לא־תיאמן.

תקשיבו לקוראים שלכם, אומר גיימן. לרוב, הם יודעים יותר טוב מכם אם הספר טוב או לא. הם יודעים אם זה מצחיק אותם או מעציב אותם, הם יודעים אם הם מבינים או לא מבינים את הדמויות, ובעיקר הם יודעים שאם זה לא מעניין, הם יפסיקו לצפות או לקרוא. ובאותה נשימה, תקשיבו ללב שלכם. הוא זה שיודע לאן אתם מכוונים ומה אתם רוצים לעשות. הוא זה שיוכל להצביע על מה שלא בסדר ומשם יצא מה שאתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה.