איך כותבים פוסטים ויראליים

אני יודע, אני יודע, אי אפשר ללמד ויראליות בלה־בלה. ובכל זאת, יש דרך אחת שעובדת אם עושים אותה נכון. הנה היא:

לפני שלש שנים בערך כתבתי פוסט על סודה. נחשפו אליו, בהערכה גסה, יותר משני מליון איש. הוא היה הפוסט הכי מצליח שלי, בפער. כל כך מצליח שהתיישבתי שנה וחצי אחר כך וניסיתי להבין מה עבד בו. התיישבתי שוב וכתבתי פוסט דומה על טחינה, וגם הוא נהיה ויראלי בצורה מטורפת (בואו נגיד שאני עדיין מקבל כמה התראות, כל יום, שמגיבים ומשתפים אותו). קישורים בסוף והכל, אני רוצה להסביר רגע מה עשיתי ואיך אפשר לעשות את זה גם.

א.
ההתחלה של שני הפוסטים האלה הייתה בתשומת לב. חיפשתי רעיונות גולמיים שמכילים זיקה רגשית. איך מזהים? קוראים, מקשיבים לשיחות בשבת, ושמים לב מה גורם לאנשים לדבר + מה גורם לאנשים לתייג חברים שלהם בפוסטים + מה הם כותבים בפוסטים. עקבתי אחרי המון מצחיקנים בטוויטר, ואחרי עמודים כמו 'סטטוסים מצייצים' ו'ישראלים מצייצים' וכאלה, והתחלתי לשים לב למגמות.

למשל, המגמה שמחברת בין סודה ובין זיקנה. למשל, המגמה שמחברת בין קטשופ, טחינה, ואנשים שמוסיפים את המטבלים האלה לכל מאכל אחר. את המגמות האלה אפשר לראות גם בסטטוסים עצמם וגם בתיוגים של אנשים. בטוויטר אפשר פשוט לעשות חיפוש תגיות, בפייסבוק זה קצת יותר מורכב. בכל אופן, קצת קשב ושמים לב ומזהים את הנושא. צריך לשים לב שזה לא רק הרעיון, זה בעיקר הזיקה הרגשית – ההתלהבות של המגיבים, התיוגים וכדומה. יש כלים יותר מוצלחים בעולם למחקר טרנדים, אבל כיון שאנחנו לא מחפשים טרנדים אלא זיקה רגשית, נעזוב אותם לרגע בשקט.

ב.
אחרי שזיהיתי את החיבור הרגשי, ניסיתי לעבוד עם שאלות. הסיבה שעבדתי עם שאלות היא ששאלות מצביעות על ידע חסר, וממילא על ערך לקורא. זה נכון שהפוסטים האלה יכולים להיות ויראליים גם בלי הערך, אבל אני כותב ומשווק באמצעות ערך, אז ניסיתי לזהות ערך. במקרים האלה זה היה די קל. השאלה 'למה' הצביעה על הערך החסר: למה סודה קשורה לזיקנה? למה אנשים מוסיפים קטשופ להכל כשהם צעירים, אבל טחינה כשהם מתבגרים? מה קורה שם?

מה שיפה בשאלת 'למה' היא שאין לה תשובה 'נכונה' באופן חד משמעי. כל תשובה טובה יכולה לענות לשאלה. מה שחשוב הוא לא לוודא שהתשובה נכונה או מדוייקת, אלא שיש זיקה בין הרגש המקורי ובין התשובה. כלומר, אם השאלה היא למה אנשים מתחילים לשתות סודה כשהם מתבגרים, תשובה 'נכונה' יכולה להיות 'כי יש להם יותר חומציות בקיבה', אבל זו תשובה נטולת רגש. התשובה שצריך לענות היא 'כי סודה מסמלת את ה'להיות מבוגר".

ג.
מה שנשאר הוא רק לעטוף את זה במילים יפות ולשווק. יש לזה כמה כלים שלא זה המקום לפרוט אותם, אבל זה ניתן ללמידה. עוטפים במילים יפות, מפרסמים בזמן נכון, מתייגים כמה חברים רלוונטיים ומחכים שדברים ינועו. אחרי שזה מתחיל לצבור תאוצה, פונים לדפים שחיים מהדברים האלה (הצינור, סטטוסים מצייצים, בלה בלה) ומפנים את תשומת ליבם לויראליות שמתחילה לנוע. אם זה ערך רגשי לקבוצה מוגדרת (כמו דתיים, ירושלמים וכדומה) – פונים ומפרסמים בקבוצות ובדפים רלוונטיים. אפשר לבקש מחבר שיעשה את זה.

החידוד של הסעיף הזה הוא פנייה לקהל. זה א' ב' של שיווק אז אני לא מרחיב כאן. אבל בגדול, זה מבוסס על זה שהרבה זיקות רגשיות מבוססות על שייכות קבוצתית, חברתית, גילאית וכדומה. הפיצוח של הקהל הזה יוצר ויראליות.

ד. כמה שאלות ותשובות:
האם זה עובד תמיד? לא. חלק מהותי הוא לפצח את הרגש שמאחור, ואם לא מצליחים לעשות את זה, זה לא עובד פיקס. בכלל, אני מציע ללקוחות להתחיל מדברים שהם עצמם מרגישים כלפיהם משהו, אחרת הפוסט יוצא לא מדויק או שגוי לחלוטין.

למה אתה לא כותב רק כאלה? יש לזה מחירים. זה מתייג את הכותב בצורה מסויימת, מביא המון קהל שמצפה למשהו מאוד ספציפי, וגם קצת הופך לתבנית – מה שמרחיק את הקהל, שמרגיש שמפעילים עליו מניפולציות. ובעיקר בעיקר – שיווק מבוסס על מערכת יחסים ארוכת טווח, לא על חשיפה ראשונית לקהל רחב ככל שניתן. במילים אחרות, יותר יעיל לכתוב לא־ויראלי לאלף איש שמקבלים באופן עקבי תוכן שהם רוצים מאשר לכתוב ויראלי פעם או פעמיים לשלש מאות אלף איש ומעלה. יהיו לכם יותר המרות.

האם אפשר לעטוף בכמה צורות? כן. יש פוסטים שעטופים בצורה ספרותית, יש כאלה שנראים כמו הסבר פשוט ויש כאלה שמנסים להצחיק. זה שובר את התבנית וגם מאפשר מורכבות יחסית בתכנים.

האם זה הכלי היחיד שמרכיב ויראליות?
לא, מה פתאום.

תוכל לסכם לי מה אמרת בעצם? כן, אמרתי שבמקום לייצר ויראליות מאפס, כדאי לשבת על ויראליות שקיימת באופן קצת אחר. לזהות את הזיקה הרגשית שלה, לתת לה מענה נוסף שלא מופיע בתוכן המקורי, ולעטוף אותה אחרת לחלוטין.

—-
מקווה שעזרתי.
אהבתם? מוזמנים לעקוב, לשתף עם חברים ולהצטרף ללכתוב שיווקית, שם הפוסט פורסם במקור.

מוזמנים לשאול שאלות בתגובות.

איך ליצור בידול בין תמונות דומות בדף העסקי

"שלום יהודה, משמח מאוד לראות שאתה מעלה שאלות ותשובות! אשמח לשמוע תשובה גם לשאלה שלי:

אני מעצבת פנים וככזו יש לי הרבה מאוד תמונות של דירות שעיצבתי. אני מבינה שכדאי להעלות את זה לפייסבוק או לאינסטגרם כדי להראות את העבודה והאיכות שלה וגם כדי לשדר פעילות. הבעיה היא שחלק ניכר מהדירות הן דירות נופש, ולכן הן מעוצבות באופן יחסית דומה. קודם כל, האם זה בעיה לחזור על תכנים? ושנית, זה לא משעמם להעלות תמונות דומות שוב ושוב?

חגית"

היי חגית, בוקר טוב.

קודם כל משמח גם אותי. איזה כיף ששלחת לי שאלה! ועוד שאלה מעולה, בנוסף לכל. הבעיה שלך היא בעיה שמשותפת לא רק למעצבות פנים (ולמעשה, רוב מעצבות הפנים מעצבות חללים שונים ויש להן הרבה מאוד חומר ייחודי שלא חוזר על עצמו), אלא גם לכל עסק שעושה את אותה העבודה (או עבודה דומה מאוד) שוב ושוב – החל מבוני אתרים וכלה בעסקים עם מוצר אחד (כמו בוני גיטרות או מייבאות מנשאים לתינוקות). זה נכון שאפשר לגוון בפרסום, אבל בסוף – כל מה שקשור למוצר, יצא יחסית זהה. כן, זה קצת משעמם. מה עושים?

אני אתחיל בזה שלא תמיד מה שנראה לנו בעיה הוא אכן בעיה. קחי בחשבון שבניגוד אלייך, הלקוחות שלך לא מקבלים אותך נון־סטופ לווריד. הן גוללות את הפיד, מגיעות לפוסט שלך, אם זה מוצא חן הן נהנות, אם לא הן ממשיכות הלאה. הרבה פעמים הן יגיבו או יתעניינו לאו דווקא בגלל התמונה של המוצר כמו בגלל הזיקה הרגשית שלהן אלייך, דברים שאפשר לעשות באמצעות שיתופים מהחיים שלך, תיעוד של תהליך העבודה, אפילו מחשבות כלליות על עיצוב פנים (נניח כמו כאן:נעליים וקומקום – מחשבות על עיצוב, על החיים ועל דברים יפים) כל מיני דברים כאלה. ברור שלא כל העמוד שלך צריך להיות תמונות של דירות שעיצבת. בקיצור, זו לא בעיה כזו גדולה.

ובכל זאת, לקוחה חדשה תראה את העמוד שלך, תחפש תיק עבודות ותגיד 'היי, הכל אותו הדבר', לקוח אחר יחפש ויגיד 'אה, היא וואן טריק פוני'. אז כן צריך לפתור את זה איכשהו.

הפתרון שאני מכיר הוא כפול: 
א. להתמקד בפרטים ולייצר שוני. 
ב. להשתמש בסיפורים.

הפתרון של הסיפורים הוא לא שלי. מעצבת פנים מבריקה ששכחתי את שמה (מוזמנת לפנות ואתייג אותה) סיפרה שכשהיא ניסתה לתת אישיות לדירות, היא כתבה מי התארח בהן לאחרונה, או מה מביא את האורחים להתארח שם, ואפילו סיפורים ארוכים יותר כמו רגעים רומנטיים אחרי חודשים עמוסים וכמו טיול שהובטח לפני חמש שנים. הסיפורים היו כמו סיפורים, כלומר עם דמויות ושמות ובדיחות קטנות, וזה יוצר אישיות אחרת לכל דירה ומבדל אותה מהדירה האחרת. זוג יעדיף חדר שקט, הורים יעדיפו גישה למרחב משחקים; בקיצור, התמונות של הדירות די דומות, אבל הן לא נקראות דומה, בגלל הסיפורים שעוטפים אותן.

הבעיה היא שגם סיפורים מתחילים לחזור על עצמם באיזשהו שלב. והפתרון לזה הוא לא לנסות לתפוס את התמונה כולה, או ליצור תמונת פינטרסט, אלא להתמקד בפרטים ולספר גם עליהם סיפור. אם יש אגרטל שמזכיר לך את סבתא שאהבה לשים באגרטל שלה את המטאטא, צלמי רק את האגרטל וספרי על סבתא. תתמקדי בפרטים הקטנים והאישיים שהופכים את הדירה הזו לשונה. ככה, למרות שכל הדירות מעוצבות דומה באופן כללי, הפרטים יודגשו ויתנו את התחושה שאת לא מעצבת של סגנון אחד.

בהצלחה,
יהודה.

__________

(יש גם לכם שאלות שקשורות לכתיבה או לכתיבת תוכן? שלחו לי בפרטי ואענה עליהן כאן!

רוצים שאעזור לכם לנהל את הדף העסקי או את הבלוג? דברו איתי 

איך לכתוב סיפורי לקוחות כשחתומים על חסיון

"היי יהודה, אני עורכת דין שעוסקת בעיקר בענייני גירושין ויש לי עסק קטן עם דף פייסבוק פעיל. רציתי לשאול – בקורס השיווק בפייסבוק שלקחתי אמרו לי שאם אין לי מה לכתוב, לכתוב סיפורי לקוחות, כי כאלה יש תמיד והרבה (הלוואי). הבעיה היא שאני כמובן חתומה על חסיון, וגם אם אשנה או אסתיר פרטים מזהים כמו שראיתי הרבה עורכי דין אחרים עושים, זה עדיין מרגיש לי לא אתי ולא נעים, הרי הלקוחות יודעים שהדמויות זה הם. מה עושים? במה למלא את דף הפייסבוק שלי?

רינה"

היי רינה, מה העניינים?
תראי, מי שהמליץ לך להשתמש בסיפורי לקוחות צודק, בגדול. זה תוכן זמין, דינמי, מעניין במידה רבה, יש בו סיפור, הוא לא דורש שתשתמשי בשפה משפטית ובעיקר הוא מראה הצלחות. במקביל, אני מזדהה עם תחושת האי הנוחות שיש לך כשעו"דים אחרים מפרסמים סיפורים שלהם – אם הייתי לקוח והיו משתפים את הסיפור שלי, הייתי מרגיש לא נעים. 

בקיצור, אחלה שאלה שבעולם. היא נכונה גם לעובדות סוציאליות, לעורכי דין מתחומים אחרים, לפסיכולוגיות ולכל מי שמתעסק בצדדים האינטימיים ובמערכות היחסים האישיות של אנשים. שאלה טובה מאוד.

הפתרון, אני חושב, הוא שעות הפנאי שלך. מה את עושה בשעות הפנאי שלך? קוראת ספרים? רואה סרטים? לופים של סדרות? קוראת עיתונים? גולשת בפייסבוק? בקיצור, לא משנה מה את עושה, סביר להניח שיהיו סיפורים של גירושין או סכסוכים משפחתיים בתוכן שאת קוראת. תמיד יש. קחי את המקרים האלה, שאת רואה או קוראת עליהם, ונתחי אותם מזווית משפטית. אפשר לעשות את זה גם למקרים בחדשות, למרות שהייתי נזהר עם זה יותר.

ככה תרוויחי ארבעה דברים: 
קודם כל, תוכן לדף, והרבה. 
שנית, אף לקוח לא יחשוב שאת מדברת עליו – הרי את מדברת על המקרה הספרותי. 
שלישית, תתני ערך לקוראים שלך ותפגיני מקצועיות. 
ורביעית, תגיעי לקהל יעד חדש, שלא מתעניינים בכלל בעריכת דין או במשפטים, אבל בהחלט מתעניינים בספר שאת קוראת או בסדרה שאת צופה בה. כולם צריכים עורכי דין מתישהו, אם לא בשבילם אז בשביל מישהו בסביבתם, ובשביל שהם יגיעו אלייך אז – את צריכה להתחיל לפתח איתם קשר עכשיו.
.
תצליחי!

( יש גם לכם שאלות שקשורות לכתיבה או לכתיבת תוכן? שלחו לי בפרטי ואענה עליהן כאן!

רוצים שאעזור לכם לנהל את הדף העסקי או את הבלוג? דברו איתי)

תקשורת

א.
למעט טקסטים אקדמיים (שזה דיון ששווה לדון בו בתגובות), טקסטים הם תקשורת. כלומר, למרות שאנחנו מתייחסים לספר בתור אובייקט שעומד בפני עצמו, ספר הוא כמו הרצאה שמישהו כרך והניח במדף, הרצאה עם אפקט השהייה – היא תתחיל לפעול רק כשנתחיל לקרוא אותה. אבל היא הרצאה. כלומר יש אדם בצד אחד, שמכוון את הדברים שלו לצד השני ומנסה להגיד לו משהו.

זה נכון לגבי כל טקסט; ספרים, מסות, טורי דעה בעיתונים, ביקורות ספרים, סיפורים, שירים, וגם, איך לא, פוסטים בפייסבוק ובבלוג. למעשה, פוסטים בפייסבוק וברשתות חברתיות בכלל, מטבעם של רשתות חברתיות, הם הדבר הכי קרוב לתקשורת מילולית. אלא מה, כשאנחנו כותבים, אנחנו נוטים לשכוח שיש קוראים מאחורה. נקודת היעד שלנו היא הטקסט המושלם, ולא התקשורת המושלמת. וזה מובן, כי את הטקסט אנחנו רואים ואת הקוראים לא, אבל זו טעות.

ב.
אחד הדברים שנובעים מההבנה הזו היא הצורך בתקשורת עם לקוחות, או עם קוראים. כלומר תהליך שהופך את התקשורת החד כיוונית לתקשורת דו כיוונית, כלומר לשיחה. מה ההבדל? בערך כמו ההבדל בין הרצאה בכיתה של 300 איש ובין הרצאה ל10 אנשים; אינטימיות, קרבה, קשר, שמתורגם בסוף לרכישה (למשל).

כמו כל קשר בין בני אדם, גם קשר בין עסק ללקוחות מבוסס על אמון. מובן שיש עסקים שאנחנו מאמינים להם יותר (עסקים קטנים, של בן אדם אחד, לרוב אמינים יותר מתאגידים, בדיוק מהסיבה הזו), אבל גם לעסקים שאנחנו חושדים בהם מלכתחילה – אם אנחנו לא נאמין להם (לפרסום, לשירות הלקוחות, להמלצות) – אנחנו לא נקנה או נלך אליהם. כלומר נחשוד בהם מלכתחילה. זה כל כך חשוב עד שנחמדות, למשל, פחות חשובה מאמון. אנחנו מעדיפים עסקים 'קשוחים' שאנחנו יכולים לסמוך עליהם על פני עסקים 'נחמדים' שאנחנו חושדים בהם.

ג.
מה שזה אומר על פוסטים של האחד באפריל הוא שהרבה פעמים אנחנו רואים בדיחה טובה, אבל לא תקשורת טובה. בשביל לעבוד, צריך להיות ברור שזו בדיחה. טובה, אבל בדיחה. אנחנו צוחקים *עם* הלקוח, לא *על* הלקוח. אם מותחים, לא מותחים אותו. כלומר – זה לא חייב להיות מזוהה כמתיחה, מספיק לנו רגע ההיסוס, תחושת ה'רגע, זה אמיתי? אולי הוא עובד עלי בגלל האחד באפריל?' כדי לשמר אמון. אם הלקוח לוקח אותנו ברצינות, ואז מגלה שזו מתיחה, הוא נפגע, האמון נשבר, ולשקם אותו מחדש זה חתיכת תהליך.

(חוצמיזה שאני תמיד מעדיף ערך משמעותי יותר על פני רק הומור, שנותן רגע של חיוך – ומעבר הלאה).

בהצלחה 

_________
(בעקבות ביטול, נשאר מקום אחרון בקורס המקוון שלי, 'יסודות הטקסט', שמתחיל מחר. גם דברים כאלה ילמדו שם. אם זה מעניין אתכם, כנסו לכאן).

כתבו אל הלקוחות שלכם בגוף שני

הדבר הכי מעצבן בעולם, לפחות אחרי מסטיק דבוק לנעל ואחרי להתקע בפקק, הוא אנשים שמדברים איתך אבל לא באמת מדברים איתך. אנשים שאומרים לכם מילים אבל אין להם שום ציפייה שתגיבו למילים האלה או שתביעו דעה. אנשים שעומדים לידכם בבופה בחתונה, מלאים בחשיבות עצמית ומדברים, מדברים מדברים. זה ממש מעצבן. אל תהיו האנשים האלה. גם לא כשאתם כותבים ללקוחות שלכם.

את זה כבר גילינו מזמן. כולם אומרים לכם לכתוב ללקוחות שלכם כאילו אתם מדברים איתם. אפילו אני, למרות שאני בכלל בא מהצד של הספרות, שם מי שמדבר עם הקוראים שלו נחשב פורץ דרך ושובר הקיר הרביעי ויהיו קוראים שלא יסתכלו עליו בעין יפה. אבל אנחנו לא בספרות אלא בכתיבת תוכן או בכתיבה עסקית, וכאן זה הכי הגיוני בעולם; בסוף בסוף – אתם בקצה אחד, ויש מישהו בקצה השני, ואתם מדברים ביניכם. תתייחסו אל הקוראים שלכם.

יש כלי מאוד פשוט בשביל לדעת אם אתם מדברים עם הלקוחות שלכם בכתיבה שלכם או לא. קוראים לו גוף שני. בבגרות בלשון מלמדים שגוף שני זה לפנות למישהו כאילו הוא נוכח: 'את / אתה / אתם / אתן', וזה נכון. אשכרה, זה עד כדי כך פשוט: אם אין בטקסט שלכם גוף שני, כנראה שאתם לא מדברים עם הלקוחות שלכם. אולי אתם מדברים אליהם, אבל לא איתם. תחזרו לטקסט, תוסיפו לו גוף שני.

אה, וגם זה לא מספיק, אפילו לשאול שאלות זה לא מספיק. אתם צריכים גם להקשיב.

(זה נכון גם לאנשים שמדברים אתכם בפגישות. אם הם אומרים יותר 'אני' מאשר 'אתה', כנראה שהם לא מדברים אתכם, אלא אתם צופים דוממים במופע שהוא הם. עזבו אתכם, יש לכם דברים טובים יותר לעשות).

ובלי קשר: איך עובר עליכם היום? אצלינו השכן הוא מתווך נדל"ן והוא צועק כבר שעה ורבע בערך שפינוי בינוי זה לא תמ"א 38. אושר.

————–

להצטרפות לקבוצת הכתיבה העסקית שלנו: לכתוב בעסק
לקבוצת הכתיבה הכללית: לכתוב בקבוצה
להזמנת סדנה פרטית, לעסקים, מוסדות וקבוצות – שלחו הודעה.

למה פרסומות אידיוטיות הן קצת פחות אידיוטיות ממה שהן נראות

באחד מערוצי הטלגרם שאני עוקב אחריהם מסתלבט דורון מלצר על ציטוטים של פסוקים בפרסומות. באופן ספציפי אנחנו מדברים על פרסומת של המשרד להגנת הסביבה שהוסיפה את "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ועל פרסומת למכשירי שמיעה שמכילה את הציטוט־המסולף־בזדון הבא: "והיינו אזניך שומעות את מוריך". כל זה, כמובן, בהקשר של הפרסומת המאוסה מכולם שחוזרת אלינו מדי פסח, 'חכם, מה הוא אומר'.

קרא/י עוד «

הסיפור המוזר של הכרובית

לפני איזה חודשיים Or Asulin שלח לי קישור. לך לדף של חסלט, הוא אמר. הם גאונים. כלומר הקופירייטר (שהיא בכלל קופירייטרית) שלהם גאון. הוא עושה באזז סביב ירקות עלים נטולי חרקים. זה הזוי. נניח (כך כתב אור בוואטסאפ) תראה את הפוסט הזה. כתוב רק 'היא הגיעה', כלומר שיש כרובית בחנויות, ויש לו איזה מאתיים לייקים. לא הזוי? הזוי. לך תסביר את זה עכשיו.

בקיצור שוחחנו קצת ונפרדנו כידידים, ואני שכחתי לחלוטין מכל הסיפור הזה של הכרובית עד שהיום, באחת הקבוצות שאני חבר בהן, כתבה מישהי היום 'תגידו, מה זה סטוריטלינג', ואני חשבתי לעצמי על זה שלפני כמה ימים ישבתי עם איזה יועץ עסקי והוא אמר לי 'אבל מה הסיפור שאתה מספר', ואני, כמו אדיוט, אמרתי 'אני מספר מלא סיפורים', והוא אמר 'אבל לא, יהודה, אתה, איזה סיפור אתה מספר, מה הסיפור של העסק שלך', ואני לא ידעתי מה לענות. זה היה רגע קצת מביך.

נעזוב את זה. בכל אופן–

קרא/י עוד «

איך מתמודדים עם הירידה בחשיפה של פייסבוק

היי.

טוב, תראו, זה הנושא החם כרגע. צפריר כתב על זה, וגם מיטל צ'סנר, וגם יונית צוק, וגם (שני המעולים) אורי קול ומעיין אלכסנדר, ואני מניח שעוד מליארד אנשים שלא נחשפתי אליהם עד כה (אם כתבתם גם, תכתבו לי בתגובות ואוסיף קישור!), וכל אחד נותן את הטיפים שלו לבעיה הגדולה של המפרסמים בפייסבוק. וכשאני כותב 'מפרסמים', אני מתכוון גם לאנשים שהם לא בהכרח מפרסמים עסק, אלא גם לאנשים כמוני, שמחפשים קהל ורוצים שאנשים יקראו את מה שהם כותבים – גם בחינם ובלי לקנות כלום.

אבל הפייסבוק צמצם חשיפה.קרא/י עוד «

שאלות אמריקאיות להנעת הקוראים

א.
לפני כמה ימים ישבתי לקפה עם סופר מפורסם יחסית, שכתב כבר שלשה ספרים והם מכרו יפה מאוד. וישבנו בקרוסלה (שזה שם של בית קפה) ושתינו תה וקפה ופטפטנו על הא ועל דא, ופתאום הוא אמר לי יהודה, תגיד, למה הקוראים שלי לא מגיבים לי? ואני אמרתי לו מה זה אומר, לא מגיבים? הם אוהבים וקונים, לא? והוא אמר כן, זה נכון, אבל הם לא מדברים על זה, לא כותבים, לא נותנים ביקורת, לא מנתחים, לא כלום. וכשהוא אמר את המילים האלה, מיד קפץ לי לראש האלגוריתם של פייסבוק.

קרא/י עוד «