מחבר יהודה

באחד מערוצי הטלגרם שאני עוקב אחריהם מסתלבט דורון מלצר על ציטוטים של פסוקים בפרסומות. באופן ספציפי אנחנו מדברים על פרסומת של המשרד להגנת הסביבה שהוסיפה את "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", ועל פרסומת למכשירי שמיעה שמכילה את הציטוט־המסולף־בזדון הבא: "והיינו אזניך שומעות את מוריך". כל זה, כמובן, בהקשר של הפרסומת המאוסה מכולם שחוזרת אלינו מדי פסח, 'חכם, מה הוא אומר'.

המשך קריאת הפוסט "למה פרסומות אידיוטיות הן קצת פחות אידיוטיות ממה שהן נראות"

פעם כשהייתי קטן ותמים לימים הייתי יוצא עם חברים מבוגרים לשתות משהו בפאב המקומי, וכדרכם של פאבים מקומיים הוא לא היה כל כך מקומי והיית צריך לנסוע למרכז העיר ולהתיישב שם במקום נורמלי כדי לראות את המשחק, ושם היה אפשר להזמין חצי ליטר בירה או שליש ליטר בירה (זה היה עוד לפני ההמצאה הזו של הפיינט). ופעם, כשלא ממש רציתי לשתות, באתי להזמין שליש ואז הסתכל עלי אחד החבר'ה ואמר – שליש? שליש זה מביש! המשך קריאת הפוסט "חוק השליש"

תכל'ס התרגלתי לכתוב כאן כמו מרצה מול תלמידים, אבל לא בא לי. בא לי לחשוב בקול לרגע. ומה שאני חושב עליו עכשיו נובע משיחה (מעניינת) שדוכי (דוד כהן) וNetanel Bollag קיימו עם Chani Cohen Zada חני כהן זדה בערוץ הטלגרם שלהם (קישור), וחני (שהיא ציירת ואמנית פיגורטיבית) סיפרה קצת על תהליך העבודה שלה.

המשך קריאת הפוסט "כמה מחשבות על יצירה מול סימבוליקה"

יש משהו מוזר בערב שחוזר על עצמו פעמיים. אדם צריך לעמוד על במה, מול קהל, חלקו אותו קהל שצפה בו בפעם הקודמת, ולחזור על אותם הדברים שאמר. איך אפשר לחזור בדיוק על אותם הדברים? מה להגיד כך שיתחדש דבר חדש לקהל הישן? ובכל זאת, עומדים ומדברים שוב את אותם הדברים. באופן אירוני למדי, זה מתאים לי; אני רוצה לדבר על הפעמים השונות שקראתי בהן את שתהיי לי הסכין.

שלש פעמים קראתי את שתהיי לי הסכין. ארבע, ליתר דיוק, אבל האחרונה הייתה לקראת האירוע הזה, אז היא לא נחשבת. בגיל שמונה עשרה קראתי את שתהיי לי הסכין בפעם הראשונה. לקחתי אותו איתי לאיזה טיול ארוך בין השמינית ובין השנים שאחרי, שהיו שנים ארוכות שלא ידעתי מה בהן. תכננתי ללכת ללמוד בישיבה. לא ידעתי מה יהיה בישיבה, ומישהי שרציתי אז דחפה לי את הספר לידיים ואמרה לי 'הלוואי שתבין'.

המשך קריאת הפוסט "האחווה המוחלטת של זרים גמורים"

אחד מן הדברים השנואים עלי בעולם, אם לא השנוא שבהם – קצת מעל לשחקני כדורגל שמשתהים ולא בועטים ברגעים בהם יש לבעוט – הוא גיבורים ספרותיים שלא רואים את המתרחש מול אפם.

בחיי, זה מן הדברים הקשים שאדם צריך לחוות בחייו התרבותיים. אדם צופה בסרט ובו מסתובב הבלש מרקו רוזנברג וחוקר את תעלומת מותה של פלונית, גברת רבקה. הוא רואה חוטי צמר אפורים. מיד לאחר מכן הוא יושב לשיחה עם אחיה של רבקה, הלובש כותונת משוגעים אפורה. כל בר דעת ימצא מיד את ההקשרים הדרושים, אך לא כן בלשנו החכם! הו, לא. הוא ימחק מיידית את שמו של האח מרשימת החשודים, ורק בסוף הסרט פתאום יקשר את הדברים ויגלה שהאח הוא הרוצח המשוגע.

המשך קריאת הפוסט "דמויות שתקניות הן דבר מעצבן"

מדי פעם אנשים שואלים אותי בתגובות, יהודה, תגיד, מה הקטע עם לכתוב ציטוטים בלי לשים מרכאות?

אני נוטה להתחמק מלענות לשאלה הזאת כי התשובה קצת טכנית ולא תביא לי לייקים וכי אני נוטה לשמור סודות לעצמי, אבל לפעמים מגיע יום בחייו של אדם שבו הוא לא יכול להתקדם בעבודה כי הוא מחכה למייל שאמור להגיע אליו ואין לו מה לעשות עד אז חוץ מלענות לשאלות בפייסבוק. אז זה אחד הרגעים האלה, והנה התשובה.

המשך קריאת הפוסט "למה לכתוב דיאלוגים בלי מרכאות?"

המשך קריאת הפוסט "שלש הערות על ביקורת הספרות"

היי.

טוב, תראו, זה הנושא החם כרגע. צפריר כתב על זה, וגם מיטל צ'סנר, וגם יונית צוק, וגם (שני המעולים) אורי קול ומעיין אלכסנדר, ואני מניח שעוד מליארד אנשים שלא נחשפתי אליהם עד כה (אם כתבתם גם, תכתבו לי בתגובות ואוסיף קישור!), וכל אחד נותן את הטיפים שלו לבעיה הגדולה של המפרסמים בפייסבוק. וכשאני כותב 'מפרסמים', אני מתכוון גם לאנשים שהם לא בהכרח מפרסמים עסק, אלא גם לאנשים כמוני, שמחפשים קהל ורוצים שאנשים יקראו את מה שהם כותבים – גם בחינם ובלי לקנות כלום.

אבל הפייסבוק צמצם חשיפה. המשך קריאת הפוסט "איך מתמודדים עם הירידה בחשיפה של פייסבוק"