על הסיומים של המינגווי וקארבר

אחד הדברים שאני מחבב בהמינגווי, ובין היתר בממשיכיו בספרות האמריקאית (ריימונד קארבר כמשל), הוא הנטייה שלו לא לספר לא התחלות ולא סופים. למעשה, המינגווי משמיט את כל מה שהוא יכול להשמיט בסיפור, ומספר רק את לב ליבו. התוצאה נעה, לרוב, על הגבול בין מבריק לבלתי נסבל.

למשל, כשאנחנו קוראים את 'למכירה נעלי תינוק, מעולם לא ננעלו', אנחנו קוראים סיפור של שברון לב. אבל זה אפילו לא רגע שברון הלב, אלא ההתמצקות של שברון הלב לסצנה קונקרטית, יומיומית כמעט; מודעה בעיתון. זה עובד לו נהדר בסיפורים קצרים, ומאוד לא מגיע למיצוי ברומנים הארוכים שלו ('למי צלצלו הפעמונים', 'וזרח השמש'. דוגמה טובה לתחושת כזו היא 'חגיגת קיץ'). עוד למשל, כשקוראים את 'גבעות כמו פילים לבנים' אנחנו מתקשים להבין למה זה סיפור. הם רבים אבל לא רבים. כלום לא קורה שם. הוא מדבר על משהו שאין לנו מושג מהו, והיא מגיבה, ובסוף היא אומרת לו לשתוק. מה הסיפור? למה זה סיפור? כאמור, הסיבה היא שהמינגווי נותן לנו רק רגע של דרמה מתוך הסיפור.

דוגמה מעניינת אחרת היא עמוס עוז, ספציפית בסיפורים הקצרים המאוחרים שלו, כמו ב'בין חברים', אבל גם ב'ארצות התן', ובטח בספרים ה'קטנים' כמו 'המצב השלישי' ו'אל תגידי לילה' ו'לדעת אישה'. גם מעט מאוד דרמה, גם מעט מאוד סגנון, גם מעט מאוד תנועה. המון מילים שמנסות לייצר תמונה. זה נורא יפה.

אני מאוד מחבב את זה ועושה את זה לא מעט בסיפורים שלי, בעיקר כי זה מפנה את תשומת הלב לזה שהסיפור מכיל בתוכו איזה גרעין של תובנה או של מפנה, ולפעמים מספיק לספר רק את הגרעין כדי שהסיפור כולו יפרש מקדימה ומאחורה. כלומר אני לא רוצה לספר סיפור על בני נוער שמעשנים, אלא להפנות את תשומת הלב לזה שיש שם רגע קטן של התבגרות, ומה זו התבגרות בעצם. אפשר לעשות את זה בסיפור של עשרת אלפים מילים, אבל אין שם דרמה שתחזיק את כל המילים האלה. אז מה עושים? מוחקים הכל, כל מה שאפשר, מלבד מה שאי אפשר למחוק, ואת זה משאירים. יהיו קוראים שישנאו אתכם על זה, אבל תמיד יש כאלה.

עוד טכניקה מעניינת שקארבר אימץ היא לסיים את הסיפור באמצע הסצנה, ולא בסופה, כך שיש לנו תחושה שהסיפור ממשיך וממשיך אחרי שהמילים שלו הסתיימו. זה חלק מהניסיון לייצר סיפור שהוא רק רגע, שבריר של תנועה מתוך סיפור שלם ועצום שנע ברקע, וזה עובד יפה מאוד. טכניקה אחרת, גם קארברית, היא להמשיך את הסיפור קצת אחרי הסיום ה'טבעי' שלו כדי לא לסיים בטריקת דלת מאז'ורית אלא בתנועה רגשית מינורית יותר, שמניחה את הדגש על הרגש ולא על הפאתוס שלו.

מה שכן, המחיר הוא שהסיפור יוצא סיפור לא דרמטי. ובשביל זה צריך למצוא דרך לאזן את הדרמה בסיפור. קארבר והמינגווי עושים את זה באמצעות אירועים דרמטיים ברקע (זה סיפור על נישואין שהתפוררו, אנחנו פשוט חווים רגע קטן של מריבה על בקבוק סודה), אבל אפשר להחזיק את זה גם עם סגנון 'מלוכלך', כלומר סגנון שמפנה את תשומת הלב לא רק לסיפור אלא גם לצורה בה הסיפור כתוב. כלומר שאנחנו משחקים כאן גם עם נרטיבים ועם טון ועם מספר, ולא מנסים לייצר סגנון נקי ככל שאפשר כדי להגיע הכי קרוב אל הסיפור, ואז הסגנון מחזיק את הקשב והסיפור נמסר באמצעותו.

אני מרגיש שאני יכול לכתוב על זה לנצח, אז אעצור רק בכך שאגיד שבסוף כל סיפור מנסה לספר תנועה בזמן, ואת התנועה הזו אנחנו מזהים באמצעות שינוי. לפעמים מספיק להצביע על רגע השינוי הזה כדי שנוכל לייצר לעצמנו את כל הסיפור, מההתחלה ועד הסוף. ואגיד עוד, שאחד הדברים שאני עובד עליהם הכי הרבה עם סדנאות שלי זה היכולת למחוק. לסיים בלי פאתוס, או בלי פאנץ'. פשוט למסור את הדברים כפי שהם. זה מאוד עוזר לייצר טקסטים שלא רק חותרים לשורת הסיום שלהם כל הזמן בניסיון להכות באמצעותה את הקורא, אלא גורמים לו להתרגש באמצעות ההתרחשות עצמה.

____
אם זה עניין אתכם, ואתם רוצים ללמוד עוד, יש לי סדנה קצרה לכתיבת סיפורים שמתחילה בעוד שבועיים. היא בהנחה של עשרים אחוזים עד היום בערב, ואתם מאוד מאוד מוזמנים. כאן ניתן להירשם:
https://app.icount.co.il/m/ab800