נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

לפני שבוע, אולי שבועיים, פגשתי ברחוב חבר שהיה חבר שלי לפני שבע שנים ומאז נפרדו דרכינו. אמרתי שלום, והוא אמר שלום, והתחבקנו קלות ושאלתי אותו תגיד, מה אתה עושה בחיים, והוא פתח ואמר שהוא ככה וככה, עובד בחברה בינונית ואשתו עורכת דין ונחמד, סך הכל, ומה שלומך ומה אתה עושה, וכן הלאה וכן הלאה. אתם יודעים, אתם מכירים (או אתן מכירות) את המפגשים האלה, שנעים תמיד בין מבוכה, נוסטלגיה ואיזו שמחה פנימית כי הרי סך הכל חיבבת את הבחור הזה בזמנו. זו הייתה פגישה די סתמית ואחרי שהיא הסתיימה התקשרתי לחבר אחר ואמרתי לו היי, אל תשאל את מי פגשתי, את אורן (נניח שקוראים לו אורן). והחבר השני שאל נו, הוא כבר הספיק לשנות את העולם?

ואז, פתאום, נזכרתי.

לפני שבע שנים אורן היה הבטחה. ממש, חתיכת הבטחה. מין גוש כזה של פוטנציאל שמחכה להתפוצץ. הוא הרים פרוייקטים ושינה קבוצות והרוויח פי ארבע יותר מכולנו והיה מעין רוח תזזית כזו, בעירה פנימית של עשייה ותנועה ויכולת. הוא כתב מהמם. הוא נאם מעולה. האנגלית שלו מושלמת. ידענו – כולנו, גם הוא, גם אנחנו – שהוא עומד להיות האיש הזה, שאנחנו מצביעים עליו בעיתון ואומרים לילדים שלנו 'אני למדתי עם אורן בתיכונית' או 'אני הייתי איתו בצבא' או משהו מעין זה. אבל שבע שנים אחר כך, אני מסתכל עליו והוא מסתכל עלי, ושנינו יודעים שההבטחה הזו, היכולת הזו, גוש הפוטנציאל הבוער? זהו, הוא נכבה. אפשר להדליק אותו מחדש, כמובן, אבל זה יהיה תהליך ארוך וכואב ומלכלך ובכלל לא בטוח. האיש הזה לא הולך לשנות את העולם.

(רגע. הפסקה חשובה. אף אחד לא חייב לשנות את העולם. חשוב יותר לחיות חיים טובים, מספקים, מלאים, משמעותיים, מאשר לשנות את העולם. לשנות את העולם קשור הרבה פעמים לחשיפה, לביקורת, לחיים מלאי לחץ, להתנגדויות מגופים אחרים שלא אוהבים שמזיזים להם את הגבינה. אין חובה לחיות חיים כאלה, ואפילו להפך. 'שינוי העולם' הוא לא המטרה של כולנו. צריך להיות אדם טוב, מענטש, מוסרי. זה הכל. אני לא אומר שזה מה שאורן היה צריך לעשות. בכנות, אני רק אומר שהוא רצה לעשות את זה ויכול היה לעשות את זה, והוא לא עשה).

ובשבועיים האחרונים הדבר העיקרי שאני חושב עליו הוא האנשים שסביבי. מי שהצליח ומי שלא. מי מגשים את החלומות שלו ומי מתקשה. מי מצליח להתפרנס מאמנות (למשל), מפוליטיקה, מתקשורת. מי מרים עסק שהוא בדיוק בדיוק הוא, ומי נסחף בזרם, ואני מנסה למצוא את הקווים המשותפים. זה שובר לב, לפעמים. במקרים אחרים (לא מעט כאלה) זה מעורר קנאה. אני משווה את עצמי לאחרים ואומר 'מה הם עשו שאני לא', מנסה להבין איך נכון לי להמשיך ומה צריך לעשות. זה משהו שאני טרוד בו הרבה.

ואני חושב – אין פה כוונה לקבוע כלל או לתקוע מסמרות, רק לחשוב בקול – אני חושב שרוב האנשים סביבי שהצליחו יש להם שני דברים שמשותפים להם. האחד הוא חזון – הם יודעים לאן הם רוצים להגיע. זה ברור להם. הם לא מתלבטים. ובזה אין לי מה להגיד, כי אני לא טוב בלמצוא חלומות לאנשים אחרים ויש אנשים שממש טובים בזה (שמעתי מילים טובות על מקדמיה). אבל הדבר השני שמשותף להם, לכל האנשים האלה שמתקדמים, הוא שהם עושים.

רגע, סיפור. כשהייתי בכיתה ו' היה לנו חוג נגרות בבית הספר והכיתה שלי נשטפה בתכנוני 'איך להכין מעמד לספרים (סטנדר שולחני) הכי טוב'. ואני שהתלהבתי מהסיפור ישבתי יום שלם ותכננתי סטנדר מגניב כזה, עם מגירות ומקום לכלי כתיבה וכמובן צירים והכל, וחישבתי זוויות וצירים וסנטימטרים, וחבר שלי שראה את התכנון אמר יא, תביא לי, אני רוצה לבנות כזה. ואני אמרתי לו שלא, כי זה שלי, ואם הוא רוצה שיתכנן אחד כזה בעצמו. אבל הוא לא תכנן; למחרת בבוקר הוא פשוט צעד לבית הספר עם סטנדר שולחני מגניב, ואמר 'אבא שלי בונה דברים במחסן אז ביקשתי ממנו שיבנה איתי סטנדר'. ככה, בנונשלנט.

ואני הבנתי אז מה שהבנתי שוב רק כעבור עשרים שנה: הם לא מתלבטים כל הזמן, האנשים האלה שמגיעים לאנשהו. הם לא עסוקים רק בתיאוריות או במחשבות או בתכנונים אינסופיים. הם פועלים. קופצים למים, עושים צעד, ועוד צעד, ועוד צעד, ומשתפרים ומחדדים ומבינים תוך כדי. פשוט צעד אחר צעד. כשהם כותבים ספר הם פשוט כותבים ספר. ואם הם מתכננים אותו, הם מתכננים אותו. לא מדברים עליו. מתכננים ואז כותבים אותו צעד אחר צעד. ואין להם עניין שהספר הראשון שלהם יהיה מושלם, כי תמיד אפשר ליצור עוד ספר, ואפשר לקפוץ למים ולהקים עסק ואם לא עובד לשפר תוך כדי תנועה, והסרטים שלהם לא מושלמים והמוזיקה לא מושלמת והפוליטיקה לא מושלמת אבל הם לא רק מהגגים כל הזמן, האנשים האלה שאני מקנא בהם כמו לא יודע מה, הם פשוט עושים.

כי התקדמות היא לא קפיצה. זה לא שמישהו קם בבוקר והנה הוא מצליח. לא, התקדמות היא באותן הדקות שיש לנו, שאר האנשים. לכולם יש את אותן 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע. באותו הזמן. פשוט צעד אחר צעד, עד שמגיעים. ולפעמים אפילו לא יודעים שמגיעים, עד שמישהו צריך לפגוש אותך בגיל 40 בגן סאקר ולהגיד וואי, אני עוקב מרחוק, מאוד מרשים מה שאתה עושה. ואז אתה מבין את מה שלא הבנת לפני עשר שנים:

צעד אחר צעד. צעד אחר צעד. משימה אחר משימה, מטרה אחר מטרה, רק ככה מתקדמים.

___________
(אלה חלקים מתוך המייל ששלחתי לרשימת התפוצה שלי בשישי האחרון. רוצים גם? כאן מצטרפים: https://forms.gle/cNstbtoU5P8muzms6)

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s