הסיפור הבלשי שכתבתי לאחרונה גורם לי להתעסק המון בסוגת הבלש, וגם קצת לחטוף על הראש כי הבלש שלי הוא לא בלש 'רגיל'. צריך להגיד את האמת שאין דבר כזה בלש 'רגיל'; יש בלש שהוא חכם, יושב בבית ופותר תעלומות, סטייל שרלוק הולמס, ויש בלש שיוצא ללכת מכות סטייל ג'ק ריצ'ר, יש בלש קשוח, רווק ושתוי, כמו פיליפ מארלו אצל ריימונד צ'נדלר, ויש בלש שהוא בעצם גברת כפרית מבריקה כמו מיס מארפל אצל אגאתה כריסטי. בקיצור, המון סוגים.
הבלש שאני כותב עליו עכשיו הוא בעצם ר"מ בישיבת הסדר שלא אמור להיות בלש במקור. הוא קצת קצר רוח, קצת אסוציאטיבי, יש לו הבנה פסיכולוגית לא רעה (אם יותר לי להעיד עליו) ובעיקר עובד כמו שרבנים־שהם־מורים עובדים, כלומר כפרשן של העובדות או של המציאות, ולא ככותב טקסט חדש. מובן שהפרשנות מייצרת טקסט חדש, ובכל זאת. הוא לא כל כך דומה לאף אחד מהבלשים שהוזכרו למעלה.
מכל הבלשים, אני מרגיש שהוא הכי דומה למפקח (או רב פקד) מגרה, של ז'ורז' סימנון. סימנון הוא אחד מכותבי הבלש המתסכלים, כי באיזשהו מקום התעלומה לא מעניינת אותו בכלל; לא מעט פעמים התעלומה נפתרת כשהפושע פשוט לא מצליח להתאפק וחושף את עצמו. מה שיותר מעניין זה למה הוא עשה את זה, ואיך הוא עשה את זה – באיזשהו מקום זה סיפור יותר פסיכולוגי, והעלילה הבלשית היא רק המסגרת העלילתית שמאפשרת לדמויות להופיע ולמרחב להתרחש.
מגרה של סימנון לא מאוד מתעניין בפשע, אז הבלש שלי (הרב בני) קצת יותר סקרן או אקטיבי, כמו שמקובל אצל ר"מים בישיבות הסדר. אבל זו פחות או יותר הסוגה; ככותב אני עדיין מתעניין בדמויות ובעולם, ומשתדל שלא להישבות בעלילה הבלשית שבדרך כלל משטחת את הדמויות (מה לעשות, ככה עלילה מוצלחת עובדת). אמנם אני מרגיש שאני עדיין שוחה במים לא מוכרים, אבל זו פחות או יותר הסוגה.
—
בתמונה: רואן אטקינסון בתפקיד המפקד מגרה.
yehudagizbar.com 