בשבוע שעבר, במפגש הראשון של הסדנה המקוונת דיברתי על אחת הפתיחות האהובות עלי בעולם, הפתיחה של הילד שנשאר בחיים, הידוע גם בכינויו הארי פוטר. אני אוהב את הפתיחה הזו מהמון כיוונים שונים (למשל, שהיא מנקודת המבט של הדוד ורנון, והיא מעוררת מתח וסקרנות וציפייה), אבל בעיקר בעיקר אני אוהב את ה'תודה ששאלתם' הזה, שהוא יופי גדול.
ולמה אני אוהב אותו, כי תעצרו רגע. תשאלו את עצמכם: מי אומר את ה'תודה ששאלתם' הזה? על פניו זה משפט של הדרסלים, שנדרשים לדווח על היותם נורמלים בהחלט, ואחרי שהם מדווחים (מי לעזאזל נדרש לדווח דבר כזה?), הם אומרים 'תודה ששאלתם' מתוך נימוס. וזה נכון, ברובד האחד, זה משפט מנומס של הדרסלים. אבל למי הם אומרים אותו? מי זה ה'שאלתם' הזה?
אז זהו, שזה אנחנו. כלומר, הקוראים. וברגע הזה קורה משהו מאוד יפה, שבו זה לא הדרסלים שאומרים 'תודה ששאלתם' אלא ג'יי קיי רולינג מתרווחת על מושבה ופונה אל הקוראים ואומרת או, תודה ששאלתם, באמת, חשבתי שכבר לעולם לא תשאלו. סוף סוף יש לי את ההזדמנות לספר לכם את הסיפור המגניב הזה שאני שומרת בבטן כבר המון המון זמן. ה'תודה ששאלתם' זו פניה מהכותבת (המספרת) אל הקורא, וככזו היא עושה צעד ראשון חשוב במערכת היחסים שבין כותבת וקורא: היא מבססת אמון.
וזה מוזר, האמון הזה. כי הוא לא אמון מהסוג של 'היא הולכת להגיד לי את האמת' כמו שאנחנו מצפים ממערכות יחסים אמיתיות. זה אמון מהסוג של 'אני בידיים טובות' ושל 'יהיה מעניין' ובעיקר 'יש פה מישהי אמיתית מאחורי הסיפור הזה, והיא לא סתם מורחת לי את הזמן. באמת יש לה מה להגיד לי'. וכפתיחה למערכת יחסים – זו פתיחה מושלמת.
(רוצים להצטרף גם? זה כאן: https://yehuda.ravpage.co.il/online)
yehudagizbar.com 