גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי (על הפתיחה של 'הגלגול')

הנה, תראו את הפתיחה הזו. הצגתי אותה אתמול לחברי הסדנה המקוונת שלי (עדיין לא נרשמתם? למה, בעצם?). כמו שאמרתי, זו הפתיחה של הגלגול, אתם רואים עד כמה היא פתיחה קומית, בעצם? קצת קשה לראות, אני יודע; שנים של קריאת קפקא הפכו אותו למאיים. קשה לנו לשנות את המסגרת. אבל תנסו. שימו לב. אתם רואים את גרגור סמסא שוכב על הגב ומנענע את הרגליים? אתם רואים את השמיכה שמכסה אותו עומדת ליפול? אתם רואים אותו עצמו, את סמסא עצמו, שנהפך פתאום לשרץ? יש איזה קשר הדוק בין האימה ובין הקומי. משהו בגרוטסקיות הופך אותם לשני הצדדים של אותו המטבע.

אולי נעשה תרגיל אחר. חשבו על הסיפור הזה לא בתוך המסגרת של האבסורד. תחשבו עליו בתור סרט מצויר שאנחנו יודעים שהוא אמור להיות מצחיק. סטייל טום וג'רי. סטייל בוג'ק הורסמן. סטייל איש משפחה. האמת ש'איש משפחה' זו דוגמה קלאסית, כי זה משהו שיכול לקרות שם. אתם רואים את הגרוטסקיות הזו יוצרת פן קומי בסיפור שלכאורה אין בו טיפת קומיות? למשל, 'הטירה' של קפקא בקלות יכול היה להפוך לסיפור של אפרים קישון, אלמלא היה של קפקא. הנרטיביות אותה נרטיביות. רק ההומור פחות מודגש.

אני חושב שזה מה שהופך את קפקא לסופר יהודי. כלומר, בלשד עצמותיו. זה הומור יהודי, אם אפשר לכנות אותו ככה. קשה לזהות אותו מפני שאנחנו רגילים שהומור מתפקד בתור בידור, לא כהנכחת הקושי: אנחנו הולכים לסטנדאפ כדי לבלות או להתפרק. אנחנו רואים סדרות מצחיקות כדי לנוח מעמל היום שלנו. אבל ההומור הזה הוא לא הומור של פורקן, אלא הומור של העמסה, או של הנכחת המתח. זה סוג ההומור שבו הבריון השכונתי מאיים על הגיבור שלנו ואז אומר 'אה, סתם צחקתי', ואנחנו יודעים שהוא לא סתם צחק. אנחנו מבועתים, אבל מחייכים, מפני שמה כבר נותר לנו לעשות.

(ואם עדיין לא נרשמתם לסדנה המקוונת שלי, זה כדאי ושווה. ההרשמה כאן:
https://yehuda.ravpage.co.il/online)