כמה מילים לסיכום הסבב הנוכחי

הזמינו אותי להנחות אתמול סדנה לתיכוניסטים. כלומר, לא לתיכוניסטים שרוצים לכתוב; לתיכוניסטים הארד קור, כאלה ששיתוף רגשות בשבילם זה כפתור עם אימוג'י בתחתית פוסט, ושהרגש המוביל אצלם זה ציניות. אני מכיר כאלה; גם אני הייתי כזה, בצורה כזו או אחרת.

זה היה יום עיון של כתיבה והם כבר היו מותשים מאוד מאיזשהו תהליך אינסופי של עיבוד וכתיבה ובריחה והניסיון לצאת טוב מול כל העולם, או לפחות מול הקבוצה. דיברנו על פנסטיה ועל היכולת להחצין ולהנפיש רגשות על הדף. ואז ביקשתי מהם לכתוב מה הם היו הכי רוצים שיקרה. הכי הכי רוצים. הם כתבו, בשורה אחת, על הדף, ביקשתי מהם לכתוב *איך* זה יקרה, ואז נזכרתי.

אנחנו לא נקריא את זה, הבטחתי. אף אחד לא יקרא את זה. זה יכנס לתיק שלכם, ימשיך אתכם הביתה, ישאר שם במגירה. אתם יכולים ויכולות לכתוב את מה שאתן רוצות באמת, ואפשר בהחלט לפנטז (חח, גיחכו כמה בנים, 'לפנטז'. התעלמתי) ולדמיין הכל. הכל לגיטימי. זה בסדר. זו המחברת שלכן או שלכם, ולא של אף אחד אחר.

ופתאום, כמו בתיאום, כל התלמידים אמרו 'אה, אם ככה', ו'למה לא אמרת קודם,' והם הוציאו דף אחר וכתבו עליו את מה שהם באמת רוצים, באמת באמת רוצים, או רוצות, ואיך זה יקרה, ואיזה כוחות על יהיו להן וכל דבר שהן יוכלו לעשות, ואף אחד לא הקריא או הראה לחבר שלו או משהו, וזה הלך לתיק ואיתן הביתה. ואין לי מושג מה כתוב שם.

ואחר כך אמר לי המורה שלהם – אבל למה לא הקראת? הייתי ממש סקרן! ואמרתי – כי אם היינו מקריאים, הם לא היו כותבים אמת. הם היו מציגים איזה מצג שווא, את הצורה בה הם רוצים או רוצות להיראות, והן היו כותבות מצחיק כדי לעורר יחס חיובי, וזה לא היה עושה כלום. זה היה נראה טוב, אולי, אבל לא היינו עושים בזה כלום.

ונזכרתי בזה שוב הבוקר, כשמיכה גודמן (הערת אגב: אתם יודעים למה אני מעריץ את מיכה גודמן? כי נפגשנו רק ארבעה פעמים בחיים, ובקושי דיברנו, ובכל זאת הוא זוכר תמיד איך קוראים לי ומה אני עושה ומתעניין במה שאני עושה ומביע דעה ומחייך ומביא לי איזה מאמר שלו לקרוא ואומר 'אולי תהנה מזה'), בקיצור, כשסיימתי עשרה מפגשים של סדנה ובעצם הסדנה נגמרה, ומיכה גודמן שאל 'נו, הם כותבים יותר טוב?'

אבל לא זו השאלה, אמרתי. השאלה היא לא אם הם כותבים טוב יותר. אתה שופט אותם, ואת הסדנה, בכלים הלא נכונים. השאלה היא אם הם יוצרים טוב יותר. אם הם מביעים טוב יותר את עצמם. אם הכתיבה בוראת בהם ומדייקת אותם. השאלה האובייקטיבית של 'בסוף יוצאים סיפורים טובים יותר? שירים טובים יותר?' זו שאלה חשובה (שהתשובה אליה היא 'כן', אגב), אבל זו רק שאלה משנית לשאלה הגדולה יותר: האם מכל הכתיבה הזו יוצאים בני אדם טובים יותר. עשירים יותר. רגישים יותר.

אני מקווה שהתשובה לזה היא כן.

________
ההרשמה לעדכונים על הסדנאות הבאות – כאן:
https://yehudagizbar.com/הרשמה-לסדנאות/

 

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s