אז פתאום, ככה, בזכות הפוסט של יצחק קרומביין, הבנתי את הסיפור של הקסם בהארי פוטר.
לקסם של הארי פוטר אין מערכת. הוא לא מסודר. זה נשמע מוזר, כי הקוסמים לומדים להשתמש בקסם, אבל צורת הלימוד בהוגוורטס דומה יותר – הרבה יותר – ללימודים בבית ספר לאמנות מאשר בכל בית ספר אחר. אלה לימודים של פרקטיקה, לא של ידע. ויש לזה סיבה טובה, מסתבר.
רולינג תופסת את הקסם בתור אקט רגשי. רגשי – כמנוגד לשכלי. כלומר פעולה שמתבצעת בעולם ומונעת על ידי רגשות. זו לא מערכת סדורה שניתן להבין אותה, או משהו שעובד במקרה שמלמלת את המילים הנכונות והנעת את השרביט בצורה הנכונה. זה גם קשור, כמובן, אבל זה לא העיקר; העיקר הוא להרגיש ולרצות.
זו הסיבה שמערכת הקסמים בהארי פוטר היא אחד הדברים הכי פחות יציבים או ברורים מכל עולמות הפנטזיה. זה מתסכל, כמובן (את התלמידים לא פחות מאשר את הקוראים), אבל כמו אמנות, אם זה תבניתי ומסודר מדי, כנראה שאין בזה קסם. זו גם הסיבה שהמוזיקה, כמאמר דמבלדור, היא קסם הרבה יותר גדול מכל מה שאנחנו עושים כאן. זו הסיבה שצריך לשנוא כדי לקלל. להנות מעינויים כדי לענות. לעזאזל, זו הסיבה שהארי נשאר בחיים: מפני שהקרבה בעקבות אהבה, אקט ההקרבה, הוא קסם הרבה יותר גדול מכל מה שוולדמורט יכול לעולל.
___
(מזמין אתכם ללכתוב בקבוצה, קבוצת הכותבים הנפלאה שלנו)
yehudagizbar.com 