לפני משהו כמו חודש קיבלתי מייל מיהודי בשם משה גוטמן ששאל אם אני זמין במייל. גוטמן, למי שלא מכיר, הוא סופר חרדי שכותב בעיתונים חרדיים להחריד, כמו 'יתד נאמן' ו'המודיע', ואנחנו כבר זמן מה בקשרי ידידות ועסקים כאלה ואחרים. בכל אופן, לא הייתי זמין אבל אמרתי 'כן' כי, בכל זאת, חבר.
מפה לשם הסתבר שהיהודי צריך להוציא כתבה למוסף העסקים של 'המודיע' על כתיבה עסקית, וכיון שאני מנחה סדנאות ומעביר הרצאות בנושא הוא שאל אם יש לי כמה טיפים או דברים להוסיף לו לכתבה. אמרתי כן, יודע מה, כן, שלחתי לו כמה דפי סיכום וגם קישור לקטגוריה המיועדת בבלוג שלי, ושכחתי מזה לחלוטין.
בקיצור, לפני שבוע וחצי הכתבה התפרסה, ומאז המייל שלי מוצף בהודעות מחרדים ששואלים האם אני 'מנחה הסדנאות יהודה גזבר' ואם כן, איך אפשר להשיג אותי. זה ממש נחמד ובאופן כללי מרגיש קהל יעד חדש וכיפי, אבל יש להם קודים חברתיים שאני לא בטוח לגביהם כל כך. כך, למשל, חשבתי שהשיא היה כשמישהו התקשר ושאל אם אני מעביר שיחות לחסידי צאנז (בדווקא!), אבל השיא היה ביום שישי, כששנייה לפני שבת התקשר אלי מישהו ושאל אם הוא מדבר עם רֶב יהודה גזבר.
כן, אמרתי.
שולם עליכם, הוא לחש לתוך השפופרת.
עליכם, אמרתי חזרה. למה אתה לוחש.
אני מפלאפון של חבר, הוא לחש חזרה. לא שזה מסביר.
כן, איך אני יכול לעזור, אמרתי בעודי מקפץ בין הכיריים לשעוני השבת.
היה כתוב עליך בעיתון שאתה כותב סיפורים, הוא אמר. זה נכון?
כן, אמרתי.
יופי, הוא אמר. אני צריך מישהו כזה אבל בעל פה. כלומר אני לא צריך לכתוב את הסיפורים, אני צריך לספר אותם בפגישות מול אנשים.
אני לא מומחה לעמידה מול קהל, אמרתי. אתה צריך מומחה בשביל זה.
לא הבנת, הוא אמר (עדיין לוחש), אני עובד עם ישיבות וגמ"חים. אני צריך לעמוד מול גבירים ולספר להם סיפורים כדי שיפתחו את הכיס. אתה יודע לכתוב סיפורים כאלה?
___
(מנצל את הבמה להזמין אתכם לקבוצות שלי: לכתוב בקבוצה, לכתוב שיווקית)
yehudagizbar.com 