מההתחלה לסוף

וזה לא רק בקורות חיים ככה, זה בהכל. אתה רואה כוס שבורה על הרצפה, אתה אומר לעצמך איך היא נשברה? כנראה הכלב קפץ על השולחן. איך הוא הגיע לשולחן? אה, הזזתי בטעות את הכלוב שלו כי הייתי צריך גישה חופשית לארון. אז לזה, אדוני, קוראים ללכת מההווה לעבר. הסיפור זז אחורה. אנחנו יודעים מה הסוף שלו, ומשחזרים איך הגענו לכאן.

אבל סיפורים, אחי, בייסיקלי, סיפורים צריכים ללכת הפוך. מהעבר להווה. כדי שמי ששומע אותם או מי שקורא אותם ילך איתם צעד אחר צעד כפי שהם התרחשו. כדי שהם יהיו מסקרנים, או מותחים, או מעניינים. אפשר לזרוק קצת הווה כדי שתהיה סקרנות, אבל סיפור ממש שהולך מההווה לעבר, זה עבד רק ב'מומנטו' וגם שם היינו צריכים איזו בעיית זיכרון. אחרת אי אפשר.

אתה מבין? מנוגד לאינטואיציה! ולכן הרבה כותבים מתחילים עובדים הפוך. כלומר כותבים על דמות שהולכת ברחוב ומהרהרת על מה שקרה לה בעבר. או שהם כותבים רק הווה, בלי התקדמות, וכלום לא קורה בסיפור שלהם. אבל זה לא מעניין ככה. זה לא עובד. סיפורים הם כמו החיים, והם נעים באותה דרך בזמן: מהעבר אל ההווה, לא להפך.

ולכן, מה שאני אומר זה שאם יש לך סיפור, ואם אין לך סיבה ממש טובה כדי לחרוג מהכלל הזה, תתחיל מהנקודה הכי מוקדמת שלו. מהכי עבר. מהנקודה בה הוא מתחיל (או לפחות מהנקודה בה הוא מתחיל להיות מעניין). ותמשיך לאט לאט עם הזמן עד לנקודה בה הוא מסתיים. כמה פשוט, ככה יעיל.

(אפשר להירשם כאן לעדכונים על הסדנאות הבאות:
https://wp.me/P83gZR-8l)