מי הוא שרלוק הולמס

כתבתי כאן פעם (קישור) על שרלוק הולמס ועל סיפורי הבלש המוזרים שלו. כתבתי על זה שאנחנו לא רואים את הסיפור דרך עיני הולמס, ולכן אנחנו לא מסוגלים לפתור אותו בעצמינו. אנחנו רק יכולים להשתאות אל מול "מכונת ההבחנה והסקת המסקנות המושלמת ביותר שידע העולם מעודו" כמו שמתאר אותו ווטסון, כלומר קונן דויל. כך כתבתי, והתמרמרתי כאן בזעף על האובר־רייטינג שיש לסיפורי הבלש האלה.

ובכן, טעיתי.

רגע, אני רוצה להסביר במה טעיתי. במשך שנים קראתי את סיפורי הולמס בתור סיפורי בלש סטנדרטיים. סיפורים שבהם אנחנו ניצבים, כמו הבלש עצמו, המומים אל מול חידה, ואנחנו הולכים יחד איתו צעד אחר צעד אל הפתרון. אנחנו לא בהכרח יודעים מה הבלש עצמו חושב (אם כי לרוב כן), אבל אנחנו כן יודעים שהוא לא מודע למשהו שאנחנו לא יודעים. זה איזשהו הסכם בלתי כתוב בין כותב וקורא, והולמס מפר את ההסכם; כמעט תמיד הוא יודע משהו שהקורא לא יודע. וכסיפור בלשי, זה מעצבן.

אבל זו טעות. סיפורי הולמס הם לא סיפורי בלש. הם רק נראים ככה, אנחנו רואים דמות מאוד רציונלית ומלאת חשיבה לוגית והסקת מסקנות, ואומרים לעצמינו 'אה, הנה בלש. זה סיפור בלשי', אבל הוא לא. אפשר לזהות את סוג הסיפור כשחושבים על הדמות ששמה שרלוק הולמס. הדמות המתבודדת, המתנשאת, שגרה בחדר שלה ופותרת את התעלומות הקשות ביותר בעודה מפטמת את מקטרתה על יד האח. הדמות המוזרה. החצי־מטורפת. שרלוק הולמס הוא לא עוד אדם עם מוח חד. הו לא. שרלוק הולמס הוא גיבור על.

נכון, הוא עובד באמצעות חשיבה לוגית, אבל החשיבה החדה היא פשוט כח העל שלו. סיפורי הולמס, אם כן, הם סיפורי פנטזיה אורבנית. והקסם מופיע, כמו שקסם תמיד מופיע, במסתורין. הוא לא מובן. אי אפשר לחזות אותו. באמצעות הסתרת המידע מהקורא יוצר קונן דויל מרחב של מסתורין שדרכו יכולים הולמס וכח העל שלו להופיע. ואם קוראים את זה כך, פתאום רואים: הולמס הוא גיבור העל האורבני הראשון.

זו גם הסיבה שמי שמספר לנו את הסיפור הוא לא המספר אלא ווטסון, שאחוז השתאות־תמידית אל מול הולמס. אבל ווסטון לא השתאות של אינטלקט. כלומר, זה לא ה'וואי, איך לא חשבתי על זה'  או 'יא, זה מבריק', אותה השתאות שאוחזת בנו כשאנחנו רואים אדם מחשב חישובים מהירים; לא, זו השתאות של קסם. אנחנו מרגישים כמו הארי פוטר בכניסה לסמטת דיאגון, או כמו ילדי נרניה כשהם עוברים דרך הארון. זו השתאות של 'וואו'. של הפליאה שאוחזת בווטסון ובנו, בני האנוש הפשוטים, אל מול הקסם שמחולל הולמס.