איך עוברים מהווה לעבר ובחזרה

נניח שאתם דוק בראון ומרטי מק'פליי. נניח, רק נניח, שאתם רוצים להגיע לעבר, או לעתיד, לגרום להורים של מרטי להתאהב זה בזו או להציל את דוק בראון מטרוריסטים לוביים, אבל במקום שתהיה לכם מכונית נורמלית, נו, אתם יודעים, מכונת זמן שכזו בדלוריאן DMC-12, במקום זה אין לכם כלום. לא שיער פרוע, לא שיק של ז'קט ג'ינס, לא נעליים ששורכות את עצמן. הדבר היחיד שיש לכם הוא מילים. מה אתם עושים?

אני אנסח את השאלה אחרת: לפני כמה ימים שאל מישהו בקבוצה שלנו, 'לכתוב בקבוצה', איך עוברים מזמן אחד לזמן שונה בתוך הסיפור. כלומר איך מספרים סיפור בזמן עבר, ואז בהווה, ואז שוב בעבר. השאלה היא, כמובן, לא איך מספרים פלאשבקים, אלא איך מספרים את ההווה הסיפורי בזמן עבר ואז בזמן הווה. איך פותחים בזמן הווה כדי להכניס את הקורא פנימה ואז עוברים לעבר כדי להרגיע אותו ולתת לו פרספקטיבה. איך כותבים 'הוא הולך' ואחר כך 'הוא הלך', בלי שזה ישמע כאילו מישהו ניסה לתפור שתי חתיכות של סיפור זו לזו.

אז ככה. להלן הטריק הרשמי: אם אתם מתחילים בלשון הווה, הזמן של ההווה הוא זמן ההווה הסיפורי (נקרא לו זמן אפס). תתחילו בהווה, תעברו לזמן עבר – לפני זמן האפס – וממילא ללשון עבר, ואז תמשיכו לנוע עם הזמן הלאה, גם לנקודת זמן האפס וגם אחריה, ולספר את הסיפור בזמן עבר עד הסוף.

מסובך קצת? אני אדגים. למשל, מישהו לרוץ איתו, של דויד גרוסמן, מתחיל בילד שרץ אחרי כלב. זו פיסקה עם המון תנועה, קצב, ריצה, וגרוסמן זורק את הקורא לתוך הסיפור ביחד עם אסף, הבחור שרץ, בזמן הווה ובלשון הווה. אחר כך הוא חוזר אחורה, כדי לספר לנו מה קרה לפני שאסף התחיל לרוץ בעקבות דינקה, ואז עובר לספר לנו על תמר, וזה ממשיך ככה, קצת בעבר, עד שאנחנו מגיעים לאותה נקודת זמן שבה אסף רץ אחרי דינקה, הכלבה. אלא שגרוסמן מתעלם מזה באלגנטיות וממשיך לכתוב לנו את זה בלשון עבר, למרות שהוא הגיע להווה הסיפורי.

המעבר ההפוך, כלומר מעבר להווה, הוא בדיוק אותו הדבר אבל הפוך. זה אומר שאתם פותחים בלשון עבר, למשל, 'כשמיכאל עבר לגור ברחוב נרקיס הוא לא דמיין שמעבר לקיר שלו תישן מכשפה שגדולה ממנו בסך הכל בשנה, כלומר בת תשע', ואז, ברגע שיא כלשהו, אתם עושים קפיצה קטנה ללשון עתיד, ומיד אחר כך עוברים להווה כדי לחדד תחושות ולהעצים רגשות. למשל, לסיים משפט ב'הוא עמד מעל קצה הצוק והתלבט', ואת הפיסקה הבאה להתחיל ב'אף אחד לא יודע על מה הוא יחשוב (עתיד!) כשיעמוד על קצה צוק מעל נחל מלא תנינים. מיכאל, למשל, כשהוא עומד כך על קצה הצוק ומפחד לקפוץ, חושב על פיצה'.

זה הכל.

נ.ב. דרך פחות אלגנטית היא פשוט לסיים פיסקה אחת בהווה ולהתחיל את הפיסקה הבאה בעבר, ולבנות על זה שהקורא לא ישים לב שעברת זמנים, או שישים לב אבל לא יהיה אכפת לו. גם זה עובד.

 

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s