דמויות שתקניות הן דבר מעצבן

אחד מן הדברים השנואים עלי בעולם, אם לא השנוא שבהם – קצת מעל לשחקני כדורגל שמשתהים ולא בועטים ברגעים בהם יש לבעוט – הוא גיבורים ספרותיים שלא רואים את המתרחש מול אפם.

בחיי, זה מן הדברים הקשים שאדם צריך לחוות בחייו התרבותיים. אדם צופה בסרט ובו מסתובב הבלש מרקו רוזנברג וחוקר את תעלומת מותה של פלונית, גברת רבקה. הוא רואה חוטי צמר אפורים. מיד לאחר מכן הוא יושב לשיחה עם אחיה של רבקה, הלובש כותונת משוגעים אפורה. כל בר דעת ימצא מיד את ההקשרים הדרושים, אך לא כן בלשנו החכם! הו, לא. הוא ימחק מיידית את שמו של האח מרשימת החשודים, ורק בסוף הסרט פתאום יקשר את הדברים ויגלה שהאח הוא הרוצח המשוגע.

בנוסף לכל זה, אתה עוד מתבקש לצפות במשך שעה ומחצה בסרט ולהאמין בכל הזמן הזה שמרקו הוא בלש חכם. מה עוד ידרשו מאיתנו הבמאים של היום?

דבר אחד גרוע מגיבורים שלא רואים דברים המתרחשים מול עיניהם, והוא גיבורים שלא מדברים או מקשיבים. לאלה שמפספסים עניינים אני יכול להאמין בהחלט (מי מאיתנו לא פספס אי פעם בחייו את העובדה שכבר שבועיים ומחצה רותי יוצאת עם שוקי, ואתה האחרון שיודע על זה?), אבל גיבורים שמרוכזים בעצמם ולכן לא מתקשרים עם סביבתם יכולים להוציא ממני קריאות גנאי ואף קללות, בעת הצורך.

תדבר, אני צועק על הספר. תדבר. מה הסיפור, אתה אוהב אותה? תגיד לה. היא חושבת שגנבת לה את האבוקדו? אמור לה שלא, ושזה אוסקר ויילד שגנב את האבוקדו. וזהו, היא לא תתאבד, מה יותר פשוט מזה? אבל לא, הגיבור מתבצר בשתיקתו. הגיבורה מתבצרת בשתיקתה. הם שונאים אחד את השני ומגיעים עד פת לחם ממש, ורק בהפי-אנד הם נזכרים לשבת זה לצד זה במכונית ולשוחח, כאילו לא היו בני אנוש שנוטים לעשות את זה מלכתחילה.

או הצד השני. מסתובב הגיבור בחדרו הלוך ושוב, טרוד מחשבות על מותה של פלונית רבקה. אשתו ניגשת ורוצה לספר לו משהו חשוב שהיא שמה לב אליו. ששש, הוא לוחש לה, אני חושב עכשיו. שאני אקשיב לך על נושאים שנוגעים לחקירה שלי? מה פתאום. חס ושלום. עכשיו אני חושב.
אידיוט.

ובתחילה חשבתי שדברים כאלה הם רק עניין עלילתי גרידא; הלא איזו צורה הייתה לספר, אם כולם היו מדברים ומשוחחים ומיישבים את הסכסוכים ביניהם? איך אפשר לספר כך עלילה? "הם נעלבו קצת זה מזו ולכן דיברו ואז השלימו" – איזו צורה יש לסיפור כזה?

אבל לאחרונה מסתבר לי להוותי שדברים כאלה אינם תחבולה או המצאה, ואנשים כאלה אכן מסתובבים בעולם, ובהחלט יש בעולם אנשים שאינם משוחחים ואינם מקשיבים ואינם רואים את הדברים הפשוטים. וכנגד זה אין עצה ואין תבונה אלא לצעוק עליהם שישימו לב.
__

הערת שוליים: הפוסט הזה נכתב פעם, לפני 'גלידה', וכשהגעתי לכתוב את גלידה הבנתי שיש דמויות ששותקות ברגעי מפתח בעלילה מפני שהן לא יודעות מה תהיה ההשפעה של הדיבור שלהן. כלומר שהבחירה לשתוק היא לא מטופשת, אלא להפך – בברירה בין להציף את הנושא ולשלם את המחיר, ובין למשוך עוד כמה רגעים של שגרה מדומה, הם מעדיפים למשוך את הרגעים האלה. לא שהן לא מעצבנות, הדמויות האלה, אבל מה אני יכול להגיד; הן כבר הדמויות שלי.

—-
ואם אתם רוצים לקבל עדכונים לפני כולם על הסדנאות החדשות של האביב, שמתחילות אחרי הפסח בירושלים ובתל אביב, פשוט תירשמו כאן.