תרגישו את הדמות שלכם (פיקסאר 15#)

מדהים.

מדהים שזה ככה, שבדרך אגב. מדהים שהם נוגעים באוצר ואז בורחים ממנו. כי מאחורי הטיפ הזה, אי שם בעומק, מסתתר הסוד הגדול של סופרים טובים. זה סוד כל כך גדול עד שזה כמעט מופרך שפיקסאר משחררים אותו ככה, מאחורי הגב, כאילו זה מין קשקוש העצמה עצמית סטנדרטי. למעשה, זה כל כך סוד עד שאני חושד שהם בכלל – בכלל – לא הבינו מה יש להם ביד, ופשוט נתנו איזה כלי מכני שכזה, רגיל לכאורה, שעוזר לנו להפוך סיטואציות מופרכות לאמינות. אבל זה לא כלי רגיל; זה הרבה יותר מזה.

אולי נתחיל מההתחלה. ההתחלה היא שהצורה בה מלמדים כתיבה, בכל מקום שאני מכיר בעולם – בתסריטאות, במחזאות, בקופירייטינג ובסדנאות כתיבה יוצרת – מתעסקת הרבה מאוד במבנה של הסיפור. נקודות מפנה, ציר עלילתי, קונפליקט פנימי וקונפליקט חיצוני. מתרכזים בתבנית הכללית של העלילה ומנסים לשבץ אליה אירועים, כשהקונפליקט הופך להיות מין 'בעיה ופתרון' שכזה: בעיה (של פרסומת), הקניות בסופר זו חוויה נוראית. פתרון, תקנו באינטרנט. בעיה (של סרט), סבתא לא מאשרת ללכת ללמוד מוזיקה. פתרון, נלך ללמוד מוזיקה בכל זאת.

אבל זה שטויות. כלומר זה לא באמת שטויות, כי בסוף העלילה אכן מסתדרת ככה. זה שטויות כי זה כמו לדבר על הצורה שבה נחל מתחתר במורד במקום לדבר על מקור הנביעה של הנחל ועל תכונות המים. זה להסתכל על הבחוץ של הסיפור ולנסות לעשות משהו 'כמו', אבל זה לא מבפנים. ובפנים בפנים, עמוק עמוק, כל סיפור מתחיל מבנאדם אמיתי. העלילה נובעת מהבנאדם האמיתי הזה ומהבחירות שאותן הוא עושה או לא עושה, והבחירות האלה טוות מבנה עלילתי. אבל הבסיס הוא הדמות, כלומר האדם. מה שהוא רואה, מה שהוא מרגיש, מה שהוא רוצה.

וזה הסוד הגדול של סופרים טובים וסופרות טובות. הם לא רק יודעים להשתמש במילים, ולא רק יודעות לעצב עלילה; הם קצת כמו שחקנים, אבל במילים.

כלומר, הם מסוגלים להבין את הדמות שלהם מבפנים. לראות את העולם בעיניים שלה. להבין מה שהיא מבינה, להרגיש את מה שהיא מרגישה, ולהניע אותה על בסיס הרצונות והכיסופים והגעגועים שלה. וה'בפנים' הזה, הוא מה שמייצר כנות לסיפור כולו. הסיפור מרגיש אמיתי, כי הוא אכן אמיתי. הוא לא מנסה לחקות סיפור אחר – הוא פשוט האמת כפי שקרתה, או כפי יכולה הייתה לקרות.

עכשיו, פיקסאר לקחו את פיסת האמת הזו, רידדו אותה, הכניסו אותה לעטיפת פלסטיק ושחררו אותה בתור כלי ידידותי לכותב המתחיל. 'תרגישו את הדמות שלכם', או 'תדמיינו מה היא מרגישה, מה היא מריחה, מה היא רואה, מה היא טועמת', או 'אם הייתם הדמות הזו, איך הייתם מרגישים?', שזה בעצם אומר – תכניסו את האמת, את המציאות שלכם, לתוך הסיפור, וזה יצור לכם כנות (כי הרי זו תחושה אמיתית, שלכם), והכנות תגרום לקורא לקבל גם דברים לא רגילים, מופרכים, רגעים שלא יאמנו, וכך תוכלו ליצור לו אמינות גם ברגעים דרמטיים או בסצנות שחוקות. והנה קיבלנו כלי להכנסת אמינות לרגעים מופרכים! הידד!

כן, זה עובד, אבל אתם יודעים את האמת; זה הרבה הרבה יותר מסתם כלי.

בתמונה: קריקטורה של קריקטורה.

מכירים טריקים טובים להרגיש כמו דמות? תרגילים שעוזרים לשחקנים? לכם? רעיון טוב איך ללמד את זה? אני אשמח שתספרו לי בתגובות.

מוזמנים גם לשתף ברגעים שבהם הכותב לא מבין את הדמויות שלו עד הסוף, וגורם להם להגיב בצורה הכי לא מתאימה שאפשר.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s