איך כותבים מאמר דעה

הערב, באקראי, ראיתי שמישהו נכנס לאתר החדש שלי אחרי שחיפש בגוגל 'איך כותבים מאמר דעה', ואמרתי לעצמי – יא, איזה בעסה לו. הוא לא ימצא שם כלום, כי אין. אף פעם לא כתבתי על זה שום דבר מסודר. ואחר כך אמרתי טוב, האמת, זו הזדמנות טובה.

א.
נתחיל מההתחלה. הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על טור דעה, שמכונה גם 'מאמר טיעון' בבגרות בלשון, או 'חיבור' בפסיכומטרי, הוא זה:

טור דעה בא להציע פתרון לבעיה קיימת.

כן, כן. המילה 'דעה' קצת מבלבלת אותנו כאן, כי דעות יכולות להיות גם בלי בעיות. יכולה להיות לי דעה על החברה החדשה של עמרני, אבל זה לא הופך טור שמציג אותה לטור דעה. אני יכול לכתוב חיבור על מה שקרה לי בחופש, אבל זה לא מתקבל כ'חיבור' בפסיכומטרי. במילים אחרות, ה'דעה' היא קיצור למשפט 'מה דעתי ביחס לדילמה המוצגת'.

למעשה, מאוד קל לזהות טורי דעה באמצעות המילה 'צריך'. אם אתם קוראים טקסט שקורא לפעולה – כלומר, אומר לכם (או לממשלה, או לעיריה, או לאנשים עם כסף, או לאנשים בלי כסף) מה אתם צריכים לעשות, זה אומר שהוא טור דעה. גם אם הוא מתחזה למאמר אקדמי, גם אם הוא מתחזה כמו סיפור, וגם אם נראה לכם שאתם קוראים כרגע ידיעה תמימה בעיתון.

ב.
בשלב הזה יש לנו רק בעיה: אנחנו יודעים שיש עניים בעולם, או שיש עשירים בעולם, או שאין תאורה ברחוב שלנו בירושלים, או כל דבר שהוא, אבל כל אלה הם נושאים לבעיות, הם לא הבעיות בעצמם. בשביל להגדיר את הבעיה אנחנו צריכים לענות לשתי שאלות מרכזיות:
הראשונה היא 'מה בעצם הבעיה',
והשניה היא 'למה זו בעיה'.

למשל, אם אנחנו מדברים על 'בעיית התאורה ברחוב', אנחנו צריכים להגדיר לעצמינו במדויק מהי הבעיה עליה אנחנו מדברים: קל להגיד 'הבעיה היא שהעיריה לא התקינה עמוד תאורה ברחוב', אבל זו לא הבעיה; הבעיה היא שיש חושך ברחוב ('מה בעצם הבעיה', ולכן אנשים נופלים או הולכים לאט או מגששים באפילה או דברים גרועים יותר ('למה זו בעיה').

חשוב לזכור שאם היה קל לפתור בעיות, הן היו נפתרות כבר. כשאנחנו חושבים על בעיות, חשוב לחפש לא רק את הבעיות, אלא גם את הגורמים להם. השאלות שמובילות אותנו למצוא את הגורמים לבעיות הן אלה: ממה נובעת הבעיה? למה היא עדיין לא נפתרה? האם יש אנשים שלא חושבים עליה כבעיה? אם כן, למה הם לא חושבים עליה ככה?

ג.
לבעיה הזו אנחנו מתחילים לבנות מסביב את כל הפתרונות האפשריים. למשל, אם הבעיה היא שאין תאורה ברחוב שלנו בירושלים, פתרונות אפשריים יכולים להיות שהעירייה תבנה עמודי תאורה, או שאיזה נדיב יתרום עמוד תאורה, או שכולנו נתאחד ונקנה עמוד, או שהשכנה מהקומה הרביעית תוציא כבל חשמל מהבית שלה ותדליק פרוז'קטור על הרחוב, וכולנו נחזיר לה את הכסף. אנחנו עדיין לא מחפשים את הפתרון *הכי טוב*, וכל המטרה היא למצוא *כמה שיותר* פתרונות.

עכשיו אנחנו מסתכלים על הפתרונות שכתבנו ומוחקים את הפתרונות הבעייתיים. כל פתרון שהוא מופרך מדי, מורכב מדי, לא סביר או לא יעיל – אנחנו מוחקים, וכותבים לידו למה. אחרי שנמחקו כל הפתרונות למעט אחד, הוא הופך להיות הפתרון הכי מוצלח בעינינו. למעשה, הוא הופך להיות חצי מהדעה שלנו. אל תזרקו עדיין לפח את שאר הרעיונות – אנחנו נצטרך אותם בהמשך.

הדבר הכי חשוב בשלב הזה הוא לסכם לעצמינו מה הפתרון, כיצד הוא פותר את הבעיה, ומדוע הוא הפתרון הכי טוב לפתירת הבעיה מבין הפתרונות האפשריים. חשוב גם לזכור שהפתרון שלנו אינו 'הפתרון הנכון', אלא רק הפתרון הכי טוב מבין שלל האפשרויות הקיימות.

אמרתי 'הפתרון הוא חצי מהדעה שלנו'. מה החצי השני? הבעיה, כמובן. גם להגדיר במדויק את הבעיה ולהסביר מדוע היא בעיה, גם זו דעה. אנשים אחרים יוכלו להגדיר את הבעיה אחרת, ולכן גם לפתור אותה בצורה שונה. לכן חשוב תמיד לזכור שדעה כוללת בעיה פלוס פתרון. אף פעם לא רק בעיה, אף פעם לא רק פתרון.

ד.
בשלב הזה יש לנו, למעשה, את כל מה שאנחנו צריכים בשביל הבסיס לטור הדעה שלנו. מה שנשאר הוא רק לכתוב אותו בתכל'ס. חשוב לזכור שהמטרה של הכתיבה שלנו היא לשכנע בפתרון שלנו לבעיה, ולכן כל מבנה של טקסט אמור להציג בצורה הכי מוצלחת את הבעיה ואת הפתרון, ולהסביר מדוע הוא הפתרון הנכון מבין הפתרונות הקיימים.

בשביל זה אנחנו משתמשים בנימוקים וראיות. בפשטות, ההבדל בין נימוק לראייה הוא שראייה היא עובדה קיימת (נתון), בעוד נימוק הוא טיעון שמתבסס על העובדה. למשל, אם אנחנו רוצים לשכנע אנשים שצריך לצמצם את שתיית הקפה שלהם, הנימוק שלנו יכול להיות ששתייה מרובה של קפה מסוכנת לבריאות, והראייה שלנו תהיה מחקר שמראה השלכות בריאותיות של שתיית הקפה.

שימו לב שהמחקר – או הנתון – לא אומר 'צריך לשתות פחות קפה'. הוא רק מראה את ההשלכות. גם הנימוק שלנו עדיין לא אומר מה *צריך* לעשות. הנימוק רק מחבר בין הדעה (צריך לשתות פחות קפה) ובין הראייה (שתיית קפה מרובה מעלה את לחץ הדם). יהיו מקרים שבהם הנימוק כולו יהיה מילה אחת ('מכיון', למשל), ויהיו מקרים שבהם תצטרכו להסביר את הראיות ולחבר אותן להמלצות שלכם. כמובן, ככל שהראיה יותר חד משמעית, והנימוק יותר מהודק, ככה הדעה שלכם יותר מוצקה.

ה.
בכנות, יש המון מבנים אפשריים לכתיבת טור דעה. בגלל שיש כל כך הרבה, מורים לכתיבה נוטים לצמצם את המבנים האפשריים לשניים או לשלשה. כולם חוזרים, בגדול, על אותו העיקרון:

1. הצגת הנושא (מה הבעיה ומדוע היא בעיה)
2. פתרון אפשרי (מה אפשר לעשות)
3. נימוק: (*איך* הפתרון הזה פותר את הבעיה, ו*מדוע* זה הפתרון הנכון)
4. שלילת טענות נגד (מדוע פתרונות אחרים לא פותרים את הבעיה)
5. קריאה לעשייה (הפתרון ההוא מסעיף שתיים – צריך לעשות אותו).

אפשר, כמובן, להציג בהתחלה שני פתרונות אפשריים ואז להכריע ביניהם. אפשר, באותה מידה, לפתוח בקריאה לעשייה ולסיים בהטחת עלבונות בפתרונות האחרים. אפשר להוסיף נתונים כדי להגדיר את הבעיה, או להוסיף נתונים כדי לנמק את הפתרון ולשלול פתרונות אחרים. אפשר גם לקבל בהסתייגות פתרונות מסויימים, ולהסביר מדוע הם עובדים ומדוע שללת אותם. אפשר (ואפילו מומלץ) להוסיף סיפור-דוגמה, בהתחלה ובסוף. כל מבנה אפשרי, בתנאי שהוא עונה על חמש הנקודות האלה.

ו.
את כל שאר הטיפים וההמלצות אני מניח שאפשר למצוא בבלוגים של מורים ללשון ובאתרים של מורים לפסיכומטרי. אני אחזור על ההמלצות הרגילות שלי למקרים כאלה:
– אורך הפסקה צריך להיות בין 5 ל10 שורות.
– הפסקאות צריכות להיות מחוברות זו לזו באמצעות מילות חיבור או באמצעות התייחסות ישירה.
– אל תחזרו על משהו שכבר אמרתם לקורא ואל תספרו לו משהו שהוא כבר אמור לדעת.
– אל תנמקו את הפתרון בסיפור אישי או בנימה אישית. זה לא נימוק, גם אם אתם עצמכם גרים ברחוב בלי תאורה.
– הפתיחה והסיכום הם סוג של סולמות. הפתיחה אמורה לחבר את הקורא לנושא, והסיכום אמור להגיד לו עם מה הוא אמור לצאת מהמאמר. ולכן, הפתיחה יכולה להיות רגשית, היא יכולה להיות סיפור, ציטוט או אפילו עובדה משעשעת. הסיכום לא אמור להציג מידע חדש, אלא להוציא את הקורא מהמאמר עם דעה חד משמעית או אפילו עם רעיונות ליישום הדעה שלכם.
– כרגיל, אל תשתמשו במילים שאתם לא מכירים.

בעיקרון זה נכון גם לפובלציסטים ועיתונאים, אבל עיתונאים חושבים שהם כבר יודעים את הדברים האלה. שיהיה.

—
בהצלחה! אם יש לכם עוד טיפים או שאלות, אתם מוזמנים לכתוב בתגובות 🙂