תנו שם לדמויות שלכם

טוב, אולי זה מיותר, אולי זה לא, אבל מישהו צריך להגיד לכם את זה: תנו שם לדמויות שלכם. אתם לא חייבים (או חייבות) שהשם הזה יופיע בסיפור, אבל בחייאת, תפסיקו כבר עם ה'הוא' ו'היא' האלה.

הנה קטע מסיפור שקראתי אתמול. אורן (שם בדוי) שלח לי. זה נראה ככה:
—
"אבל מה אתה חושב" היא אמרה.
"העצב," הוא אמר, "הוא נוגה. אנחנו קצת מתבלבלים בו".
היא הנהנה בשקט. "אתה ממש צודק" היא אמרה לו, וכספה שיחבק אותה.
—
עזבו שנייה את כל שאר הביקורות שאפשר להפיל על הקטע הקצרצר הזה (מה מטרת הדיאלוג? מה זו המילה הזו, 'כספה'? מה הקטע עם תארי הפועל, ואיך אפשר להנהן שלא בשקט? מה זה אומר 'אנחנו מתבלבלים בעצב'?), הדבר שהכי הפריע לי בקטע הזה היה שאין לדמויות שם. גם בהמשך אין להם שם. גם לפני כן. רק הוא והיא, היא והוא.

זה לא עובד. זה לא עובד לכם, שמוותרים על העבודה הקשה שבלהמציא דמות ייחודית ומדלגים ישר ל'מה שמעניין', כלומר לדיאלוג. זה לא עובד לקוראים, שכל מה שמצטייר להם בראש זה איזה ערפל כזה של דמות גנרית, וזה לא עובד לסיפור, כי דמות שאין לה בשר, אין לה שום דרך להמשיך הלאה בעלילה. היא תקועה באותו רחוב חורפי, באותו קור ובאותו ערפל, וכל מה שיש לה לעשות זה לבהות קדימה במרירות.

אז לא. יש לכם דמות? הופ, תתחילו עם שם. זה יחייב אתכם להחליט (או לפחות ככה אני מקווה) מי היא, מה היא, איפה היא גרה, מה ההבדל בינה ובין אליהו חכימי שגר בבניין לידה, וכן הלאה וכן הלאה. בקיצור, אתם תתחילו לדמות לעצמכם עולם אמיתי שבו הדמות תהיה, במקום הלימבו הלא-ברור הזה שבו היא נמצאת כרגע.

ועוד הערה בשוליים: כותבים כאלה ואחרים אמרו לי שהם עושים את זה בגלל שככל שהסיפור יותר כללי, ככה הוא נוגע ביותר אנשים. למותר לציין שזו טעות, אבל אני עושה גם דברים מיותרים בחיים שלי. אז הנה: זו טעות. בטקסטים באופן כללי, ובסיפורים באופן ספציפי, ככל שדברים יותר קונרקרטיים ככה הם תופסים אותנו יותר. ככל שהם יותר כלליים, ככה הם נכנסים לנו מאוזן אחת ויוצאים אתם-יודעים-מאיפה.