שני כותבים אהובים עלי, Yair Agmon ו אברהם סתיו, כתבו במגזין מוצש על שמירת נגיעה, איש איש בדרכו. האמת שיש לי מה להגיד בנושא, אבל אני לא פובלציסט או רב. אני סופר. וכסופר, אני רוצה לדבר רגע על בעייה ספרותית שצפה בעקבות הדיון ביניהם, והיא השאלה איך אפשר לכתוב סיפור אידיאולוגי, או איך אפשר לכתוב סיפור שמרני.
תראו, הבעיה האמיתית בכתיבת סיפורים אידיאולוגיים היא לא האידיאולוגיה. גם לא המסר הוא הבעיה, בכתיבת סיפור. יש אי אלו מנחי כתיבה מודרניים שחושבים שלכתוב סיפור עם מסר זה רע, וזו כמובן שטות גמורה. אידיאולוגיה יש לכולם; לטולסטוי הייתה אידיאולוגיה, לצ'כוב הייתה אידיאולוגיה הפוכה, לפראנזן יש אידיאולוגיה, לדייויד פוסטר וואלס, לפלאנרי או'קונר, למישל וולבק (לו ספציפית יש, כנראה, רק אידיאולוגיה), לעמוס עוז ולג'יי קיי רולינג.
באיזשהו מקום אפילו להפך. סיפור שאומר משהו על החיים הוא סיפור טוב יותר, בעיני, מאשר סיפור שלא אומר כלום. אידיאולוגיה זה אחלה.
הבעיה האמיתית היא שסיפור הוא לא מאמר. הוא לא יכול להתכוונן סביב מסר, ולא יכול להיות מעוצב על פי אידיאולוגיה. ברגע שהוא מעוצב בשביל להעביר מסר, כלומר שהמסר הוא המוקד שלו, הוא הופך להיות שטוח במקרה הטוב וקריקטורה במקרה הרע. סיפור, במיטבו, הוא שיקוף של המציאות, של החיים כפי שהם ושל בני אדם כפי שהם חיים, ובמציאות עצמה, בני האדם הם לא שטוחים. הם לא 'רק' אידיאולוגיה, והם לא יכולים להיות כאלה. האידיאולוגיה היא אי שם בשמיים, והארץ נתנה לבני אדם.
לכן, כשכותבים סיפור שבו האידיאולוגיה עומד מול החיים, החיים תמיד ינצחו. זה לא קשור רק לסביבה התרבותית בה אנחנו נמצאים, זה קשור לזה שאין שם נשמה, באידיאולוגיה. אין שם חיים. אין שם רגש. כשמישהו בא ואומר למישהו אחר 'תחנוק את עצמך ותשמור נגיעה, כי כך ההלכה אומרת', ההלכה תפסיד. כשמישהו אומר למישהו אחר 'תעבוד בעבודה שאנחנו רוצים שתעבוד, כי ככה זה אצלינו במשפחה', המסורת תפסיד.
זה נכון לשני הכיוונים, כמובן. אם מישהו נקרע בין שמירת נגיעה ובין הרצון לגעת, כסופרים, אנחנו צריכים להבין ששמירת הנגיעה שלו באה מבפנים. שהאידיאולוגיה מחזיקה אצלו במקום אנושי, רגשי, שזו לא רק קריקטורה של דת, אלא שהדת עצמה נמצאת ונוכחת במקומות אנושיים מאוד, מבפנים, לא מבחוץ. אם הדת היא רק כסות, זה לא יחזיק. הסיפור יהפוך לטור פובלציסטי, או לבדיחה, לאיזשהו 'סרט מעלה' (כלומר סרט שבו הדת עומדת מול הרגש, ומפסידה).
ולכן, הדבר הראשון שצריך להיות לנו בראש הוא שאנחנו מספרים על בני אדם. תמיד, בשני צדדי המתרס. אנחנו צריכים להכיר את בני האדם האלה. אנחנו צריכים להזדהות עם בני האדם האלה. אנחנו צריכים להבין שהבעיות שלהם אמיתיות, שהכאבים שלהם אמיתיים, שהצרכים שלהם אמיתיים. שאי אפשר להכחיש אותם או לבטל אותם כלאחר יד.
האמת, זה מספיק. סופר או סופרת שמצליחים להבין את הקושי באמת באמת, משני הצדדים, זה יוביל אותם לסיפור טוב, אבל בכל זאת, לטובת אלה שרוצים כלים מעשיים:
א. הכלי הכי פשוט: תכתבו את הצד השני. אל תספר למה צריך לשמור שבת, תספר מה המחירים של אי שמירת שבת. אל תספר למה צריך לשמור נגיעה. תספר על המחירים של אי שמירת נגיעה. אל תספר למה כדאי ללכת אחרי הלב שלך, תספר על המחירים של לחיות חיים שלמים כפי שאנשים אחרים רצו שתחיה. אל תספרו על האידיאולוגיה, תספרו על בני האדם.
זה מה שפלאנרי או'קונר עושה. היא מספרת על המחירים של עולם ללא אלוהים, או עם אלוהים אבל ללא דת, או עם דת אבל ללא הבנה. זה מה שטולסטוי עשה באנה קרנינה (וזו הסיבה שאנה קרנינה היא דמות הרבה יותר חזקה מלוין, למרות שהם כאילו עומדים זה מול זו לאורך הספר).
זה אחלה פתרון, בעיני. הוא מחייב אותנו, ככותבים, להסתכל על הצד האנושי. הוא לא מאפשר לנו להכווין את הסיפור למקומות שאנחנו רוצים, ולא מאפשר לנו לעצב את המציאות כרצוננו.
ב. הכלי השני: תמנעו מכתיבה חד מימדית. כלומר, אם הקונפליקט של הדמות הוא אם לשמור נגיעה או לא – במקרה שבו הדמות מחליטה שלא לשמור נגיעה, תראו לא רק את היתרונות של ההחלטה, אלא גם את המחירים שלה.
למשל, אם יאיר אגמון מספר סיפור ובו הוא וחברתו דאז רוצים לגעת, אבל לא נוגעים, וכך מתפספסת לה האהבה – אתם יכולים לספר סיפור שבו הם נוגעים, אבל הנגיעה רק מבלבלת אותם יותר, והם נפרדים, ויאיר תקוע לנצח עם זיכרון האקסית שלו בראש, וזה הורס לו גם את הקשר הבא, שהיה יכול להיות מוצלח אלמלא זה. וכך אמנם האהבה מנצחת את האידיאולוגיה, אבל לא בטוח שהניצחון הזה הוא לטובה.
למשל הפוך, אם אתם כותבים סיפור ובו שמירת השבת הובילה להצלחה כלכלית (נניח, חומרניים שכמונו), תכניסו מחיר כלשהו שנוצר משמירת השבת, כמו (למשל) נתק מהמשפחה החילונית. כלומר שהסיפור לא יהיה רק חד צדדי, באופן מובהק לטובת משהו, אלא שיהיה גם מחיר שעל הגיבור לשלם בשביל זה.
יש המון דרכים להמנע מכתיבה חד מימדית: ליצור כמה רבדים לדמות, ליצור כמה קוי עלילה, לבנות קונפליקט כפול או משולש, ככה שכל בחירה תיצור הפסד, בהכרח. הקיצור, לבנות פה אמינות, כי החיים הם לא קו ישר ולא מסך חד מימדי, אלא מורכבות על מורכבות על מורכבות, ואת זה צריך להכניס לסיפור.
________
כללו של דבר: אל תכתבו אידיאולוגיה. זה לא עובד. תכתבו בני אדם. אל תכתבו מסר, זה לא עובד. תכתבו על העולם כפי שהוא.
מה אתם חושבים בנושא? אפשר לכתוב סיפורים דתיים / שמרניים בימינו? מכירים מישהו שכתב ככה והצליח? חושבים שמוקד הבעיה הוא אחר? בואו לדבר על זה בתגובות!
yehudagizbar.com 