סימני קריאה

את הכלל הזה אמרה לי סופרת אחת בתחילת הדרך שלי ככותב, ומאז הספקתי להפר אותו שוב ושוב. לא כל כך הרבה פעמים, למען האמת, ובכל זאת, הפרתי.

זו גם הסיבה שאני חושב שהוא כלל כל כך חשוב: בכל פעם שהפרתי אותו וכתבתי סימן קריאה, חזרתי אחר כך אל הטקסט וראיתי שסימן הקריאה היה מיותר.

התחלתם לכתוב? ברכותי. ביחד עם התעודה, החתול ואלפי הכוסות עם משקעי הקפה, קיבלתם גם (בארגז מיוחד) שלשה סימני קריאה שמותר להשתמש בהם במהלך הקריירה. רק שלשה. לא יותר. תחשבו טוב טוב איפה אתם שמים כל אחד.

זה ממש לא משנה מה אתם כותבים*. אתם יכולים להיות עיתונאים, תסריטאיות, סופרות ומשוררים; יש לכם רק שלשה סימני קריאה. והסיבה היא פשוטה: סימן קריאה לא רק נותן איזושהי נימה לטקסט, הוא גם אומר לקורא איך עליו להרגיש ביחס לטקסט. וזה מעצבן לאללה.

כן, נכון, גם ביטויים כמו '…זה מצחיק, כי…' אומרים לקורא איך הוא אמור להרגיש, אבל בעוד הביטויים האלה מדווחים לקורא מה אמורה להיות ההרגשה שלו, סימן הקריאה צועק על הקורא מהי התחושה שאמורה להיות לו ביחס לטקסט, ואף אחד לא אוהב שצועקים עליו.

אז זהו, שמתם סימן קריאה? מחקו אותו ובדקו אם הטקסט מרגיש נכון יותר. חבל לבזבז אחד מתוך השלשה שיש לכם.

ועוד שתי הערות:
אם סימן הקריאה הוא חלק מציטוט אתם יכולים (רשמית) לשים כמה שבא לכם, אבל גם במקרה הזה כדאי לקמץ. עדיף שהסיטואציה תעביר את התחושה.

וגם – כמו כמעט כל שאר סימני הפיסוק, אף פעם אל תשימו אותם אחד אחרי השני; סימני פיסוק אוהבים לבוא בבודדים.

___
*אלא אם כן אתם מנהלי מדיה חברתית. במקרה הזה יש לכם סימן קריאה אחד לפוסט. פרגנתי לכם איתו, אז תעריכו.

סליחה: פרגנתי לכם איתו, אז תעריכו!