חמש הערות על כותרות

א.
הרבה כותבים לא ממש יודעים מה לעשות עם כותרות. זה מסתבך להם בין הרגליים, מבלבל אותם מאחורי הכתף: אין להם מושג איזה שם לתת ליצירה שלהם, או איך לקרוא לתתי-הפרקים שבה, אם בכלל. סופרים מסתבכים עם שם ארוך או שם קצר, משוררים מחפשים שמות שהם לא כוכבית (*) לשירים שלהם, ואקדמאים מנסחים כל מיני כותרות מתוחכמות עם כותרת משנה שמסבירה מה בעצם כתוב בטקסט.

ב.
השימוש הראשון של הכותרת הוא להיות הלינק ליצירה שלכם, השם שאותו אנשים מאזכרים כשהם רוצים להתייחס אליה. במקרה הזה אין לתוכן של הכותרת שום משמעות, זה יכול להיות כל דבר. עדיף, כמובן, שזה יהיה שם ייחודי וזכיר, אבל זה לא קריטי. הרבה סופרים משתמשים בשמות של הגיבורים שלהם בשביל ליצור שם ייחודי וזכיר (אנה קרנינה, הארי פוטר), ואם אתם משוררים או אקדמאים, אתם יכולים להשתמש פשוט בפרט ספציפי מתוך השיר או המחקר.

ג.
השימוש השני הוא לכנס את היצירה שלכם תחתיה. תחשבו רגע על דף מקורות שהכותרת שלו היא 'יאוש': כל הטקסטים יקראו ככאלה שעוסקים ביאוש. למעשה, זה מין סימון לקורא על מה בעצם אתם מדברים, מה הולך להיות בטקסט. במקרה הזה אנחנו מעדיפים שהכותרת תהיה קשורה לנושא של הטקסט, אבל שוב – זה הכל. 'המורה', 'חדר', 'השיבה הביתה' – יש כמה וכמה ספרים עם השמות האלה. סבבה לגמרי.

ד.
השימוש השלישי הוא להיות חלק מהיצירה. ליצור ציפיה, נניח, או מתח, או הפתעה. למשל, "כרוניקה של מוות ידוע מראש" זה כבר ספויילר. "למאטיס יש את השמש בבטן", "שלשה שירים על מוות". כותרות עיתונאיות הן כאלה; אף אחד לא משתמש בהן בשביל להיות לינק או בשביל לכנס את הטקסט, הן אמורות למשוך תשומת לב ותו לא. יש גם כותרות אינטרטקסטואליות ("ציפור שניה" של נתן זך, למשל, או "שיר לדואג האדומי" של הנ"ל).

ה.
רוב הכותבים מסתבכים עם השימוש השלישי, אבל הוא המיותר מבין השלשה. אם זורם לכם לתת כותרת מגניבה, סבבה. אם לא, זה ממש לא קריטי. אנחנו לא עורכים בעיתון, אנחנו כותבים, לעזאזל, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו ללכת עם חליפת שלשה חלקים משעממת ולסמוך על העמוד הראשון שיתפוס את הקורא. לא כל דבר צריך להיות אינטראקטיבי, פרובוקטיבי, פורץ דרך ומתכתב עם כל היצירות שנכתבו עד היום בנושא.

—
(תכל'ס זו הערה אחת, כן? אבל חמש הערות נשמע יותר טוב אז יאללה, שיהיה)