כל אדם שעיניים בראשו וחוש ספרותי בלבו מכיר בעליונותו של הנקודה-פסיק על שאר סימני הפיסוק. כמו הברוקולי לירקות, כמו רמברנדט לציור, כמו רודן לפיסול. הנקודה-פסיק הוא הנסיך של סימני הפיסוק. אפשר כמובן להחליף את הדימויים בירק, בצייר או בפסל האהוב עליכם; זה לא משנה. הנקודה-פסיק מהמם. נקודה.
עליונותו של הנקודה פסיק ניכרת בכך שהוא לא באמת נצרך; אפשר להסתדר בלעדיו. הפסיק מרכיב משפטים, הנקודה מסיימת אותם והנקודתיים מחברות ביניהם בקשר אמיץ. אבל הנקודה-פסיק הוא לא זה ולא זה; הוא הצעה צנועה ונאה לחיבור לא הכרחי בין משפטים. ברצונכם, תקראו את זה בתור משפט אחד. ברצונכם, בתור שני משפטים שונים. הוא מייצר קשר לא הדוק בין שני משפטים שלכאורה אינם קשורים, ומפריד את אלה הקשורים מדי.
במילים אחרות, נקודה-פסיק הוא פנינה של עמימות בלב סימנים חדים וחותכים דבר. הוא רגע של היסוס בסדר העוקב. הוא הסימן שאינו מחויב, ולכן השימוש בו מעטר את הטקסט; כמו שאמר קאנט, היופי אינו יופי אלא לכשעצמו.
בעיקרון יש לי חיבה לעוד כמה סימני פיסוק: הנקודתיים נחמדות, בעיקר בשימוש הלא פורמלי שלהן. הגרש מצליח להגדיר 'דברים' שאי אפשר להגדיר. המקפים יוצרים גשר-על-מים-סוערים [ויש לי גם חיבה לא ברורה לסוגריים מרובעים]. אבל נקודה-פסיק, הו, נקודה-פסיק. הוא פשוט נסיך; מה עוד אפשר להגיד.
yehudagizbar.com 