איך נבוקוב היה פותח פוסט בפייסבוק

 

לוליטה. הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה.

איזו יפה הפתיחה הזו, נכון?

אחד האתגרים הגדולים (ובאופן מפתיע, הקלים לפתרון) שעומדים בפני אנשים כותבים הוא לשכנע את הקוראים להמשיך. כתבתם סיפור או ספר או רשומה בבלוג או מאמר או כל דבר שכזה, ואתם רוצים שיקראו אותו, אבל מה – למי יש כח (וכח רצון) לקרוא עכשיו סיפור ארוך? למי יש כח לקרוא מאמר אינסופי על שיטות המיסוי בארצות הברית? רק לאנשים שממש ממש מתעניינים בזה, והם צריכים שהעניין בזה יהיה עכשיו. זה די הרבה לדרוש מבנאדם, לא? ומה לגבי הקונה ההיא שהולכת בחנות ספרים לקנות ספר לחג, מוצאת ספר, מדפדפת, מחזירה – איך משכנעים אותה ששווה לה לקרוא?

יש די הרבה פתרונות לאתגר הזה. יותר ממה שאני יכול לכתוב כאן ועכשיו. אפשר, למשל, לגרום מתח, או סקרנות, או ללכוד את הקורא בשפה, או לשכנע אותו שאני כותב מעניין ששווה להקשיב לו, או המון דברים אחרים שאין זה המקום בשבילם. ואחד הפתרונות הוא, באמת, מה שנבוקוב עושה בפתיחה הזו. שימו לב:

תקראו שוב את הפתיחה. תראו איך ה'הילת ימי' מתחבר ל'להט לילותי', איך החטא והחיים עומדים זה מול זו בהקבלה. בכלל, תראו איך התיאור הזה אלגנטי, איך (באמת, תנסו!) הלשון נוגעת פעמיים בחיך, בלמעלה של הפה, ונוקשת בשיניים בשביל ליצור את ה'טָה' הזה. במצלול מדויק. ואיזה תרגום מהמם זה, של דבורה שטיינהרט, למשפטים המפורסמים של נבוקוב:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."

וזהו, אתם בתוך הסיפור.

אתם יודעים למה אתם בתוך הסיפור? כי בדקתם את זה. כלומר, כי שלחתם את הלשון אל החיך, ואחר כך אל השיניים, וביטאתם בקול את השם הזה, 'לוליטה', בשביל לבדוק שזה בדיוק מה שקורה, וברגע שעשיתם את זה, הפכתם להיות חלק מהסיפור. אתם יכולים לעצור, כמובן, ואם זה משעמם – סביר שזה מה שתעשו. אבל זה הצעד הראשון של נבוקוב בשביל להפוך אתכם למעורבים, פיזית ורגשית.

וזה, כלומר, לגרום לקורא לעשות משהו, היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לפרסומאים ולאנשי שיווק. בשיווקית קוראים לזה 'המרה'; זה אומר שהגולשים (כלומר, אנחנו), עושים פעולה קטנה. אנחנו לוחצים על כפתור 'המשך לקרוא', אנחנו נכנסים לדף, אנחנו לוחצים 'המשך', אנחנו גוללים למטה, אנחנו מזינים פרטים, וכולי וכולי – כל מעבר כזה מכונה המרה, והוא מדיד: אנחנו יכולים למדוד כמה גולשים לחצו על הכפתור, וכמה סגרו את הלשונית בדפדפן.

בסיפורים זה קצת פחות מדיד, אבל גם קצת פחות חד משמעי. אנחנו לא חייבים שהקורא ילחץ על משהו, רק שיבצע פעולה, אפילו קטנה. ולכן, יש המון דרכים לבצע את הטריק הזה בתחילת סיפור: אפשר לגרום לקורא לזהות רפרנס (כמו עגנון בתחילת 'תמול שלשום'), לגרום לקורא להנהן בהסכמה (טולסטוי ב'אנה קרנינה') או באי־הסכמה־משועשעת (כמו גין אוסטין בפתיחת 'גאווה ודעה קדומה'), ואפשר, כמו נבוקוב, לגרום לו לבצע פעולה אמיתית. למשל, לבטא את השם של הגיבורה בקול.

עוד למשל? דיוויד מיטשל, ב'דרים 9#' מזמין את הקורא לשמוע שוב את השיר ההוא של ג'ון לנון. יאיר אגמון ב'יאיר ויהונתן' מזמין את הקורא לראות סרטונים ביוטיוב ולשמוע שם מוזיקה שנכתבה לספר. סופרים אחרים גורמים לקוראים להסתכל בציפרניים של עצמם כדי לבדוק אם יש עליהם כתמים לבנים ('מי שיש לו כתמים לבנים בציפורניים, אמרה סבתא, אות הוא שהזדמנות גדולה תזדמן לו מחר'), ב'עשו לעצמכם צמרמורת' משכנעים את הקורא לדפדף לדפים מסויימים, וכן על זו הדרך. זה לא ממש משנה מה הקורא עושה, העיקר שהוא עושה. מהרגע שהוא עושה, הוא איתנו.

עכשיו, בכנות? אני לא עף על הכלי הזה. הוא קצת לא מספיק אלגנטי בשבילי. יותר מדי שיווקי, פחות מדי חלק אינטגרלי מהסיפור. יש כלים הרבה יותר יפים, אינטלגנטיים וזורמים כדי להזמין את הקורא להכנס אל הספר ולהתיישב. גם נבוקוב עצמו משתמש, בפתיחה הזאת ממש, בלפחות שני כלים נוספים, אפקטיביים גם הם. אבל זה כלי חשוב, אני חושב. בטח לטקסטים באינטרנט, וחשוב שתכירו אותו.

מכירים עוד דוגמאות כאלה, ספרותיות ושאינן כאלה? אני אשמח לשמוע. מוזמנים גם לצטט את עצמכם או לנסות את כוחכם בתגובות.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s