למצוא את הסוף (פיקסאר 7#)

כתיבת סיפורים, כמו כל דבר בחיים שצריך לעבוד כדי לעשות אותו, יכולה לעבוד באמצעות הנעה קדמית או באמצעות הנעה אחורית; למשוך או לדחוף. כשאנחנו דוחפים משהו אנחנו, לרוב, לא בטוחים לחלוטין לגבי המקום אליו נגיע (ובלבד שנגיע לאנשהו, כמו שאומרת אליס לחתול הצ'שייר), וכשאנחנו מושכים, אנחנו יודעים היטב לאן אנחנו רוצים להגיע, והדרך לשם נגזרת אחורה – איך אנחנו מגיעים אל המטרה, כלומר אל הסוף.

ההבדל בכתיבה בין שתי האפשרויות האלה הוא כזה: כתיבה דוחפת היא כתיבה שיוצאת מנקודה כלשהי שבה מתערער העולם המוכר (אם זה באמצעות מכתב מהוגוורטס, זכייה בלוטו, מחלה או, למעשה, כל דבר שאינו יומיומי) ומתחילה לגשש, יחד עם הדמות, לאן ממשיכים מכאן. מה שמניע את הסיפור קדימה זה כוח רצון של הדמות ושל הכותב, ושניהם יחד דוחפים התרחשויות ואירועים בתקווה שמשהו יקרה ובסוף יהיה לנו כאן סיפור עם סוף. זה בעצם סיפור שנבנה קדימה, מההתחלה אל הסוף.

כתיבה מושכת היא הפוכה לגמרי. זו כתיבה שיודעת לאן היא מגיעה בסוף, וכל הסיפור מושך לשם בכל הכח. זה כמו מצפן שמאפס את הסיפור לכיוון מסויים: אנחנו יודעים שאנחנו צריכים שסימבה יעמוד בסוף על צוק התקווה ויראה איך גלגל החיים ממשיך, ולשם כך אנחנו צריכים שהוא ינצח את סקאר, ולשם כך הוא צריך לקחת אחריות לחזור הביתה, ובשביל זה אנחנו צריכים שנלה תלך להביא אותו, ולשם כך המצב של האריות צריך להיות לא טוב, וכך הסיפור כולו נבנה אחורה ונגזר מהסוף הזה.

בדרך כלל, בטח כשאנחנו סופרים מתחילים, כשאנחנו כותבים סיפורים בלי לדעת את הסוף, אנחנו מתברברים בדרך. אנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים להגיד, אנחנו לא יודעים בדיוק לאן כל הסיפור הזה הולך, ובטח שאנחנו לא יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע. המרחב של האפשרויות אליהם אפשר לדחוף את הסיפור הוא כמעט אינסופי, ואינסוף האפשרויות האלה, לרוב, גורמים לנו (ככותבים) ללכת לאיבוד. או, גרוע מזה, לנטוש את הסיפור באמצע כי אין לנו מושג מה בעצם קורה.

מה שפיקסאר אומרים זה שאנחנו צריכים למצוא את הסוף לפני שאנחנו יודעים מה הדרך אליו. כלומר למשוך את הסיפור שלנו. האם זה נכון? אני לא יודע. בוודאות לא בצורה חותכת. אפשר לדחוף סיפורים ולא רק למשוך אותם, ועוד יותר חשוב שלא להתקבע על הסוף שהיה לנו בראש בתחילת הכתיבה רק כי, ובכן, הוא היה לנו בראש בתחילת הכתיבה.

יש קטע יפה של טולקין שבו הוא מתאר איך –

"לאורך הדרך פגשתי דברים רבים שהפתיעוני. את טום בומבדיל כבר הכרתי, אבל מעולם לא הייתי בברי. הפסען היושב בקרן זוית בפונדק הדהים אותי, וכמוני כפרודו, לא היה לי מושג מיהו. מכרות מוריה היו שם ותו לא, ועל לותלורין לא גונבה אף מילה אחת לאוזני בנות התמותה. מעולם לא שמעתי על בית אאורל, או על עוצרי גונדור. מה שמדאיג יותר מכול הוא שסרומן כלל לא נתגלה לי, ומשלא הופיע גנדלף ב-22 בספטמבר, היה הדבר לחידה לי כשם שהיה לפרודו. לא ידעתי מאומה על הפלטירי, אם כי ברגע שהושלכה אבן אורתנק מן החלון, הכרתי אותה. ועדיין איני יודע דבר וחצי דבר על חתולי המלכה ברותיאל"

שזו דוגמה טובה לצורה בה אפשר למשוך סיפור ועדיין לא להתקבע בדרך.

נקודה נוספת, חשובה לא פחות, היא ההבנה שבשביל הקורא, הסוף הוא לא רק שלב הסיום של הסיפור, אלא גם הנקודה ממנה נגזרת אחורה כל האמירה והמשמעות של הספר. סופים הם קשים לא רק כי קשה למצוא את הנקודה המדוייקת בה צריך לעצור ולהפסיק לספר – זו לא בעיה, אפשר לעצור בכל שלב, בעיקרון – אלא כי סוף טוב סוגר את כל שקדם לו, בצורה מדוייקת ובלי לגלוש לקיטש. הוא מעין הסיכום של הספר, ולכן הוא צריך להיות טוב ומהודק ככל שאפשר. בסוף בסוף, הקורא יצא מהסיפור עם התחושה שהסוף מותיר בו, ולכן הוא צריך להיות טוב.

זה לא אומר שאי אפשר לחתור אליו, כמובן, אבל נו, שוין, כללי כתיבה נועדו להפר אותם.
———–
לסיכום – תרגיל כתיבה קצר.
מה יכול להיות הסוף של תחילת הסיפור הבאה?
"ביום האחרון של הסתיו, בכניסה לסופרפארם בצומת ניות בירושלים, מצא הדוקטור אלברט שמעוני, מכשף, אבן חצץ רגילה למדי. הוא התבונן בה כה וכה, ובסוף הכריע: אכן, זו אבן החכמים".

ומה יכולה להיות ההתחלה של סוף הסיפור הבא?
"דונלד היישיר יד רועדת לחזהו של מנהל המוזיאון. "אתה יכול לקחת את המומיה", הוא אמר, אחר כך נפנף בידו השנייה כה וכה, וכך מת".

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s