על הכתיבה 21#

הוי.

יש בזיליקום בחלון שלי. אני מסתכל מדי פעם הצידה כדי לראות, לאשש את המראה: יש בזיליקום בחלון. כך סתם, באמצע החורף, בזיליקום. היינו ביום ראשון בחתונה של מעיין וטל, והם הניחו עציצי עשבי תיבול על השולחן ואמרו לנו 'קחו', אז לקחנו והנחנו בחלון. הכלב שלי אוהב לרחרח אותו, ללקק, אבל אני לא נותן לו, ובמקום זה אני קם כך, באמצע העבודה, ואוסף את העלים ונושם ונושם ונושם.

אני מקווה שגם אתם נושמים לרגע, מנסים להתאושש מהשגרה שמכה בנו במלוא עוזה. אדם רוצה לכתוב ספר אבל השגרה, השגרה, חובות היומיום מכות בו במלוא עוזם. אני, למשל, קמתי השבוע עייף ויגע, התיישבתי לשתות קפה מול המחשב, וכך, באבחה של תנועה לא זהירה, מצאתי את עצמי בלי מחשב לכל תחילת השבוע. ואמנם בישלתי וקראתי ושוחחתי ונפגשתי אבל הספר מה יהיה עליו.

ובכל זאת אני מסתכל בבזיליקום ונושם. כי כך ראוי לעשות בימות השגרה. לעצור, להתבונן, לכתוב. ולשם כך אני שולח לכם באמצע יום העבודה את המייל הזה, להזכיר לעצמי ולכם שיש גם עולם מבחוץ. הנה, תחת החלון שלי משתרעת חתולה וסופגת קרניים אחרונות של שמש. עולם שחתולים משתרעים בו על המדרכות אינו יכול להיות עולם גרוע עד כדי כך, הלא כן?

השראה

גרוסמן.

יש ילדים זיגזג.

(בטח יש בין הקוראים כאלה שהלב שלהם זוקף אזניים, פתאום. גם גרוסמן, גם יש ילדים זיגזג. כי האמת, האמת שרק קוראי גרוסמן יודעים, ורק אלה שנשבו בקסם של המילים ב'שתהיי לי הסכין' ונצרבו בשבי ב'אשה בורחת מבשורה' ונמסו אל אבותם ב'נופל מחוץ לזמן', רק אלה יודעים שגרוסמן הוא במיטבו בספרי הילדים שלו, ובעיקר ב'יש ילדים זיגזג', שהוא מגובש ומורכב וזורם כולו מתחילה ועד סוף. ואפילו 'עיין ערך אהבה' המופתי נופל בזה, לפעמים, אבל יש ילדים זיגזג הוא רק סיפור. מתחילתו ועד סופו. ובשפה מושלמת, ובתודעה מופתעת, ובכל שאר הקסמים שדויד גרוסמן עושה בנו.

והנה, סוף סוף, מונולוג השוקולד של האיש הזה. תראו כמה יופי:)

" .וכאן חייב אני לעשות הפסקה קטנה כדי להבהיר עניין חשוב: יש אנשים, אנשים גסי רוח וערלי – נפש וחסרי חוש אמנותי, שבשבילם סיור כזה הוא שיעמום אחד גדול. ואפילו אם במקרה הם אוהבים שוקולד, הם מעוניינים רק במוצר הסופי. בתוצאה המוגמרת, הקרושה.

אבל אותי ואת גבי משך תהליך יצור השוקולד בחבלי קסם: הצינורות, הבריכות, המנפים שהעבירו את השקים עם פולי הקקאו, התופים הענקיים שבהם קלו את הפולים לפני טחינתם, משפכי הענק שמתוכם נמזג הנוזל המכשף, היופי הצרוף והבוהק של לוח שוקולד שלם, לפני שחורצים בו את הריבועים, והצניעות המפתה שבה הוא מתכסה בנייר כסף נוצץ, ואחר-כך עוד עוטה על עצמו עטיפה צבעונית – מה יפה הוא מחזור החיים בטבע!

אני מתנצל על שאני מאריך כל-כך בתיאור הזה. אני בהחלט ער לאפשרות המחרידה שבין קוראי הספר הזה יש גם אחד או שניים המחוסנים בפני כוח פתויו של השוקולד. גם בריות כאלה יש בעולמנו, ועלינו לקבל זאת ברוח טובה, כחלק מהתופעות שאין להן הסבר מדעי. אני אפילו מכיר באופן אישי ילד אחד, לא אנקוב בשמו, אשר עוד בשחר ילדותו בחר במלוחים. כן כן: והוא טורף בתאווה רק מקלות-מלוחים ובייגלאך וחטיפים נגרסים, מצופי גרגרי מלח. בחירה משונה, אם יורשה לי להעיר. ומן הבחינה הזאת אני והוא שייכים, לצערי, לשני גזעים נפרדים לגמרי של האנושות: אנשי בית- המלוּחָה הם, כידוע לכל, אנשים מעשיים, הגיוניים להצמית, מהירי החלטה, חשדניים כלפי סיפורי-מעשיות וסוגדים רק לעובדות. לא פעם נרמז לי, כי בהתוועדויות החשאיות שלהם, אי שם בהרי סדום בואכה ים-המוות, נוהגים המלוחַנים לקיים טקסים מעוררי פלצות של הטבעת חפיסות שוקולד שלמות במצולות הים! זוועה! אבל מן המפורסמות היא שכוח השיפוט נפגם לאחר שנים של גריסת מלח צחיח.

ואילו אני – לפעמים אני משוכנע כי בעורקי זורם שוקולד סמיך (בטעם דובדבנים). עד היום, כשאני נפגש עם אנשים כמוני, מבוגרים לכאורה, לארוחות-עסקים חשובות, אני יודע בסתר ליבי, כי כל הארוחה , כל הדיונים והלהג, הם רק המס שאני חייב לשלם כדי להגיע בסופו של דבר אל הקינוח.

וכשהוא מגיע, אוה!

בפנים אדישות, תוך פטפוט סתמי לכאורה, אני מגליש לתוכי את מוס השוקולד הדשן, את עוגת ´חלומות מתוקים´ האִמַהית, את קציפות ה´ברבורים´ הפעוטות, את עוגות ´שלג הימאלאיַה´ המקציפות… והאיש או האשה היושבים למולי באותה ארוחת-עסקים אינם מעלים בדעתם כי בתוכי, בתוך בן-שיחם המנומס והמאופק, מגיחים מבין מחשכי הזיכרון שניים: ילד קטן וגזוז שיער-צהוב, ואשה גדולה, בשימלה שחורה ומרזה, ושניהם, בלי הרבה חוכמות, עטים על השלל, נוגסים ומלקקים ומתמרחים בו עד אובדן חושיהם…

ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גלוי-לב נדיר, של קירבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי אדמות, את צוואתי הרוחנית:

אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד.

ימתקו לי רגבי עפרי."

 

(ראיתם כמה זה יפה? אי אפשר להגיד אחר כך כלום. רק למחות דמעה סוררת ולחייך וללכת לארון להביא איזה שוקולד לכרסום, ולהמשיך לקרוא)

טיפ

לתת טיפ על בסיס הקטע הזה הוא כמו לנסות להסביר יסודות בכדורגל אחרי סלאלום מופתי. ואף על פי כן, תראו איך הקטע הזה מתעצם והופך למושלם לא רק על בסיס ההשתפכות סביב השוקולד, אלא בעיקר על בסיס ה'טיפוסים'. והמילה הזה אומרת, בעצם, שברגע שאנחנו הופכים משהו מאפיון שולי לנקודת כובד, אנחנו מצליחים למצות את המשהו הזה.

למשל, אם המתוק והמלוח אינם רק אפיון צדדי, משמע, שיש אנשים שאוהבים מתוק ויש אנשים שאוהבים מלוח, אלא הופכים להיות הסיווג המרכזי שסביבו סובב הכל – הרי פתאום הם מתעצמים, וים המלח מגיח, והמילה 'צפוד', מה שהיא לא אומרת, וכן הלאה. ואפשר לנסח את הטקסט בתור 'יש שני סוגי אנשים בעולם', ואפשר 'העולם נחלק לשניים', ובלבד שנצליח להנגיד את הנושא שלנו להיפוכו, ולמצות כך את הנושא עד תום.

תרגיל

בחרו שני הפכים, ואפיינו באמצעותם שני סוגי אנשים בעולם.

למשל? תה וקפה, חצאית ומכנסיים, טריקו ומכופתרת. כמובן, כיד הדמיון הטובה עליכם.

דברו איתי

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s