תגית: שירה

לשיר הזה, של נתן זך, אין שם. ולא רק שאין לו שם, לא כל כך ברור אם יש לו מובן. הוא הפך להיות מושא ביקורת אינסופי, ומושא לניתוחים, ומושא ללעג על ידי אנשים שלא אוהבים שירה מודרנית, וניתוחים שבהם הוא בעצם שיר מלא לעג שנכתבו על ידי אנשים שמנתחים שירה מודרנית במקום להרגיש אותה, ואפשר להבין את זה. כי מה יש כאן, בסך הכל; אשתו של המורה למתמטיקה (שכתובה כאן 'מָתֶמָתִיקָה') שמתה, ושלשה משפטים שחוזרים על עצמם שוב ושוב בצורות קצת שונות, וזה הכל.

ובכל זאת השיר הזה שובר לב.

הייתי צריך להקדים כאן איזה משהו על קריאת שירה מודרנית. על ההבנה ששירה לא נמצאת בתוכן אלא בצורה, ועל הניסיון להרגיש את השיר, לא להבין אותו, אבל אלה עניינים אחרים, רחוקים רחוקים. קרוב יותר הוא הילד הקטן שלא יודע לאיית מתמטיקה, שכותב 'מתמתיקה', וכשאשתו של המורה שלו נפטרת, הוא לא יודע להגיד דבר. כלומר, הוא יודע להגיד כמה זה קשה, הוא יודע להגיד 'אבוי' (שזו מילה מבריקה, מפני שהיא מספרת את העצב אבל גם מרוחקת ממנו), ולא יותר.

ואז, לאט לאט, בשורות קצובות, העולם מתפרק. המוות חוזר על עצמו שוב ושוב, והילד מבין שהמורה למתמטיקה הוא יותר מאשר מורה, הוא אדם, והדגש הוא לא על היותו מורה, אלא על היותו 'שלי', וגם זה מתפרק בבית האחרון, והדגש עובר לאשתו של המורה ולמורה בעצמו, ולא לילד שכותב את המילים האלה. וכל אלה, אני חושב, הם קצת המובן מאליו של השיר. הדברים שאליהם העין נמשכת.

ומה שהעין לא נמשכת אליו הוא הסוף, הבית האחרון, שפתאום מובן בו שכל השיר הזה הוא המגע הראשון של ילד, של אדם, אל מול המוות, שהוא אומר 'מוות' אבל אין לו מושג במה הוא מדבר, והוא חוזר על זה שוב ושוב כמו אדם שלומד שפה חדשה ומנסה לגלגל את המילים על הלשון, קצת כמו אדם מוכה הלם הוא אומר, וחוזר ואומר, ופתאום בבית האחרון נוגהת עליו ההבנה והוא מבין, באמת, שמשהו קרה כאן. שמישהו מת. והשורות בו נשברות כמו קול של אדם.

התהליך הזה שובר לב. ההבנה הזו שפתאום נוחתת על האדם אבל לא מייצרת איזו תחושה של שלימות אלא להפך, תחושה של עצב גדול, של הרצון להושיט יד אל האדם שמרוחק ממך – סך הכל מורה למתמטיקה, אתה לא מסכים קרוב כדי לנחם אותו – ושל ההבנה שאין מה לעשות עם זה, שאין למילים האלה יכולת אמיתית לגעת במה שקרה, ושבסוף בסוף יש איזו הבנה ואמפתיה לאדם אחר.
_____________________________________________

כמו כן-  קורס הסטוריטלינג המקוון זמין לרכישה. אפשר לקרוא עליו עוד ולקנות אותו כאן: https://wp.me/P83gZR-ia

הקורס הבא ממש מעבר לפינה. הנושא יהיה 'מה זה בעצם טקסט' שאפשר לקרוא לו גם 'מבוא לכל כתיבה באשר היא'. ארבעה מפגשים. יהיה מרתק 🙂
ההרשמה לעדכונים כאן: https://goo.gl/forms/HdnUOMb1Pd7j3J0D2

"אבל מה זו, בעצם, שירה?" שואלת שימבורסקה, ונשארת בתשובתה "אינני יודעת", וגם אני לא באמת יודע מה זו שירה, אבל דברים אחרים אני בכל זאת יודע. אז הנה, עשרה כללים, להדפיס, לשמור בכיס ולשלוף בכל פעם שמישהו שואל אתכם למה ערימה של מילים מנוקדות נחשבות שיר.
—
א. שירה היא תצורת קריאה, היא לא סוג טקסט.

ב. כלומר, כל מה שאני קורא כשיר, הוא שיר. לא רק מה שנכתב על ידי משורר, לא מה שמופיע בספר שירים. גם מודעה יכולה להיות שיר, וגם רשימת מכולת.

ג. תצורת קריאה, כלומר, קוראים אותו אחרת מהצורה שבה קוראים טקסט רגיל. כשם שקריאה ביקורתית שונה מקריאה רגילה.

ד. זה קצת קשור לזה שתצורת הקריאה של שיר מתייחסת לקריאה כחוויה בפני עצמה, ולא כפענוח. כמו שכששרים שיר מולחן, אנחנו מתייחסים לשירה כחוויה בפני עצמה ולא מנסים לפענח את התוכן או להבין את המילים, אנחנו לא אומרים אותן אלא שרים אותן. כלומר, יש משמעות לצורה.

ה. גם בשירה כתובה יש משמעות לצורה ולא רק לתוכן.

ו. בשביל שנשים לב שאנחנו קוראים שיר, אנחנו צריכים שמשהו יפריע לנו בקריאה. כלומר, שנשים לב לצורה שבה הוא כתוב, ולא רק לתוכן.

ז. דוגמאות שמפנות לב לצורה: חריזה, משקל, מקצב, ניקוד, מעבר שורות. יש עוד מלא כאלה. זה כאילו מפריע לנו, ולמעשה מסב את תשומת ליבנו לעובדה שאנחנו קוראים כרגע.

ח. השירה המודרנית הצליחה להשמיט את רובם ככולם, ולהשאר עם תצורת הקריאה בפני עצמה, שמופנית לטקסטים שמישהו (כמו משורר או מורה או הקורא עצמו) מכריז עליהם כשיר.

ט. בשביל ששיר יעמוד בלי הפניית לב לצורה, הוא צריך להקרא על ידי קורא שמיומן בזה. לכן בדרך כלל מתחילים ללמוד איך קוראים עם שירה מחורזת, שקולה, מנוקדת וקצובה, ורק אחר כך עוברים אט אט לשירה מודרנית.

י. השאלה 'האם כל טקסט שאני מנקד הוא שיר' אינה קיימת. כפי שכתבתי בסעיף א', שיר הוא לא סוג טקסט.