קטגוריה: כתיבה יוצרת

קצת לפני שהשתחררתי מהצבא הלכתי לי בבסיס עליקה בערך בתקופה הזו. קצת אחרי סוכות. הייתה תחילת החורף, ביום היה חם אבל הערב כבר היווה סיבה טובה להפגין את הפליז החדש שקיבלנו. ובערב קר אחד, כשהייתי בדרך מהמטבח הגדודי אל הפלוגה, צלצל לי הפלאפון. על הקו הייתה מישהי מישיבה תיכונית כלשהי במרכז הארץ, היא ביקשה שאבוא להעביר אצלם סדנת כתיבה.

מובן מאליו שקפצתי משמחה. זה היה יום שעבר, רובו, בשטיפת כלים בשרית, בין סירים של שלושים ליטר ומעלה שאלון בישל בהם מרק לקוסקוס. אמרתי 'כן' בניסיון חסר סיכוי שלא להראות עד כמה אני מתלהב, סיכמנו פרטים בסיסיים כמו מקום ותאריך התחלה ושכר, ורק בסוף שאלתי למה הם פנו דווקא אלי. לא הייתי אז מנחה סדנאות. סתם, חייל שעומד רגע לפני שחרור.

אין לי מושג, היא אמרה. החבר'ה ביקשו אותך.

***

הם רצו אותי כי הם קראו ביקורות ספרים שכתבתי, כך הסתבר. לא העברתי סדנאות לפני כן. אולי אחת, וגם לא ידעתי כל כך מה לעשות. הייתי מגיע לישיבה התיכונית ההיא בשעה מאוחרת יחסית, בטח תמורת הכסף שקיבלתי, ומנסה להבין מה אני אמור לעשות עם השעה וחצי שיש לי. נתתי להם טיפים לכתיבה ותרגילים שהוצאתי מהאינטרנט ובעיקר ניסיתי להבין מה הם רוצים.

קראו לזה סדנת כתיבה. אולי זו הסיבה שלקח לי זמן להבין שהם בכלל לא רצו לכתוב.

אני זוכר. זה היה המפגש השביעי או השמיני, הבאתי להם תרגיל כתיבה אבל השיחה התגלגלה איכשהו לשר הטבעות. בילינו שעה מאושרת בניסיון לצייר את קווי העלילה של שר הטבעות על הלוח הכיתתי ולהראות איך כל קו עלילה בונה את השני, כשפתאום הבנתי שהם לא באים לכתוב. כלומר, הרצון ללמוד את מיומנות הכתיבה הוא תירוץ יפה, אבל מה שהם באמת באמת מחפשים זה מישהו לדבר איתו על הספרים שהם קראו.

***

אני קורא עכשיו, בפתיתים בודדים, את ספר המסות החדש-ישן של ג'ונתן פראנזן, 'איך להיות לבד'. זה ספר שנכתב בתחילת שנות האלפיים על ידי סופר מתחיל יחסית, אדם שמרן באופן כללי, שמביט על האינטרנט ועל הטלוויזיה וקצת מפוחד ממה שקורה סביבו.

באחת המסות שעוסקות בספרות הוא מתאר את הטלוויזיה והאינטרנט במונחים של סמים מרגיעים; תרופות שמרגיעות את החרדה, מדחיקות את הדיכאון, גורמות לנו לצפות ולהתמכר ולשכוח קצת ממה שקורה בעולם. הטלוויזיה השתנתה מאז. תור הזהב של הטלוויזיה הוא קשוח, חרד, מדוכא, מפוחד. הסדרות המובילות הם לא סיטקומים, אלא סדרות דרמה שלא נרתעות מכלום.

גם האינטרנט השתנה ביחד עם הרשתות החברתיות. אם פעם האינטרנט היה בעיקר מקום לקרוא בו, כיום הוא מהווה, לא פחות, גם מקום לכתוב בו. אבל לכתוב את מה? כשאנשים רוצים 'ללמוד לכתוב', את מה הם מכנים, בעצם, בשם התואר 'לכתוב'?

***

אנשים מגיעים אלי לפעמים ושואלים אם אני מלמד לכתוב. אני אכן עושה את זה, אבל לפני זה צריך להבין מה זה אומר, ללמד לכתוב. אנשים מצפים, לפעמים, לקבל את הצורה הנכונה לבנות בה משפט מעניין, כלים לבניית פיסקה מדוייקת או תבנית סיפור שלוכדת את הכנפיים הרועדות של המציאות. למותר לציין שאין דבר כזה. כלומר יש דברים, ויש כלים ויש טיפים, אבל אין. לא באמת.

עזרתי פעם לסטודנטים שרצו לכתוב מאמרים אקדמיים או עבודות אקדמיות. הכתיבה האקדמית היא הרבה יותר מובנית וקלה להבנה מאשר כתיבה אמנותית או כתיבה ספרותית, וההבדל המרכזי בינה ובין כתיבה אמנותית הוא שבכתיבה אקדמית השגיאות בולטות הרבה יותר; ככה זה שכשיש כללים מסודרים.

גם כאן, לקח לי זמן להבין את הבעיה העיקרית של הסטודנטים. הם היו זקוקים לעזרה בהבנה של איך לנסח משפט תקין, איך לחשוב בצורה מובנית, אבל חומר הקריאה שלהם היה בעיקר טקסטים ישנים, פילוסופיים או ספרותיים, מאוד לא מובנים או מסודרים. הם ניסו לכתוב טקסט שהם כמעט לא נתקלו בדוגמה שלו. הם היו צריכים לקרוא המון המון מאמרים בשביל להבין איך בכלל נראה מאמר ולאן הם צריכים לכוון.

***

אנשים רוצים לדעת לכתוב מסות, אבל קוראים בעיקר סטטוסים ויראליים. אנשים רוצים לדעת לכתוב סיפורים, אבל קוראים בעיקר כאלה קצרצרים שמשתפים בוואטסאפ. אנשים רוצים ללמוד לכתוב שיר, אבל חומר הקריאה שלהם הוא בעיקר שירים עם בית אחד, כאלה שנכנסים לתמונה בפייסבוק. הם רוצים לדעת לכתוב ספר, אבל קוראים רק שניים כאלה בשנה.

קצת מוזר להסביר למה קריאה (מרובה, שוטפת, כמעט אינסופית) היא אבן הבסיס של כתיבה טובה. זה נראה, לכאורה, כמו שתי מיומנויות שונות; הרי יש לא מעט אנשים שקוראים המון, והקריאה המרובה הזו לא מעידה על האיכות בה הם כותבים. אנחנו מכירים גם דוגמאות הפוכות: כותבים טובים שהם דיסלקטיים, שקוראים מעט ובכל זאת כותבים היטב. אז מה הקשר?

העניין הוא שאי אפשר באמת ללמד כתיבה. כמובן, אפשר להסתכל על דברים ולהגיד 'זה טוב' ו'המשפט הזה היה יכול להיות מוצלח יותר אם הוא היה מנוסח אחרת', אבל הניסוח המחודש למשפט לא יגרום לכותב לכתוב טוב יותר בפעם הבאה. הוא צריך להבין את הכתיבה באמת, להבין אותה מבפנים, ובשביל להבין אותה הוא צריך לראות אותה במיטבה שוב ושוב, דוגמאות טובות ודוגמאות טובות פחות, עד שהההבנה תתיישב במקומה והכותב ידע: זה טוב, זה לא.

ובשביל זה, ובכן, צריך לקרוא הרבה ולקרוא היטב. אין דרך אחרת.

***

אז למה ללכת לסדנאות כתיבה? לאנשים שונים יש תשובות שונות. חלק יענו – כי זה נותן מסגרת והשראה, זמן ומקום. חלק אחר יצביע על הקבוצה שאפשר לשתף איתה, על המשוב המקצועי והמשוב האישי. אני, כמנחה, יכול להצביע על זה שסדנאות כתיבה אמנם לא מלמדות איך לכתוב, אבל הן מלמדות איך מגיעים אל הכתיבה. כלומר, הן מלמדות צורות חשיבה.

הן מלמדות איך מוצאים השראה, או איך מביטים על העולם מכמה זוויות. איך משקפים את המציאות ואיך אומרים עליה משהו. הן מלמדות צורת חשיבה של משוררים, או של סופרים, או של כותבי ביוגרפיות או של כותבי מסות או פזמונאות או כל דבר שהוא. הן מלמדות מה הם, בעצם, שירים. מהם סיפורים. מהם החומרים מהם אנחנו בונים את המילים שלנו. זה לא תחליף לקריאה אינסופית; זו קומה נוספת.

והקומה הזאת בנויה לא רק מקריאה (שאותה אפשר לעשות בבית) ולא רק מכתיבה (שאותה גם עושים בבית, בחלק מהמקרים), אלא בעיקר בעיקר – מהמפגש בין האנשים. צורות חשיבה הן לא מילים, הן הצורה בה בני אדם חושבים, והסדנאות נותנות את האפשרות לראות איך אנשים חושבים, ואת ההזדמנות לדבר על הדברים שקראנו, ולהדגים איך דברים עובדים ואיך לא, ומהצורה בה אנשים אחרים קוראים את הקטעים שלנו, ומכל אותם דברים שניצוקים בעצם לתוך המילים.

***
הסדנה ההיא, הראשונה, הייתה כמו סדנאות ראשונות אחרות. היא לא זכורה לי בראש כהצלחה כבירה, ולא כאירוע רב משתתפים, ובעיקר היא זכורה לי בתור הסדנה הראשונה שהעברתי בחיים ואיך לא ידעתי בכלל מה אני עושה. אבל לפני חצי שנה, בערך, לפני שיצאתי אל סבב הסדנאות שלי, כתב לי – במקרה – אחד המשתתפים שלי דאז. המשתתף הזה בצבא עכשיו. גם הוא בשריון. אולי הגיע כבר לעליקה, אולי עדיין בשיזפון. בכל מקרה, אפשר לומר די בוודאות שהוא עושה מטבחים כל היום ושאין לו פליז חדש.

והוא כתב לי, יהודה, אין שבוע שעובר בלי שאני נזכר בסדנה ההיא. ואני שאלתי למה, והוא אמר – אז חשבתי שאני בא בשביל שיהיה לי מישהו לדבר איתו על ספרים ועל שירים, אבל בערך שנה אחרי הסדנה פתאום הבנתי שמשהו בכל הצורה שאני רואה את המציאות השתנה לגמרי. לקח לי זמן לזהות את זה, כך הוא כתב, אבל היום אני יודע.

***
בתמונה: אני עם תספורת צבאית ופרצוף עייף, איזושהי לש"ביה ליד עליקה, וכמובן – הפליז החדש. מזל שלא היו לי המון הזדמנויות להפגין אותו, לא?

כתיבה יוצרת

איך כותבים אמת

נוצרה איזושהי חלוקה בין אמנות גבוהה ואמנות נמוכה (נניח, בין מוזיקה קלאסית למוזיקה מזרחית, או בין סיפורים שעוסקים בתמות חשובות ובקונפליקטים מוסריים ובין סיפורים קלילים על בלשים שחוקרים פשעים בארצות הברית), ונדמה לאנשים שזו החלוקה שבין אמנות טובה לאמנות לא טובה, ולא היא.

קודם כל, כי בכלל אין דבר כזה, 'אמנות גבוהה ואמנות נמוכה'. יש אמנות טובה ואמנות לא טובה. וזה לא קשור לא לצורה ולא לתוכן אלא לאמת. והבעיה היא שאמת זה קריטריון חמקמק. הרבה יותר קל להגיד שאם סיפור עוסק בנושא קליל אז הוא לא משהו, ושאם הוא כתוב במשלב עגנוני הוא ספרות טובה, ושאם השיר הוא ארבע דקות ויש בו תופים בקצב מזרחי אז הוא רדוד.

בכל זאת אני רוצה לדבר על אמת, ולא להגדיר אותה, רק להגיד שהכלל הכי טוב שאפשר לתת לכותב זה לכתוב על דברים שהוא מכיר. כי לפעמים אנשים קוראים על נושא מסוים והם חושבים שאם הם קראו עליו הם מבינים אותו, ובעצם הם לא הבינו כלום, כי יש דברים שצריך לחיות.

מה שזה אומר בעצם זה שאמנות טובה היא אמנות שמצליחה לייצג איזשהו פן במציאות. וה'אמת' כאן זה בעצם שיש איזושהי ממשות בטקסט או במוזיקה. וכמו שיש פן במציאות של הרהורים ופילוסופיה, יש גם פן במציאות של כיף ופנאן ובהיה חסרת תוחלת בקליפים ביוטיוב. ואפשר לייצג את הרגע הזה כמו שאפשר לייצג רגעים אחרים, כבדי משקל יותר. ואלה דברים שהביטלס וליידי גאגא, למשל, הבינו, ולכן הם אמנות טובה.

הבעיה מתחילה כשאנשים לא מייצגים את הרגע עצמו אלא את הסמל שלו. נניח, כשהם חושבים שהייצוג של המתנחלים בטלויזיה זה המתנחלים עצמם, או שאמריקה כפי שהיא מוצגת בספרות זו באמת אמריקה, או שהלחן והקצב הפּוֹפִּי של שיר מסוים הוא הדבר עצמו ולא ייצוג של איזשהו מקצב בחיים. והם מחקים את החיקוי, ומפספסים את הדבר עצמו, ואין בהם אמת.

נראה אני ממעיט בערכם של הדברים הגדולים ומציג את זה כאילו העולם הוא רק דברים פעוטים וקלי ערך, אבל מה שניסיתי להגיד זה שהדברים הגדולים כמו אהבה וערכים ומוסר לא קיימים בפני עצמם, והם מורכבים מהמון המון רגעים קטנים של ממשות. וספרות אמיתית, או קולנוע אמיתי, מבין את זה.

ואם מישהו מחפש דוגמאות יש למכביר. ואפשר לקרוא את ג'ונת'ן פראנזן (שאפילו מתעסק בדימויים כממשות, כי גם להם יש צד ממשי, ועושה את זה יופי) או את דויד גרוסמן ולהדגים עליהם, ואפשר לראות את הסופרנוס או את גירלס, ולראות איך כל תמה גדולה עוברת שם באירועים קטנים קטנים, כמו הכנת חביתה או רכיבה על אופניים, אבל נראה לי שהכי נוח זה לקרוא טולסטוי, כי דיונים על גירושין נעשים שם תוך כדי גילוח ומחשבות על תכלית הקיום נדונות ברצינות באורווה או באיסוף חציר.

וזו ספרות גדולה באמת.

זה מתקשר לפתיחה. כי אם מישהו כותב על אהבה כערך עליון או על תכלית הקיום או על אדם בתוך דמות עילאית, הוא כותב על הדימוי ולכן אוטומטית נגרר לקלישאות, אבל אם הוא משכיל להבין שיש מציאות מתחת לכל הסמל הזה, הוא יכול לכתוב אמת אפילו על בלשים בארצות הברית, ולכו תדעו, אפילו על אהבה.

—
מכירים עוד יצירות (ספרים, סרטים, סדרות) שכותבות אמת? שתפו אותנו ופרטו בתגובות!

כתיבה יוצרת

מכשול המשפט הראשון

ב1996 עלתה ויסלבה שימבורסקה לקבל את פרס נובל לספרות בשטוקהולם שבשבדיה, וזה המשפט הראשון שאמרה בנאום התודה שלה: "אומרים שהמשפט הראשון בכל נאום הוא הקשה ביותר. הנה הוא מאחורי" ההמשך של המשפט מורכב יותר, והוא עוסק בעד כמה קשה לדבר על שירה. אבל הנה, זה המשפט הראשון, וזו צליחה מהירה וערמומית וחדה – כדרכה של שימבורסקה – של מכשול המשפט הראשון.

מה זה מכשול המשפט הראשון, אתם שואלים? או, יופי. מכשול המשפט הראשון הוא הבעיה שיש לנו, ככותבים, עם התחלות. יש לנו רעיון ומילים וגיבורה ועלילה ונסיך בוכה שכלוא במגדל גבוה ונשמר על ידי דרקון אימתני – אבל להתחיל, מאיפה להתחיל? מה יהיה המשפט הראשון?

המממ.

גרוע מזה, נניח שכבר צלחנו את המשפט הראשון ואפילו את השני, והנה נוצרה לנו פיסקה ראשונה או פרק ראשון, ואנחנו מגיעים אל הבעיה השנייה שיש לכותבים עם התחלות – חוסר היכולת לעזוב אותן, או הצורך לשכתב אותן שוב ושוב. לא, זה לא הכי מדויק, אנחנו אומרים לעצמינו. בואו נדייק את הפתיחה עוד יותר, שהפרק הראשון יהיה מושלם, רק ככה נוכל לעבור אל הפרקים הבאים.

וואי, איזו טעות. הדבר הכי גרוע שכותבים יכולים לעשות לעצמם – ואני כולל גם כותבות באמירה הזאת – זה להישאר במקום. עריכה זה סבבה, באמת, אבל עריכה היא משהו שעושים בסוף. ובשביל להגיע אל הסוף, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לכתוב ולכתוב ולא להפסיק.

זה ממש לא משנה מה המשפט הראשון שלכם. זה ישנה, בסוף, ובסוף תוכלו לשבת שלשה חודשים ולחשוב איזה שילוב מושלם מחבר בין המורכבות של הסיפור שלכם ובין הקלילות של הסגנון, אבל בינתיים? תעברו את זה. פשוט תמשיכו הלאה. תכתבו את המשפט הראשון הכי מטופש שעולה בדעתכם, ותמשיכו אל הסיפור, או הנאום, או השיר, או הפוסט. בסופו של דבר, המכלול הוא מה שחשוב.

כמו ששימבורסקה אמרה בחן – ההתחלה היא החלק הקשה ביותר. פשוט תדלגו עליה, תתחילו מהצעד השני.

חמש הערות על כותרות

א.
הרבה כותבים לא ממש יודעים מה לעשות עם כותרות. זה מסתבך להם בין הרגליים, מבלבל אותם מאחורי הכתף: אין להם מושג איזה שם לתת ליצירה שלהם, או איך לקרוא לתתי-הפרקים שבה, אם בכלל. סופרים מסתבכים עם שם ארוך או שם קצר, משוררים מחפשים שמות שהם לא כוכבית (*) לשירים שלהם, ואקדמאים מנסחים כל מיני כותרות מתוחכמות עם כותרת משנה שמסבירה מה בעצם כתוב בטקסט.

ב.
השימוש הראשון של הכותרת הוא להיות הלינק ליצירה שלכם, השם שאותו אנשים מאזכרים כשהם רוצים להתייחס אליה. במקרה הזה אין לתוכן של הכותרת שום משמעות, זה יכול להיות כל דבר. עדיף, כמובן, שזה יהיה שם ייחודי וזכיר, אבל זה לא קריטי. הרבה סופרים משתמשים בשמות של הגיבורים שלהם בשביל ליצור שם ייחודי וזכיר (אנה קרנינה, הארי פוטר), ואם אתם משוררים או אקדמאים, אתם יכולים להשתמש פשוט בפרט ספציפי מתוך השיר או המחקר.

ג.
השימוש השני הוא לכנס את היצירה שלכם תחתיה. תחשבו רגע על דף מקורות שהכותרת שלו היא 'יאוש': כל הטקסטים יקראו ככאלה שעוסקים ביאוש. למעשה, זה מין סימון לקורא על מה בעצם אתם מדברים, מה הולך להיות בטקסט. במקרה הזה אנחנו מעדיפים שהכותרת תהיה קשורה לנושא של הטקסט, אבל שוב – זה הכל. 'המורה', 'חדר', 'השיבה הביתה' – יש כמה וכמה ספרים עם השמות האלה. סבבה לגמרי.

ד.
השימוש השלישי הוא להיות חלק מהיצירה. ליצור ציפיה, נניח, או מתח, או הפתעה. למשל, "כרוניקה של מוות ידוע מראש" זה כבר ספויילר. "למאטיס יש את השמש בבטן", "שלשה שירים על מוות". כותרות עיתונאיות הן כאלה; אף אחד לא משתמש בהן בשביל להיות לינק או בשביל לכנס את הטקסט, הן אמורות למשוך תשומת לב ותו לא. יש גם כותרות אינטרטקסטואליות ("ציפור שניה" של נתן זך, למשל, או "שיר לדואג האדומי" של הנ"ל).

ה.
רוב הכותבים מסתבכים עם השימוש השלישי, אבל הוא המיותר מבין השלשה. אם זורם לכם לתת כותרת מגניבה, סבבה. אם לא, זה ממש לא קריטי. אנחנו לא עורכים בעיתון, אנחנו כותבים, לעזאזל, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו ללכת עם חליפת שלשה חלקים משעממת ולסמוך על העמוד הראשון שיתפוס את הקורא. לא כל דבר צריך להיות אינטראקטיבי, פרובוקטיבי, פורץ דרך ומתכתב עם כל היצירות שנכתבו עד היום בנושא.

—
(תכל'ס זו הערה אחת, כן? אבל חמש הערות נשמע יותר טוב אז יאללה, שיהיה)

כללי, כתיבה יוצרת

איך מתגברים על מחסום כתיבה?

אחת הסיבות לכך שקשה לכתוב ב'רגעים של השראה', קרי, במקומות יפים, בטיולים, בזמנים מרגשים – מעבר לכך שאנחנו צריכים לעבד את החוויה – היא שאנחנו מנסים ליצור טקסט מסוים. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזו הבעיה הגדולה. זו אותה בעיה שתוקעת את מרבית הסטודנטים למדעי הרוח בניסיונם לכתוב מאמר או עבודה, ואותה בעיה שגורמת למשוררים ולסופרים להיתקע במחסום כתיבה. זה כמו ניסיון לחצוב דבש מסלע, רק הרבה פחות מתגמל.

המחשבה על המוצר הסופי כובלת. כמעט לא מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מתחילים פיסקה ומתייאשים, כי היא "לא מה שרצינו". הטקסט "לא נראה כמו שיר" (כי שיר זה רק עם חרוזים, או מטאפורות, או משהו). הפיסקה הראשונה היא "לא פיסקת פתיחה טובה", ועוד לא דיברנו על הפיסקאות השניה, השלישית והרביעית. יש לנו בראש את התוצר המוגמר, ואנחנו לא מצליחים לכוון אליו. במילים אחרות, אנחנו המבקרים הכי גרועים של עצמינו.

בספר הקטן והיפה "זן באמנות הקשת" מתאר אויגן הריגל את האוחז בקשת שמנסה לירות למטרה. כשהוא מתכוונן על המטרה, מתאר הריגל, הוא מחטיא. המבט הרחוק מטעה את הכיוונון, והחץ לא מצליח לדייק. הפתרון שהריגל מציע לזה הוא ה"הֶיוֹת" של הזֶן, כלומר – לא לנסות, להיות. תודעתית – לדעת שיש מטרה, ושאנחנו מכוונים לאנשהו, אבל להתמקד בפעולה, לא במטרה.

אני לא רוצה להתעכב על הסבר הפתרון שלו, אלא להציע מענה פרקטי, והוא מאוד פשוט:

לכתוב.

כלומר – להתמקד בפעולה, לא במטרה. להגדיר כמות מילים (עמוד? שניים?) ולא לנסות ליצור שיר, פשוט לכתוב. לא לנסות לכתוב מאמר, פשוט לכתוב. אפשר להגדיר את זה בתור 'כתיבה שאיש לא יראה'. בתור 'אני כותב את העמודים האלה וזורק לפח'. זה ממש לא משנה.

אם רוצים, אחר כך אפשר לעבד, לנסח, ליצור מחדש, אבל השלב הראשון הוא להוריד את אותו סופר אגו, צנזור ראשי, שעומד מאחורי הגב ואומר 'לא לשם כיוונת'. פשוט לכתוב, ואחר כך אפשר להתרחק לרגע מהדף או מהמחשב ולראות שהטקסט מגיע בדיוק לאן שרצינו להגיע.

החוק של רוני (פיקסאר 12#)

ביני לביני אני קורא לחוק הזה 'החוק של רוני', כי הסופרת רוני גלפביש (Roni Gelbfish), כפרה עליה, אוהבת להזכיר אותו שוב ושוב. בפשטות, הוא אומר שבדרך כלל, הרעיון הראשון שעולה לנו הוא המובן מאליו. הרעיון השני שעולה לנו הוא וריאציה על הרעיון הראשון. הרעיון השלישי – וכאן רוני עוצרת בדרך כלל – הוא הרגע של המקוריות.

כשחושבים על זה, זה די הגיוני. כשאנחנו מעלים בראש דימוי של משהו, אנחנו, ובכן, מעלים בראש דימוי של משהו; הדבר הראשון שיעלה לנו בראש, הוא הדימוי, והדימוי הוא תמיד המוכר, השחוק, זה שכולם משתמשים בו. אם אנחנו רוצים לשבור את זה, אנחנו צריכים להעלות עוד ועוד רעיונות, עד שכל הרעיונות שאנחנו מכירים ממצים את עצמם ואנחנו נאלצים, בלית ברירה, להמציא רעיונות חדשים, והנה, הופ, המצאנו משהו חדש.

אני לא אוהב את זה.

מה זה 'לא אוהב'; זה עובד, כן? אבל זה חצי כח. זה יכול להוביל אותנו לדברים ממש מגניבים ולשחרר אותנו מהגבולות שאנחנו מציבים לעצמינו, אבל גם כתיבת רצף יכולה לעשות את זה. בכל אופן, מה שבאמת מפריע לי כאן הוא שהכלל הזה מציע איזושהי פעולה עצמית מול רעיונות שאנחנו ממציאים, ויש פה איזו הנחה שבה רעיונות מגיעים מבפנים, מהראש, ולכן הדבר הראשון שעולה בראש – הוא לא טוב, וגם הבא בתור לא טוב, ומה שצריך זה פשוט להעלות עוד ועוד רעיונות עד שאנחנו, או הרעיונות, נהיים מקוריים.

אבל האמת היא שמספר (או מספרת) סיפורים טובים, יכולים לספר לנו סיפור מהמם גם על הדבר הבנאלי ביותר בעולם, מפני שמספר סיפורים אמיתי לא מסתכל בתוך עצמו: הוא מסתכל על העולם, וכשהוא מסתכל על העולם הוא רואה אותו בייחודו, בחד פעמיותו, ואיך כל כיסא שונה מכיסא אחר, גם אם כולם יצאו מאותו פס ייצור. הרעיונות מגיעים משם, מבחוץ, והמקוריות נמצאת במבט הזה, ולא בשליפת רעיונות מקוריים מהראש.

זה דבר ראשון. דבר שני, אני תמיד אומר לתלמידים שלי – תשמרו על הלב שלכם. בסוף בסוף, אחרי שתלמדו את כל הכללים, אתם תבינו שמה שבאמת יוצר את הסיפור הזה והופך אותו לשלכם הוא הלב שלכם שנמצא שם, בסיפור. אנחנו לא זורקים דראפטים ראשונים, אנחנו מעבדים אותם. אנחנו לא זורקים רעיונות ראשונים, אנחנו מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים שם, ועם זה לעבוד. בסוף בסוף, אם נזרוק את חמשת הרעיונות הראשונים, אולי נשתחרר מעצמינו – ובהתאמה, עצמינו לא יהיה שם, בתוך הסיפור.

זה ככלל. בתכל'ס, כשאתם צריכים להתעסק בדברים לא מאוד חשובים, כמו שמות לדמויות או כמו סוגי כסאות, אפשר להשתמש בטריק הזה. הוא גם טוב כסיעור מוחות עצמאי לפני הכתיבה. רק אל תלכו איתו עד הסוף: במידת האפשר, תשארו נאמנים לעצמכם.

תוציאו את הרעיון מהראש (פיקסאר 11#)

העיקרון הזה ('כתוב את הרעיון על הנייר') הוא אחד הדברים המדהימים בכתיבה, והוא מדהים בגלל המון סיבות שבכלל לא מופיעות בכלל הזה. למשל, פיקסאר ממליצים לכתוב את הרעיון כדי שאפשר יהיה לתקן אותו, או כדי שאפשר יהיה לשתף אותו עם מישהו אחר, או בגלל שתמיד יש איזה פער בין הרעיון המושלם שבראש ובין המימוש שלו בפועל, אבל כל הדברים האלה הם רק נספחים של הדברים המדהימים באמת שקורים כשכותבים את הרעיון על הדף.

ובשביל להסביר את זה אני אספר לכם שיש לי חברה טובה שהיא כותבת, והיא מאוד אוהבת לכתוב סיפורים ושירים ותסריט אחד שלה אפילו עומד לצאת להפקה, ויום אחד כשדיברנו על כתיבה שאלתי אותה למה היא כותבת, והיא אמרה, "כי אפילו המחשבה הכי טובה שיש לי בראש לא משתווה לקסם שנוצר כשאני מניחה את העט על הדף. זה לא רק 'לא נשמע כמו הרעיון'," היא אמרה, "זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב!".

וזה נכון. אני יכול להעיד שזה נכון. אני יכול להעיד שלפעמים אני אומר לעצמי 'תכתוב על המכולת של משה', ואני יודע היטב שאין לי שום דבר להגיד על המכולת של משה. משה הוא משה והמכולת היא מכולת. אני יכול להתבחבש בזה שעות, באמת, אבל מהרגע שאני מניח את העט על הדף, או את האצבעות על המקלדת, פתאום מתחיל איזה שפע של רעיונות לנזול על הנייר. משה הופך להיות נסיכת נינג'ה קסומה ובת אלמוות והמכולת הופכת להיות חללית נטולת זמן ומרחב עם מכונה שמכינה עוגות תפוחים. הם רעיונות שלי, אין ספק, אבל אין לי מושג מאיפה הם מגיעים ולאן הם הולכים.

אתם מבינים, ספרים ומדריכים לכתיבה משתמשים הרבה פעמים בדימוי של לידה בשביל להסביר יצירה, או בדימוי של נביעה, או בהמשגה של 'תוכן וצורה', כאילו יש רעיון בפנים ויש את המימוש שלו בחוץ, ומה שהיוצר עושה זה להעביר את הרעיון מהפנים אל החוץ, לצקת את התוכן אל הצורה. אבל זה לא לגמרי נכון; יש משהו בתהליך היצירה עצמו, במפגש עם החומר או עם המילים, שיוצר בעצמו דברים חדשים. הוא לא רק מימוש של הרעיון, הוא בעצמו יוצר את הרעיון.

זה אחד הרעיונות שעומדים מאחורי התרגיל של כתיבת רצף, או של דפי הבוקר (שג'וליה קמרון רשמה עליהם פטנט למרות שהם ידועים כבר מהמאה ה19), או של כל כתיבה שמטרתה אינה להביע רעיון אלא להתעסק עם המילים, מתוך ההבנה שהעיסוק בחומר יגרום לדברים חדשים לצוץ. כל מיני גורואים של כתיבה טוענים שזה המקום שבו תת המודע מתחיל ליצור, או המוזה משפיעה עלינו מטובה, או הרוח הגדולה מתחילה לדבר בנו. אני הקטן חושב שזה לא קשור לדברים שכאלה, אלא באמת למפגש עם החומר: בגלל שהדברים לא תואמים בדיוק לדימוי שיש לנו בראש, הם מפרים אותנו ומאפשרים לנו לצאת מהדימוי ולהתחיל ללכת למחוזות אחרים.

ולכן, הרבה פעמים, כשתלמידים שלי אומרים לי שאין להם מושג איך להתחיל, או שאין להם מה להגיד בנושא מסויים, ואפילו שאין להם מושג מה הסיפור שהם רוצים לספר, אני מציע להם להתחיל בלהניח את העט על הדף ולכתוב. זה נכון, לדעתי, לכל יצירה באשר היא: אם אתם מעצבי אופנה תתחילו בלשחק עם בדים, אם אתם אמני קרמיקה תתחילו בלשחק עם גוש של חומר, וכן על זו הדרך. אל תחכו שיווצר לכם רעיון בראש, לפעמים הרעיון שלכם יווצר דווקא בחומר.

כתבו את מה שאתם אוהבים לקרוא

טוב, הבעיה העיקרית של הכלל הזה הוא שהוא מנוסח לא נכון. הרי מה פיקסאר רצו להגיד לנו, בעצם? כתבו את הסיפורים שאתם תאהבו לקרוא. זו האמת. אתם צריכים להיות הקוראים הכי נאמנים של עצמכם. אתם צריכים להנות מהסיפורים שלכם. להרגיש שהסיפורים שלכם מתארים אתכם בצורה הכי קרובה שאתם יכולים, ולחזור לקרוא אותם שוב ושוב.

אבל זה לא מה שהם כתבו. הם כתבו 'נתחו את הסיפורים שאתם אוהבים'. מה? למה? הם כתבו 'אתה צריך לזהות את מה שאתה אוהב בהם כדי שתוכל להשתמש בו'. רגע, מה פתאום? אפשר להשתמש במשהו גם בלי להיות מודע אליו ברמה הזאת. או בלי לזהות אותו בסיפורים אחרים. או בלי לנתח את הסיפורים האחרים.

הבעיה עם הכלי הזה הוא שהוא יוצר אצלינו, הכותבים, ניסיון לחקות את מה שעובד בסיפורים אחרים. כאילו ליצור סיפור דומה באיזשהו אופן לסיפור שמישהו אחר כתב. זה אף פעם לא עובד כמו שצריך. אם תנסו לחקות את סטיבן קינג, יצא לכם, לכל היותר, חיקוי של סטיבן קינג. אבל אם תנסו לכתוב את עצמכם, יכול לצאת סיפור ראוי לשמו.

עכשיו, תראו. לא שאני מתנגד לניתוח של סיפורים, כן? אני האחרון שיצא נגד קריאה, ואני חושב שלזהות את מה שאני אוהב בסיפורים אחרים זה אחלה כלי כדי לכתוב את מה שאני אוהב בסיפורים שלי. כלומר ביסוד שלו, הכלל הזה הוא כלי פרקטי שאפשר בהחלט לעבוד איתו. אבל הוא רק כלי פרקטי שאמור להוביל למטרה העיקרית, כלומר לזה שתכתבו סיפורים שאתם אוהבים לקרוא.

זה מה שחשוב. אל תתבלבלו. אל תלכו שולל אחרי משפטים כמו 'החלקים שאתם אוהבים בסיפורים ההם הם חלקים מהנפש שלכם'. אל תנסו לשחזר דברים שאנשים אחרים כתבו – זה אף פעם לא עובד כמו שצריך. פשוט תכתבו את מה שאתם אוהבים לקרוא.

מה שלא יקרה לעולם (פיקסאר 9#)