קטגוריה: כתיבה יוצרת

לפעמים הסיפור שלכם מסתבך, או השיר שלכם, או הטקסט שלכם, או מה שלא יהיה שאתם מנסים ליצור כרגע. אתם מנסים לבחור נושא ואין לכם מושג מה בעצם הנושא שלכם או מה אתם אומרים עליו, המילים יוצרות איזה מבנה רעוע שאתם מסתובבים בו ומחפשים את עצמכם והחוט של העלילה נראה כמו מה שנשאר מהאוזניות שלי אחרי שהכלב שלי שיחק איתם.

זה הנה, כלי קטן ויעיל בשבילכם. הוא אחד הכלים הכי שימושיים שאני מכיר. קוראים לו מבחן הספר, והוא הולך ככה:

אתם הולכים למספרה ויושבים להסתפר. השיער שלכם כבר חפוף ושטוף, והספר שלכם, יואבי (ככה קוראים לשלי, כפרה עליו) מתחיל לגזור לכם את השיער. ואז משעמם לו, ומשעמם לכם, והוא שואל מה חדש, ואתם אומרים שאתם עובדים על סיפור, והוא אומר וואלה, על מה הסיפור?

ואתם עונים.

והוא אומר 'מגניב, ומה בעצם קורה?'

ואתם עונים.

זהו, זה מבחן הספר. הוא תלוי בספר שלכם, כמובן. יש ספרים שיזרמו עם תשובות גרועות יותר, אבל אם אתם באמת צריכים עזרה, לכו לספר אמיתי, כזה שאכפת לו ממה שאתם אומרים, והוא מסוגל להגיד 'לא הבנתי' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי עוסק בנזילותם של גבולות מסויימים', או 'ומה קורה אז?' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי מספר על אחד שהוא מלצר בתל אביב אבל חולם להיות טייס'. בקיצור, ספר אחד כזה שאין לו כח לתשובות ארוכות או מתחכמות, זה לא המקצוע שלו, הוא לא מנסה בכח להבין את התשובות המעורפלות שלכם, אבל מספיק אכפת לו מכם בשביל להתעניין ולא להשתעמם אחרי שניה.

אין לכם ספר? זה עובד גם עם שכנים, הורים, ואפילו חברים טובים שהם לא אמנים / כותבים / מבקרי ספרות / פלצנים בעצמם.

אני ממש ממליץ לא לדמיין את ההתרחשות הזו אלא לבצע אותה בפועל; ללכת להסתפר ולעשות את התרגיל הזה. או ללכת לבשל עם חברים ולעשות את התרגיל הזה. אתם תגלו שזה מכריח אתכם להיות מדוייקים, ברורים, בהירים, שאתם לא יכולים לרמות עם מילים ארוכות של מבקרי ספרות, שזה גורם לזה שדברים יקרו בסיפור, שזה יוצר דרמטיות והופך את הסיפור למעניין, ובעיקר בעיקר – מחייב את הרעיון להיות מספיק ברור כך שתוכלו לכתוב אותו לאנשים אחרים.

אם יש לכם סיפור שאתם תקועים איתו, אתם מוזמנים לנסות בתגובות; כולנו ננסה להגיד לכם אם הרעיון עובר או לא עובר את מבחן הספר. 

כשסיפרתי לכמה חברים-כותבים שאני עומד לפרסם את הטיפ הזה, הם אמרו 'מה, אתה דפוק', וגם 'אם תפרסם את כל מה שאתה מלמד אז למה שמישהו יבוא ללמוד אצלך?' וזה נכון, כלומר, גם שאני דפוק וגם שבשביל מה לפרסם את כל מה שאני מלמד. ובכל זאת, לטובת התסריטאים והבמאיות שבכם שנתקעו עם התסריט רגע לפני היציאה לצילומים.

הטיפ הוא זה: כשאתם נתקעים עם הסיפור שלכם, כשהוא לא מתפתח, כשאתם מרגישים שהוא לא עובד, כשאנשים אומרים לכם 'זה נשמע כמו חיקוי של חיקוי של טרנטינו', או כל דבר מסוג זה, תעזבו את הנסיונות לשפץ את העלילה. עזבו את העלילה. פשוט תחזרו אל הדמויות שלכם ותשאלו את עצמכם מה הם אהבו לאכול בתור ילדים.

סתם, החצי השני של המשפט האחרון לא מחוייב. אפשר להסתפק ב: 'פשוט תחזרו אל הדמויות שלכם'. תעמיקו בהם, תנסו לראות אותם לא בתור 'דמות', אלא בתור 'בני אדם'. מה הם אוכלים? מה הם שותים? איפה? עם מי הם אוהבים לדבר? למה? מה מערכת היחסים שלהם עם ההורים / השכנים / החברים שלהם?

מה שיקרה לכם הוא שהצ'אקרות יפתחו. סתם, מה שיקרה הוא שהעלילה תקבל כל כך הרבה מימדים ורבדים נוספים שהיא יכולה ללכת אליהם, והסיפור התקוע יעבור ממצב של 'מכונה שצריך לשנות בה כמה דברים כדי שהיא תזוז' למצב של 'החיים של הדמות ממשיכים, אז גם הסיפור ממשיך'.

—

ההסבר ל'למה זה עובד' הוא די פשוט, למעשה: הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו מספרים סיפור על דמות, אבל למעשה אנחנו מספרים סיפור של עלילה. והעלילה לוקחת את הדמות שלנו והופכת אותה לפונקציה שלה.

נניח, כשאני מספר סיפור על איך נתקלתי במשה, נהג האוטובוס, שלא הסכים לזוז בלי שכל האוטובוס ישיר – משה הופך להיות דמות בסיפור, אבל במקביל הוא משתטח להיות נהג אוטובוס. הוא לא אדם שלם, אלא נהג אוטובוס. וגם אם יש לו עומק פסיכולוגי פסיכי, זה עומק פסיכולוגי שסובב סביב היותו נהג אוטובוס, כי זו הצורה בה הוא מתפקד בסיפור שאני מספר.

זה קורה לנו אוטומטית, ולרוב מוביל אותנו לכתוב דימויים או קלישאות או קריקטורות. גרוע מזה: זה משעבד את הדמות לעלילה. ולכן, הדבר הנכון לעשות הוא לראות את משה בתור אדם, שיש לו הורים (חדווה ושמוליק, והוא מביא להם פרחים ביום שישי אבל גם כועס על השעה שבה הם קבעו את מסיבת החנוכה) ושכנים, ואחים, ועם כולם יש לו מערכות יחסים מורכבות, ולפעמים מכונת הכביסה שלו מתקלקלת לפעמים והוא חובב גדול של סלט עם אגוזי מלך, וכן על זו הדרך, וזה בכלל בכלל לא קשור להיותו נהג אוטובוס אלא להיותו אדם אמיתי, שהעבודה שלו היא להיות נהג אוטובוס ולכן דברים מתנקזים גם לשם.

—
כל מיני מגיבים ביקשו שאני לא אסתפק בטיפים על סטוריטלינג אלא גם אסביר איך לתרגל את זה, אז מה שאתם צריכים לעשות זה לקחת דמות מסרט או ספר, עדיף אחת מוכרת ועדיף לא דמות מסדרה, ולכתוב את הצד שלה שלא מופגן בסיפור. למשל, אם אתם לוקחים את מלך האריות, לכתוב איך סימבה מתנהג כשהמדיח נתקע ומציף לו את הבית. אפשר להעלות את התרגיל בקבוצה של 'לכתוב' או כאן בתגובות.

—
מיותר להגיד אבל אני אגיד בכל זאת:
א. זה לא קסם, ולא תמיד עובד.
ב. זו לא הדרך לבנות דמויות טובות. דמות טובה מורכבת מיותר מאשר היסטוריה.
ג. זו לא הדרך היחידה לחלץ עלילות תקועות. אם העלילה שלכם תקועה ואתם זקוקים לחילוץ, מוזמנים לפנות אלי.

א.
מישהו – נקרא לו שאלתיאל – שלח לי את השאלה הזאת לדואר הנכנס של העמוד וקצת התלבטתי אם לענות לו בפרטי או בפוסט. מצד אחד – טוב, זו אחלה שאלה. מצד שני זה יכול קצת לנסר את הענף שעליו אני יושב. אז אני מנצל את העניין בשביל להסביר משהו על כתיבה, ואגב כך גם לענות לשאלתיאל, כי תשובה צריכה שתהיה.

השאלה ברורה, כן? היא לא שאלת 'האם מותר לי לכתוב', ברור שמותר. גם לא 'האם אני אצליח לנסח דברים לעצמי', כי כשאנחנו כותבים לעצמינו – אין חוקים או כללים, אנחנו עושים מה שבא לנו וכל דבר מתקבל ועובד וטוב. ואפילו לא 'אם אני אכתוב לעצמי, האם אהיה מרוצה מהתוצאה'? כי גם זה סבבה. זה לא קשור לכתיבה, זה קשור לדברים כמו 'להעז לעשות משהו חדש' ו'להיות בסדר עם עצמי', שאלה נושאים חשובים שגם קשורים לכתיבה (כן, סדנאות כתיבה טובות יכולות לעזור לך גם בזה), אבל הם לא הכתיבה עצמה.

השאלה היא האם אני, כלומר שאלתיאל, שהוא סך הכל אדם עם רגליים על הקרקע, עם מודעות עצמית ובלי המון יומרות, האם אוכל ללמוד לכתוב משהו שאחרים יגדירו בתור שיר 'טוב', או קטע ממש יצירתי, או אפילו סיפור מוצלח.

ב.
תראה, שאלתיאל, כתיבה זו מיומנות. כמו כל מיומנות, היא משלבת כמה וכמה כלים וטכניקות לתנועה אחת רציפה. במובן הזה היא לא שונה מלשחק כדורגל, או מלנהוג, או מכל אמנות אחרת – ציור, נגינה, כל מיני שכאלה. אני מתכוון – השאלה שלך יכולה הייתה להישאל גם על המיומנויות האחרות: האם כל אחד יכול לצייר? לנגן? האם כל אחד יכול לשחק כדורסל?

כן ולא.

זה די ברור: לא כל אחד יכול לצייר, ובכל זאת כולנו מציירים בגן החובה. לא כל אחד יכול לנגן, ובכל זאת לכל מי שאני מכיר הייתה איזו אפיזודה עם כלי נגינה כלשהו. גם לא כל אחד יכול לשחק כדורסל. כלומר – טכנית, כל אחד יכול, ובכל זאת אנחנו יודעים שלא לכל אחד יש מספיק קואורינציה כדי לתפוס כדור ולמסור אותו, לא כל אחד מצליח לכדרר כמו שצריך, לא כל אחד מצליח לקלוע לסל, או לחסום, או לנוע בלי כדור, וכן על זו הדרך. אני, למשל, די גרוע בכל מה שהוזכר כאן.

מצד שני, רובינו דוווקא כן יכולים לשחק כדורסל, במידה כזו או אחרת ולאחר אימונים והתנסות. אולי לא יהיו לנו את כל האלמנטים של המשחק, אבל היי – גם לשחקנים בNBA לא תמיד יש. יש שחקנים שלא מצליחים לקלוע שלשות, או שאין להם תנועה ללא כדור, וסבבה, אפשר לשחק גם בלי זה. הם לא יהיו שחקנים 'שלמים', אבל הם לגמרי יכולים לשחק. וגם הילדים שמשחקים עכשיו במגרש של בית הספר, גם הם לגמרי יכולים לשחק.

ג.
חזרה לכתיבה. גם כתיבה היא מיומנות שמורכבת מהמון אלמנטים שונים, אפילו יותר מכדורסל (לפחות ככה נראה לי): יצירתיות לסוגיה, ויכולת התנסחות טובה, ושליטה טובה בשפה, והבנה של מטאפורות ושל 'איך השפה עובדת', והיכולת להוציא רעיון מבפנים ולצקת אותו לתוך מבנה, ואם אנחנו הולכים לטקסטים קשים יותר לכתיבה, כמו סיפורים, אנחנו מכניסים למשוואה גם את הצורך בחשיבה מסודרת וגם את היכולת להחזיק הכל בראש וכלים כמו אמפתיה וכלים יצירתיים של התקה והמרה, וכמובן כל מה שקשור לאמינות, ולבניית עולם ולהובלת עלילה ולבניית דמויות, ועוד ועוד.

זה נשמע המון. זה באמת המון. זה בדרך כלל מה שמוביל לשאלה הזאת. מה, כל אחד יכול לכתוב? אבל איך? מאיפה מתחילים בכלל.

אבל בתכל'ס? בתכל'ס? זו מיומנות, ואפשר ללמוד אותה ולהתאמן על אלמנטים שונים כדי לשפר את המשחק שלנו, וגם אם לא נהיה השחקנים הכי טובים בעולם, עדיין נוכל לכתוב לא רע בכלל, לשחק בליגה המקומית או הארצית, להנות ממה שכתבנו ואפילו להרשים אחרים. אז כן, טוב, אולי לא כל אחד יכול לכתוב. אבל הרוב המוחלט, ללא ספק, יכולים. והם יכולים להוציא טקסטים טובים וסיפורים ושירים. אולי הם לא יהיו הסופרים הכי גדולים בעולם, אבל לט'ס פייס איט, מי כן?

ובנימה אישית יותר: אם השאלה הזו נשאלת, כנראה שאתה יכול ללמוד. אם יש לך מוטיבציה, כנראה שאת יכולה ללמוד. אם זה מעניין אותך, מעסיק אותך, אתה יכול ללמוד. את עוקבת אחרי האתר הזה? את יכולה. כנראה שהיית יכולה גם בלי האתר הזה, אבל נו, כנראה שזה לא יזיק.

א.
לפני שלש שנים, בערך, למדתי תסריטאות בבית ספר כלשהו לקולנוע ברחבי הארץ (זה לא שיש כל כך הרבה כאלה, כן? תוכלו לנחש לבד איפה. טוב נו זה היה מעלה – בית הספר לקולנוע). פעם בשבוע הייתי נוסע באופניים, עם קופסת אוכל אדומה בתיק, והולך לבלות יום שלם בלהקשיב לדיבורים על כתיבה. הייתי כבר אחרי איזה חמישה סיפורים ארוכים שהייתי מרוצה מהם, והרגשתי שאני כותב לא רע ושתכל'ס אני בא ללמוד תסריטאות רק כדי לקבל כלים לקולנוע ולטלוויזיה, בתקווה שיום אחד גם תצא לי מזה פרנסה.

פרנסה לא יצאה לי מזה. מה שכן קרה הוא שדי מהר גיליתי שאני לא רע במילים, סבבה עם אווירה ועם עיצוב לוקיישן וכל זה, סביר בלבנות דף דמות (טכניקה שאני לא סובל עד היום, מסיבות אחרות), ולא משהו בלבנות קונפליקט ולהזרים אותו לעלילה. מה זה 'לא משהו'; הייתי קטסטרופה. לא ידעתי מה זה, איך זה, מה זו התרחשות, איך בונים דמות כמו שצריך, מה זה קונפליקט בעצם, מה עובד, מה לא עובד. בקיצור, הבנתי שאני לא טוב באחד האלמנטים הבסיסיים בכתיבת סיפורים, שזה היה, בעצם, מה שעשיתי בחיים.

מיותר להגיד שזה הרגיש נורא. לא הביקורות; בבתי ספר לתסריטאות הביקורות לא קטלניות. הם יכולות להיות שליליות, אבל הן לא 'טוב, זה חרא'. זה הרגיש נורא כי ניסיתי שוב ושוב לעשות משהו, ושוב ושוב לא הצלחתי. יכולתי לרמות, כמובן, לכתוב המון אווירה, או לעטוף הכל במילים יפות, או להכניס בדיחות קטנות, כל מיני שכאלה. הייתי מקבל את ה'וואו' בסוף ההקראה, אבל לא רציתי. רציתי להיות טוב, לא שיחשבו שאני טוב. וידעתי, באמת באמת ידעתי, שאני לא.

ב.
מה שעשיתי הוא למעשה מה שאני עושה עד היום. החלטתי שאינטואיציה זה לא מספיק, ושאני חייב להתאמן על הכתיבה שלי, כתבתי לעצמי את האלמנטים שאני לא טוב בהם, וכדי לחייב את עצמי החלטתי שאני מתאמן על זה כל יום; שפעם ביום אני כותב סיפורון אחד שמתמקד באלמנטים שאני לא טוב בהם, ומפרסם אותו בפייסבוק. בוחר, למשל, 'קונפליקט', כותב דמות עם קונפליקט + פעולה שנובעת ממנו, ומעלה לפייסבוק.

באופן מוזר כלשהו, זה עבד. כלומר, עדיין לא הפכתי להיות הסטוריטלר שרציתי להיות, אבל האימון האינסופי התחיל להכנס לי לתוך הכתיבה ולהניב תוצאות: הדמויות שלי התחילו להיות דמויות אמיתיות, הקונפליקטים התחילו להיבנות מתוך הסיפור, ולא להתלבש על הדמויות כי הייתי צריך. העלילות התחילו לנוע, התחלתי להצליב קוי עלילה ולשחק בכל האלמנטים שלא שלטתי בהם כמו שצריך, והאימון המתמיד הניב תוצאות.

אבל היו לזה עוד כמה השלכות. אחת מהן היא שאנשים התחילו לקרוא סיפורים שלי בפייסבוק, ולעקוב אחרי, ולבקש סדנאות, ולבוא לסדנאות. השלכה שנייה הייתה שפתאום הבנתי שאני כותב לקהל, והקהל מגיב, והתחלתי לשאול אותו: זה עבד? זה לא עבד? אתה יכול אולי להסביר לי למה?

וההשלכה ההשלישית, והיא כנראה התוצאה הכי חשובה שלא הייתי מוכן אליה, היא שברגע שהתאמנתי מספיק על הטכניקה, כבר לא הייתי צריך להקדיש תשומת לב אליה בזמן שאני כותב. יכולתי להתמקד בתוכן, במה שאני רוצה לספר. כלומר – ליצור באמת באמת מתוכי, ולא רק בתור איזה תרגיל לשיעורי הבית שנתנו לי על ידי המורה לכתיבת תסריט קצר. הכלים הטכניים הצליחו לעזור לי להביע את עצמי, ולא הכפיפו אליהם את מה שיכולתי לומר.

אני עושה את זה עד היום. כל יום מפרסם סיפור חדש. אם אין לי את הזמן לכתוב סיפור חדש, אני לוקח סיפור ישן, משנה בו כמה דברים, ובודק עם הקהל: הוא יותר טוב עכשיו? פחות טוב? מה השתנה? זו הפכה להיות השגרה שלי, מן מטלה במטלות היומיום, וככל הנראה היא המטלה שמסיבה לי הכי הרבה אושר מבין כל המטלות. לא שאפשר להשוות כתיבה לשטיפת כלים, כן? אבל עדיין, אושר.

ג.
נזכרתי בסיפור הזה כי מעיין (Maayan Yossef Magenheim) כתב פוסט ארוך ועצוב, מעין קינה על העלמותה של המעבדה ועל היכולת שלו לבדוק דברים, להתנסות, לטעות. ווואלה – אני מרגיש לגמרי אחרת. אני מרגיש שהפייסבוק והרשתות החברתיות מאפשרות לנו, בתוך כותבים, להתנסות במה שבא לנו, איך שבא לנו. כשהפרסום לא עולה כסף, אנחנו יכולים לבדוק דברים חדשים לגמרי בחופשיות. אני מרגיש שהכפייה הזאת, 'לכתוב כל יום', הוציאה ממני דברים מדהימים שלא היו יוצאים בחיים אלמלא היא.

ובעיקר אני מרגיש – ואני חוזר ואומר את זה שוב ושוב, למשתתפים בסדנאות – שאם רוצים ללמוד לכתוב משהו, אין ברירה אלא לכתוב אותו. לקרוא טיפים של כותבים אחרים זה נחמד, אבל אם אתם רוצים ללמוד, אתם חייבים להתנסות. שוב ושוב, יום אחרי יום, עד שהטכניקה נכנסת לכם לשרירים ונשארת שם. כמו שפסנתרנים מתאמנים שלש שעות ביום. כמו שציירים הולכים עם סקצ'בוק לכל מקום.

אם מישהו אומר לכם שהקטע שלכם מושלם, הוא כנראה לא רואה משהו, או שהוא משקר. אתם היחידים שיודעים: אין דבר כזה קטע מושלם. את הכל אפשר לשפר. אתם רוצים להיות כותבים? באמת באמת להשתפר? תתאמנו. תכתבו כל יום. תבינו במה אתם לא טובים, תמציאו לעצמכם תרגילים, ותעשו אותם עד שתרגישו שאתם שולטים בזה. שאתם מבינים את הטכניקה הזאת מבפנים. זהו, אין דרך אחרת.

איזה תרגילים? במה אני טוב ובמה אני לא? נו, בשביל זה אנחנו כאן. אתם מוזמנים לעקוב אחרי האתר, להצטרף לקבוצה בפייסבוק, וגם פשוט לכתוב בתגובות דברים כמו 'אני לא טוב בדמויות מה עושים', אנחנו – אני ואתם – נשתדל לעזור.

—-
(כן, לא כזה מוזר. סיפור די הגיוני, בסך הכל. אבל צריך איזה טריגר מעניין, לא?)

אז מה בעצם הקטע של הילד שנשאר בחיים? כלומר, של סדרת הספרים שלו? למה זה כל כך מצליח? למה אנחנו אוהבים לקרוא אותו? איך אפשר לכתוב ספר כל כך כיפי ומצליח בעצמינו?

טוב, אין לי באמת תשובות לשאלות האלה, ואלה בכלל שאלות שרק סוציולוגים יכולים לענות עליהן ברצינות, אבל יש לי כיוון לתשובה חלקית, והוא קשור לצורה שבה רולינג מעצבת את העולם המדומיין שלה, ומבוסס על שני כלים יצירתיים שמאוד מאוד קל לעבוד איתם.

הכלי הראשון הוא ספציפיות; בהארי פוטר לא אוכלים סוכריות, אוכלים בטסי בוטס בכל הטעמים. לא אוכלים ממתקי שוקולד, אלא מקקים מצופים. למה בעצם שקוסמים יאכלו מקקים מצופים? למה שזה יהיה יותר טעים מחטיף עם נוגט ושוקולד? ברור שזה לא. אין היגיון 'אמיתי' בחיים של הקוסמים, אבל אנחנו לא צריכים את זה, כקוראים. מה שתופס אותנו זו דווקא הספציפיות, העובדה שכל פרט בעולם הקוסמים מעוצב בקפידה ושונה ממה שאנחנו מכירים, וככה הוא מעניין ו'תופס' אותנו.

הכלי השני הוא מה שמכונה 'המרת לוקשיין': אנחנו מסתכלים על אירוע מסוים, שמתרחש במקום שכולנו מכירים, ושואלים את עצמינו איך הוא היה נראה לו הוא היה מתרחש במקום אחר לגמרי. אנחנו מכירים בתי ספר, נכון? מכירים תיכונים. מכירים איך זה אהבה ראשונה, ואיך רבים עם המורים המרושעים. בכלל, סיפורי פנימיות זו מסורת ספרותית נפוצה באנגליה. עכשיו תדמיינו את אותו הסיפור, בעולם אחר לגמרי, ותראו הוא פתאום הופך למציאותי. זה מה שרולינג עשתה.

רוצים דוגמה? למשל, פגישה ראשונה. איפה מתרחשים דייטים ראשונים? בקפה או בפאב. אנחנו יודעים את זה. כל כך יודעים את זה, עד שכשפרסומאים משתמשים בדייט ראשון כדי לפרסם משהו, בושם בריח שוקולד וניל, נניח, הם אוטומטית מציירים לעצמם בחור מתקרב לבחורה בפאב. אבל האמת היא שדייטים ומפגשים ראשונים קורים בכל מקום: במכללה לרפואה משלימה, בספריית וידאו ישנה, אצל הספר, בארוחות משותפות, בגינת כלבים ואפילו במשרד 'אוהבי את ציון, דיני קרקעות בע"מ'. קחו אירוע, שימו אותו בלוקיישן לא שגרתי, קיבלתם משהו מעניין.

זהו, אלה שני טיפים שקשורים לעיצוב העולם שבו הסיפור שלכם מתרחש, ונלמדים מהארי פוטר. האחד, להיות ספציפיים וייחודיים. השני, לקחת סיפור מוכר ולהחליף ללוקשיין לא שגרתי. בהצלחה עם זה!

___
*רוצים תרגיל יצירתי? הנה תרגיל: אנחנו מכירים ריבים משפחתיים. יודעים שהם קורים, בסרטים ובסדרות, בעיקר בבית, לכל היותר ברחוב שאליו הגיבורה בורחת, נסערת. אבל ריבים משפחתיים יכולים לקרות בכל מקום. תנו את האירוע והמיקום הכי מוזרים לריב משפחתי. באמצע סעודת ערב חגיגית באוטובוס נטוש? באמצע חתונה בבית המשפט העליון? לקראת משפט-עולם-תחתון באולם חתונות חרדי וזול? תפתיעו אותי בתגובות!