קטגוריה: הכתיבה שלי

א.
עכשיו רבע לשתיים עשרה. משמונה בבוקר אני מול המחשב, מנסה לעבוד. הבטחתי לעצמי לכתוב 1500 מילים הבוקר, עד אחת עשרה לא הצלחתי לכתוב כלום. קראתי קצת בפייסבוק, התעדכנתי בNBA, הוצאתי דף טיוטה ומילאתי אותו בקשקושים, אבל משהו לא התגבש לי עד הסוף. בינתיים כתבתי חמש מאות מילים.

זה לא בדיוק רעב, ובכל זאת: אני רעב.

ב.
הצלחתי למלא חמש מאות מילים אבל הן זבל. לא שוות יחס. חבל שאני כותב על מחשב. דפים לפחות אפשר לקמט ולזרוק לפח הניירות. יש איזה סיפוק בקליעה טובה של כדור ניירות אל הפח, אבל שום דבר לא משתווה לסיפוק של סיפור שמתיישב כמו שצריך על הכיסא.

ג.
הכתיבה היא תחושה פיזית בסופו של דבר. לא רק האצבעות הנוגעות במקלדת, אלא משהו בסיסי יותר. כאילו כתיבה טובה יוצאת מהחלל שבין הלב והריאות, עוברת מתחת לכתף, נוצקת אל האצבעות. כשכותבים משהו טוב יש תחושת מלאות בחלל החזה, ושרירים לא-נודעים, אי שם ביד, מתמלאים פתאום בתחושה שהם כל יכולים. שהכל, הכל אפשר.

ד.
ואם זה לא קורה, אז התגובות של הקוראים לא משנות. הם ממילא קוראים את זה בין לבין, בדרך, ברכבת. הם חושבים שמצחיק זה טוב. שחד משמעי זה טוב. שדעה פוליטית זה טוב. אבל אם זה טוב, רק אני באמת יודע. באמת. יודע בגוף.

סיפור טוב משביע, כתיבה טובה מעלה צמרמורת, סוף מוצלח מוביל לבכי, וכתיבה טובה מרחיבה וממלאת משהו שם, במקום שאין לו שם.

ה.
קראתי שוב את שתי הפיסקאות הקודמות. הן מוזרות. הן לא מוזרות? הראשונה בכלל מוזרה. מעניין אם אני היחיד שמרגיש ככה בעולם. למחוק. לא למחוק, להשאיר. חבל, יצא לך טוב. אבל חושפני, לא? יותר מדי חושפני. למחוק. לא למחוק. כאילו שזה בכלל בשליטתך, השאלה מה לכתוב או לא לכתוב. יש דברים שאין ברירה. שחייבים לומר. אז זה. זה הקטע הכי טוב בפוסט הזה. הקטע היחיד שטוב. אני בטוח שאף אחד לא יבין את זה. מה זה משנה בעצם. אולי להרחיק עדות. אולי לכתוב את זה על מישהו אחר.

ו.
אחר כך תלך לקניות בפילבוקס ויואב יגיד 'קראתי את הפוסט שלך, וואלה לא הייתי חושב שככה כתיבה טובה מרגישה', וכאילו מה הקשר פתאום, בנאדם, אני באמצע לקחת עגבניות וחלב ולחמניות הביתה, רוצה לאכול משהו קליל לצהריים. איך פתאום אנחנו מדברים על איך דברים מרגישים.

ז.
לא בהשראה. לא. לא בהבזק פתאומי. יותר כמו עוגה. בתהליך שהולך וגובר ותופח. לחזור אל היסודות. להזכיר לעצמי: תסתכל על העולם. תשכח מהקוראים. תשכח מהמשפחה. תשכח מהחברים שיקראו וימצאו אותך בסיפור. תסתכל על העולם. מה יש בו? תסתכל על הדמות שלך, מה היא מרגישה? תתעטף בה. תסתכל על העולם מהעיניים שלה. מה מזג האויר? נעים לה? היא צריכה לשירותים? קח אותה לשירותים. מה היא רוצה לאכול?

ח.
תאכל מרק, אם זה מה שהדמות צריכה עכשיו. חם בחוץ, אבל תאכל מרק. תזיע ותמשיך לאכול עד שהבטן תתמלא. תאכל מרק, אין מה לעשות.

אין מה לעשות.

הכנתי היום תפוחי אדמה בתנור, וכשעמדתי ליד השיש וקצצתי תפוחי אדמה לא יכולתי שלא לחשוב כמה זמן זה לוקח לי, אלוהים, כל כך הרבה זמן. ואחרי הארבעים דקות בתנור זה מתחסל תוך רגע. נראה לי שאין דומה ליחס הזה, כמות ההשקעה מול התוצר. שעה וחצי להכין אוכל, חמש דקות לסיים אותו. זה מקביל, אולי רק, לספר: שלש שנים ליצור ספר, שלש שעות לקרוא בו.

היה לי זמן לבשל כי הלכה לי המקלדת אתמול. זה אולי הדבר השני הכי נורא שיכול לקרות ככותב, ואני מסתובב ברחוב, מתוסכל עד שורשי השיער, כי המקלדת החיצונית שקניתי לא מספיק נוחה לי. השתמשתי אפילו במילה 'סיוט', אם אני זוכר נכון. מדהים עד כמה קל להתדכדך, ועד כמה קשה להשתמח. כאילו השמחה נבנית בנפש צעד אחר צעד, והדכדוך הוא ההחרבה שלה.

דווקא היה חסד, במקלדת ההרוסה. יש לי תירוץ למה הספר לא מתקדם. במקום להתמודד פנים אל פנים מול בלוק הכתיבה הזה שנפל עלי לפני שבועיים, אני יכול להגיד 'הלכה לי המקלדת' וזהו, יש לי תירוץ לעצמי.

מחסום כתיבה. זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לכותבים.

קראתי פעם מדריך למנחי סדנאות שלקחתי מספריות בית העם. היה כתוב שם להגיב כמו סנדוויץ': מחמאה, ביקורת, תיקון. אבל שימו לב, היה כתוב שם, אין קורלציה בין מחמאות לביקורת. צריך חמש מחמאות בשביל לאזן ביקורת אחת. ובצד כתב מישהו בכתב יד 'זו בכלל עצה לחיים'. יש בזה משהו.

קראתי אתמול מאמר על חנויות מקוונות בשופיפיי. היה כתוב בו שבעלי חנויות שחנויותיהם נכשלות הם בסיכון גבוה יותר לדיכאון, כי הם חושבים שהם העסק שלהם. שאם העסק נופל, גם הם נופלים. הם צריכים מישהו שיגיד להם 'אתם לא העסק שלכם. העסק הוא עסק, אתם הרבה יותר מזה.'

גם אני חוזר ואומר לעצמי את זה בימים האחרונים. אתה לא רק כותב, אני אומר לעצמי שוב ושוב, חמש פעמים על כל ביקורת עצמית: אני לא רק כותב. אני אדם יותר רחב מזה.

זה לא אני שתקוע, זה רק הספר.