מחבר יהודה

היי, שלום.
איזה בוקר רך ירד עלינו כאן, בירושלים. בוקר אחרון של סוכות.

זה כמעט הבוקר האחרון לפני החורף. לא שאפשר להניח אצבע ולהגיד "הנה, עד כאן הסתיו ומכאן ואילך זה החורף", אבל בכל זאת, כשאומרים 'החורף' מתכוונים בעצם לתקופה הזו, שמתחילה מיד אחרי סוכות ומסתיימת בפורים. ואף על פי שיש בחורף הזה ימים שמשיים וימים סתוויים, בכל זאת כל כולו החורף, והבוקר הזה הוא כמעט, כמעט, הבוקר האחרון לפני החורף, כלומר הבוקר האחרון שלפני 'אחרי החגים'.

כשאני מביט מהחלון אני רואה את הצמחייה בגינה שפרצה פרא ומחכה לגנן שיבוא לגזום אותה אחרי החגים, וכשאני מביט בבית שלי אני רואה את המדף שהבטחתי להתקין אחרי החגים. וכך גם אני, איך לומר, מתכונן לחזור אל השגרה המבורכת. להקיץ מהחלום הנעים של החופש והחגים אל המציאות הברורה והצלולה של אחרי הגשם הראשון.

יאיר אגמון, שהוא איש יקר וחי מאוד, כתב לפני כמה ימים מדברי ר' נחמן. והוא כתב כך, "ר' נחמן אמר שיש בני אדם שישנים את ימיהם. יש אנשים שמתהלכים בעולם הזה עם עיניים עצומות. הם חיים את חייהם, עובדים בעבודות, מגדלים תינוקות, יוצאים לבירה עם חברים. הם מתנהלים. אבל הלב שלהם רדום. יש להם ימים. אבל הם ישנים בהם. והם חייבים להתעורר."

וזה נכון, באמת נכון, אבל לפעמים אני חושב ההפך – יש אנשים שישנים את ימיהם. שהימים שלהם חולפים עליהם בשלווה ובנחת. החלום שלהם הוא החיים שלהם. הם שקועים במשפחה ובחברים שלהם כמו במיטה רכה ונוחה. איזה יופי זה, בחיי. שימשיכו לישון, באמת.

טיפ

אף סופר או סופרת מאלה שקראתי עדיין לא הצליח לכתוב חלומות כמו שצריך בסיפורים. כל מי שמנסה, נכשל. היחיד שהיה קרוב לזה, איכשהו, הוא הארוקי מוריקמי, וגם לו זה עובד חצי כח, לפעמים. הסיבה היא שחלומות (אמיתיים) הם דבר מוזר מאוד. הם לא מובנים, הם לא 'מתאימים', הדברים לא קורים בהם כמו שהיינו רוצים שהם יעבדו.

חלמתי היום, למשל, שאני חזן בתפילת מוסף, בבית כנסת, כשהכלב שלי קשור לאחד הספסלים מקדימה. אין לי מושג מה זה אומר. אני יכול לנסות להסביר או לפרש את החלום, אבל הפרשנות שלי מוטלת על החלום, היא לא חלק מהחלום, כי החלום הזה, כמו כל החלומות בעולם, הוא מוזר.

ומה שקורה לחלומות בסיפורים שהם הופכים להיות הגיוניים. כלומר, הגיבור חולם דברים שקשורים או מתאימים לעלילה. זה הגיוני, כי אם זה לא היה קשור לעלילה לא היינו שומעים על זה בכלל, ובכל זאת, ההתאמה בין הסיפור ובין החלום הורסת את המציאותיות של החלום: במקום שיכתב חלום אמיתי, אנחנו מוצאים את עצמינו כותבים דימוי של חלום. 'איך היינו רוצים שהחלום הזה יראה', מה שגורם לו, כמובן, להיות מזויף. כלומר, לא לעבוד.

אז מה, לוותר על חלומות? אם אתם משתמשים בו בתור כלי עלילתי, בסיפור, אז חד משמעית כן. יש דרך להשתמש בו (אם משתמשים בבלבול של החולם כלפי החלום, ואם החלום באמת מוזר), אבל לרוב זה נראה סתם כמו איזו טריק של כותבים בשביל לקדם את העלילה, וזה פשוט לא יוצא זה.

מה שכן, חלומות יוצאים נהדר בשירים.

תרגיל

טוב, זה תרגיל נחמד.

תכתבו סתיו.

מה זה אומר, לכתוב סתיו? אני לא יודע. אבל שימו כותרת בראש הטקסט, 'דברים שהסתיו לימד אותי', ותכתבו. ואם אתם ממש צריכים שלבים, אז כתבו רשימה עם כמה שיותר אלמנטים שקשורים לסתיו (נניח, נחליאלי, שלכת, יורה, חצב), בחרו חמישה מהפריטים האלה וכתבו מה הם אומרים לכם.

השראה:

וואי, השראה שלא קשורה לחלומות. כן קשורה לסתיו, ומהממת לגמרי בזכות עצמה.
עלי מוהר, מתוך 'זה שאומר שאין סתיו בעירנו':
"אחד הטיפוסים הכי מעצבנים בעירנו הוא זה שאומר שבכלל אין סתיו בארץ.

קודם כל – מישהו בכלל שאל אותו? אתה התייעצת איתו מתישהו אם יש או אין סתיו בארץ? להפך! סתם ישבת לך, ודווקא במיטבך (כלומר, כבר לא רטוב לגמרי ודביק מזיעה), והרגשת איך רוח ערב – ערנית, חריפה, לא מדומה, ראשונה זה שלושה חודשים! – מקימה אותך מחדש לתחייה.

ואזד, כשנפש השיבה תודה לרוח שהשיבה נפש, שוב נתבזק לו זיק, שוב ניצת הלב: תוך גילוי מחודש של תושייה – שרק לפני שבוע-שבועיים, באוגוסט, עוד נראתה לא אפשרית כלל, העפת מבט בעלמה קרירת הזרועות היושבת ממול, ואפילו שמעת את עצמך, להפתעתך הגמורה, אומר בבריטון סתווי שקט –

שקיעה נמהרת זו, הדמדומים, עינייך – – –

ובדיוק אז הוא מגיע, עם בשורת האין-סתיו, עם חוות הדעת הגיאוגרפית שלו. המטאורולוג!

מסביב מתהפכים השמיים, שטים עננים, מתחלף האוויר, מתרגשים העצים, ובעיצומה של השתנות חובקת-כל זו הוא צץ, היוץ, להעמיד דברים על דיוקם. הרוח מייללת, שמלת משבצות ורודה מתנפנפת, תופחת, טופחת עלברכיים המאבדות סוף-סוף משזפונן, חולמות על חיוורון ענוג, חורפי, אבל הוא בשלו.

[…]

ועוד מתחשק להפריך את כל התיאוריה האווילית שלו בטיעון מוחץ אחד, טיעון שאין ממנו תקומה ואין עליו תשובה. לומר לו, נניח, בקנטור מנצח: אם כך, אדוני, אם באמת אין סתיו בארץ – אָז לָמָה זֵר סִתְוָנִיוֹת שָׁלַחְתָּ לַיַּלְדָּה שִׁלְשֹׁם?! אה? הה-הה!

אבל האמת היא שזה מיותר. אין צורך לטרוח ולהפריך מה שמופרך ממילא; זהו גם היסוד המגוחך – ובמקצת גם הטרגי, אולי – באישיותו של זה שאומר שאין בכלל סתיו בארץ; כי הרי הוא עצמו, חרף כל טיעוניו ונימוקיו, הִנו קודם כל אחד ממבשׂריו הבדוקים והמובהקים של הסתיו, ממש כמו החצב והנחליאלי!"

 

הו.

ספטמבר בחוץ, השמיים לבנים וכחולים והחום בוקע מהאספלט. העציץ שהנחתי בחלון התייבש כמעט עד סופו, ורק לחלוחית ירוקה נותרה בו, בזוויות החיבורים, כדי להשקות ולהציל. אתמול ראיתי בחלון הבית שני אנשים רבים, איש ואישה, פקח ובעלת רכב. הפקח נתן דו"ח שכן זה מה שפקחים עושים, ובעלת הרכב התווכחה שכן זה מה שבני אדם עושים כשהם מקבלים דו"ח, ובתווך הייתה ההמולה וההתלהטות ונראה היה שהוא נגע בה, או שהיא נגעה בו, ומיד מהומת עולמים.

ואני ידעתי שהיא לא רוצה לכעוס עליו, והוא לא רוצה לכעוס עליה, ובעצם החום הוא זה שעושה את בני האדם רגוזים. ואם היה חורף, נניח, היה כל אחד מתכדרר במעיל שלו, והוא היה אומר 'סליחה שככה יצא', והיא הייתה בועטת באיזו אבן ואומרת 'אויש, באמת חבל', והיו נפרדים שניהם לדרכם. ולא הייתה מריבה ולא מכות ולא צעקות אלמלא החום הנורא הזה היה שורה בכל.

אבל הנה אנחנו כאן, שבים ובאים לכתיבה שהיא חופש. מים הרבה עברו בירדן מאז הפעם האחרונה. אני יודע, בדקתי. אבל הלא כבר אמרתי שהדברים לוקחים זמן. ואני מקבל בברכה את כל המצטרפים והמצטרפות החדשים, ושמח בישנים שמחה רבה, והנה כי כן תכף ומיד –

טיפ

אנחנו רגילים לרוץ אל המשמעות מהר מהר, לפני שיקרה לה משהו. אבל יש משהו מאוד יפה בטקסטים עמומים, שלא מתמסרים לקורא בקריאה ראשונה. והרבה פעמים, כך נדמה, אנחנו כותבים איזה משפט יפה ולא יודעים מה הוא בעצם אומר, ויש לנו דחף לפרק אותו ולהסביר אותו ולהראות לקורא את כל מה שאנחנו רוצים להגיד לו, דברים מיוסדים ומבוררים וברורים. ואני חושב ומציע להשתהות קצת, לפני שעושים דברים כאלה. כלומר להשאיר איזו אווירה עמומה בסיפור, או איזה משפט סתום בשיר, דברים שלא מתבהרים במבט ראשון ולא מתבהרים במבט שני וספק אם אם להבין אותם בכלל.

(יש לנתן זך שיר כזה, 'כשלון' קוראים לו. ואני חייב להגיד שקראתי את השיר הזה בתיכון ולא הבנתי כלום. והלכתי איתו שנים ארוכות, כשאין לי מושג מה הוא אומר. ויום אחד, יום אחד רציתי מישהי מאוד מאוד והיא לא רצתה אותי (וטוב שכך, למפרע), והלכתי לי ברחוב קינג ג'ורג' שבירושלים ופתאום, בום.

הבנתי.)

תרגיל (ותודה לאבי טאוב)

כתבו כתיבה אוטומטית. כלומר הניחו את העט על הדף והרפו את המחשבות שלכם. נסו להתחיל ממה שאתם רואים וממה שאתם מרגישים, ולכתוב לכתוב לכתוב עד שאתם כבר לא מצליחים לארגן את המחשבות ומה שיוצא – יוצא. זה תרגיל טוב להרבה דברים, אבל בין היתר זה תרגיל שמצליח להוריד את המודעות ואת הניסיון להיות מובן, ונותן לדברים לצאת ככה, בשטף, בלי סינון.

מה שאני מציע שתעשו אחרי שיש לכם חצי עמוד או עמוד של כתיבה שוטפת, אוטומטית, הוא לעבור על הטקסט ולקחת את הדברים החידתיים, הלא מובנים שבו, ולנסות ליצור מהם שיר או קטע.

השראה

טוב, הנה, רגע לפני השנה החדשה (שבוע הבא יהיה סיום אופטימי, אבל רגע לפניו):

כשלון | נתן זך

שֶׁבַע פְּעָמִים אָמַר הַזְּאֵב לַגְּדִי,
חֲדַל. רַק אַחַר-כָּךְ טָרַף.

מַה הִכְרִיחַ אוֹתִי לְהִמָּשֵׁךְ כָּךְ
אֶל מַה שֶּׁהַלֵּב נִמְשַׁךְ.

מַה הִכְרִיחַ אוֹתִי לְנַסּוֹת לְהַפְרִיד
בֵּין מַיִם לְמַיִם

שֶׁאִי-אֶפְשָׁר לְהַפְרִיד
וְרַק בַּשָּׁמַיִם
הֵם נֶהְפָּכִים לַאֲוִיר.
בֵּינְתַיִם

נִשְׁאַר רַק הַלֵּב, שָׁבִיר
כְּדַרְכּוֹ,
וְכָל מַה שֶּׁלֹּא עָלָה
בְּחַכָּתוֹ.

————

ימים לבנים ויפים שיבואו עליכם,

וסיום שנה טוב.

תשמעו. שבועות קשים עוברים על כוחותינו בסואץ. אדם חושב שסוף השנה הוא רחוק שנות אור והנה הופ, הופ, השמיים נופלים על ראשו והוא צריך להביא ציונים ולכתוב הערות ולפגוש אנשים ולארגן סדנאות, ועוד סדנאות, ולענות למיילים ולהודעות וואטסאפ אינסופיות. כל מה שהוא רוצה לעשות זה לנוח קצת ולהגיד וואי, איזה יופי, אבל היומיום מתרגש עליו כמו המוני אנשים בתחנת הרכבת.

ומה שהוא באמת רוצה לעשות זה להביא לכם עגנון ולהגיד עליו כמה מילים. הוא נזכר בעגנון כי ביום ראשון הבא הוא הולך לדבר עם שי גיליס על עגנון באיזה בית קפה ירושלמי, וכבר שבוע הוא הולך טרוד ראשו ורובו ביהודי הזה, זוכה הנובל, עם המרירות וההומור היבש ובדל החיוך שבקצוות הפה. והוא רוצה לכתוב לכם דברים אבל מפחד שביום ראשון יבואו אנשים שקוראים את המייל הזה ויגידו 'היי, שמענו את זה כבר', וילכו.

והפחד הזה גורם לו לעבור לגוף ראשון ולהגיד מהר מה אכפת לי, באמת. מה אכפת לי. יבואו אנשים וישמעו שוב, אולי, אבל צריך לדבר על עגנון. וכדי לדבר עליו הכי טוב הוא להביא אותו ולתת לו לדבר קצת. הנה, תראו:

השראה

זה מתוך 'אורח נטה ללון'. שזה ספר שאי אפשר לדבר עליו כמעט מרוב השבר שחוצה אותו, וכשקוראים אותו אפשר ממש לראות איך עגנון עומד ממקום מושבו בירושלים הבירה ושולח גששים לבוטשאש מקום הולדתו, נימים דקים של געגוע ושל אובדן, וכותב אותם לתוך הסיפור. וזה עצוב כל כך, עצוב מהסוג שאי אפשר להכמר עליו, אפילו, ואי אפשר לבכות עליו, ואי אפשר אלא להתכווץ עד הסדק הקטן הזה שיש לכל אחד בלב, ולשבת קצת להאנח, ולקום כדי לשכוח מזה. ובתוך הספר המופלא הזה יש פכים קטנים של הומור. המון המון הומור. והנה קטע אחד כזה, מופלא ממש:

"וכשנשמעה לו ונישאה חזר ומשכה בקול נעימתו והביא אותה לארץ אשכנז, שבתיה גבוהים עד לרקיע ומכסים את החמה ואין אדם אוכל שם פרי מן האילן. וכשמבקש אדם לבדח את דעתו הולך הוא לבית הפקה, מקום שאשכנזים יושבים שם צפופים וקוראים בעתונים ומשחקים בביליארד ומעשנים ציגרות שאין אדם יכול לעמוד בפני ריחן.

רוצה אדם לבדח את דעתו יותר, יוצא לחוצה לעיר ונוסע כמה שעות בקרונות ארוכים וגבוהים. שמא סבור אתה, מיטיבי, שחוצה לעיר שלהם הוא מקום עשבים, לא כי, אף שם עומדים בתים גבוהים עד לרקיע. ואם אתה מוצא שם גנים או אילנות, אותם גנים ואילנות, מיטיבי, אינם חיים, אלא הם מעשה תעתועים כרוב מעשיהם של האשכנזים שהכל הם עושים בפבריקאות שלהם. פעם אחת ראיתי דובדבן. פשטתי את ידי ותלשתי דובדבנית, כיון שהכנסתי בו שיני הרגשתי שהיא של שעוה.

אומרת אני לבעלי, שוסטר, וכי אין כאן מקום לשמח את הלב? אומר הוא לי, שפרינצה, המתיני קצת ואני מביאך למקום שתתפקעי מצחוק. אומרת אני לו, יתפקעו שונאי מצחוק ובלבד שאפיג את השעמום, והוא מביאני לתיאטראות שלהם. עומדים להם שם מיני אשכנזים ואשכנזיות. נדמים הם כבני אדם והם גולמי כלי גומי ובובות. כדרך אשכנזים שהזכרים עשויים גולמים והנקבות בובות. ומה שמצער אותך ביותר מיטיבי, שכל היושבים עמך בתיאטרון שלהם צוחקים או בוכים, הכל לפי מעשיהם של הגולמים והבובות. וכאן מררתך מתפקעת. רבונו של עולם, וכי בשביל שאותו האשכנזי מקפץ ומלעז צריכים אנו לצחוק או לבכות? מכלל שעשועיהם יכול אתה להקיש על השאר. אלא רשאי אדם לעשות במדינה שלו מה שלבו חפץ, והרשות נתונה להם לאשכנזים ולאשכנזיות שיביאו זה את זה לידי שמעום."

נהדר.

טיפ

אחרי קטע כזה כבר אי אפשר לתת טיפים, ולהגיד 'הנה, כך תכתבו', כי אי אפשר. ובכל זאת אפשר להביט בקטע הזה ולדבר על היכולת של עגנון לעשות הזרה. ומי שלא יודע מהי הזרה שלא ידאב עליו ליבו, כי הזרה זה רק שם יפה לרגע הזה שבו אנחנו מסתכלים בעולם ואומרים וואי, וואי, איזה מוזר זה, אנשים עומדים על הבמה ועושים תנועות מגוחכות ואנשים צופים בהם וכמה זה מוזר.

ובאמת מוזר הכל. העולם הוא מקום מוזר. קרסול הוא דבר מוזר ודש הבגד הוא מוזר ותחנות האוטובוס ואנשים ומשחקי המחשב ומשחקים של ממש, וסכין ומזלג ואוכל וזוגיות ואהבה – הכל מוזר מאוד. מוזר עד תמיהה.

והטיפ שלי – אם ניתן לקרוא לזה טיפ, או בין טיפ ותרגיל – הוא להתבונן על דברים ביום יום ולנסות להגיד למה הם מוזרים, או מה מוזר בהם. ולהיות הכי ספציפיים שבעולם או הכי מכלילים שבעולם, רק לנסות לרגע, רגע קל, לראות את העולם בעיניים אחרות.

תרגיל

וזה התרגיל להשבוע, בעצם. לבחור התרחשות כלשהי בעולם ולהסביר במילים או ברגשות או במונולוג או בכל דרך שתוכלו – למה, בעצם, זה עניין מוזר כל כך.

—
סליחה מכל מי ששולח ואני מתעכב במענה אליו. הלא תבינו, אני רודף אחרי השמש אבל היא שוקעת שוב ושוב.

כבר המון זמן לא שלחתי מייל. מה זה המון, שבועיים וחצי, כמעט שלשה. אלה שבכם ששלחו לי מייל וכתבו 'הלוואי שתכתוב' זכו לשמוע את הסיבה, ואלה שלא – נו, לא נורא. יש דברים מעניינים יותר מאשר החיים שלי. על כל פנים, הנה אני בכוחות מחודשים יושב על יד המחשב והשולחן המבולגן, והמגבת עם הפסים שאני מנגב בה את הידיים מהבישולים שמוטה לי על הכתף, ואני כותב, כי נו, מה, לא מגיע לכם איזה מייל חדש, לכבוד השבת?

זה זמן טוב לספר לכם שיום שישי היום, בואכה שבת. זה זמן טוב לספר שבגינה שלי יש טפטפות חדשות שמשמיעות קול רחש כשפותחים אותם, כמו המון באמצע הופעה כשהאמן האהוב עליו עולה לבמה. זה זמן טוב לספר שמרב קנתה עציצים חדשים לשים על הספרייה, ובכל פעם שאני מסתכל על הספרים שלי העין נודדת קצת אל הירוק הירוק שלמעלה. זה זמן טוב לספר שהיום ערב שבת, והריח של התבשילים על הגז עושה לי חשק לשבת קצת על הספה ולפתוח את העיתון של שבת, עם קצת עוגה של שבת, ולמשוך קצת לעוד שעה שעתיים את השבת הזאת, שתהיה מנוחה בנפש. זה זמן טוב ככל הזמנים האחרים.

(יוצא לי לחשוב, לפעמים, למה אני אוהב לקרוא על גינון. זה עניין מוזר מאוד, הרי. אני לא גנן, והורי לא גננים, ועד כמה שידוע לי אין שום גנן או גננת או חקלאי בין אבות אבותי, ובכל זאת אני יושב ובולע בשקיקה ספרים כמו 'שנת הגנן' של קארל צ'אפק ו'גינת בר' של מאיר שלו, ובעודי יושב מול המחשב אני חולם בערגה על המילה 'רגבים' ועל 'עפרות' ועל 'תחוח', שהן מילים שמהלכות עלי קסם ואיני יודע למה בדיוק, כמו הביטוי 'לחם כפרי כבד' שאין לי מושג מה הוא, בעצם, חוץ מזה שאנשים קשי יום בוצעים אותו בכפיים קשות וטובלים אותו בנזיד החם, המבעבע…

על כל פנים, איפה היינו?)

חשבתי לספר לכם איזה יופי כתבתם על עצמכם, איזה מבט מפוכח וצלול אל הפְּנים, איזה מבט חומל הצלחתם להפנות לעצמכם, אבל הלא אתם יודעים את זה כבר, לא? מכירים את היכולת שלכם לרחם על האדם שאתם רואים במראה. או על כל פנים כך כתבתם.

הנה, תראו מה רוני כתבה:

ציטוט משלכם

"ויום אחד אמרתי די, מספיק. את לא ימין ולא שמאל. ולא יפת נפש ואת גם אוהבת בשר, למרות הכל. את רוני ואת כותבת נהדר. למרות שהמורה לספרות הייתה קוטלת אותך פעם אחר פעם על השירים שלך. ונכון שאת מתפוצצת בתוך הלב על אנשים שמכעיסים אותך ואת לא תגידי להם דבר, ואת יודעת שאת צריכה לדבר ולפתוח דברים ולהציף מחשבות, רגשות ותחושות כי רק ככה מתמודדים באמת עם דברים, אבל את מודעת לבעיה וזה כבר חצי מהתהליך, לא?"

איזה יופי, בחיי. עם המורה לספרות ועם השתיקה שמתפוצצת בפנים ועם הבריחה והמודעות —

טוב, אני אשתוק ואתן לציטוט הזה לדבר את עצמו.

טיפ

צריך טיפ, אז הנה, טיפ. פרסמתי את זה השבוע בדף שלי, 'לכתוב' (בואו מהר ותעשו לייק!), אבל הוא כל כך מדויק שצריך להגיד אותו לעצמינו שוב ושוב. זה ניל גיימן, וזה הטיפ שלו:

"כשאנשים אומרים לכם שמשהו לא בסדר או לא עובד בשבילם, הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לכם מה בדיוק הם חושבים שלא בסדר ומה אתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה, הם כמעט תמיד טועים."

תרגיל

לכו אל הזיכרון הראשון שלכם. משהו שאתם זוכרים, לא האירוע הזה שסיפרו עליו כל כך הרבה עד שהפך להיות זיכרון. לכו אל הזיכרון. שבו עליו, כתבו אותו לפרטי פרטים: מי היה שם? מה קרה? מה היה הרקע? מה התפאורה? מה אנחנו זוכרים, מה אנחנו משלימים מהדמיון?

ועכשיו כתבו: מה הזיכרון הזה אומר לכם? האם הוא משמעותי בחיים שלכם? איך?

אם זה נוח לכם, אפשר לכתוב את הקטע או את השיר בתבנית של:

"אני זוכר/ת שפעם…

ועכשיו אני –"

השראה

"בכל שדה תעופה נוצר פקק קטן במקום בו יורדים הנוסעים מן המכוניות ופורקים את מזוודותיהם. ותמיד מוצבים שם תמרורים ושלטים, האוסרים על העמידה, מאיימים בגרירות ובעונשים, ושוטרים זעומים מפטרלים שם ומזרזים את הנהגים למהר ולסלק את מכוניותיהם מן המקום.

בשדה התעופה של בריסל יש ליד הטרמינל תמרור אחר לגמרי: שלט כתום בולט ועליו כתוב באנגלית kiss and drive – נשק וסע."

(מאיר שלו כתב את זה פעם בעיתון. ומי שמכיר שדות תעופה לא יכול שלא יצא ליבו על הקטע הזה)

—-

שבת שלום,

געגועים.

כמעט לא שלחתי השבוע מייל, כי בכל זאת, איזה שבוע. אלוהים שישמור איזה שבוע. ובנוסף לכל זה גזרו לנו את הוורדים שנשקפו אלינו מהחלון. שוו בנפשכם: אדם חוזר הביתה מיום עבודתו ומחכה לראות ורדים בחלון, ובמקום זה הוא רואה עוז אחד שהולך עם חולצת גינון וכובע רחב שוליים וגוזם את הפרחים כאילו היה מחזר נחוש שאוסף פרחים לאהובתו. והוא אומר לו עוז, מה אתה עושה, ועוז אומר ככה זה, גוזם, כי זה מה שגננים עושים.

ובכל זאת אנחנו, איך לומר, צריכים להיאחז בטוב. נתן זך כתב את זה יפה בשיר 'משנה לשנה זה':

"אתה מרגיש בטוב והטוב מקיף אותך,
הוא כבר מסביב, על כתפיו הוא מרכיב אותך,
אם תהיה סבלני הוא עוד יחבק אותך,
בסופו של דבר הוא חייב לנשק לך.

אתה יודע איך דברים כאלה קורים".

אז אמרתי – נו, שיהיה. לא אכתוב מייל ארוך ומפורט. ונוותר על הטיפ. אבל נו מה, לא ניתן תרגיל? בטח ניתן. והשראה לא תהיה? בטח שתהיה. אווה קילפי קטנה (זה לא אני אמרתי, זה היא) ונהדרת. ופרגון עצמי לא יהיה? בוודאי שיהיה. קצת העצמה עצמית, לחזק את הכתפיים ולצאת אל הגינה על אף שאין בה ורדים.

הנה כי כן:

תרגיל:

אזרו את הכנות שלכם וכתבו מצבור דברים טובים על עצמכם. ואחר, ראו זה פלא, כתבו לעצמכם מכתב ותארו את עצמכם מבחוץ במבט מפוכח אך חומל. ספרו לעצמכם:

נקודה אחת, לפחות, שטובה בכם.

נקודה אחת של חולשה או של קושי.

רגע אחד של חסד במהלך השבוע.

סיבה להיות אופטימיים בעתיד.

סיבה להיות חזקים ועמידים גם אם העתיד לא יהיה אופטימי.

השראה:

בלכתי לישון / אווה קילפי

(תרגום: רמי סערי)

בְּלֶכְתִּי לִישֹׁן עוֹלֶה עַל דַּעְתִּי:

מָחָר אֲחַמֵּם אֶת הַסָּאוּנָה,

אֵיטִיב עִם עַצְמִי,

אוֹלִיךְ, אֶשְׂחֶה, אֶרְחַץ,

אַזְמִין אֶת עַצְמִי לְתֵה עֶרֶב,

אֲדוֹבֵב אֶת עַצְמִי בְּחִבָּה וּבְלַהַט,

אֲשַׁבֵּחַ: אִשָּׁה קְטַנָּה אַמִּיצָה שֶׁכְּמוֹתֵךְ,

אֲנִי בּוֹטַחַת בָּךְ.

—

בהצלחה לכולנו עם השבוע הבא.

מוזמנים לשתף בתגובות.

ואחרי כל זה, הנה אנחנו חוזרים אל השגרה. הימים הופכים חמימים יותר ויותר, ואחר כך חמים, ואני כבר הוצאתי את הסנדלים מהאחסון המאובק שלהם וניערתי וביום העצמאות הלכתי בג'ינס וגופיה לבנה ובסנדלים, ואם סנדלים אינם עצמאות אמיתית (לפחות לאצבעות הרגליים), אין לי מושג מה היא כן. וגם החלונות בבית נפתחים והיסמין מציף בריח שלו את הרחובות של ירושלים כך שכל הליכה למכולת הופכת להיות הסחפות אינסופית באוויר החם, המבושם.

והנה מבלי לשים לב, ככה, הופ הופ, הגענו עשרה מיילים ברשימת התפוצה הזו! זו אמנם חגיגה קטנה, אבל בחיי, איזו חגיגה! עם בלונים, ועוגה, ופלחי אבטיח בצד, כי זו אמנם לא העונה אבל איך אפשר ללכת בשוק ולראות אבטיח בחמישה שקלים לקילו ולא לקנות למסיבה. בקיצור, חגיגה! שמחה וששון! לכל ילד בלון! עוד סימן קריאה כדי להתרגש!

איזה כיף שאתם כאן.

טיפ

אם הטיפ בשבוע שעבר יועד לכותבי פרוזה שמחפשים ליצור אפקטים רגשיים מתמשכים, הטיפ הנוכחי הוא הפוך: מיועד לכותבים בפייסבוק (למשל, אבל גם לפרסומאים, נניח)  שרוצים ליצור אפקט רגשי מיידי.

[כמו ששמתם לב, הבלעתי במשפט הקודם חלוקה בין אפקט רגשי מתמשך ואפקט רגשי מיידי. בפשטות, המתמשך הוא אפקט רגשי שנוצר כתוצאה מהיכולת שלנו ללכוד את הקורא ולהעביר אותו תהליך. אפשר לחשוב על הטקסט שלנו בתור פס ייצור, שמכניסים לתוכו את הקורא בצורה אחת ומוציאים אותו בצורה אחרת. האפקט הרגשי המיידי הוא אפקט שלא דורש מהקורא להיכנס למשהו. זה סוג האפקט שמייצרים משחקי המילים, או הבדיחות, או ההפתעה, או משפטי הפאנץ'.

זה לא ממש קשור לטיפ אבל שיהיה.]

אז אנחנו מפרסמים סטטוס בפייסבוק ואנחנו רוצים ליצור טקסט קל, כי לאנשים בפייסבוק אין זמן להשתהות ולהכנס לתוך הטקסט שלנו. איך אנחנו עושים את זה?

שלשה כללים טכניים שיעזרו לכם:

א. נסו לכתוב כמה שפחות מילים: כמה שפחות מילים במשפט. כמה שפחות מילים בפיסקה. כמה שפחות מילים בכל הטקסט. זה חייב להיות משהו מאוד מאוד קל לקריאה.

ב. אל תשתמשו במשפטים מורכבים, ובטח שלא בסימני פיסוק שאינם פסיק, נקודה, סימן קריאה או סימן שאלה.

ג. שמרו על המבנה הקלאסי של המשפט: נושא, נשוא, ואחריהם כל השאר. מהכלל הזה נגזרים כללים נוספים, למשל – כתבו פעלים פעילים, לא סבילים. כלומר, לא 'המשפט נכתב על ידי' (שזה מבנה של מושא, נשוא, נושא)  אלא 'כתבתי את המשפט' (נושא+נשוא, מושא).

תרגיל

קחו את המשפט הבא, המשפט הפותח את 'זכרון דברים' של יעקב שבתאי, ונסחו אותו מחדש על בסיס הטיפים שנתתי. נסו להפוך אותו לכמה שיותר פשוט ומובן בקריאה ראשונית.

"אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא בשעה שנדמה היה לו שהנה, בכוח ההינתקות וההתכנסות, נפתח לו עידן חדש והוא מצא לעצמו ראשית תיקון באמצעות ה'בּוּלווֹרקֶר' ואורח החיים המבוקר, ובעיקר באמצעות האסטרונומיה ותרגום ה'סומניום'. צֶזַאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה שבין מותו של גולדמן לבין מות אביו, ואף ציין זאת ימים אחדים אחרי הלווייתו של גולדמן, כשעמד במטבח עם ישראל, שמזג תה לשניהם, אבל הוא ציין זאת כאנקדוטה חסרת כל משמעות, משום שבאותו זמן כבר ויתר צזאר בעצם על הכל ולא היה מוכן גם למאמץ הקטן ביותר שמעבר לצרכיו המיידיים, ובתהליך הנואש של דעיכתו, כשהוא מוסיף ומתלבש לו בבגדי־אופנה צבעוניים־צעקניים, מגדל שפם, מעשן את הסיגריות המשובחות ביותר, זולל וסובא ורודף אחרי כל אשה הנִקרית בדרכו, בעוד עיקר מחשבותיו ושארית כוח רצונו נתונים לבנו הבכור שחלה במחלה חשוכת־מרפא ושמצבו נעשה חסר־תקווה, לא ראה עוד צזאר את החיים אלא כמפלה מעיקה ונטולת־פשר, או כקוריוז גדול שיש להתענג עליו ככל שניתן, דבר אשר ברגעי ההתפכחות והחרטה שהיו תוקפים אותו מזמן לזמן היה מכנה בכאב "התאבדות עליזה".

תרגיל 2#

התרגיל הקודם היה כל כך פרקטי שהיה אפשר להצטמרר ממנו, בחיי. אז הנה, מהר מהר, תרגיל שיש בו חיות ואושר ושמחה לכל המשפחה:

נסחו, בכמה שפחות מילים, את התחושה של אדם שנוסע לטיול רחוק ומתגעגע למשפחתו שהשאיר מאחוריו.

השראה

אין כמו ריימונד קארבר. באמת. יום אחד נאסף כולנו באיזה סלון קטן ברחביה או בפלורנטין ונדליק אור צהוב ונשתה המון המון ג'ין אנד טוניק וקפה שחור ונדבר קצת על העיניים האלה שראו את העולם כפי שהוא, ללא כחל ושרק, ועדיין יכלו לחמול עליו. ואם אתם רוצים דוגמה, אז הנה. ריימונד קארבר, אושר. מוזיקה בבקשה.

אושר / ריימונד קארבר

תרגום: עוזי וייל

כל כך מוקדם שבחוץ עדיין חושך.
אני ליד החלון עם קפה,
ועם כל העסק הזה של מוקדם בבוקר
שמחוסר הגדרה טובה יותר, נקרא לו מחשבות.
ואז אני רואה את הנער וחברו
הולכים במעלה הכביש
מביאים את העיתון.
הם לובשים כובעים וטרנינגים,
ונער אחד סוחב שק מעבר לכתפו.
הם כל כך מאושרים
שהם אינם אומרים דבר, הנערים האלה.
אני חושב שאם היו יכולים, היו נותנים
יד אחד לשני.
מוקדם מאוד בבוקר,
והם עושים את הדבר הזה ביחד.
הם מתקרבים, לאט.
השמים מקבלים סימנים של אור,
למרות שהירח עוד תלוי, חיוור, מעל המים.
יופי כזה, שלמשך דקה
מוות ושאפתנות, אפילו אהבה,
לא נכנסים לכאן.
אושר. הוא מגיע
בהפתעה. והוא הרבה מעבר, באמת,
לכל שיחת בוקר אודותיו.

———

יום רביעי נפלא שיהיה לכם, מאלה שלא מצפים להם והנה הם שם.

מוזמנים לשתף את התרגיל בתגובות, וגם להגיב לאחרים.

הוורדים מחוץ לחלון שלי פורחים בורוד עז, כאילו הם צועקים עלי לצאת, והשמיים לבנים היום, ואני יושב מול המחשב וכותב לכם את המייל הזה על כוס קפה שחור גדולה גדולה. חושב על ימי הזיכרון והעצמאות. ובאמת אני חושב שיש בה משהו קצת נאה, בפטריוטיות, כמעט ביתי. משהו מהאחווה שבה אנחנו מגוננים על איזה פגם בבית שלנו, או מהחיבה שאנחנו נוטים לרהיטים סתמיים שהם שלנו. כי הם שלנו, והלא זה הכל.

ובכן ובכן.

איזה כיף, בחיי, תראו איזה כיף. עשרות שירים שלחתם בשבוע החולף, ולו הייתם קוראים את כל הקטעים, בפרט המחורזים והמטופשים והמפתיעים, דברים מבוררים ומבוארים במשל ובשנינה – היה נמלא שחוק פיכם ולשונכם רינה. והנה שיר אחד משל אודיה אהרוני (שהיא כותבת יקרה מאוד, שתדעו לכם):

לְהַחְלִיק עַל בַּנָּנָה, לְהִתָּקַע בְּעַמּוּד
לִדְפֹּק אֶת הַזֶּרֶת, לַחֲטֹף שְׁפְּרִיץ מִתַּפּוּז
זֶה לֹא נָעִים וַאֲפִלּוּ קְצָת כּוֹאֵב
אֲבָל מָה שֶׁהֲכִי מַטְרִיד זֶה אִם מִישֶׁהוּ שָׂם לֵב.

איזו נחת.

טיפ

טיפ קצת למתקדמים, אבל גם למתקדמים מגיעים טיפים.

חשבתי על הפאתוס ונזכרתי שמישהו – איני זוכר מי זה היה, כמדומני ששי צ'רקה, ואולי מישהו מכם מכיר ויביא גאולה לעולם –  אמר פעם שהדבר הכי מצחיק בעולם הוא לראות רס"ר עצבני צועד בחזה מתוח במגרש המסדרים ואז מחליק על בננה. אני לא יודע אם זה הדבר הכי מצחיק בעולם, אבל בכל פעם שאני משוויץ קצת במדינה (בכל זאת מותר קצת להשוויץ בה, לפעמים) אני מדמיין את עצמי מחליק על בננה.

ואת כל זה כתבתי בשביל אנשים שרוצים להתעסק בפאתוס אבל מפחדים ממנו. ובצדק, כלומר, אכן יש לפחד מכתיבת דברים בפאתוס (בסיבה נעסוק בפעם אחרת), אבל אפשר להגיד שדרך יפה לשבור באמצעותה פאתוס בסיפורים היא באמצעות דברים יומיומיים. למשל, ראיתי פעם איש הולך ברחוב ומדבר על שבעה לאיזה נפטר, ואגב כך הוא הגיע לדבר על זה שצריך להזמין פלאפל לאבלים, ואגב כך – לדיון בשאלה מהו הפלאפל הטוב בירושלים.

ותראו, אם זה היה דיון רק בישיבת שבעה ובכמה המוות הוא דבר כואב, הסיפור הזה היה נשאר ברמת הפאתוס. הוא היה צועק עלי ועליכם לכאוב, כי מוות. וזה היה גורם לנו להזדעזע, באמת, אבל לא כי מוות – אלא כי סיפור צועק עלינו. ואם זה היה סיפור שרק דן בשאלה מהו הפלאפל הטוב בירושלים, זה היה משעמם וחסר תוכן. אבל כשיש לנו גם מוות וגם פלאפל, ההנגדה בין האחד לשני יוצרת פה אירוניה, צחוק מלווה בעצב. צחוק, כי מי מדבר על פלאפל כשאנשים יושבים שבעה. ועצב, כי זה הופך להיות ממשי. אנשים באמת צריכים לאכול, גם כשהם יושבים שבעה.

אז זה הטיפ – ליצור הנגדה בין הפאתוס ובין היומיומי, מה שיגרום לשניהם לעבוד.

תרגיל

התרגיל של השבוע לא קשור לעניין הזה ישירות. ואולי כן? אין לי מושג. בכל אופן, זה התרגיל:

לכתוב קטע שמעביר רגש, בלי להזכיר את הרגש הזה או את הטיותיו. כלומר, לכתוב על שמחה, בלי להזכיר 'אני שמח', 'שמחתי', 'שמחה', 'עליצות', 'אושר' וכאלה. או לכתוב על עצב, בלי להגיד 'הייתי עצוב'. או לכתוב על געגוע, על תסכול, על כל רגש שתרצו – בלי לדבר עליו ישירות.

השראה

לכבוד היארצייט (יום השנה לפטירתה) של זלדה – הנה שיר קטן שלה.

פנאי

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי

עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר.

פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נשיקוֹת וְחַגִּים.

פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת

יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִירה

ֹשֶל זִיו,

ֹשטוֹת אַט-אַט

בְּדוּגִית הַשָלוֹם

עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

—-

חגים שמחים וזכרונות טובים.

מוזמנים לשתף את התרגיל בתגובות, וגם להגיב לאחרים.

הנה הגיע אחרי הפסח, כמו אורח שהתכוננו לבואו והוא בא לרגע ותכף הלך, אבל האור נשאר אור והאוויר נשאר אוויר ובחלון הקטן שבחדר שלי אפשר לראות פרחים של ממש פורחים באדניות שהשכנה החדשה הניחה. איזה דבר יפה זה אדניות פרחים על אבן ירושלמית, ואיזה דבר יפה זה שכנים חדשים, שהם כמו דלת לחברים חדשים, חברים שמעולם לא ידענו שהם חסרים לנו.

כתבתם המון דברים יפים על החירות, וכל מיני כותבים חדשים שהצטרפו והתחילו לשלוח. זה משמח מאוד, ובעיקר שהיה לכם זמן בין כל הטיולים והמצות והמשפחה והפקקים לשבת לכתוב, ועוד לשלוח לי, והנה תראו: זו רוצה לצאת מהגוף שלה, וזו מתארת פיטורים כיציאה לחירות, וזה רוצה לצאת מהישיבה, וזה רוצה לחזור לישיבה, והחירות לפעמים היא אביב ולפעמים מדבר ולפעמים היא ריח רענן, חריף, של חורף. ויש כמה שכתבו אביב, אפילו, למרות שאי אפשר לכתוב אביב. בכל זאת. לעשות דווקא, להראות שאפשר.

כפרה עליכם.

טיפ

למשפטים יש מקצב; מין מנגינה פנימית, ברורה אך חשאית, שאפשר לשמוע אותה אם מקשיבים טוב. זה נכון לפרוזה כמו שזה נכון לשירה: מי שמכיר, למשל, את החריזה הפנימית שעגנון חורז לפעמים בסופי פרקים, או את הפסקאות המדודות של עמוס עוז יכול לראות איך זה לפעמים מתחבא ממש מאחורי השורות. כשאנחנו שרים שיר מולחן, לפעמים, אנחנו יכולים לשים לב איך לפעמים המנגינה הפנימית של המילים מכפיפה אליה את המנגינה של הלחן.

אחת הדרכים היעילות ביותר לזהות את המקצב הפנימי הוא, איך לא, להקריא לעצמכם את הטקסט בקול.

כן, זה נשמע מטופש, אבל זה עובד. כשמקריאים בקול שמים לב לא רק איפה לשים פסיק (בכל מקום שאתם עוצרים לקחת נשימה) או נקודה (בכל מקום שבו אתם עושים פאוזה, הפסקה קצרצרה של סוף עניין), אלא גם לשמוע את המקצב של הטקסט שלכם, ולשים לב אם הוא משתנה פתאום, אם יש סיבה לזה שהוא משתנה, אם הוא גורם לקורא להשתהות או לרוץ, ואם המנגינה החרישית שניגנתם בכתיבה מצליחה להישמע גם באזני הקורא.

תרגיל

תרגיל קצר. מטופש, אפילו, אבל אין כמו תרגילים קצרים ומטופשים כדי לעלות חיוך. התרגיל לשבוע הבא הוא לכתוב שיר שטותי. אפשר לנסות חמשיר, כי חמשיר שטותי זו סוגה מכובדת מאוד (בחיי, עם חליפה ותיק משרדי וכל מה שצריך בתוכו, לרבות מהדק), אבל אין צורך. כל מה שצריך זה:

א. שיהיה מחורז.

ב. שיהיה היתולי. כלומר, שלא יקח את עצמו ברצינות. שיעסוק בדברים מבודחים או בדברים רציניים בנימה מבודחת. באמת, מה שקל. אפשר לחשוב על 'הילד הזה הוא אני' או (לדתיים) על 'אולי בשבת יזרקו סוכריות', ואפשר לחשוב על שטוזים (של דתיה בן דור) ואפשר חמשירים עתיקים כמו:

בכפר סבא גר תוכי מוכשר
ששפות הוא ידע כתריסר
אז לנאום הוא חפץ
ולכנסת הוא רץ
וכעת מכהן הוא כשר

(זה היה היישר מויקיפדיה, וכיון שכך אחדל מלהוסיף דבר ואתם תלכו לכם לכתוב, ורק פנינה להשראה–)

השראה

והזכרנו, נניח, את עגנון שחורז לפעמים בסופי פסקאות או את עמוס עוז המדוד אבל תראו איזה יופי אשכול נבו, 'ארבעה בתים וגעגוע', איזו חריזה שמחה לטקסט הזה:

"רגעים שנועה שמחה שהיא נועהועמיר:

כשהוא חושב שהיא נרדמה, ולוחש לה דברים, אהבה בעיקר. והיא מקפידה לזייף נשימות כבדות של שינה ובבוקר מכחישה: לא זוכרת שום דבר. וכשהוא לוקח את יותם לכדורגל או מסביר לו בסבלנות מהלך בשח, ובה נובט מן מבט רך. הוא יהיה אבא טוב כל כך.

רגעים שנמאס לנועה להיות נועהועמיר:

כשבחור אחד מחכה לה אחרי משמרת, עם זר פרחים ביד. ובניגוד לכל המטרידים, יש לו דווקא חיוך נחמד. וברור לה, אחרי חמש דקות שיחה, שהוא, בניגוד לעמיר, לא מרובד. שאיתו זה יהיה קליל. ואוורירי. ופשוט. ובריא. או בקיצור, איתו היא לא תצטרך להיות היא."

---

מוזמנים לכתוב את התרגיל בתגובות, וגם להגיב.

יום-ראשון-של-חול-המועד-שמח!

אדם יקר אמר לי השבוע שאולי הקטע של ליל הסדר זה שהוא תמיד מרגיש לא בדיוק כמו שצריך, איכשהו, קצת בהחמצה, קצת בחיפזון, משהו לא מצליח עד הסוף. ילד אחד בוכה, ילדה אחרת מושכת את המפה מהשולחן, דוד שמתחיל לנחור בצד — איך, הוא כתב (ואולי אני השלמתי), איך הכל נמצא צעד אחד ליד המקום בו הוא אמור להיות. וחשבתי על זה עכשיו כששבתי מהריצה הראשונה של האביב והגשם התהפך לנו על הפנים והצליף בטיפות חמות, גדולות, על הידיים שלי. ובהתחלה קצת התאכזבתי, כי איזה מין חג אביב שמח זה, ואחר כך אמרתי לעצמי – הנה, כך לא הספיק בצקם של בני ישראל להחמיץ. הם התחילו להכין לחם והגשם שטף את האדמה ובחיפזון הם דחפו את הילדים חזרה הביתה שילבשו משהו ואספו את הבצק שלא הספיק להירטב ורצו פנימה להספיק ללבוש משהו ארוך לפני שיוצאים לחירות.

אולי.

על כל פנים – כמה דברים יפים כתבתם על ריח האביב! שהוא כמו נשיקה של פרידה, שהוא כמו הרגע שבו הכנרת נושקת להרי הגולן, או כמו הגולן שנצבע ירוק לשבוע, שהוא הגעגוע, שהוא רגע של מפגש, שהוא שוליים של חצאית ברוח, שהוא אחיינית שרוקדת, שהוא הרגע הקטן של השמחה בלב כשפוגשים חבר באקראי, ועוד ועוד – רבים רבים מכם כתבו השבוע, בעשרות רבות (אם אינני טועה), וכל מייל היה פיסת אביב קטנה, מגודרת, עם שלט 'אביב' באמצע תיבת המייל האפרורית שלי.

ולכבוד פסח – ספיישל כתיבה מלאת חירות.

טיפ

אנשים מסוימים, ואני ביניהם, חשבו פעם שיש סממנים לכתיבה טובה. למשל, שאם טקסט מחורז, הוא שירה נעלה יותר על פני הטקסט הלא מחורז. שטקסט בשפה גבוהה הוא 'ספרותי' יותר מאשר טקסט בשפה נמוכה, או שמטאפורות מדוייקות הן אבן היסוד של כל טקסט טוב – וכי איך אפשר אחרת? הסממנים האלה נכונים לא רק ברובד הצורני, אלא גם ברובד התכני – כאילו צריך לכתוב על אשכנזים מתוסבכים, או על נשים, או על מובלעות, להיות אור מוסרי ומצפן חברתי, וכן על זו הדרך. ולא שאין בזה אמת, אבל הבסיס של הכתיבה, לעניות דעתי, הבסיס של הבסיס – זה לכתוב כמו שבא לנו.

זה נשמע קצת אגואיסטי. קצת לא מנומס, אפילו. אולי מרתיע אנשים מסוימים, אבל אני מאמין שכתיבה טובה היא כתיבה שהכותב נהנה ממנה. שהוא מרגיש שהוא היה רוצה להמשיך לכתוב עוד ועוד, לכתוב לנצח, ואחר כך לשבת עוד נצח אחר ולקרוא את מה שנכתב. ואם זה טקסט בשגיאות כתיב, או טקסט שעוסק בי, או טקסט שאף אחד לא יכול לקרוא – אז באמת, שאף אחד לא יקרא. העיקר שנהניתי. כי בפנים בפנים – כתיבה היא לא מלאכה קשה וסיזיפית, אלא משהו שאנחנו נהנים ממנו.

קחו את העט שלכם, אם כן, וצאו לחירות.

תרגיל

אנחנו כל כך באמצע פסח שחבל לבזבז את שפע החירות הזו –  לנשום, לחוש ולראות, לדעת, לייחל ולהיכשל – אז התרגיל של השבוע הוא לתאר איזו יציאת מצרים פרטית שהייתה או שתהיה.

למשל, הרגע שבו השתחררתי מהצבא, או הרגע שבו אפסיק לעבוד, או הרגע שבו אני יושב לשתות קפה בסוף יום מתיש, או הרגע שבו קמתי ואמרתי למוכר בשוק – "אז אני מחזיר את התותים האלה!" – והחזרתי, כי אמנם הם היו יפים להלל אבל עלו כמו משכורת חודשית. ובקיצור – רגע של יציאת מצרים. לא של חירות, לא של עצמאות; רגע שבו מסירים את הנעל הלוחצת ולרגע אחד מרגישים את מוטת הכנפיים נפרשת עד האופק.

אם אתם מתקדמים – והרי כולכם מתקדמים – אני מציע לשתול כל מיני רמזים שמחברים בין יציאת מצרים שלכם לבין יציאת מצרים ההיא, אי אז לפני שלשת אלפים וחמש מאות שנים, אבל אם זה מסבך את הטקסט שלכם – בהחלט שאין צורך.

השראה

"כשאנו כותבים, אנו חשים שהעולם מתנועע, גמיש, מלא אפשרויות. הוא בוודאי אינו קפוא. בכל מקום שהאנושי קיים בו אין קיפאון ואין שיתוק, ובעצם, גם אין סטטוס־קוו (גם אם לפעמים אנו טועים וחושבים כך; גם אם יש כאלה שמעוניינים מאוד שנחשוב כך‭.(‬

אני כותב, העולם אינו סוגר עלי, ואינו הולך וצר: יש לו גם תנועות בכיוון של פתיחה, ועתיד ואפשר.

אני מדמיין. פעולת הדמיון עצמה מחייה אותי. אינני מאובן ומשותק אל מול הטורף. אני ממציא דמויות. לפעמים אני מרגיש כאילו אני חופר אנשים מתוך הקרח שבו עטפה אותם המציאות, אבל אולי, יותר מכול, את עצמי אני חופר כך כעת.

אני כותב. אני מרגיש את שפע האפשרויות שקיימות בכל מצב אנושי. את היכולת שלי לבחור ביניהן. את מתיקות החירות, שחשבתי שכבר אבדה לי. אני מתענג על עושרה של השפה האמיתית, האישית, האינטימית. אני נזכר בעונג הנשימה הנכונה, המלאה, כאשר אני מצליח להימלט מן הקלסטרופוביה של הסיסמה והקלישאה. פתאום אני מתחיל לנשום בשתי הריאות.

אני כותב, ומרגיש איך שימוש נכון ומדויק במילים הוא לפעמים כמו תרופה למחלה. כמו אמצעי לטיהור האוויר שאני נושם, מן העכירות והמניפולציות של נוכלי־השפה ושל אנסי השפה למיניהם. אני כותב וחש איך הרגישות והאינטימיות שיש לי עם השפה, עם רבדיה השונים, עם הארוטיות וההומור והנשמה שבה, מחזירות לי את מי שהייתי, את עצמי, לפני שהעצמי הזה הולאם בידי הסכסוך, בידי הממשלות והצבאות, בידי הייאוש והאסון."

(דויד גרוסמן, מתוך משהו שהתפרסם מזמן מזמן במוסף חג של ידיעות אחרונות)

—

חג חירות שמח. מוזמנים לכתוב ולהגיב כאן, בתגובות.