מחבר יהודה

אני חושב שהדבר הכי מרכזי שקרה לי במעבר לעצמאי זה איזה טוויסט בחשיבה שלי; כאילו החלפתי מערכת הפעלה (איך אני שונא דימויים של מחשבים, יא אללה).

בכל אופן, הצורה בה חשבתי, כשכיר, לפני הקמת העסק הייתה כאילו החיים הם משהו שקורה לי. אני מתכוון, ברור שאני בוחר מה ללמוד ואיך ואיפה לחפש עבודה, אבל מישהו אחר מלמד אותי, מישהו אחר מעסיק אותי, כסף הוא מין דבר שנמצא אצל המעסיק והוא נותן לי כמה שהוא רוצה. באופן כללי החיים היו מאוד מסודרים, מאוד מוגבלים – מה אפשר לעשות, מה אי אפשר לעשות, איך ומה.

ופתאום, לא יודע, פתאום העולם נראה לי כמו איזה מגרש משחקים ענק. בא לי להקים קבוצות שכותבות? יאללה. בא לי להרים סדנאות? יאללה. לשבת יומיים ולכתוב? יאללה. הכל אפשרי. הכל יתכן. אני יכול לעצב בעצמי את החיים שלי ומה שאני עושה בהם.

זה ברור שככה זה. כלומר ברור שהמעבר לעצמאות ידרוש ממני לשנות חשיבה. אני בעיקר המום מהעובדה שהחשיבה שלי השתנתה לחלוטין, לא רק בהקשר של העסק. כלומר, לא רק מה שאני יכול *בעבודה*, אלא מה שאני יכול בכלל. בחיים, במשפחה, מול הנציג של הביטוח ומול השכנים ממול, ואפילו בכתיבת הסיפורים. החיים כבר לא קורים לי, אני קורה להם. וזה נהדר ומפתיע ונפלא.

לפני שבועיים הבאתי לכם כאן את דויד גרוסמן כותב על אנשי בית המלוחה ואנשים כמוהו, המתפלשים בשוקולד, ולמדנו מזה איזה עניין – אין זה חשוב כרגע מה, ואחרי שכתבתי את הכלל הזה קיבלתי הודעה מוקלטת מר', חבר טוב ומוכשר, שזעם – ממש כך, זעם – על הרידוד שעשיתי לגרוסמן. מה אתה עושה, הוא נזף בי קבל הטרמפיסטים שנסעו איתי לירושלים, מה אתה הופך את הקטעים היפים, השלמים, שאתה מצטט, לאיזה עניין פשוט וטכני? מה כך, באבחת גלימה, אתה מוריד את כל הקסם מהיצירה?

ובהתחלה נבהלתי, כי באמת – זה לא יפה להוריד קסמים מיצירות, ובכלל, ר' הוא אשף מילים והשפה שלו מסתדרת מאחוריו כחיילים ונורית בו, בשומע (שהוא אני), אבל אחר כך אזרתי אומץ ואמרתי לו תשמע, ר' יקירי, אבל הרי אני לא חושף את כל השלד של היצירה ומותיר אותה בעירומה, אני רק מתחקה אחר צורת החשיבה ומנסה להבין איך יכולים אנחנו, שאיננו גרוסמן, לכתוב משהו שלא יפול באותן בורות בורות נשברים של הקלישאות המורגלות. איך להביט אחרת בעולם ולהגיד – זה העולם, ואני מתבונן בו בישירות וללא מסכים, ורואה בו את הדברים הבאים אחר כך והופכים להיות שירים, או סיפורים, או קטעים, או כל דבר שיהיה.

ואגב כך העברתי סדנה חד פעמית לאי אלו קבוצת נשים (ושני גברים) נפלאות ונפלאים, במרפסת הנפלאה של יעל משאלי, ושם נזכרתי קבל עם בתרגיל הכתיבה של פלובר. וזה תרגיל כל כך יפה, כל כך נכון, עד שאין ברירה וצריך לכתוב אותו כאן. ומעשה שהיה, שמופסאן (הסופר) בא אל פלובר (הסופר גם הוא) וביקש ממנו ללמוד. ופלובר אמר לו – תחילה וראש, תתבונן.

הנה, ראו בעצמכם:

השראה + טיפ

"הכישרון הוא אורך רוח. עליך להביט במה שברצונך לבטא זמן ממושך ובתשומת לב רבה, עד שתוכל לזהות בו היטב כלשהו שאיש טרם ראה או אמר. בכל דבר קיים חלק שעדיין לא נחקר, כיון שאנו מורגלים להשתמש בעינינו עם הזיכרון של מה שחשבו לפנינו על אותו דבר שאנחנו מתבוננים בו. בכל דבר פעוט קיים תחום בתולי. עלינו למצוא אותו. כדי לתאר אש מתלקחת או עץ הנטוע במישור, עלינו לעמוד נוכח אותה אש ואותו עץ עד אשר לא יידמו עוד, עבורינו, לאף אש אחרת ולאף עץ אחר.

כך נהיה האדם מקורי.

לאחר שטבע אותה אמת לפיה בתבל כולה אין שני גרגרי חול, שני זבובים, שתי כפות ידיים או שני אפים הזהים לחלוטין זה לזה, שלח אותי לתאר במשפטים אחרים יצור או אובייקט באופן שייחד אותם בבירור, כך שיובדלו מכל היצורים או האובייקטים האחרים מאותו גזע או מין.

"כאשר אתה חולף על פני חנווני היושב בפתח חנותו," אמר לי, "או על פני שוער המעשן את מקטרתו, או על פני תחנת כרכרות, הראה לי את החנווני ואת השוער האלה. תאר לי את תנוחתם, את הופעתם החיצונית על כל פרטיה, וגם את טבעם המוסרי, כך שלא אוכל לבלבל ביניהם ובין אף חנווני אחר ואף שוער אחר; ובמילה אחת הראה לי איך סוס אחד הרתום לכרכרה שונה מחמישים סוסים אחרים המהלכים אחריו או לפניו."

(מופסאן, מתוך 'הרומן', בתרגום של רמה איילון)

תרגיל

תרגיל הכתיבה של השבוע הוא תרגיל כתיבה פשוט למדי, ועיקרו – להתבונן בעצמכם בישירות, בכנות, בבהירות, ואחר כך לכתוב קטע קצר שעוסק בפעולה אחת שאתם עושים או נוטים לעשות (כמו התבוננות במראה, כמו כתיבת מייל, כמו הכנת שייק פירות). אבל להתבונן בעצמכם זמן מה, לפחות חמש דקות, ולא לקפוץ ישר אל התרגיל כאילו שד רודף אחריכם. אחר כך – לכתוב.

ומי שלא יודע על מה בעצמו לכתוב, שיבחר בשטיפת כלים.

הנה, תראו את ערן בר גיל עושה את זה יפה. זה מתוך אחד חלקי אחד (1:1):

אֲנִי מְמַלֵּא מַחְבָּרוֹת בְּפֶרַח
וּבַעֲצִיצִים מַשְׁלִיךְ פְּקָקִים שֶׁל בַּקְבּוּקֵי
בִּירָה וּמְכַבֶּה סִיגַרְיוֹת בְּכוֹסוֹת
קָפֶה וְלִפְעָמִים, בְּלִי לָשִׂים לֵב, קוֹרֶה
שֶׁאֲנִי שׁוֹתֶה קָפֶה מְעֻרְבָּב בְּאֵפֶר סִיגַרְיָה
וּמֵקִיא
וּמִתְחָרֵט שֶׁאֲנִי אֶחָד כָּזֶה
שֶׁמְּכַבֶּה סִיגַרְיוֹת בְּכוֹסוֹת קָפֶה
וּבִכְלָל
שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַדְּבָרִים
שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה.

——

בהצלחה.

הוי.

יש בזיליקום בחלון שלי. אני מסתכל מדי פעם הצידה כדי לראות, לאשש את המראה: יש בזיליקום בחלון. כך סתם, באמצע החורף, בזיליקום. היינו ביום ראשון בחתונה של מעיין וטל, והם הניחו עציצי עשבי תיבול על השולחן ואמרו לנו 'קחו', אז לקחנו והנחנו בחלון. הכלב שלי אוהב לרחרח אותו, ללקק, אבל אני לא נותן לו, ובמקום זה אני קם כך, באמצע העבודה, ואוסף את העלים ונושם ונושם ונושם.

אני מקווה שגם אתם נושמים לרגע, מנסים להתאושש מהשגרה שמכה בנו במלוא עוזה. אדם רוצה לכתוב ספר אבל השגרה, השגרה, חובות היומיום מכות בו במלוא עוזם. אני, למשל, קמתי השבוע עייף ויגע, התיישבתי לשתות קפה מול המחשב, וכך, באבחה של תנועה לא זהירה, מצאתי את עצמי בלי מחשב לכל תחילת השבוע. ואמנם בישלתי וקראתי ושוחחתי ונפגשתי אבל הספר מה יהיה עליו.

ובכל זאת אני מסתכל בבזיליקום ונושם. כי כך ראוי לעשות בימות השגרה. לעצור, להתבונן, לכתוב. ולשם כך אני שולח לכם באמצע יום העבודה את המייל הזה, להזכיר לעצמי ולכם שיש גם עולם מבחוץ. הנה, תחת החלון שלי משתרעת חתולה וסופגת קרניים אחרונות של שמש. עולם שחתולים משתרעים בו על המדרכות אינו יכול להיות עולם גרוע עד כדי כך, הלא כן?

השראה

גרוסמן.

יש ילדים זיגזג.

(בטח יש בין הקוראים כאלה שהלב שלהם זוקף אזניים, פתאום. גם גרוסמן, גם יש ילדים זיגזג. כי האמת, האמת שרק קוראי גרוסמן יודעים, ורק אלה שנשבו בקסם של המילים ב'שתהיי לי הסכין' ונצרבו בשבי ב'אשה בורחת מבשורה' ונמסו אל אבותם ב'נופל מחוץ לזמן', רק אלה יודעים שגרוסמן הוא במיטבו בספרי הילדים שלו, ובעיקר ב'יש ילדים זיגזג', שהוא מגובש ומורכב וזורם כולו מתחילה ועד סוף. ואפילו 'עיין ערך אהבה' המופתי נופל בזה, לפעמים, אבל יש ילדים זיגזג הוא רק סיפור. מתחילתו ועד סופו. ובשפה מושלמת, ובתודעה מופתעת, ובכל שאר הקסמים שדויד גרוסמן עושה בנו.

והנה, סוף סוף, מונולוג השוקולד של האיש הזה. תראו כמה יופי:)

" .וכאן חייב אני לעשות הפסקה קטנה כדי להבהיר עניין חשוב: יש אנשים, אנשים גסי רוח וערלי – נפש וחסרי חוש אמנותי, שבשבילם סיור כזה הוא שיעמום אחד גדול. ואפילו אם במקרה הם אוהבים שוקולד, הם מעוניינים רק במוצר הסופי. בתוצאה המוגמרת, הקרושה.

אבל אותי ואת גבי משך תהליך יצור השוקולד בחבלי קסם: הצינורות, הבריכות, המנפים שהעבירו את השקים עם פולי הקקאו, התופים הענקיים שבהם קלו את הפולים לפני טחינתם, משפכי הענק שמתוכם נמזג הנוזל המכשף, היופי הצרוף והבוהק של לוח שוקולד שלם, לפני שחורצים בו את הריבועים, והצניעות המפתה שבה הוא מתכסה בנייר כסף נוצץ, ואחר-כך עוד עוטה על עצמו עטיפה צבעונית – מה יפה הוא מחזור החיים בטבע!

אני מתנצל על שאני מאריך כל-כך בתיאור הזה. אני בהחלט ער לאפשרות המחרידה שבין קוראי הספר הזה יש גם אחד או שניים המחוסנים בפני כוח פתויו של השוקולד. גם בריות כאלה יש בעולמנו, ועלינו לקבל זאת ברוח טובה, כחלק מהתופעות שאין להן הסבר מדעי. אני אפילו מכיר באופן אישי ילד אחד, לא אנקוב בשמו, אשר עוד בשחר ילדותו בחר במלוחים. כן כן: והוא טורף בתאווה רק מקלות-מלוחים ובייגלאך וחטיפים נגרסים, מצופי גרגרי מלח. בחירה משונה, אם יורשה לי להעיר. ומן הבחינה הזאת אני והוא שייכים, לצערי, לשני גזעים נפרדים לגמרי של האנושות: אנשי בית- המלוּחָה הם, כידוע לכל, אנשים מעשיים, הגיוניים להצמית, מהירי החלטה, חשדניים כלפי סיפורי-מעשיות וסוגדים רק לעובדות. לא פעם נרמז לי, כי בהתוועדויות החשאיות שלהם, אי שם בהרי סדום בואכה ים-המוות, נוהגים המלוחַנים לקיים טקסים מעוררי פלצות של הטבעת חפיסות שוקולד שלמות במצולות הים! זוועה! אבל מן המפורסמות היא שכוח השיפוט נפגם לאחר שנים של גריסת מלח צחיח.

ואילו אני – לפעמים אני משוכנע כי בעורקי זורם שוקולד סמיך (בטעם דובדבנים). עד היום, כשאני נפגש עם אנשים כמוני, מבוגרים לכאורה, לארוחות-עסקים חשובות, אני יודע בסתר ליבי, כי כל הארוחה , כל הדיונים והלהג, הם רק המס שאני חייב לשלם כדי להגיע בסופו של דבר אל הקינוח.

וכשהוא מגיע, אוה!

בפנים אדישות, תוך פטפוט סתמי לכאורה, אני מגליש לתוכי את מוס השוקולד הדשן, את עוגת ´חלומות מתוקים´ האִמַהית, את קציפות ה´ברבורים´ הפעוטות, את עוגות ´שלג הימאלאיַה´ המקציפות… והאיש או האשה היושבים למולי באותה ארוחת-עסקים אינם מעלים בדעתם כי בתוכי, בתוך בן-שיחם המנומס והמאופק, מגיחים מבין מחשכי הזיכרון שניים: ילד קטן וגזוז שיער-צהוב, ואשה גדולה, בשימלה שחורה ומרזה, ושניהם, בלי הרבה חוכמות, עטים על השלל, נוגסים ומלקקים ומתמרחים בו עד אובדן חושיהם…

ואני מבקש לעשות עוד הפסקה קצרה בשטף הסיפור, לנצל את הרגע הזה, רגע של גלוי-לב נדיר, של קירבה מתוקה בין כותב לקורא, כדי לשטוח פה את בקשתי האחרונה עלי אדמות, את צוואתי הרוחנית:

אני רוצה להיקבר בארון עשוי שוקולד.

ימתקו לי רגבי עפרי."

(ראיתם כמה זה יפה? אי אפשר להגיד אחר כך כלום. רק למחות דמעה סוררת ולחייך וללכת לארון להביא איזה שוקולד לכרסום, ולהמשיך לקרוא)

טיפ

לתת טיפ על בסיס הקטע הזה הוא כמו לנסות להסביר יסודות בכדורגל אחרי סלאלום מופתי. ואף על פי כן, תראו איך הקטע הזה מתעצם והופך למושלם לא רק על בסיס ההשתפכות סביב השוקולד, אלא בעיקר על בסיס ה'טיפוסים'. והמילה הזה אומרת, בעצם, שברגע שאנחנו הופכים משהו מאפיון שולי לנקודת כובד, אנחנו מצליחים למצות את המשהו הזה.

למשל, אם המתוק והמלוח אינם רק אפיון צדדי, משמע, שיש אנשים שאוהבים מתוק ויש אנשים שאוהבים מלוח, אלא הופכים להיות הסיווג המרכזי שסביבו סובב הכל – הרי פתאום הם מתעצמים, וים המלח מגיח, והמילה 'צפוד', מה שהיא לא אומרת, וכן הלאה. ואפשר לנסח את הטקסט בתור 'יש שני סוגי אנשים בעולם', ואפשר 'העולם נחלק לשניים', ובלבד שנצליח להנגיד את הנושא שלנו להיפוכו, ולמצות כך את הנושא עד תום.

תרגיל

בחרו שני הפכים, ואפיינו באמצעותם שני סוגי אנשים בעולם.

למשל? תה וקפה, חצאית ומכנסיים, טריקו ומכופתרת. כמובן, כיד הדמיון הטובה עליכם.

כי מהו הנס? האם הוא באמת עיקום חוקי הטבע וכניסה רועשת של רצון אחר אל עולמנו? לא בכך העניין, לא בקסמים ולא בכוחות נסתרים הסרים למשמעתו של צו שליט כלשהו. יש בו הרבה פחות מזה ולאין שיעור יותר מזה. יש בו מגע רגעי, שביר ומתוזמן כפריטת מיתרים באקורד, בין רצוננו לבין העולם. רצוננו הרחב; מן החסר הפשוט, הצמא והרעב, ועד הכיסופים הארוכים, המתוחים והגבוהים ביותר. רצוננו הנשלח אל העולם קורן אליו, מאיר אליו קרן עזה של תקווה, ומאז הגירוש הגדול מן היניקה והעריסה, ואולי עוד לפניו, אין לקרני הרצון הארוכות הללו מענה היכול להן, היכול להשביע את תשוקתן ברגע הנכון, הרגע הזקוף והמקווה, השוקק, הפעור והנלהב."

היי, מה שלומכם? טוב לראות אתכם. טוב לשמוע אתכם. טוב לקרוא את הדברים שאתם כותבים. אני חייב להתנצל על זה שאני לא מספיק להגיב לכולכם, אבל היי – בואו לקבוצה! אנשים שם נחמדים ומגיבים! ובלי קשר לקבוצה – תודה על התגובות ועל האוויר שאתם מספקים לנו, קצת לנשום.

הבוקר ציפור עשתה את צרכיה על הראש שלי. הייתי בדרך לפגישה וכך סתם, ברחוב לויד ג'ורג', ממש ליד קולנוע לב סמדר, משהו נחת לי על הראש. קודם כל העברתי את היד בשיער לבדוק מה קרה, ואחר כך אמרתי 'אוי, שיט' והתחלתי לחפש משהו לנקות עליו את היד, ואחר כך ניגבתי דברים בעזרת טישיו ישן וקיללתי עוד קצת (אני מנצל את הבמה הזאת כדי להתנצל מהגברת עם הכלבלבים שעברה לידי בזמן הזה), ואחר כך הגעתי לפגישה והתנצלתי עמוקות שאני זקוק – מה זקוק, חייב – לכיור, סבון ומגבת כלשהי. אפשר גם מגבת נייר, כן. וסליחה, אני צריך איזו דקה פרטית.

ואחרי שהשיער שלי נרטב ונוקה וחיכה בסבלנות כדי להתייבש, חשבתי לעצמי איך החיים תמיד מוצאים לעצמם את המקום להפתיע אותי. איך יצאתי מהבית עם התיק הכחול שלי ובתוכו ארוזים היטב כל הדברים שהייתי זקוק להם היום, פריטים שחשבתי עליהם מראש והונחו שם עוד מאתמול מערב, ואיך הלכתי במהירות כדי להגיע בזמן ולעשות רושם טוב, ופתאום – סתם, כך, קקי של ציפור.

סליחה שאני אומר קקי, אבל זה מה שזה היה.

וחשבתי לעצמי שאולי לפעמים זה מבאס, אבל באופן כללי יש המון יופי בזה שהעולם יכול להפתיע אותי. כי אם הוא יכול להפתיע אותי לשלילה, כמו נניח הבוקר, אז כנראה שהוא יכול גם להפתיע אותי לחיוב, ומי יודע אם לא אצא עכשיו מהבניין ופתאום תנחת על ראשי – סתם כך, במפתיע – מעטפה עם סוכריה וציור קטן כזה, של ילדים, או מעטפה אחרת עם כסף (זה חשוב, כסף, כך גיליתי), או אפילו אני אפגוש בחבר אהוב, ואולי אפילו, אפילו, מי יודע, אני אצא החוצה ופתאום ידבר איתי חתול.

ובכל אופן, סליחה. אנחנו רוצים לדבר פה על כתיבה, נכון? על יצירה, על מחשבות, זה מה שחשוב לנו. טוב שנזכרתי.

טיפ

כבר כתבתי כאן פעם שכדאי לתת לכתיבה שלנו להפתיע אותנו, אבל לפעמים כדאי לתת לא רק לכתיבה, אלא גם לעולם, להפתיע אותנו. והדרך הטובה ביותר לתת לעולם להפתיע אותנו היא פשוט לצאת החוצה וללכת בלי כוונה מוגדרת. אני קורא לזה 'לשוטט', כלומר ללכת בלי כוונה מוגדרת, ומשתתפי הסדנאות שלי מכירים את זה כבר, כי אני מציק להם עם זה בכל מפגש מחדש.

המטרה של השיטוט היא לנער קצת את הצורה שבה אנחנו תופסים דברים. כלומר את הדימוי המוכר והשחוק לעייפה של 'הרחוב שלנו' 'השכונה שלנו'. בדרך כלל העולם מתעצב סביבנו בצורות מסויימות כשאנחנו משתמשים בו בצורה מסויימת. אני מתכוון לזה שאם אנחנו משתמשים ברחוב כדי להגיע דרכו לתחנת האוטובוס, הוא הופך להיות מנהרה לתחנה, ואם אנחנו משתמשים בו כדי לשחק כדורגל, הוא הופך להיות מגרש תחום במדרכות, וכן על זו הדרך. השיטוט מאפשר לנו לנער את התפיסה הקבועה שלנו, ובעצם לראות את העולם כפי שהוא; מלא פרטים, מלא אטרקציות, אינסופי במוזרותו ובאפשרויות הגלומות בו.

זה ממש מגניב.

תרגיל

תכתבו רגע מה יש לכם מחוץ למקום שבו אתם עובדים / לומדים, טוב? אם זה בבית, אז תכתבו מה יש ברחוב. אם זה בכיתה, תכתבו מה יש במסדרון. עכשיו צאו רגע החוצה, טוב? תסתכלו, אבל באמת: מה יש שם? מה אין שם? כמו מה זה נראה? למה זה יכול להפוך?

ועכשיו, עכשיו, תכתבו בבקשה מה-שבא-לכם, שמשתמש במרחב הזה אחרת מהשימוש הקבוע שלכם בו. שימו בו חתונה. שימו בו אדם שמסתפר. שימו בו נשף רב משתתפים ומלא שמלות נשף וטוקסידו. בקיצור, שנו אותו לרגע. תראו אותו אחרת. תראו אותו באמת.

השראה

"לפעמים אני מסתכל החוצה וחושב שהרבה אנשים ראו את השלג הזה לפני. בדיוק כמו שאני חושב שהרבה אנשים אחרים קראו את הספרים האלה לפני. והאזינו לשירים האלה לפני.

מה שאני אומר כנראה זה שהתחושות האלה מוכרות מאד. אבל אני לא אמור להכיר אותן. אני רק יודע שיש עוד מישהו שהרגיש את זה. את הרגע המיוחד הזה ששליו בחוץ ושרואים דברים זזים ושאתה לא רוצה את זה וכולם ישנים. ושאת כל הספרים שאתה קורא כבר קראו אנשים אחרים. ושאת כל השירים שאהבת כבר אהבו אנשים אחרים. ושהבת שהיא יפה בעיניך יפה גם בעיני אחרים. ואתה יודע שאם היית בוחן את כל העובדות האלה בזמן שאתה מאושר היית מרגיש נפלא, כי מה שאתה מתאר הוא "אחדות".

זה כמו שאתה מתלהב מבחורה ורואה זוג מחזיק ידיים, ואתה כל-כך מאושר בשבילם. וביום אחר אתה רואה את הזוג הזה והם ממש מעצבנים אותך. וכל מה שאתה רוצה זה להיות תמיד מאושר בשבילם, כי אתה יודע שאם תרגיש ככה אז זה אומר שגם אתה מאושר."

(מתוך "כמה טוב להיות פרח קיר" |  סטיבן צ'בוסקי)

שמש בחוץ, אבל אני מצונן. לפעמים אני חושב איזה פלא זה הדיסוננס הזה, הפער שבין לשבת בבית, לקנח את האף, להתמסכן (אף מחלה לא מייצרת התמסכנות כמו צינון), ובין השמש שזורחת בחוץ ומזכירה לנו שעדיין לא חורף. כלומר שכן, שכבר חורף, והגוף אפילו מזהה את זה ומגיב בהתאם, אבל מזג האויר עדיין לא התעדכן בנושא. ובכן, צינון.