כתיבה יוצרת

איך כותבים אמת

נוצרה איזושהי חלוקה בין אמנות גבוהה ואמנות נמוכה (נניח, בין מוזיקה קלאסית למוזיקה מזרחית, או בין סיפורים שעוסקים בתמות חשובות ובקונפליקטים מוסריים ובין סיפורים קלילים על בלשים שחוקרים פשעים בארצות הברית), ונדמה לאנשים שזו החלוקה שבין אמנות טובה לאמנות לא טובה, ולא היא.

קודם כל, כי בכלל אין דבר כזה, 'אמנות גבוהה ואמנות נמוכה'. יש אמנות טובה ואמנות לא טובה. וזה לא קשור לא לצורה ולא לתוכן אלא לאמת. והבעיה היא שאמת זה קריטריון חמקמק. הרבה יותר קל להגיד שאם סיפור עוסק בנושא קליל אז הוא לא משהו, ושאם הוא כתוב במשלב עגנוני הוא ספרות טובה, ושאם השיר הוא ארבע דקות ויש בו תופים בקצב מזרחי אז הוא רדוד.

בכל זאת אני רוצה לדבר על אמת, ולא להגדיר אותה, רק להגיד שהכלל הכי טוב שאפשר לתת לכותב זה לכתוב על דברים שהוא מכיר. כי לפעמים אנשים קוראים על נושא מסוים והם חושבים שאם הם קראו עליו הם מבינים אותו, ובעצם הם לא הבינו כלום, כי יש דברים שצריך לחיות.

מה שזה אומר בעצם זה שאמנות טובה היא אמנות שמצליחה לייצג איזשהו פן במציאות. וה'אמת' כאן זה בעצם שיש איזושהי ממשות בטקסט או במוזיקה. וכמו שיש פן במציאות של הרהורים ופילוסופיה, יש גם פן במציאות של כיף ופנאן ובהיה חסרת תוחלת בקליפים ביוטיוב. ואפשר לייצג את הרגע הזה כמו שאפשר לייצג רגעים אחרים, כבדי משקל יותר. ואלה דברים שהביטלס וליידי גאגא, למשל, הבינו, ולכן הם אמנות טובה.

הבעיה מתחילה כשאנשים לא מייצגים את הרגע עצמו אלא את הסמל שלו. נניח, כשהם חושבים שהייצוג של המתנחלים בטלויזיה זה המתנחלים עצמם, או שאמריקה כפי שהיא מוצגת בספרות זו באמת אמריקה, או שהלחן והקצב הפּוֹפִּי של שיר מסוים הוא הדבר עצמו ולא ייצוג של איזשהו מקצב בחיים. והם מחקים את החיקוי, ומפספסים את הדבר עצמו, ואין בהם אמת.

נראה אני ממעיט בערכם של הדברים הגדולים ומציג את זה כאילו העולם הוא רק דברים פעוטים וקלי ערך, אבל מה שניסיתי להגיד זה שהדברים הגדולים כמו אהבה וערכים ומוסר לא קיימים בפני עצמם, והם מורכבים מהמון המון רגעים קטנים של ממשות. וספרות אמיתית, או קולנוע אמיתי, מבין את זה.

ואם מישהו מחפש דוגמאות יש למכביר. ואפשר לקרוא את ג'ונת'ן פראנזן (שאפילו מתעסק בדימויים כממשות, כי גם להם יש צד ממשי, ועושה את זה יופי) או את דויד גרוסמן ולהדגים עליהם, ואפשר לראות את הסופרנוס או את גירלס, ולראות איך כל תמה גדולה עוברת שם באירועים קטנים קטנים, כמו הכנת חביתה או רכיבה על אופניים, אבל נראה לי שהכי נוח זה לקרוא טולסטוי, כי דיונים על גירושין נעשים שם תוך כדי גילוח ומחשבות על תכלית הקיום נדונות ברצינות באורווה או באיסוף חציר.

וזו ספרות גדולה באמת.

זה מתקשר לפתיחה. כי אם מישהו כותב על אהבה כערך עליון או על תכלית הקיום או על אדם בתוך דמות עילאית, הוא כותב על הדימוי ולכן אוטומטית נגרר לקלישאות, אבל אם הוא משכיל להבין שיש מציאות מתחת לכל הסמל הזה, הוא יכול לכתוב אמת אפילו על בלשים בארצות הברית, ולכו תדעו, אפילו על אהבה.


מכירים עוד יצירות (ספרים, סרטים, סדרות) שכותבות אמת? שתפו אותנו ופרטו בתגובות!

כתיבה יוצרת

מכשול המשפט הראשון

ב1996 עלתה ויסלבה שימבורסקה לקבל את פרס נובל לספרות בשטוקהולם שבשבדיה, וזה המשפט הראשון שאמרה בנאום התודה שלה: "אומרים שהמשפט הראשון בכל נאום הוא הקשה ביותר. הנה הוא מאחורי" ההמשך של המשפט מורכב יותר, והוא עוסק בעד כמה קשה לדבר על שירה. אבל הנה, זה המשפט הראשון, וזו צליחה מהירה וערמומית וחדה – כדרכה של שימבורסקה – של מכשול המשפט הראשון.

מה זה מכשול המשפט הראשון, אתם שואלים? או, יופי. מכשול המשפט הראשון הוא הבעיה שיש לנו, ככותבים, עם התחלות. יש לנו רעיון ומילים וגיבורה ועלילה ונסיך בוכה שכלוא במגדל גבוה ונשמר על ידי דרקון אימתני – אבל להתחיל, מאיפה להתחיל? מה יהיה המשפט הראשון?

המממ.

גרוע מזה, נניח שכבר צלחנו את המשפט הראשון ואפילו את השני, והנה נוצרה לנו פיסקה ראשונה או פרק ראשון, ואנחנו מגיעים אל הבעיה השנייה שיש לכותבים עם התחלות – חוסר היכולת לעזוב אותן, או הצורך לשכתב אותן שוב ושוב. לא, זה לא הכי מדויק, אנחנו אומרים לעצמינו. בואו נדייק את הפתיחה עוד יותר, שהפרק הראשון יהיה מושלם, רק ככה נוכל לעבור אל הפרקים הבאים.

וואי, איזו טעות. הדבר הכי גרוע שכותבים יכולים לעשות לעצמם – ואני כולל גם כותבות באמירה הזאת – זה להישאר במקום. עריכה זה סבבה, באמת, אבל עריכה היא משהו שעושים בסוף. ובשביל להגיע אל הסוף, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות הוא לכתוב ולכתוב ולא להפסיק.

זה ממש לא משנה מה המשפט הראשון שלכם. זה ישנה, בסוף, ובסוף תוכלו לשבת שלשה חודשים ולחשוב איזה שילוב מושלם מחבר בין המורכבות של הסיפור שלכם ובין הקלילות של הסגנון, אבל בינתיים? תעברו את זה. פשוט תמשיכו הלאה. תכתבו את המשפט הראשון הכי מטופש שעולה בדעתכם, ותמשיכו אל הסיפור, או הנאום, או השיר, או הפוסט. בסופו של דבר, המכלול הוא מה שחשוב.

כמו ששימבורסקה אמרה בחן – ההתחלה היא החלק הקשה ביותר. פשוט תדלגו עליה, תתחילו מהצעד השני. 

כתיבה יוצרת, כתיבת סיפורים

חמש הערות על כותרות

א.
הרבה כותבים לא ממש יודעים מה לעשות עם כותרות. זה מסתבך להם בין הרגליים, מבלבל אותם מאחורי הכתף: אין להם מושג איזה שם לתת ליצירה שלהם, או איך לקרוא לתתי-הפרקים שבה, אם בכלל. סופרים מסתבכים עם שם ארוך או שם קצר, משוררים מחפשים שמות שהם לא כוכבית (*) לשירים שלהם, ואקדמאים מנסחים כל מיני כותרות מתוחכמות עם כותרת משנה שמסבירה מה בעצם כתוב בטקסט.

ב.
השימוש הראשון של הכותרת הוא להיות הלינק ליצירה שלכם, השם שאותו אנשים מאזכרים כשהם רוצים להתייחס אליה. במקרה הזה אין לתוכן של הכותרת שום משמעות, זה יכול להיות כל דבר. עדיף, כמובן, שזה יהיה שם ייחודי וזכיר, אבל זה לא קריטי. הרבה סופרים משתמשים בשמות של הגיבורים שלהם בשביל ליצור שם ייחודי וזכיר (אנה קרנינה, הארי פוטר), ואם אתם משוררים או אקדמאים, אתם יכולים להשתמש פשוט בפרט ספציפי מתוך השיר או המחקר.

ג.
השימוש השני הוא לכנס את היצירה שלכם תחתיה. תחשבו רגע על דף מקורות שהכותרת שלו היא 'יאוש': כל הטקסטים יקראו ככאלה שעוסקים ביאוש. למעשה, זה מין סימון לקורא על מה בעצם אתם מדברים, מה הולך להיות בטקסט. במקרה הזה אנחנו מעדיפים שהכותרת תהיה קשורה לנושא של הטקסט, אבל שוב – זה הכל. 'המורה', 'חדר', 'השיבה הביתה' – יש כמה וכמה ספרים עם השמות האלה. סבבה לגמרי.

ד.
השימוש השלישי הוא להיות חלק מהיצירה. ליצור ציפיה, נניח, או מתח, או הפתעה. למשל, "כרוניקה של מוות ידוע מראש" זה כבר ספויילר. "למאטיס יש את השמש בבטן", "שלשה שירים על מוות". כותרות עיתונאיות הן כאלה; אף אחד לא משתמש בהן בשביל להיות לינק או בשביל לכנס את הטקסט, הן אמורות למשוך תשומת לב ותו לא. יש גם כותרות אינטרטקסטואליות ("ציפור שניה" של נתן זך, למשל, או "שיר לדואג האדומי" של הנ"ל).

ה.
רוב הכותבים מסתבכים עם השימוש השלישי, אבל הוא המיותר מבין השלשה. אם זורם לכם לתת כותרת מגניבה, סבבה. אם לא, זה ממש לא קריטי. אנחנו לא עורכים בעיתון, אנחנו כותבים, לעזאזל, אנחנו יכולים להרשות לעצמינו ללכת עם חליפת שלשה חלקים משעממת ולסמוך על העמוד הראשון שיתפוס את הקורא. לא כל דבר צריך להיות אינטראקטיבי, פרובוקטיבי, פורץ דרך ומתכתב עם כל היצירות שנכתבו עד היום בנושא.


(תכל'ס זו הערה אחת, כן? אבל חמש הערות נשמע יותר טוב אז יאללה, שיהיה)

כתיבת סיפורים

שמונה טיפים של ניל גיימן

1. כתבו.

2. שימו מילה אחת אחרי השנייה; מצאו את המילה הנכונה. הניחו אותה.

3. סיימו את מה שאתם כותבים. לא משנה מה אתם צריכים לעשות בשביל זה, עשו זאת.

4. הניחו את מה שכתבתם בצד. קראו אותו תוך שאתם מעמידים פנים כאילו מעולם לא נתקלתם בו בעבר. הראו אותו לחברים שאתם מכבדים את דעתם ושאוהבים לקרוא דברים דומים.

5. זכרו: כשאנשים אומרים לכם שמשהו לא בסדר או לא עובד בשבילם, הם כמעט תמיד צודקים. כשהם אומרים לכם מה בדיוק הם חושבים שלא בסדר ומה אתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה, הם כמעט תמיד טועים.

6. תקנו את הדרוש תיקון. זכרו כי במוקדם או במאוחר, ולפני שהכתוב מגיע לשלימות, תצטרכו להניח לו ללכת הלאה ולשבת לכתוב את הדבר הבא. פרפקציוניזם הוא כמו לרדוף אחרי האופק; הניחו לזה והמשיכו הלאה.

7. צחקו מהבדיחות של עצמכם.

8. הכלל העיקרי של הכתיבה הוא שאם אתם עושים את זה עם מספיק ביטחון ואמונה בעצמכם, מותר לכם לעשות מה שאתם רוצים (זה יכול להיות כלל לחיים כמו שזה כלל לכתיבה, אבל זה בהחלט נכון לכתיבה). כתבו את הסיפור שלכם כמו שהוא צריך להכתב. כתבו אותו בכנות וספרו אותו טוב ככל שאתם יכולים. אני לא בטוח שיש כללים אחרים. לא כאלה שחשובים, בכל אופן. 

כללי, כתיבת סיפורים

עשרה טיפים של ג'ונתן פראנזן לכתיבת סיפורים

1. הקורא הוא ידיד, לא אויב ולא צופה מן הצד.

2. כתיבה בדיונית, שאינה הרפתקאה אישית של היוצר לתוך הפחד או לתוך הלא-ידוע, אינה שווה כתיבה, אלא אם כן כסף כרוך בסיפור.

3. לעולם אל תשתמש במילה ´ואז´ לחיבור. יש לנו את וא"ו החיבור למטרה הזו. שימוש ב´ואז´ הוא פתרון של סופר עצלן או נטול-שמיעה-מוזיקלית לכך שיש לו יותר מדי ´ו´ על הדף.

4. כתוב בגוף שלישי, אלא אם כן קול ייחודי בגוף ראשון מציע את עצמו באופן שאין לעמוד בפניו.

5. ככל שהמידע הופך להיות חופשי, אוניברסלי ונגיש, הצורך בעשיית מחקר מעמיק בשביל הרומן פוחת והולך.

6. הכתיבה הביוגרפית הטהורה ביותר דורשת המצאה טהורה. איש מעולם לא כתב סיפור אוטוביוגרפי יותר מאשר ´הגלגול´.

7. אתה רואה יותר כאשר אתה יושב בשקט מאשר כשאתה רודף אחרי משהו.

8. ספק אם מישהו עם חיבור לאינטרנט באיזור העבודה שלו כתב אי פעם סיפור טוב.

9. פעלים מעניינים הם לעיתים רחוקות באמת מעניינים.

10. אתה חייב לאהוב את הדמויות שלך לפני שתוכל להיות חסר רחמים כלפיהן.

קריאה

מה צריך לקרוא

רוצים להפוך לכותבים? תתחילו לקרוא.
לא את הפוסט הזה. תתחילו לקרוא ספרים.
טוב נו, גם את הפוסט הזה.

תכל'ס זה הגיוני: אי אפשר לכתוב בלי לקרוא. כמו שאי אפשר לנגן בלי לשמוע מוזיקה, וכמו שאי אפשר לצייר בלי לראות תמונות. בשביל ללמוד לכתוב צריך לקרוא, והרבה. ואני לא היחיד שאומר את זה. הנה, למשל, כששאלו את מייקל מורקוק, מראשוני סופרי המד"ב, איזה טיפ הוא יכול לתת לכותבים מתחילים, הוא אמר – ".Read. Read everything you can lay hands on".

בקיצור, אין ברירה, צריך לקרוא.

אבל מה?

לשאלה הזו אני יכול להציע תשובה, הסתייגות, טיפ ובקשה מכם:

א.
התשובה היא לזכור תמיד שקריאה היא כיף, והיא אמורה להישאר כיף. אם אתם נהנים מספרים עבי כרס מהמאה התשע עשרה, תקראו אותם. אם אתם מעדיפים רומני מתח זולים, תקראו אותם. בסופו של דבר אנחנו צריכים להיות הקוראים הכי נאמנים של עצמינו: אנחנו צריכים לכתוב את הספר שאנחנו הכי רוצים לקרוא (אנחנו, ולא מבקרי ספרות, ולא קהל קוראים, ולא בת או בן הזוג), ובשביל זה צריך גם להנות מכל התהליך.

(אני, למשל, חורש בשבועות האחרונים את כל ספרי לי צ'יילד. זה כיף לי)

ב.
אבל רגע, רגע, הסתייגות – יש ספרים שמתגמלים לא ברגע הקריאה, אלא בסופה, או אחריה. יש ספרים שלא כיף לקרוא, אבל כיף לחשוב עליהם. העולם לא בנוי כמו אינסטנט פודינג, יש דברים שדורשים זמן וששווים את הזמן. אם ספר כלשהו נחשב 'טוב' על ידי אנשים שאוהבים לקרוא (עזבו את האקדמיה, היא לא ממש מבינה בזה), שווה להתחיל, לקרוא לפחות שלושים עמודים. יכול להיות שזה יהיה שווה בסוף.

את 'אשה בורחת מבשורה', של גרוסמן, התחלתי שש פעמים. בחמש הפעמים הראשונות לא הצלחתי לצלוח את הדיאלוג האינסופי בהתחלה, אבל אחרי שהצלחתי לעבור אותו, פשוט נשאבתי פנימה וקראתי את כולו ברצף. שבע וחצי שעות, עם הפסקות שירותים וקפה כי בכל זאת, בנאדם צריך קפה.

ג.
הטיפ הוא לקרוא ברצף ספרים מז'אנר מסוים או מסופר מסוים. כשעושים מרתון של סופר או סופרת פתאום שמים לב לא רק למה שהם כותבים, אלא גם לאיך הם כותבים. תחשבו על זה כאילו מריצים לכם מול העיניים רצף של תמונות כמעט זהות – תוכלו לשים לב גם לתבנית של התמונות, ולא רק למה שמצולם בהן.

ד.
וגם בקשה מכם (או מכן):

כתבו בתגובות ספר שעזר לכם לכתוב. זה יכול להיות ספר עזרה לכתיבה (כמו 'סיפור' של רוברט מקי, וכמו 'ציפור ציפור' של אן למוט ו'הזכות לכתוב' של ג'וליה קמרון ו'על הכתיבה' החביב של סטיבן קינג), זה יכול להיות הספר שזרק אתכם מהמיטה באמצע הלילה והכריח אתכם להתחיל לכתוב (לי זה קורה עם ספרי טרי פראצ'ט), או הספר שהדהד בכם שנים אחר כך והפך את כל הכתיבה שלכם להיות חיקוי שלו (מה שמוכר בעולם כ'אפקט גרוסמן' או 'אפקט סאראמגו').

אחר כך נהפוך את כל הספרים האלה לרשימה ארוכה, ואת הרשימה אשתף כאן, כדי שתהיה לנו רשימה יעילה לפעמים הבאות שנלך לספריה.

כללי, כתיבה יוצרת

איך מתגברים על מחסום כתיבה?

אחת הסיבות לכך שקשה לכתוב ב'רגעים של השראה', קרי, במקומות יפים, בטיולים, בזמנים מרגשים – מעבר לכך שאנחנו צריכים לעבד את החוויה – היא שאנחנו מנסים ליצור טקסט מסוים. אנחנו רואים אותו בעיני רוחנו, וזו הבעיה הגדולה. זו אותה בעיה שתוקעת את מרבית הסטודנטים למדעי הרוח בניסיונם לכתוב מאמר או עבודה, ואותה בעיה שגורמת למשוררים ולסופרים להיתקע במחסום כתיבה. זה כמו ניסיון לחצוב דבש מסלע, רק הרבה פחות מתגמל.

המחשבה על המוצר הסופי כובלת. כמעט לא מאפשרת לנו להמשיך. אנחנו מתחילים פיסקה ומתייאשים, כי היא "לא מה שרצינו". הטקסט "לא נראה כמו שיר" (כי שיר זה רק עם חרוזים, או מטאפורות, או משהו). הפיסקה הראשונה היא "לא פיסקת פתיחה טובה", ועוד לא דיברנו על הפיסקאות השניה, השלישית והרביעית. יש לנו בראש את התוצר המוגמר, ואנחנו לא מצליחים לכוון אליו. במילים אחרות, אנחנו המבקרים הכי גרועים של עצמינו.

בספר הקטן והיפה "זן באמנות הקשת" מתאר אויגן הריגל את האוחז בקשת שמנסה לירות למטרה. כשהוא מתכוונן על המטרה, מתאר הריגל, הוא מחטיא. המבט הרחוק מטעה את הכיוונון, והחץ לא מצליח לדייק. הפתרון שהריגל מציע לזה הוא ה"הֶיוֹת" של הזֶן, כלומר – לא לנסות, להיות. תודעתית – לדעת שיש מטרה, ושאנחנו מכוונים לאנשהו, אבל להתמקד בפעולה, לא במטרה.

אני לא רוצה להתעכב על הסבר הפתרון שלו, אלא להציע מענה פרקטי, והוא מאוד פשוט:

לכתוב.

כלומר – להתמקד בפעולה, לא במטרה. להגדיר כמות מילים (עמוד? שניים?) ולא לנסות ליצור שיר, פשוט לכתוב. לא לנסות לכתוב מאמר, פשוט לכתוב. אפשר להגדיר את זה בתור 'כתיבה שאיש לא יראה'. בתור 'אני כותב את העמודים האלה וזורק לפח'. זה ממש לא משנה.

אם רוצים, אחר כך אפשר לעבד, לנסח, ליצור מחדש, אבל השלב הראשון הוא להוריד את אותו סופר אגו, צנזור ראשי, שעומד מאחורי הגב ואומר 'לא לשם כיוונת'. פשוט לכתוב, ואחר כך אפשר להתרחק לרגע מהדף או מהמחשב ולראות שהטקסט מגיע בדיוק לאן שרצינו להגיע.

כתיבת סיפורים

איך הופכים דמויות לממשיות (פיקסאר 13#)

מה לעזאזל אני אמור לעשות עם הכלל הזה.

מצד אחד, איזה שטוח זה. כאילו, איך כל החוקים וההבנות והדברים שהופכים דמות לממשית, למשמעותית, למשהו שאפשר ללכת איתו לאורך סיפור – איך כולם מתנקזים לתוך הכלל היותר-מדי-טכני הזה. אז אני עומד מול הכלל הזה ואומר מה, רגע, לא, זה לא עובד ככה.

מצד שני, טוב, רגע, זה נכון בסך הכל. 

אז ככה, מההתחלה: דמויות הן בני אדם. הן לא פונקציה, הן לא 'ממלאות תפקיד', אנחנו לא זורקים אותם לסיפור בשביל שמישהו ידבר עם הגיבור ויסיח את דעתו. דמויות הן בני אדם, ובני אדם הם לא רק 'פסיביים', ולא רק 'נוקשים', כי פסיביות ונוקשות הם תארים, ובני אדם הם לעולם, לעולם, מורכבים יותר מהתארים האלה.

יש בני אדם פסיביים בחיים, אבל הפסיביות הזו היא בהקשרים מסויימים ובגלל סיבות מסויימות. בהקשרים אחרים בני האדם האלה יכולים להיות אקטיביים. יש גם בני אדם נוקשים בעולם (ויוזכר כאן הקצין שלי בטירונות), אבל גם הנוקשות היא ביחס למשהו. אנשים לא רואים את עצמם 'נוקשים' או 'פסיביים' כתואר כולל. הם יכולים להגיד 'אני קשוח לחיילים שלי, אבל לאשתי אני נחמד', וכן הלאה. בקיצור, התארים האלה הם תארים שמולבשים על הדמות מבחוץ, לא מבפנים. בני אדם לא חווים את עצמם רק ככאלה.

וכאן נכנס הכלל הזה: בגלל שאנחנו כותבים את הדמויות שלנו, אנחנו יכולים לחבב אותן גם בלי קשר למי שהן. אנחנו יכולים לחבב דמות נוקשה כי היא מתאימה לעלילה, כי אנחנו מדמיינים את ההמשך שבו היא הופכת לנחמדה, כי היא מזכירה לנו אנשים שאנחנו מחבבים וכולי וכולי, אבל בשביל הקהל – דמות נוקשה או פסיבית היא כמו רעל.

היא רעל בגלל שדמות קשוחה או פסיבית היא דמות מתה (ותודה ליוני על המושג). היא דמות קרטון. היא תפאורה. היא רק דימוי של דמות, היא לא דמות אמיתית. היא רק הבחוץ של הדמות, כמו חזית של בניין, אבל אין כלום מאחור. היא רק פונקציה בעלילה, אבל היא לא בן אדם אמיתי. ואנחנו צריכים שהדמות שלנו תהיה בן אדם אמיתי, כדי שגם הקוראים שלנו יראו אותה ככזו.

ולכן, הו, לכן צריך שלדמות שלנו תהיה דעה על דברים, כי אם יש לה דעה, יש לה עולם פנימי שמנחה אותה. היא לא סתם שם, היא פועלת בהתאם לדעתה, ודעתה יכולה להשתנות, וכולי וכולי. וזה נכון, באמת נכון, אבל חשוב לנו לזכור שני דברים חשובים:

א. האמת שדעה זה לא מספיק בשביל ליצור דמות. אנחנו צריכים שהיא תרצה משהו. הייתי מרחיב אבל בכל זאת צריך להשאיר משהו לסדנאות שלי.

ב. מה שחשוב זה לזכור שהדמויות שלנו הן לא בובות, הן בני אדם. מזה נובע שיש להן דעות על דברים. ולא להפך. כלומר, לא הדעה היא זו שמייצרת את הדמות. הדמות היא זו שמייצרת את הדעה. התפקיד שלנו הוא לא להעניק את הדעה לבובת הקרטון שמשמשת אותנו כדמות, אלא להבין איך העולם נראה דרך העיניים של הדמות הזו.

כתיבה יוצרת, כתיבת סיפורים

החוק של רוני (פיקסאר 12#)

ביני לביני אני קורא לחוק הזה 'החוק של רוני', כי הסופרת רוני גלפביש (Roni Gelbfish), כפרה עליה, אוהבת להזכיר אותו שוב ושוב. בפשטות, הוא אומר שבדרך כלל, הרעיון הראשון שעולה לנו הוא המובן מאליו. הרעיון השני שעולה לנו הוא וריאציה על הרעיון הראשון. הרעיון השלישי – וכאן רוני עוצרת בדרך כלל – הוא הרגע של המקוריות.

כשחושבים על זה, זה די הגיוני. כשאנחנו מעלים בראש דימוי של משהו, אנחנו, ובכן, מעלים בראש דימוי של משהו; הדבר הראשון שיעלה לנו בראש, הוא הדימוי, והדימוי הוא תמיד המוכר, השחוק, זה שכולם משתמשים בו. אם אנחנו רוצים לשבור את זה, אנחנו צריכים להעלות עוד ועוד רעיונות, עד שכל הרעיונות שאנחנו מכירים ממצים את עצמם ואנחנו נאלצים, בלית ברירה, להמציא רעיונות חדשים, והנה, הופ, המצאנו משהו חדש.

אני לא אוהב את זה.

מה זה 'לא אוהב'; זה עובד, כן? אבל זה חצי כח. זה יכול להוביל אותנו לדברים ממש מגניבים ולשחרר אותנו מהגבולות שאנחנו מציבים לעצמינו, אבל גם כתיבת רצף יכולה לעשות את זה. בכל אופן, מה שבאמת מפריע לי כאן הוא שהכלל הזה מציע איזושהי פעולה עצמית מול רעיונות שאנחנו ממציאים, ויש פה איזו הנחה שבה רעיונות מגיעים מבפנים, מהראש, ולכן הדבר הראשון שעולה בראש – הוא לא טוב, וגם הבא בתור לא טוב, ומה שצריך זה פשוט להעלות עוד ועוד רעיונות עד שאנחנו, או הרעיונות, נהיים מקוריים.

אבל האמת היא שמספר (או מספרת) סיפורים טובים, יכולים לספר לנו סיפור מהמם גם על הדבר הבנאלי ביותר בעולם, מפני שמספר סיפורים אמיתי לא מסתכל בתוך עצמו: הוא מסתכל על העולם, וכשהוא מסתכל על העולם הוא רואה אותו בייחודו, בחד פעמיותו, ואיך כל כיסא שונה מכיסא אחר, גם אם כולם יצאו מאותו פס ייצור. הרעיונות מגיעים משם, מבחוץ, והמקוריות נמצאת במבט הזה, ולא בשליפת רעיונות מקוריים מהראש.

זה דבר ראשון. דבר שני, אני תמיד אומר לתלמידים שלי – תשמרו על הלב שלכם. בסוף בסוף, אחרי שתלמדו את כל הכללים, אתם תבינו שמה שבאמת יוצר את הסיפור הזה והופך אותו לשלכם הוא הלב שלכם שנמצא שם, בסיפור. אנחנו לא זורקים דראפטים ראשונים, אנחנו מעבדים אותם. אנחנו לא זורקים רעיונות ראשונים, אנחנו מנסים להבין איפה אנחנו נמצאים שם, ועם זה לעבוד. בסוף בסוף, אם נזרוק את חמשת הרעיונות הראשונים, אולי נשתחרר מעצמינו – ובהתאמה, עצמינו לא יהיה שם, בתוך הסיפור.

זה ככלל. בתכל'ס, כשאתם צריכים להתעסק בדברים לא מאוד חשובים, כמו שמות לדמויות או כמו סוגי כסאות, אפשר להשתמש בטריק הזה. הוא גם טוב כסיעור מוחות עצמאי לפני הכתיבה. רק אל תלכו איתו עד הסוף: במידת האפשר, תשארו נאמנים לעצמכם.

כתיבה יוצרת, כתיבת סיפורים

תוציאו את הרעיון מהראש (פיקסאר 11#)

העיקרון הזה ('כתוב את הרעיון על הנייר') הוא אחד הדברים המדהימים בכתיבה, והוא מדהים בגלל המון סיבות שבכלל לא מופיעות בכלל הזה. למשל, פיקסאר ממליצים לכתוב את הרעיון כדי שאפשר יהיה לתקן אותו, או כדי שאפשר יהיה לשתף אותו עם מישהו אחר, או בגלל שתמיד יש איזה פער בין הרעיון המושלם שבראש ובין המימוש שלו בפועל, אבל כל הדברים האלה הם רק נספחים של הדברים המדהימים באמת שקורים כשכותבים את הרעיון על הדף.

ובשביל להסביר את זה אני אספר לכם שיש לי חברה טובה שהיא כותבת, והיא מאוד אוהבת לכתוב סיפורים ושירים ותסריט אחד שלה אפילו עומד לצאת להפקה, ויום אחד כשדיברנו על כתיבה שאלתי אותה למה היא כותבת, והיא אמרה, "כי אפילו המחשבה הכי טובה שיש לי בראש לא משתווה לקסם שנוצר כשאני מניחה את העט על הדף. זה לא רק 'לא נשמע כמו הרעיון'," היא אמרה, "זה פשוט נשמע הרבה יותר טוב!".

וזה נכון. אני יכול להעיד שזה נכון. אני יכול להעיד שלפעמים אני אומר לעצמי 'תכתוב על המכולת של משה', ואני יודע היטב שאין לי שום דבר להגיד על המכולת של משה. משה הוא משה והמכולת היא מכולת. אני יכול להתבחבש בזה שעות, באמת, אבל מהרגע שאני מניח את העט על הדף, או את האצבעות על המקלדת, פתאום מתחיל איזה שפע של רעיונות לנזול על הנייר. משה הופך להיות נסיכת נינג'ה קסומה ובת אלמוות והמכולת הופכת להיות חללית נטולת זמן ומרחב עם מכונה שמכינה עוגות תפוחים. הם רעיונות שלי, אין ספק, אבל אין לי מושג מאיפה הם מגיעים ולאן הם הולכים.

אתם מבינים, ספרים ומדריכים לכתיבה משתמשים הרבה פעמים בדימוי של לידה בשביל להסביר יצירה, או בדימוי של נביעה, או בהמשגה של 'תוכן וצורה', כאילו יש רעיון בפנים ויש את המימוש שלו בחוץ, ומה שהיוצר עושה זה להעביר את הרעיון מהפנים אל החוץ, לצקת את התוכן אל הצורה. אבל זה לא לגמרי נכון; יש משהו בתהליך היצירה עצמו, במפגש עם החומר או עם המילים, שיוצר בעצמו דברים חדשים. הוא לא רק מימוש של הרעיון, הוא בעצמו יוצר את הרעיון.

זה אחד הרעיונות שעומדים מאחורי התרגיל של כתיבת רצף, או של דפי הבוקר (שג'וליה קמרון רשמה עליהם פטנט למרות שהם ידועים כבר מהמאה ה19), או של כל כתיבה שמטרתה אינה להביע רעיון אלא להתעסק עם המילים, מתוך ההבנה שהעיסוק בחומר יגרום לדברים חדשים לצוץ. כל מיני גורואים של כתיבה טוענים שזה המקום שבו תת המודע מתחיל ליצור, או המוזה משפיעה עלינו מטובה, או הרוח הגדולה מתחילה לדבר בנו. אני הקטן חושב שזה לא קשור לדברים שכאלה, אלא באמת למפגש עם החומר: בגלל שהדברים לא תואמים בדיוק לדימוי שיש לנו בראש, הם מפרים אותנו ומאפשרים לנו לצאת מהדימוי ולהתחיל ללכת למחוזות אחרים.

ולכן, הרבה פעמים, כשתלמידים שלי אומרים לי שאין להם מושג איך להתחיל, או שאין להם מה להגיד בנושא מסויים, ואפילו שאין להם מושג מה הסיפור שהם רוצים לספר, אני מציע להם להתחיל בלהניח את העט על הדף ולכתוב. זה נכון, לדעתי, לכל יצירה באשר היא: אם אתם מעצבי אופנה תתחילו בלשחק עם בדים, אם אתם אמני קרמיקה תתחילו בלשחק עם גוש של חומר, וכן על זו הדרך. אל תחכו שיווצר לכם רעיון בראש, לפעמים הרעיון שלכם יווצר דווקא בחומר.