מחבר יהודה

פעם כתבה דורית רביניאן בטור ב'הארץ' (קישור) על הכתיבה בלשון ההווה. היו שם מספר דברים נכוחים: לשון ההווה מעמידה את הקורא כעד למתרחש, הופכת אותו דרוך. ובעיקר, היא לא מסופרת מנקודת המבט של הסיפור הכולל, אלא מעמדת ההתרחשות. במילים אחרות, היא לא טוענת למשהו על המציאות, אלא מספרת אותה ומבקשת מהקורא לשפוט.

רביניאן ציטטה שם מישהו המאשים את אורח החיים המודרני, המקוטע, שאין בו גרסה 'רשמית' וסופית לסיפור. ומקבילה את זה למילותיו של ג'ון מוּלַאן, פרופסור לספרות מאוניברסיטת לונדון, שאמר: "השימוש בלשון עבר מרמז על עמדת היתרון של המספר על הקורא. הוא משקיף לאחור, מסוף הסיפור אל ראשיתו, ומוצא באירועים תבנית".

האמירה של מולאן נכונה, אבל למחצה, שהרי כל סיפור הוא (בהכרח) תבנית. הוא בורר אירועים מסוימים ומספר אותם, ומעלים פרטים אחרים. הבחירה הזאת מעניקה להם משמעות מעצם היותה, ולכן התבנית נוצרת. גם אם היא רעועה. אבל אפשר להבין אותו: העמדת הקורא כעֵד מעבירה את המספר אל מאחורי הקלעים, ולכן מחייבת את הקורא לבחון את ההתרחשות בעיניים שלו. כלומר, להניח לקורא לייצר את הסיפור.

לפעמים זה סבבה, כמובן. אפשר לראות דוגמה יפה לשימוש נכון בלשון הווה בפתיחות של גרוסמן. כמו הפתיחה המופלאה של 'מישהו לרוץ איתו'. מתחיל ב"כלב דוהר ברחובות, אחריו רץ נער" בלשון הווה, ואז אקספוזיציה קצרה על אסף ותמר, ואז "וכעבור חודש דהרו נער וכלבה" – מעבר, כמו מבלי משים, ללשון עבר. או הפתיחה של 'אשה בורחת מבשורה' – פותח בדיאלוג, כלומר בהווה (אבל נסתר), זולג לאקספוזיציה, עובר ללשון עבר.

על כל פנים, אולי כדאי להסתכל אחרת: מה לשון העבר גורמת לסיפור? או, יותר נכון, מה לשון העבר גורמת לטקסט?

אחרי שכתב עמוס עוז את 'ארצות התן', ספרו הראשון, הוא כתב ספר חצי-נשכח, 'מקום אחר', שמספר את תולדותיו של קיבוץ כלשהו. ספר שמספר תולדות, דמויות, אנשים והיסטוריה, והעלילה מתחילה לזוז – כלומר, האקספוזיציה נגמרת – אחרי שלשת רבעי ספר. הרומן הראשון של עוז נשכח למדי, ולא בכדי: הבעיה לא הייתה הכתיבה היפיפיה שלו, אלא העדרו של סיפור. הצורה הייתה יפה כתמיד, הפנים הלך לאיבוד.

אני מהרהר בזה בעקבות ספר עברי שקראתי השבוע. אחרי שלשת רבעי ספר שאינם אלא אקספוזיציה, נזכר העורך שחייב גם לקרות משהו בסיפור ושלח את הסופר לכתוב. שלשה רבעים יפיפיים, בשפה מהממת והבלחות חודרות של טבע האדם, שדבר אינו קורה בהם. ופתאום: עלילה רצה, חרבות מתהפכות, אירועים קורים, המקצב המקורי נזנח לטובת הרצה מהירה של התרחשות כלשהי.

לו זה היה קורה רק בספר אחד, החרשתי; תמיד כיף לקרוא מילים יפות. אבל זה לא הספר הראשון, ולא השני, ולא השלישי. לא מעט מרבי המכר בשנים האחרונות היו כאלה שהסיפור מתחיל בהם רק ברבע האחרון. ובאמת הם לא אומרים כלום, נקראים לרגע, נבלעים מיד אחר כך בתהום הנשייה. במין תגובה למילותיו של מולאן, לפעמים ההשקפה אחור לא מאפשרת לספר סיפור, בכלל. הדמויות נעלמות, האמירה לא קיימת. לשון העבר מאפשרת לספר אקספוזיציה לא נגמרת, טקסט כתוב יפה ותו לא. אין סוף הסיפור, אין ראשיתו, אין אמירה ואין משמעות.

אולי לשון ההווה אינה אלא נגזרת, או השתקפות, של הבעיה האמיתית; חוסר היכולת לראות את הסיפור במלואו, מהחל ועד כלה. חוסר היכולת לומר משהו. כלומר; חוסר היכולת לספר סיפור.

כל אדם שעיניים בראשו וחוש ספרותי בלבו מכיר בעליונותו של הנקודה-פסיק על שאר סימני הפיסוק. כמו הברוקולי לירקות, כמו רמברנדט לציור, כמו רודן לפיסול. הנקודה-פסיק הוא הנסיך של סימני הפיסוק. אפשר כמובן להחליף את הדימויים בירק, בצייר או בפסל האהוב עליכם; זה לא משנה. הנקודה-פסיק מהמם. נקודה.

עליונותו של הנקודה פסיק ניכרת בכך שהוא לא באמת נצרך; אפשר להסתדר בלעדיו. הפסיק מרכיב משפטים, הנקודה מסיימת אותם והנקודתיים מחברות ביניהם בקשר אמיץ. אבל הנקודה-פסיק הוא לא זה ולא זה; הוא הצעה צנועה ונאה לחיבור לא הכרחי בין משפטים. ברצונכם, תקראו את זה בתור משפט אחד. ברצונכם, בתור שני משפטים שונים. הוא מייצר קשר לא הדוק בין שני משפטים שלכאורה אינם קשורים, ומפריד את אלה הקשורים מדי.

במילים אחרות, נקודה-פסיק הוא פנינה של עמימות בלב סימנים חדים וחותכים דבר. הוא רגע של היסוס בסדר העוקב. הוא הסימן שאינו מחויב, ולכן השימוש בו מעטר את הטקסט; כמו שאמר קאנט, היופי אינו יופי אלא לכשעצמו.

בעיקרון יש לי חיבה לעוד כמה סימני פיסוק: הנקודתיים נחמדות, בעיקר בשימוש הלא פורמלי שלהן. הגרש מצליח להגדיר 'דברים' שאי אפשר להגדיר. המקפים יוצרים גשר-על-מים-סוערים [ויש לי גם חיבה לא ברורה לסוגריים מרובעים]. אבל נקודה-פסיק, הו, נקודה-פסיק. הוא פשוט נסיך; מה עוד אפשר להגיד.

טוב נו. כמו תמיד, אין ממש סיבה אחת ל'למה משהו יותר מוצלח מממשהו אחר', זה תמיד שילוב של כמה דברים, שיכולים לכלול גם כתיבה טובה יותר, הבנה של המוזיקה הפנימית של הסדרה ואפילו סוג האלכוהול שהתסריטאית – או התסריטאי – התחילה לשתות כשנגמרו לה הרעיונות והדד ליין התקרב. אני מעדיף יין, תודה.

בכל אופן, אחד הדברים שחוזרים על עצמם בסדרות קומיות מצויירות מהסוג שריק ומורטי משתייך אליו – וזה לא משנה אם אנחנו מדברים על הסימפסונ'ס, פמלי גאי, סאות' פארק, אבא אמריקאי, וכן הלאה – זה העדר ההמשכיות של הפרקים. מה שמכונה – קיפאון הזמן.

כלומר כן, נכון, קליבלנד (מפמלי גאי) עובר דירה באחד הפרקים בעונה השביעית, והוא אכן נשאר בסטולבנד, העיר אליה עבר, בעונה השמינית, אבל בסך הכל – ולא משנה כמה זמן אורכת הסדרה – הדמויות נשארות באותו הגיל לנצח, העולם נשאר אותו הדבר, ובגדול בגדול, כל פרק מתחיל בדיוק באותה נקודת פתיחה שבה התחיל הפרק הקודם לו.

כלומר, כל פרק עומד בפני עצמו ואין המשכיות עלילתית.

הקטע שאין המשכיות עלילתית זה קטע חשוב. כי גם בסדרות אחרות, כמו סיינפלד או האוס, כל פרק עומד (תיאורטית, כמובן) בפני עצמו. האמת, האוס זו דוגמה טובה: המבנה העלילתי שלו כפול. יש לנו את הסיפור של הפרק, שזו המחלה שהאוס צריך לנצח, ויש לנו את סיפור הרקע – מערכות היחסים בין האוס, הקולגות והמתמחים שלו, שממשיך לרוץ ברקע.

בניגוד לכל אלה, ריק ומורטי היא סדרה המשכית. נניח, ריק מורטי ממציאות אחרת, שריק ומורטי שלנו הורגים (בטעות) בפרק אחד, משפיעים עליהם בפרק אחר (למורטי יש, או אין, ייסורי מצפון, והוא מספר עליהם לסאמר באחד מהדיאלוגים המבריקים יותר בסדרה), וחוזרים שוב בפרק שלישי. זה נחמד, זה מגניב, אבל שתי העונות הראשונות לא באמת משתמשות בהמשכיות הזו ככלי עלילתי: אין אירוע בפרק אחד שגורר אירוע בפרק אחר. ריק ומורטי פשוט יוצאים להרפתקאות, וזהו.

כל זה נשבר בעונה השלישית. או ליתר דיוק, במעבר בין העונה השניה לשלישית. הגירושין של ג'רי ובת' וההתמודדות איתם הופכים להיות הציר העלילתי שמחבר כמעט את כל הפרקים בעונה השלישית זה לזה, והם משפיעים האחד על השני. כלומר, זה לא רק שהסיפור של הפרק מתרחש במקביל לסיפור הרקע, הוא ממש נובע מסיפור הרקע, ולמעשה מהווה חלק בשרשרת עלילתית גדולה יותר, שכוללת את כל העונה.

מעבר לזה שזה אקט מרענן בסדרות קומיות מצויירות (ובסליחה מבוג'אק שאני מדיר ממנו את התואר 'סדרה קומית'), זה מאפשר לדמויות להתפתח ולהפוך להיות אנושיות, וזה מאפשר לסדרה להתעסק בצורה אמיתית בנושאי עומק, כלומר לטפל בתמות (נושאי-על) כמו שצריך: סוף סוף סדרה קומית לא רק צוחקת על משפחה, אלא גם אומרת משהו אמיתי על משפחה. הגירושין הם לא בדיחה שתסתיים עוד רגע, אלא נושא שאפשר וצריך לדבר עליו.

זה, יחד עם העובדה שזו סדרת מד"ב עם נגיעות נונסנס, מאפשר ליוצרים שלא להתייחס לאמינות העולם שבו הסדרה מתרחשת, ולכן כל פרק קטן יכול לשמש כמטאפורה למצב הרגשי שבו הגיבורים נמצאים. לפעמים היוצרים מניחים את זה ישירות על השולחן (למשל, פיקול ריק – שבסוף הפרק הפסיכולוגית ממש מסבירה את זה לצופים), ולפעמים זה משהו שאנחנו צריכים להבין בעצמינו (כמו הפרק עם ההתמודדות עם הזכרונות הלא טובים, של מורטי, שזה פרק אפיזודי – כלומר, שעומד בפני עצמו ולא נובע מהעלילה הכללית – שמקבל משמעות רק כשהוא מונח בתוך ההקשר של העונה כולה).

בקיצור ולסיכום: זו עונה טובה יותר, כי זה לא רק 'ההרפתקאות המופלאות של ריק ומורטי ברחבי הגלקסיה', אלא זה 'ההרפתקאות המופלאות של ריק ומורטי, בני אדם אמיתיים עם בעיות אמיתיות, ברחבי הגלקסיה', ובני אדם אמיתיים הם תמיד מוצלחים יותר בתוך סיפור.

מקווה שהסכמתם. אם לא, בשביל זה יש תגובות. וואבה לאבה דאב דאב!

אז מה בעצם הקטע של הילד שנשאר בחיים? כלומר, של סדרת הספרים שלו? למה זה כל כך מצליח? למה אנחנו אוהבים לקרוא אותו? איך אפשר לכתוב ספר כל כך כיפי ומצליח בעצמינו?

טוב, אין לי באמת תשובות לשאלות האלה, ואלה בכלל שאלות שרק סוציולוגים יכולים לענות עליהן ברצינות, אבל יש לי כיוון לתשובה חלקית, והוא קשור לצורה שבה רולינג מעצבת את העולם המדומיין שלה, ומבוסס על שני כלים יצירתיים שמאוד מאוד קל לעבוד איתם.

הכלי הראשון הוא ספציפיות; בהארי פוטר לא אוכלים סוכריות, אוכלים בטסי בוטס בכל הטעמים. לא אוכלים ממתקי שוקולד, אלא מקקים מצופים. למה בעצם שקוסמים יאכלו מקקים מצופים? למה שזה יהיה יותר טעים מחטיף עם נוגט ושוקולד? ברור שזה לא. אין היגיון 'אמיתי' בחיים של הקוסמים, אבל אנחנו לא צריכים את זה, כקוראים. מה שתופס אותנו זו דווקא הספציפיות, העובדה שכל פרט בעולם הקוסמים מעוצב בקפידה ושונה ממה שאנחנו מכירים, וככה הוא מעניין ו'תופס' אותנו.

הכלי השני הוא מה שמכונה 'המרת לוקשיין': אנחנו מסתכלים על אירוע מסוים, שמתרחש במקום שכולנו מכירים, ושואלים את עצמינו איך הוא היה נראה לו הוא היה מתרחש במקום אחר לגמרי. אנחנו מכירים בתי ספר, נכון? מכירים תיכונים. מכירים איך זה אהבה ראשונה, ואיך רבים עם המורים המרושעים. בכלל, סיפורי פנימיות זו מסורת ספרותית נפוצה באנגליה. עכשיו תדמיינו את אותו הסיפור, בעולם אחר לגמרי, ותראו הוא פתאום הופך למציאותי. זה מה שרולינג עשתה.

רוצים דוגמה? למשל, פגישה ראשונה. איפה מתרחשים דייטים ראשונים? בקפה או בפאב. אנחנו יודעים את זה. כל כך יודעים את זה, עד שכשפרסומאים משתמשים בדייט ראשון כדי לפרסם משהו, בושם בריח שוקולד וניל, נניח, הם אוטומטית מציירים לעצמם בחור מתקרב לבחורה בפאב. אבל האמת היא שדייטים ומפגשים ראשונים קורים בכל מקום: במכללה לרפואה משלימה, בספריית וידאו ישנה, אצל הספר, בארוחות משותפות, בגינת כלבים ואפילו במשרד 'אוהבי את ציון, דיני קרקעות בע"מ'. קחו אירוע, שימו אותו בלוקיישן לא שגרתי, קיבלתם משהו מעניין.

זהו, אלה שני טיפים שקשורים לעיצוב העולם שבו הסיפור שלכם מתרחש, ונלמדים מהארי פוטר. האחד, להיות ספציפיים וייחודיים. השני, לקחת סיפור מוכר ולהחליף ללוקשיין לא שגרתי. בהצלחה עם זה!

___
*רוצים תרגיל יצירתי? הנה תרגיל: אנחנו מכירים ריבים משפחתיים. יודעים שהם קורים, בסרטים ובסדרות, בעיקר בבית, לכל היותר ברחוב שאליו הגיבורה בורחת, נסערת. אבל ריבים משפחתיים יכולים לקרות בכל מקום. תנו את האירוע והמיקום הכי מוזרים לריב משפחתי. באמצע סעודת ערב חגיגית באוטובוס נטוש? באמצע חתונה בבית המשפט העליון? לקראת משפט-עולם-תחתון באולם חתונות חרדי וזול? תפתיעו אותי בתגובות!

א.
עכשיו רבע לשתיים עשרה. משמונה בבוקר אני מול המחשב, מנסה לעבוד. הבטחתי לעצמי לכתוב 1500 מילים הבוקר, עד אחת עשרה לא הצלחתי לכתוב כלום. קראתי קצת בפייסבוק, התעדכנתי בNBA, הוצאתי דף טיוטה ומילאתי אותו בקשקושים, אבל משהו לא התגבש לי עד הסוף. בינתיים כתבתי חמש מאות מילים.

זה לא בדיוק רעב, ובכל זאת: אני רעב.

ב.
הצלחתי למלא חמש מאות מילים אבל הן זבל. לא שוות יחס. חבל שאני כותב על מחשב. דפים לפחות אפשר לקמט ולזרוק לפח הניירות. יש איזה סיפוק בקליעה טובה של כדור ניירות אל הפח, אבל שום דבר לא משתווה לסיפוק של סיפור שמתיישב כמו שצריך על הכיסא.

ג.
הכתיבה היא תחושה פיזית בסופו של דבר. לא רק האצבעות הנוגעות במקלדת, אלא משהו בסיסי יותר. כאילו כתיבה טובה יוצאת מהחלל שבין הלב והריאות, עוברת מתחת לכתף, נוצקת אל האצבעות. כשכותבים משהו טוב יש תחושת מלאות בחלל החזה, ושרירים לא-נודעים, אי שם ביד, מתמלאים פתאום בתחושה שהם כל יכולים. שהכל, הכל אפשר.

ד.
ואם זה לא קורה, אז התגובות של הקוראים לא משנות. הם ממילא קוראים את זה בין לבין, בדרך, ברכבת. הם חושבים שמצחיק זה טוב. שחד משמעי זה טוב. שדעה פוליטית זה טוב. אבל אם זה טוב, רק אני באמת יודע. באמת. יודע בגוף.

סיפור טוב משביע, כתיבה טובה מעלה צמרמורת, סוף מוצלח מוביל לבכי, וכתיבה טובה מרחיבה וממלאת משהו שם, במקום שאין לו שם.

ה.
קראתי שוב את שתי הפיסקאות הקודמות. הן מוזרות. הן לא מוזרות? הראשונה בכלל מוזרה. מעניין אם אני היחיד שמרגיש ככה בעולם. למחוק. לא למחוק, להשאיר. חבל, יצא לך טוב. אבל חושפני, לא? יותר מדי חושפני. למחוק. לא למחוק. כאילו שזה בכלל בשליטתך, השאלה מה לכתוב או לא לכתוב. יש דברים שאין ברירה. שחייבים לומר. אז זה. זה הקטע הכי טוב בפוסט הזה. הקטע היחיד שטוב. אני בטוח שאף אחד לא יבין את זה. מה זה משנה בעצם. אולי להרחיק עדות. אולי לכתוב את זה על מישהו אחר.

ו.
אחר כך תלך לקניות בפילבוקס ויואב יגיד 'קראתי את הפוסט שלך, וואלה לא הייתי חושב שככה כתיבה טובה מרגישה', וכאילו מה הקשר פתאום, בנאדם, אני באמצע לקחת עגבניות וחלב ולחמניות הביתה, רוצה לאכול משהו קליל לצהריים. איך פתאום אנחנו מדברים על איך דברים מרגישים.

ז.
לא בהשראה. לא. לא בהבזק פתאומי. יותר כמו עוגה. בתהליך שהולך וגובר ותופח. לחזור אל היסודות. להזכיר לעצמי: תסתכל על העולם. תשכח מהקוראים. תשכח מהמשפחה. תשכח מהחברים שיקראו וימצאו אותך בסיפור. תסתכל על העולם. מה יש בו? תסתכל על הדמות שלך, מה היא מרגישה? תתעטף בה. תסתכל על העולם מהעיניים שלה. מה מזג האויר? נעים לה? היא צריכה לשירותים? קח אותה לשירותים. מה היא רוצה לאכול?

ח.
תאכל מרק, אם זה מה שהדמות צריכה עכשיו. חם בחוץ, אבל תאכל מרק. תזיע ותמשיך לאכול עד שהבטן תתמלא. תאכל מרק, אין מה לעשות.

אין מה לעשות.

טוב, האמת שזה פוסט די נישתי, והוא מיועד רק לאלה שקראו את 'בלשי הפרא' או לאלה שרוצים ללמוד תצורת עלילה חדשה. אם אתם לא משני אלה, אתם מוזמנים לדפדף לפוסט אחר.

בלשי הפרא הוא ספר של רוברטו בולניו, סופר צ'ילאני, או מקסיקני, או סופר גולה (מה שבא לכם) שמספר את סיפורם של יוליסס לימה וארתורו בֶּלאנו, שני משוררים שנודדים ברחבי מקסיקו וברחבי אירופה. עד כאן סבבה.

החלק האמצעי ברומן מסופר מפי עשרות דמויות שונות, והוא מתאר את שני המשוררים מסתובבים באירופה. לספר סיפור מפי כמה דמויות שונות – גם זה לא חדש לנו ואנחנו מכירים את זה. פוקנר עשה את זה קודם, כמו שאומרים. אבל אצל בולניו יש טוויסט:

בולניו לא מספר את הסיפור. כלומר, העלילה האמיתית של החלק האמצעי, זו שמחברת בין כל עשרות נקודות המבט, לא מסופרת אף פעם. אנחנו מדלגים מנקודת מבט אחת לרעותה, ולא רק זאת, אלא שכל אחת מהן מספרת סיפור 'סגור', במובן שיש לו התחלה, אמצע וסוף.

כלומר, הדמויות האחרות לא מספרות את סיפורם של לימה ובלאנו, הן מספרות את סיפורן שלהם, בנקודות שבו הוא משיק לסיפור של יוליסס לימה או של ארתורו בלאנו. העלילה בעצם מורכבת מעשרות או מאות סיפורים קטנים, שלא בהכרח קשורים זה לזה, למעט דמויות המשנה של הסיפורים, שהן הן הדמויות הראשיות בסיפור כולו. וכך העלילה לא נוצרת באמצעות החיבור בין האירועים השונים, אלא להפך – במרווח שנוצר בין אירוע לאירוע, או דמות לדמות. זה בדיוק כמו סיפור רגיל, רק הפוך לגמרי. וזה ממש ממש מגניב.

שאלות?

אוקיי, אז זהו, זו הייתה הפינה הנישתית של ראשון בבוקר. אתם יכולים ללכת לראות סרטונים של חתולים ביוטיוב.

את הכלל הזה אמרה לי סופרת אחת בתחילת הדרך שלי ככותב, ומאז הספקתי להפר אותו שוב ושוב. לא כל כך הרבה פעמים, למען האמת, ובכל זאת, הפרתי.

זו גם הסיבה שאני חושב שהוא כלל כל כך חשוב: בכל פעם שהפרתי אותו וכתבתי סימן קריאה, חזרתי אחר כך אל הטקסט וראיתי שסימן הקריאה היה מיותר.

התחלתם לכתוב? ברכותי. ביחד עם התעודה, החתול ואלפי הכוסות עם משקעי הקפה, קיבלתם גם (בארגז מיוחד) שלשה סימני קריאה שמותר להשתמש בהם במהלך הקריירה. רק שלשה. לא יותר. תחשבו טוב טוב איפה אתם שמים כל אחד.

זה ממש לא משנה מה אתם כותבים*. אתם יכולים להיות עיתונאים, תסריטאיות, סופרות ומשוררים; יש לכם רק שלשה סימני קריאה. והסיבה היא פשוטה: סימן קריאה לא רק נותן איזושהי נימה לטקסט, הוא גם אומר לקורא איך עליו להרגיש ביחס לטקסט. וזה מעצבן לאללה.

כן, נכון, גם ביטויים כמו '…זה מצחיק, כי…' אומרים לקורא איך הוא אמור להרגיש, אבל בעוד הביטויים האלה מדווחים לקורא מה אמורה להיות ההרגשה שלו, סימן הקריאה צועק על הקורא מהי התחושה שאמורה להיות לו ביחס לטקסט, ואף אחד לא אוהב שצועקים עליו.

אז זהו, שמתם סימן קריאה? מחקו אותו ובדקו אם הטקסט מרגיש נכון יותר. חבל לבזבז אחד מתוך השלשה שיש לכם.

ועוד שתי הערות:
אם סימן הקריאה הוא חלק מציטוט אתם יכולים (רשמית) לשים כמה שבא לכם, אבל גם במקרה הזה כדאי לקמץ. עדיף שהסיטואציה תעביר את התחושה.

וגם – כמו כמעט כל שאר סימני הפיסוק, אף פעם אל תשימו אותם אחד אחרי השני; סימני פיסוק אוהבים לבוא בבודדים.

___
*אלא אם כן אתם מנהלי מדיה חברתית. במקרה הזה יש לכם סימן קריאה אחד לפוסט. פרגנתי לכם איתו, אז תעריכו.

סליחה: פרגנתי לכם איתו, אז תעריכו!

קצת לפני שהשתחררתי מהצבא הלכתי לי בבסיס עליקה בערך בתקופה הזו. קצת אחרי סוכות. הייתה תחילת החורף, ביום היה חם אבל הערב כבר היווה סיבה טובה להפגין את הפליז החדש שקיבלנו. ובערב קר אחד, כשהייתי בדרך מהמטבח הגדודי אל הפלוגה, צלצל לי הפלאפון. על הקו הייתה מישהי מישיבה תיכונית כלשהי במרכז הארץ, היא ביקשה שאבוא להעביר אצלם סדנת כתיבה.

מובן מאליו שקפצתי משמחה. זה היה יום שעבר, רובו, בשטיפת כלים בשרית, בין סירים של שלושים ליטר ומעלה שאלון בישל בהם מרק לקוסקוס. אמרתי 'כן' בניסיון חסר סיכוי שלא להראות עד כמה אני מתלהב, סיכמנו פרטים בסיסיים כמו מקום ותאריך התחלה ושכר, ורק בסוף שאלתי למה הם פנו דווקא אלי. לא הייתי אז מנחה סדנאות. סתם, חייל שעומד רגע לפני שחרור.

אין לי מושג, היא אמרה. החבר'ה ביקשו אותך.

***

הם רצו אותי כי הם קראו ביקורות ספרים שכתבתי, כך הסתבר. לא העברתי סדנאות לפני כן. אולי אחת, וגם לא ידעתי כל כך מה לעשות. הייתי מגיע לישיבה התיכונית ההיא בשעה מאוחרת יחסית, בטח תמורת הכסף שקיבלתי, ומנסה להבין מה אני אמור לעשות עם השעה וחצי שיש לי. נתתי להם טיפים לכתיבה ותרגילים שהוצאתי מהאינטרנט ובעיקר ניסיתי להבין מה הם רוצים.

קראו לזה סדנת כתיבה. אולי זו הסיבה שלקח לי זמן להבין שהם בכלל לא רצו לכתוב.

אני זוכר. זה היה המפגש השביעי או השמיני, הבאתי להם תרגיל כתיבה אבל השיחה התגלגלה איכשהו לשר הטבעות. בילינו שעה מאושרת בניסיון לצייר את קווי העלילה של שר הטבעות על הלוח הכיתתי ולהראות איך כל קו עלילה בונה את השני, כשפתאום הבנתי שהם לא באים לכתוב. כלומר, הרצון ללמוד את מיומנות הכתיבה הוא תירוץ יפה, אבל מה שהם באמת באמת מחפשים זה מישהו לדבר איתו על הספרים שהם קראו.

***

אני קורא עכשיו, בפתיתים בודדים, את ספר המסות החדש-ישן של ג'ונתן פראנזן, 'איך להיות לבד'. זה ספר שנכתב בתחילת שנות האלפיים על ידי סופר מתחיל יחסית, אדם שמרן באופן כללי, שמביט על האינטרנט ועל הטלוויזיה וקצת מפוחד ממה שקורה סביבו.

באחת המסות שעוסקות בספרות הוא מתאר את הטלוויזיה והאינטרנט במונחים של סמים מרגיעים; תרופות שמרגיעות את החרדה, מדחיקות את הדיכאון, גורמות לנו לצפות ולהתמכר ולשכוח קצת ממה שקורה בעולם. הטלוויזיה השתנתה מאז. תור הזהב של הטלוויזיה הוא קשוח, חרד, מדוכא, מפוחד. הסדרות המובילות הם לא סיטקומים, אלא סדרות דרמה שלא נרתעות מכלום.

גם האינטרנט השתנה ביחד עם הרשתות החברתיות. אם פעם האינטרנט היה בעיקר מקום לקרוא בו, כיום הוא מהווה, לא פחות, גם מקום לכתוב בו. אבל לכתוב את מה? כשאנשים רוצים 'ללמוד לכתוב', את מה הם מכנים, בעצם, בשם התואר 'לכתוב'?

***

אנשים מגיעים אלי לפעמים ושואלים אם אני מלמד לכתוב. אני אכן עושה את זה, אבל לפני זה צריך להבין מה זה אומר, ללמד לכתוב. אנשים מצפים, לפעמים, לקבל את הצורה הנכונה לבנות בה משפט מעניין, כלים לבניית פיסקה מדוייקת או תבנית סיפור שלוכדת את הכנפיים הרועדות של המציאות. למותר לציין שאין דבר כזה. כלומר יש דברים, ויש כלים ויש טיפים, אבל אין. לא באמת.

עזרתי פעם לסטודנטים שרצו לכתוב מאמרים אקדמיים או עבודות אקדמיות. הכתיבה האקדמית היא הרבה יותר מובנית וקלה להבנה מאשר כתיבה אמנותית או כתיבה ספרותית, וההבדל המרכזי בינה ובין כתיבה אמנותית הוא שבכתיבה אקדמית השגיאות בולטות הרבה יותר; ככה זה שכשיש כללים מסודרים.

גם כאן, לקח לי זמן להבין את הבעיה העיקרית של הסטודנטים. הם היו זקוקים לעזרה בהבנה של איך לנסח משפט תקין, איך לחשוב בצורה מובנית, אבל חומר הקריאה שלהם היה בעיקר טקסטים ישנים, פילוסופיים או ספרותיים, מאוד לא מובנים או מסודרים. הם ניסו לכתוב טקסט שהם כמעט לא נתקלו בדוגמה שלו. הם היו צריכים לקרוא המון המון מאמרים בשביל להבין איך בכלל נראה מאמר ולאן הם צריכים לכוון.

***

אנשים רוצים לדעת לכתוב מסות, אבל קוראים בעיקר סטטוסים ויראליים. אנשים רוצים לדעת לכתוב סיפורים, אבל קוראים בעיקר כאלה קצרצרים שמשתפים בוואטסאפ. אנשים רוצים ללמוד לכתוב שיר, אבל חומר הקריאה שלהם הוא בעיקר שירים עם בית אחד, כאלה שנכנסים לתמונה בפייסבוק. הם רוצים לדעת לכתוב ספר, אבל קוראים רק שניים כאלה בשנה.

קצת מוזר להסביר למה קריאה (מרובה, שוטפת, כמעט אינסופית) היא אבן הבסיס של כתיבה טובה. זה נראה, לכאורה, כמו שתי מיומנויות שונות; הרי יש לא מעט אנשים שקוראים המון, והקריאה המרובה הזו לא מעידה על האיכות בה הם כותבים. אנחנו מכירים גם דוגמאות הפוכות: כותבים טובים שהם דיסלקטיים, שקוראים מעט ובכל זאת כותבים היטב. אז מה הקשר?

העניין הוא שאי אפשר באמת ללמד כתיבה. כמובן, אפשר להסתכל על דברים ולהגיד 'זה טוב' ו'המשפט הזה היה יכול להיות מוצלח יותר אם הוא היה מנוסח אחרת', אבל הניסוח המחודש למשפט לא יגרום לכותב לכתוב טוב יותר בפעם הבאה. הוא צריך להבין את הכתיבה באמת, להבין אותה מבפנים, ובשביל להבין אותה הוא צריך לראות אותה במיטבה שוב ושוב, דוגמאות טובות ודוגמאות טובות פחות, עד שהההבנה תתיישב במקומה והכותב ידע: זה טוב, זה לא.

ובשביל זה, ובכן, צריך לקרוא הרבה ולקרוא היטב. אין דרך אחרת.

***

אז למה ללכת לסדנאות כתיבה? לאנשים שונים יש תשובות שונות. חלק יענו – כי זה נותן מסגרת והשראה, זמן ומקום. חלק אחר יצביע על הקבוצה שאפשר לשתף איתה, על המשוב המקצועי והמשוב האישי. אני, כמנחה, יכול להצביע על זה שסדנאות כתיבה אמנם לא מלמדות איך לכתוב, אבל הן מלמדות איך מגיעים אל הכתיבה. כלומר, הן מלמדות צורות חשיבה.

הן מלמדות איך מוצאים השראה, או איך מביטים על העולם מכמה זוויות. איך משקפים את המציאות ואיך אומרים עליה משהו. הן מלמדות צורת חשיבה של משוררים, או של סופרים, או של כותבי ביוגרפיות או של כותבי מסות או פזמונאות או כל דבר שהוא. הן מלמדות מה הם, בעצם, שירים. מהם סיפורים. מהם החומרים מהם אנחנו בונים את המילים שלנו. זה לא תחליף לקריאה אינסופית; זו קומה נוספת.

והקומה הזאת בנויה לא רק מקריאה (שאותה אפשר לעשות בבית) ולא רק מכתיבה (שאותה גם עושים בבית, בחלק מהמקרים), אלא בעיקר בעיקר – מהמפגש בין האנשים. צורות חשיבה הן לא מילים, הן הצורה בה בני אדם חושבים, והסדנאות נותנות את האפשרות לראות איך אנשים חושבים, ואת ההזדמנות לדבר על הדברים שקראנו, ולהדגים איך דברים עובדים ואיך לא, ומהצורה בה אנשים אחרים קוראים את הקטעים שלנו, ומכל אותם דברים שניצוקים בעצם לתוך המילים.

***
הסדנה ההיא, הראשונה, הייתה כמו סדנאות ראשונות אחרות. היא לא זכורה לי בראש כהצלחה כבירה, ולא כאירוע רב משתתפים, ובעיקר היא זכורה לי בתור הסדנה הראשונה שהעברתי בחיים ואיך לא ידעתי בכלל מה אני עושה. אבל לפני חצי שנה, בערך, לפני שיצאתי אל סבב הסדנאות שלי, כתב לי – במקרה – אחד המשתתפים שלי דאז. המשתתף הזה בצבא עכשיו. גם הוא בשריון. אולי הגיע כבר לעליקה, אולי עדיין בשיזפון. בכל מקרה, אפשר לומר די בוודאות שהוא עושה מטבחים כל היום ושאין לו פליז חדש.

והוא כתב לי, יהודה, אין שבוע שעובר בלי שאני נזכר בסדנה ההיא. ואני שאלתי למה, והוא אמר – אז חשבתי שאני בא בשביל שיהיה לי מישהו לדבר איתו על ספרים ועל שירים, אבל בערך שנה אחרי הסדנה פתאום הבנתי שמשהו בכל הצורה שאני רואה את המציאות השתנה לגמרי. לקח לי זמן לזהות את זה, כך הוא כתב, אבל היום אני יודע.

***
בתמונה: אני עם תספורת צבאית ופרצוף עייף, איזושהי לש"ביה ליד עליקה, וכמובן – הפליז החדש. מזל שלא היו לי המון הזדמנויות להפגין אותו, לא?