מחבר יהודה

 

לוליטה. הילת ימי, להט לילותי. חטאי, חיי. לו-לי-טה: בדל הלשון מטייל לו טיול של שתי טפיפות על תקרת הפה ונוקש, בשלישית, בשיניים. לו. לי. טה.

איזו יפה הפתיחה הזו, נכון?

אחד האתגרים הגדולים (ובאופן מפתיע, הקלים לפתרון) שעומדים בפני אנשים כותבים הוא לשכנע את הקוראים להמשיך. כתבתם סיפור או ספר או רשומה בבלוג או מאמר או כל דבר שכזה, ואתם רוצים שיקראו אותו, אבל מה – למי יש כח (וכח רצון) לקרוא עכשיו סיפור ארוך? למי יש כח לקרוא מאמר אינסופי על שיטות המיסוי בארצות הברית? רק לאנשים שממש ממש מתעניינים בזה, והם צריכים שהעניין בזה יהיה עכשיו. זה די הרבה לדרוש מבנאדם, לא? ומה לגבי הקונה ההיא שהולכת בחנות ספרים לקנות ספר לחג, מוצאת ספר, מדפדפת, מחזירה – איך משכנעים אותה ששווה לה לקרוא?

יש די הרבה פתרונות לאתגר הזה. יותר ממה שאני יכול לכתוב כאן ועכשיו. אפשר, למשל, לגרום מתח, או סקרנות, או ללכוד את הקורא בשפה, או לשכנע אותו שאני כותב מעניין ששווה להקשיב לו, או המון דברים אחרים שאין זה המקום בשבילם. ואחד הפתרונות הוא, באמת, מה שנבוקוב עושה בפתיחה הזו. שימו לב:

תקראו שוב את הפתיחה. תראו איך ה'הילת ימי' מתחבר ל'להט לילותי', איך החטא והחיים עומדים זה מול זו בהקבלה. בכלל, תראו איך התיאור הזה אלגנטי, איך (באמת, תנסו!) הלשון נוגעת פעמיים בחיך, בלמעלה של הפה, ונוקשת בשיניים בשביל ליצור את ה'טָה' הזה. במצלול מדויק. ואיזה תרגום מהמם זה, של דבורה שטיינהרט, למשפטים המפורסמים של נבוקוב:

"Lolita, light of my life, fire of my loins. My sin, my soul. Lo-lee-ta: the tip of the tongue taking a trip of three steps down the palate to tap, at three, on the teeth. Lo. Lee. Ta."

וזהו, אתם בתוך הסיפור.

אתם יודעים למה אתם בתוך הסיפור? כי בדקתם את זה. כלומר, כי שלחתם את הלשון אל החיך, ואחר כך אל השיניים, וביטאתם בקול את השם הזה, 'לוליטה', בשביל לבדוק שזה בדיוק מה שקורה, וברגע שעשיתם את זה, הפכתם להיות חלק מהסיפור. אתם יכולים לעצור, כמובן, ואם זה משעמם – סביר שזה מה שתעשו. אבל זה הצעד הראשון של נבוקוב בשביל להפוך אתכם למעורבים, פיזית ורגשית.

וזה, כלומר, לגרום לקורא לעשות משהו, היא אחד הכלים החזקים ביותר שיש לפרסומאים ולאנשי שיווק. בשיווקית קוראים לזה 'המרה'; זה אומר שהגולשים (כלומר, אנחנו), עושים פעולה קטנה. אנחנו לוחצים על כפתור 'המשך לקרוא', אנחנו נכנסים לדף, אנחנו לוחצים 'המשך', אנחנו גוללים למטה, אנחנו מזינים פרטים, וכולי וכולי – כל מעבר כזה מכונה המרה, והוא מדיד: אנחנו יכולים למדוד כמה גולשים לחצו על הכפתור, וכמה סגרו את הלשונית בדפדפן.

בסיפורים זה קצת פחות מדיד, אבל גם קצת פחות חד משמעי. אנחנו לא חייבים שהקורא ילחץ על משהו, רק שיבצע פעולה, אפילו קטנה. ולכן, יש המון דרכים לבצע את הטריק הזה בתחילת סיפור: אפשר לגרום לקורא לזהות רפרנס (כמו עגנון בתחילת 'תמול שלשום'), לגרום לקורא להנהן בהסכמה (טולסטוי ב'אנה קרנינה') או באי־הסכמה־משועשעת (כמו גין אוסטין בפתיחת 'גאווה ודעה קדומה'), ואפשר, כמו נבוקוב, לגרום לו לבצע פעולה אמיתית. למשל, לבטא את השם של הגיבורה בקול.

עוד למשל? דיוויד מיטשל, ב'דרים 9#' מזמין את הקורא לשמוע שוב את השיר ההוא של ג'ון לנון. יאיר אגמון ב'יאיר ויהונתן' מזמין את הקורא לראות סרטונים ביוטיוב ולשמוע שם מוזיקה שנכתבה לספר. סופרים אחרים גורמים לקוראים להסתכל בציפרניים של עצמם כדי לבדוק אם יש עליהם כתמים לבנים ('מי שיש לו כתמים לבנים בציפורניים, אמרה סבתא, אות הוא שהזדמנות גדולה תזדמן לו מחר'), ב'עשו לעצמכם צמרמורת' משכנעים את הקורא לדפדף לדפים מסויימים, וכן על זו הדרך. זה לא ממש משנה מה הקורא עושה, העיקר שהוא עושה. מהרגע שהוא עושה, הוא איתנו.

עכשיו, בכנות? אני לא עף על הכלי הזה. הוא קצת לא מספיק אלגנטי בשבילי. יותר מדי שיווקי, פחות מדי חלק אינטגרלי מהסיפור. יש כלים הרבה יותר יפים, אינטלגנטיים וזורמים כדי להזמין את הקורא להכנס אל הספר ולהתיישב. גם נבוקוב עצמו משתמש, בפתיחה הזאת ממש, בלפחות שני כלים נוספים, אפקטיביים גם הם. אבל זה כלי חשוב, אני חושב. בטח לטקסטים באינטרנט, וחשוב שתכירו אותו.

מכירים עוד דוגמאות כאלה, ספרותיות ושאינן כאלה? אני אשמח לשמוע. מוזמנים גם לצטט את עצמכם או לנסות את כוחכם בתגובות.

הסיבה האמיתית שבגללה שרלוק הולמס הוא אובר־רייטד, במחילה, שייכת לזה שאנחנו לא יכולים לפענח את הפשע בעצמנו. כלומר, אין לנו אף דרך לדעת מה שרלוק הולמס יודע, או לאיזה פרטים הוא שם לב. אנחנו פשוט צופים בו מתבונן, חושב, מעשן סמים ואז- הופ! ראו זה פלא, שרלוק הולמס הגאון חושף כמה פרטים שהוסתרו מעינינו כל הזמן הזה, ואנחנו מוחאים לו כפיים כמו ווטסון ההמום.

אבל ווטסון המום בגלל שהוא היה שם כל הזמן. הרמזיםששרלוק חשוף אליהם הם רמזים שגם ווטסון אמור היה לראות. אנחנו, שמקבלים רק מידע חלקי מקונן דויל (הסופר), מתייחסים לכל העניין כמו קסם; כאילו שרלוק הולמס הוא בעצם מכשף שעושה איזו תנועה באצבעות ופתאום העולם מסתדר. זה לא שיר הלל לכוחו של ההיגיון, במחילה, זה שיר הלל לכוחה של הסחת הדעת, להטטונות ידיים ועצימת עיניים.

זה טריק ספרותי זול. מהזן של 'אני אסתיר מכם פרטים ואז אחשוף ואתם תהיו מופתעים'. חבר של 'אני אשקר לכם ואתם תלכו אחרי שולל עד לרגע שבו אפתיע אתכם בסוף', ובן דוד של 'אין לי מושג איך לסיים את הסיפור אז אני אגיד לכם שהכל היה חלום'. זה מעצבן.

הניגוד מתעצם כשמשווים את שרלוק הולמס לאגאתה כריסטי, נניח. קריאה בספרים של כריסטי היא כמו הסתובבות במבוך מראות. אתה יודע שאחד מהקירות האלה הוא היציאה הנכונה, אבל איזו מהן, לעזאזל? כריסטי מעמידה גלריה שלמה של דמויות שיכולות לבצע את הפשע. אנחנו יודעים שזו אחת מהדמויות, אבל מי היא? הכל כל כך מתעתע, עד כשמיס מארפל או הרקול פוארו מצביע, סוף כל סוף, על הפושע, אנחנו מוחאים כפיים; זה נראה כל כך הגיוני, לפתע, עד שאי אפשר שלא.

הכוח הספרותי של שרלוק הולמס הוא לא הסיפור, ולא התעלומה, ובטח שלא המתח או הבלשות; זו הדמות. הציניות, השכל הקר, הבוז. זה משעשע, זה מלהיב, זה לגמרי לוכד את הקורא. זה היה כוחו של יו לורי בתפקיד ד"ר האוס, שמבוסס על שרלוק הולמס, וזו, כנראה, הסיבה לכך שהעונה הראשונה של שרלוק (של הBBC) מוצלחת, השנייה סבירה, השלישית נו, מילא ואת הרביעית אפילו כבר לא ראיתי, פשוט לא היה לי כח.

לפני שנתיים, בערך, מישהו כתב לי הודעה פרטית. הסיפורים שלך משעממים, הוא כתב, אתה כותב כל הזמן על אלוהים ועל אהבה, ואתה די שחצן. אבל בין כל זה יש לך הבלחות של סוריאליזם, כדאי שתתמקד בהם. זה שיתק אותי למשך איזו חצי שנה, עד שכתבתי על זה משהו בפייסבוק, ואמיר גוטפרוינד (ז"ל) שלח לי הודעה במסנג'ר. אל תקשיב לביקורות, הוא כתב, פשוט תמשיך לכתוב. אם הם היו יודעים לכתוב סיפורים, המבקרים שלך, הם לא היו שולחים לך הודעות פרטיות כאלה.

יש שני סוגים של מנטורים לכתיבה. הסוג הראשון הוא מהסוג שאומר איך סיפור צריך להיות בדיוק. אם זה ככה, זה עובד. אם לא, לא. הסוג השני הוא זה שאומר לא להקשיב למבקרים או לקוראים ורק ללכת עם האמת שלכם. שניהם, כצפוי, לא נכונים. הדבר היחיד שנכון הוא הכלל הזה, של ניל גיימן, והוא נכון בצורה שכמעט־לא־תיאמן.

תקשיבו לקוראים שלכם, אומר גיימן. לרוב, הם יודעים יותר טוב מכם אם הספר טוב או לא. הם יודעים אם זה מצחיק אותם או מעציב אותם, הם יודעים אם הם מבינים או לא מבינים את הדמויות, ובעיקר הם יודעים שאם זה לא מעניין, הם יפסיקו לצפות או לקרוא. ובאותה נשימה, תקשיבו ללב שלכם. הוא זה שיודע לאן אתם מכוונים ומה אתם רוצים לעשות. הוא זה שיוכל להצביע על מה שלא בסדר ומשם יצא מה שאתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה.

תשתעממו.

אתם יודעים למה אין לכם שמץ של רעיון? כי אתם עסוקים מדי. באמת. אתם יותר מדי חושבים, יותר מדי מעבדים, יותר מדי מגיבים. הפייסבוק, הוואטסאפ, הפושים של איזו-אפליקציית-חדשות שלא נתתם לעצמכם להירשם אליה – זה אוכל לכם את הזמן, ברור, אבל הזמן הוא לא הנכס היחיד שאתם מאבדים. אתם מאבדים את היצירתיות.

זה נשמע קצת פרדוקסלי, אני יודע. מה, נשתעמם כדי לנצל את הזמן טוב יותר? אבל האמת היא שכן, בטח. זו אחתהדרכים היעילות ביותר להעלאת רעיונות חדשים. פרודוקטיביות היא אחלה, אבל היא גם ממוקדת מדי. קריאה היא גם אחלה, אפילו פייסבוק זה סבבה כשצריך דברים מסויימים, אבל השילוב של כל אלה גורם למוח שלכם להיות ממוקד מדי, וכשהמוח ממוקד מדי, הוא לא ממריא.

זה לא חד משמעי, כמובן. יש כלים נוספים שעוזרים לנו להיות יצירתיים; העמוד הזה מתעסק בהם כל הזמן, אבל הכלים האלה הם מין כלי הצלה – כשאנחנו תקועים ויש לנו דד ליין מאחורי הכתף, מה אנחנו עושים – והם לא מספקים את הדבר המרכזי שהשעמום מספק לנו, כלומר, את היכולת לשחרר את המוח מכבליו.

אז מה עושים? קחו כמה טיפים.
א. צאו מהבית. בבית יש לנו המון מטלות. כשאנחנו משתעממים בבית, אנחנו מוצאים לעצמינו מחשב / פלאפון / איזה ספר לקרוא. זה לא טוב.
ב. בלי פלאפון. פלאפון לא נותן לכם להשתעמם. לא משנה כמה אתם חזקים מנטלית, עדיף לא להציב את האפשרות הזו בכלל. פשוט בלי פלאפון.
ג. בלי מוזיקה. אותו העיקרון.
ד. תור זה אחלה. לחכות בתור זה אחלה. פקק זה אחלה. אל תברחו מהשעמום, להפך, תיכנסו אליו בנפש חפצה. תגידו למוח שלכם – 'הנה, יש לך עכשיו זמן לחשוב. רק לחשוב. על מה אנחנו רוצים לחשוב?'.
ה. תחזיקו איפשהו דף ועט. לא, לא פלאפון. דף ועט. חוץ מהיתרונות הברורים, כמו זה שאין לכם לאן לברוח, וכמו שהמגע עם החומר עושה לנו משהו ליצירתיות, תתפלאו לגלות עד כמה הכתיבה הלא מסודרת משחררת את המוח. אפשר לכתוב בנקודות על גבי השורות, אבל אני מגזים עם זה והולך עם מחברת דפים חלקים. זה אחלה.
ו. מקלחת. שטיפת כלים. קיפול כביסה. כל עבודה מונוטונית שלא צריך לחשוב בה – תוותרו על המוזיקה, תנו לעצמכם לחשוב.

וטיפ אחרון תחשבו רגע לאן אתם בורחים כשאתם משתעממים. יש לכם את מוקד הבריחה שלכם? תגדירו לעצמכם – לא משנה מה אני עושה, זה הדבר היחיד שאני *לא* עושה. אצלי, אגב, זה פייסבוק. מניח שאני לא היחיד. 🙂

מה אתם עושים כשאתם משועממים?

לפעמים הסיפור שלכם מסתבך, או השיר שלכם, או הטקסט שלכם, או מה שלא יהיה שאתם מנסים ליצור כרגע. אתם מנסים לבחור נושא ואין לכם מושג מה בעצם הנושא שלכם או מה אתם אומרים עליו, המילים יוצרות איזה מבנה רעוע שאתם מסתובבים בו ומחפשים את עצמכם והחוט של העלילה נראה כמו מה שנשאר מהאוזניות שלי אחרי שהכלב שלי שיחק איתם.

זה הנה, כלי קטן ויעיל בשבילכם. הוא אחד הכלים הכי שימושיים שאני מכיר. קוראים לו מבחן הספר, והוא הולך ככה:

אתם הולכים למספרה ויושבים להסתפר. השיער שלכם כבר חפוף ושטוף, והספר שלכם, יואבי (ככה קוראים לשלי, כפרה עליו) מתחיל לגזור לכם את השיער. ואז משעמם לו, ומשעמם לכם, והוא שואל מה חדש, ואתם אומרים שאתם עובדים על סיפור, והוא אומר וואלה, על מה הסיפור?

ואתם עונים.

והוא אומר 'מגניב, ומה בעצם קורה?'

ואתם עונים.

זהו, זה מבחן הספר. הוא תלוי בספר שלכם, כמובן. יש ספרים שיזרמו עם תשובות גרועות יותר, אבל אם אתם באמת צריכים עזרה, לכו לספר אמיתי, כזה שאכפת לו ממה שאתם אומרים, והוא מסוגל להגיד 'לא הבנתי' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי עוסק בנזילותם של גבולות מסויימים', או 'ומה קורה אז?' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי מספר על אחד שהוא מלצר בתל אביב אבל חולם להיות טייס'. בקיצור, ספר אחד כזה שאין לו כח לתשובות ארוכות או מתחכמות, זה לא המקצוע שלו, הוא לא מנסה בכח להבין את התשובות המעורפלות שלכם, אבל מספיק אכפת לו מכם בשביל להתעניין ולא להשתעמם אחרי שניה.

אין לכם ספר? זה עובד גם עם שכנים, הורים, ואפילו חברים טובים שהם לא אמנים / כותבים / מבקרי ספרות / פלצנים בעצמם.

אני ממש ממליץ לא לדמיין את ההתרחשות הזו אלא לבצע אותה בפועל; ללכת להסתפר ולעשות את התרגיל הזה. או ללכת לבשל עם חברים ולעשות את התרגיל הזה. אתם תגלו שזה מכריח אתכם להיות מדוייקים, ברורים, בהירים, שאתם לא יכולים לרמות עם מילים ארוכות של מבקרי ספרות, שזה גורם לזה שדברים יקרו בסיפור, שזה יוצר דרמטיות והופך את הסיפור למעניין, ובעיקר בעיקר – מחייב את הרעיון להיות מספיק ברור כך שתוכלו לכתוב אותו לאנשים אחרים.

אם יש לכם סיפור שאתם תקועים איתו, אתם מוזמנים לנסות בתגובות; כולנו ננסה להגיד לכם אם הרעיון עובר או לא עובר את מבחן הספר.