מחבר יהודה

א.
פעם, באחד המוסדות שלמדתי, נכנס בתחילת השנה מרצה לכיתה והתיישב על הכיסא מולנו. אנחנו היינו תלמידים נרגשים בתחילת הדרך והוא היה איש מקצוע, וכמו טירונים שמקשיבים לכל מילה על המבצעית במין חרדת קודש, ככה גם אנחנו היינו בתחילת השנה, מחפשים מידע על מה בעצם מחכה לנו אחרי הלימודים ואיך אנחנו הולכים לעבוד עם כל התיאוריה. הקורס שלו היה אמור להיות קורס מאוד פרקטי, וכולנו חיכינו לזה במיוחד.

ואז–
המשך קריאת הפוסט "תנו תוכן עם ערך לקוראים שלכם"

אחד הדברים שמורים לכתיבה הכי אוהבים להגיד זה 'תמצאו את הסיפור שלכם', או 'מה הסיפור שלכם', ואור, שהוא חבר מבריק שעובד בקופירייטינג, אמר לי שזה גם אחד הדברים הכי אהובים על לקוחות; הם שומעים שצריך לספר את הסיפור של המוצר, או את הסיפור של הלקוח, או את הסיפור של העסק, וזה מה שהם מבקשים מהמפרסמים. ואחת השאלות שאני נתקל בהן הרבה היא השאלה 'איך לעזאזל מגלים מה הסיפור שלי?'

אני רוצה להתחיל מההתחלה:

המשך קריאת הפוסט "איך (לעזאזל) מוצאים את הסיפור?"

 

יש קטע כזה של קומונריות בבני עקיבא שבשביל ללכוד את תשומת הלב של החניכים שלהן הן מתחילות בלבקש שקט, בבקשה, שקט, אנשים באו לדבר אתכם, תכבדו אותם,
ואחר כך בלצעוק על חניכים שיהיו בשקט, נוווווו, שקט כבר,
ואחר כך לבקש מהמדריכים שלהם בקול צרוד שידאגו (בבקשה ולעזאזל) שהחניכים יהיו בשקט, ושוהם ואורי תפסיקו להתנהג כמו ילדים בעצמכם אתם מדריכים עכשיו תודה
ואז המדריכים זוקפים חזה ואומרים לחניכים 'נו, תכבדו את מי שבא לדבר אתכם!'.
ואז החניכים נזכרים שהם בכלל שכחו שמישהו בא לדבר איתם.
ובינתיים המרצה יושבת על כיסא באמצע הסניף ותוהה מה לעזאזל היא חשבה לעצמה.
ורק אחרי חצי שעה יש איזשהו שקט יחסי.
ואז היא קמה לדבר.
ובינתיים שלומי, החניך עם הפרעת הקשב, לא מצליח לשתוק יותר וצועק 'הו הא מה קרה / מ-ע-לות באו לעשות פה מסיבה!', ושלום שלום לניסיון לדבר עם הסניף.

זה לא עובד. מדהים איך דורות של קומונריות והן עדיין לא קלטו שזה לא עובד. אתם לא מבקשים תשומת לב, כי החניכים או הקוראים או הלקוחות אומרים לעצמם 'אה, תשומת הלב אצלי, ואני מחליט אם לתת אותה לאדם הזה, בנדיבות ליבי, או לא'. אתם לא כאלה. אתם לוקחים את תשומת הלב.

ולכן הכלי הכי פשוט, והכי יעיל, הוא לא לבקש שקט. הוא לגרום לחניכים להבין שאתם מעניינים אותם. ואם אתם מעניינים אותם, הם יהיו בשקט, כי הם לא רוצים להפריע לעצמם. ומה שהייתי עושה, בתקופות שעוד הייתי מדריך בבני עקיבא, זה לעמוד על כיסא ולהעמיד חבר על כיסא, ולהתחיל לדבר איתו על מי יותר חזק, ספיידרמן או סופרמן. או להתחיל לריב איתו. או להתחיל לספר סיפור. זה עבד נהדר כשהייתי מדריך, ואני משער שזה ממשיך לעבוד גם בימים אלה ממש.

—

ככה, הכי פשוט. יש מליון דרכים לתפוס את תשומת הלב של הקוראים, החניכים או הלקוחות. אני מטפטף פה כאלה מדי פעם, אבל זה נראה לי כמו הכלי הכי אפקטיבי: פשוט תתחילו מהחלק החשוב. גם אם זה רק פוסט שבא להסביר לעוקבים שלכם למה הם צריכים לקנות ספת ויטנג' מהממת עם ריפוד קצת קרוע. גם אם זו פרסומת. גם אם זה סיפור של חמש מאות עמודים. גם אם זה מאמר על דקדוק ביוונית עתיקה. גם אם זו בחורה שאתם רוצים לדבר איתה בפאב (תחי הקלישאה!). תוותרו על ההקדמות, על ההסברים, על ההתנצלויות. בעיקר על ההתנצלויות.

תגיעו לחלק המעניין, אחר כך תסבירו לה על מה אתם מדברים.

אנחנו חושבים לפעמים שצריך להסביר לאנשים שאנחנו מדברים איתם על מה אנחנו מדברים בעצם. שאם לא נסביר להם, הם לא ידעו. אבל רוב ככל מי שקורא את המאמר ביוונית עתיקה יודע בקווים כלליים על מה אתם מדברים, ומי שלוקח את הספר לידיים לא לוקח אותו בשביל ארבעים עמודים של הצגת דמויות, ואפילו הלקוח שאתם פונים אליו יודע, פלוס מינוס, להסתכל בתמונה המצורפת ולהבין שזו ספת וינטג' שבא לו עליה בגדול. אתם לא צריכים להקדים לו את זה. תתחילו מהחלק המעניין.

—
הבנתי שדוגמאות עובדות לאחרונה, אז אני אדגים. תראו את הפתיחה הזו שלקחתי מהדה מרקר (קרדיט ל'פיננשל טיימס'):

" קרן הצדקה מועדון הנשיאים בלונדון החליטה להפסיק את פעילותה לאחר שדיווח של "פייננשל טיימס" חשף הטרדות מיניות באירוע התרמה שאירגנה. ביום רביעי נמסר מהקרן כי "הנאמנים החליטו כי מועדון הנשיאים לא יארח יותר אירועי התרמה", וכי הכסף שנותר יוחזק בקרן נאמנות שתחולק לעמותות לילדים. לאחר מכן הקרן תיסגר.

ביקורת חריפה נמתחה על העמותה לאחר ש"פייננשל טיימס" דיווח על אירוע של הקרן שנערך ביום חמישי שעבר, שבו המארחות שנשכרו לעבוד בו אמרו כי נאלצו להתמודד עם הטרדות, כולל נגיעות לא הולמות מצד הגברים שנכחו באירוע."

איזה שעמום, בחיי.

אבל תראו את הפיסקה הבאה:

"ב-22:00 בלילה ביום חמישי שעבר, ג'וני גולד עלה לבמה באולם הנשפים במלון דורצ'סט שבלונדון. "ברוכים הבאים לאירוע הכי לא פוליטיקלי קורקט של השנה", הוא הכריז. גולד – שהנחה את תוכנית הבייסבול של ערוץ 5 – היה במקום כדי לארח מכירה פומבית למטרות צדקה באירוע הסודי השנתי – ארוחת הערב למטרות צדקה של מועדון הגברים."

בום.

זו הייתה פתיחה שהייתי צריך לקרוא פעמיים בשביל לתפוס את הראש ולהגיד – ברצינות? ברצינות? יש לכם סיפור בידיים ואתם מתחילים בהודעה לעיתונות? מי לימד אתכם לכתוב?

אז זהו. 

סטיבן קינג כתב את העיקרון הזה פעם ב'על הכתיבה' וזה טלטל לי את השכל, ואחר כך גיליתי שגם מרקס כתב את זה ב'לחיות כדי לספר' ובקיצור, שניהם מה־זה צודקים: אל תוסיפו תארי הפועל לפעלים שלכם. בבקשה, בבקשה, בבקשה.

מה זה תארי הפועל? תארי הפועל זה כל מה שמתאר את הפועל. למשל, כשאתם רוצים לתאר שמישהו הלך, אבל המילה 'הלך' לא מתארת בדיוק את צורת ההליכה שלו, אז אתם מוסיפים 'באיטיות'. המילה הזו, 'באיטיות', היא תואר הפועל. היא מתארת את ההליכה. או להפך, אתם רוצים להגיד שהוא הלך מהר, אז אתם כותבים 'הוא הלך מהר'. פשוט, אה?

אוקיי, אז תוותרו על זה.

כלומר לא לחלוטין. כמו כל טיפ לכתיבה, הוא נכון ולא נכון בו זמנית: יש מקומות, בודדים, שבהם תארי הפועל הם דבר טוב. בתשעים ותשע מתוך מאה פעמים – תואר הפועל הוא חלק מהנטייה שלנו ככותבים להסביר לקורא מה הוא רואה, או, כמו קיטש, לדחוף אותו להרגיש מה שאנחנו רוצים שירגיש. זה מיותר, לרוב: אם הגיבור קם בעצבנות, הקורא אמור להבין את זה גם בלי תואר הפועל 'בעצבנות'. אם אנחנו מוצאים את עצמינו נזקקים להסביר, כנראה שמראש זה לא היה מובן.

נכון, לפעמים צריך להגיד שמישהו, נניח אלישע יודפת, הלך מהר, אבל יותר פשוט וקל לכתוב 'הוא מיהר', או 'הוא האט', או אפילו 'הוא דשדש', או 'הוא פסע', או כל מילה מדוייקת יותר שמתאימה. ואם אין לכם איך, אז בזהירות בזהירות; להכניס את המילה, להציץ ימינה ושמאלה לראות שהכל בסדר, לנשום עמוק, להמשיך.

רוצים דוגמה? בכיף. זה מתוך 'חתול בגשם' של המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה בנינוחות ליד החלון והביטה בסקרנות החוצה. בחוץ, ממש מתחת לחלון החדר, רבצה בחשש חתולה, מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים באיטיות מים. החתולה ניסתה בכח להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים הרטובים לא יטפטפו בזרזיפים עליה."

סתם, זה לא המינגווי, כמובן. זה המינגווי:

"האשה האמריקאית עמדה ליד החלון והביטה החוצה. בחוץ ממש מתחת לחלון החדר רבצה חתולה מכווצת כולה מתחת לאחד השולחנות הירוקים הנוטפים מים. החתולה ניסתה להצטמצם ככל יכולתה כדי שהמים לא יטפטפו עליה."

אתם מבינים את ההבדל? הטקסט הראשון כאילו יותר מדויק, אבל הוא לא. באיזשהו מקום, אפילו להפך, ריבוי התארים גורם לכל הטקסט להראות עמוס, ובמקום שהם ידייקו את הסיטואציה, הם מבלבלים אותה. כשהמינגווי מוריד את כל תארי הפועל, הסיטואציה הופכת להיות נקייה יותר, חדה יותר, ואפשר לשים דגש על מה שבאמת רוצים לשים דגש. זה גם מאט את הטקסט, הופך את הזמן למתמשך יותר, לפחות מהודק על הזמן בסיפור.

סטיבן קינג אמר שהבעיה עם תארי הפועל היא שהם כמו חרציות: הם נורא יפים בפני עצמם, וכשאנחנו מתבוננים בהם אחד אחד הם נותנים לנו את התחושה כאילו דייקנו בתיאור, אבל בתכל'ס – רגע אתה מסובב את גבך והופ! הטקסט מלא בחרציות האלה, וככל שתנכש אותם יותר, זה לא יעזור.

(כאילו, אתם יכולים להגיד 'רגע, אבל גם רולינג כותבת בתארי הפועל!' אז קודם כל, רבותי, אתם לא רולינג. ושנית, גם את הארי פוטר אפשר היה לשפר קצת (כופר! ערפו את ראשו!), וזה אחד המקומות הבולטים שהיה צריך לתקן)

בקיצור; ילדים, היזהרו מתארי הפועל!

שני כותבים אהובים עלי, Yair Agmon ו אברהם סתיו, כתבו במגזין מוצש על שמירת נגיעה, איש איש בדרכו. האמת שיש לי מה להגיד בנושא, אבל אני לא פובלציסט או רב. אני סופר. וכסופר, אני רוצה לדבר רגע על בעייה ספרותית שצפה בעקבות הדיון ביניהם, והיא השאלה איך אפשר לכתוב סיפור אידיאולוגי, או איך אפשר לכתוב סיפור שמרני.

תראו, הבעיה האמיתית בכתיבת סיפורים אידיאולוגיים היא לא האידיאולוגיה. גם לא המסר הוא הבעיה, בכתיבת סיפור. יש אי אלו מנחי כתיבה מודרניים שחושבים שלכתוב סיפור עם מסר זה רע, וזו כמובן שטות גמורה. אידיאולוגיה יש לכולם; לטולסטוי הייתה אידיאולוגיה, לצ'כוב הייתה אידיאולוגיה הפוכה, לפראנזן יש אידיאולוגיה, לדייויד פוסטר וואלס, לפלאנרי או'קונר, למישל וולבק (לו ספציפית יש, כנראה, רק אידיאולוגיה), לעמוס עוז ולג'יי קיי רולינג.

באיזשהו מקום אפילו להפך. סיפור שאומר משהו על החיים הוא סיפור טוב יותר, בעיני, מאשר סיפור שלא אומר כלום. אידיאולוגיה זה אחלה.

הבעיה האמיתית היא שסיפור הוא לא מאמר. הוא לא יכול להתכוונן סביב מסר, ולא יכול להיות מעוצב על פי אידיאולוגיה. ברגע שהוא מעוצב בשביל להעביר מסר, כלומר שהמסר הוא המוקד שלו, הוא הופך להיות שטוח במקרה הטוב וקריקטורה במקרה הרע. סיפור, במיטבו, הוא שיקוף של המציאות, של החיים כפי שהם ושל בני אדם כפי שהם חיים, ובמציאות עצמה, בני האדם הם לא שטוחים. הם לא 'רק' אידיאולוגיה, והם לא יכולים להיות כאלה. האידיאולוגיה היא אי שם בשמיים, והארץ נתנה לבני אדם.

לכן, כשכותבים סיפור שבו האידיאולוגיה עומד מול החיים, החיים תמיד ינצחו. זה לא קשור רק לסביבה התרבותית בה אנחנו נמצאים, זה קשור לזה שאין שם נשמה, באידיאולוגיה. אין שם חיים. אין שם רגש. כשמישהו בא ואומר למישהו אחר 'תחנוק את עצמך ותשמור נגיעה, כי כך ההלכה אומרת', ההלכה תפסיד. כשמישהו אומר למישהו אחר 'תעבוד בעבודה שאנחנו רוצים שתעבוד, כי ככה זה אצלינו במשפחה', המסורת תפסיד.

זה נכון לשני הכיוונים, כמובן. אם מישהו נקרע בין שמירת נגיעה ובין הרצון לגעת, כסופרים, אנחנו צריכים להבין ששמירת הנגיעה שלו באה מבפנים. שהאידיאולוגיה מחזיקה אצלו במקום אנושי, רגשי, שזו לא רק קריקטורה של דת, אלא שהדת עצמה נמצאת ונוכחת במקומות אנושיים מאוד, מבפנים, לא מבחוץ. אם הדת היא רק כסות, זה לא יחזיק. הסיפור יהפוך לטור פובלציסטי, או לבדיחה, לאיזשהו 'סרט מעלה' (כלומר סרט שבו הדת עומדת מול הרגש, ומפסידה).

ולכן, הדבר הראשון שצריך להיות לנו בראש הוא שאנחנו מספרים על בני אדם. תמיד, בשני צדדי המתרס. אנחנו צריכים להכיר את בני האדם האלה. אנחנו צריכים להזדהות עם בני האדם האלה. אנחנו צריכים להבין שהבעיות שלהם אמיתיות, שהכאבים שלהם אמיתיים, שהצרכים שלהם אמיתיים. שאי אפשר להכחיש אותם או לבטל אותם כלאחר יד.

האמת, זה מספיק. סופר או סופרת שמצליחים להבין את הקושי באמת באמת, משני הצדדים, זה יוביל אותם לסיפור טוב, אבל בכל זאת, לטובת אלה שרוצים כלים מעשיים:

א. הכלי הכי פשוט: תכתבו את הצד השני. אל תספר למה צריך לשמור שבת, תספר מה המחירים של אי שמירת שבת. אל תספר למה צריך לשמור נגיעה. תספר על המחירים של אי שמירת נגיעה. אל תספר למה כדאי ללכת אחרי הלב שלך, תספר על המחירים של לחיות חיים שלמים כפי שאנשים אחרים רצו שתחיה. אל תספרו על האידיאולוגיה, תספרו על בני האדם.

זה מה שפלאנרי או'קונר עושה. היא מספרת על המחירים של עולם ללא אלוהים, או עם אלוהים אבל ללא דת, או עם דת אבל ללא הבנה. זה מה שטולסטוי עשה באנה קרנינה (וזו הסיבה שאנה קרנינה היא דמות הרבה יותר חזקה מלוין, למרות שהם כאילו עומדים זה מול זו לאורך הספר).

זה אחלה פתרון, בעיני. הוא מחייב אותנו, ככותבים, להסתכל על הצד האנושי. הוא לא מאפשר לנו להכווין את הסיפור למקומות שאנחנו רוצים, ולא מאפשר לנו לעצב את המציאות כרצוננו.

ב. הכלי השני: תמנעו מכתיבה חד מימדית. כלומר, אם הקונפליקט של הדמות הוא אם לשמור נגיעה או לא – במקרה שבו הדמות מחליטה שלא לשמור נגיעה, תראו לא רק את היתרונות של ההחלטה, אלא גם את המחירים שלה.

למשל, אם יאיר אגמון מספר סיפור ובו הוא וחברתו דאז רוצים לגעת, אבל לא נוגעים, וכך מתפספסת לה האהבה – אתם יכולים לספר סיפור שבו הם נוגעים, אבל הנגיעה רק מבלבלת אותם יותר, והם נפרדים, ויאיר תקוע לנצח עם זיכרון האקסית שלו בראש, וזה הורס לו גם את הקשר הבא, שהיה יכול להיות מוצלח אלמלא זה. וכך אמנם האהבה מנצחת את האידיאולוגיה, אבל לא בטוח שהניצחון הזה הוא לטובה.

למשל הפוך, אם אתם כותבים סיפור ובו שמירת השבת הובילה להצלחה כלכלית (נניח, חומרניים שכמונו), תכניסו מחיר כלשהו שנוצר משמירת השבת, כמו (למשל) נתק מהמשפחה החילונית. כלומר שהסיפור לא יהיה רק חד צדדי, באופן מובהק לטובת משהו, אלא שיהיה גם מחיר שעל הגיבור לשלם בשביל זה.

יש המון דרכים להמנע מכתיבה חד מימדית: ליצור כמה רבדים לדמות, ליצור כמה קוי עלילה, לבנות קונפליקט כפול או משולש, ככה שכל בחירה תיצור הפסד, בהכרח. הקיצור, לבנות פה אמינות, כי החיים הם לא קו ישר ולא מסך חד מימדי, אלא מורכבות על מורכבות על מורכבות, ואת זה צריך להכניס לסיפור.

________

כללו של דבר: אל תכתבו אידיאולוגיה. זה לא עובד. תכתבו בני אדם. אל תכתבו מסר, זה לא עובד. תכתבו על העולם כפי שהוא.

מה אתם חושבים בנושא? אפשר לכתוב סיפורים דתיים / שמרניים בימינו? מכירים מישהו שכתב ככה והצליח? חושבים שמוקד הבעיה הוא אחר? בואו לדבר על זה בתגובות!

ההתחלה שלי בעולם סדנאות הכתיבה הייתה בסדנאות כתיבה לנוער. הייתי נוסע לכל מיני פנימיות בשעות הגרועות של הערב (בין תשע לאחת עשרה, תודה ששאלתם), תופס טרמפים מהמקום שכוח־האל שבו גרתי ועד לבית הספר, מכין לעצמי קפה דלוח בחדר המורים ואחר כך יושב ומעביר סדנאות כתיבה, במשך שעה וחצי, לכל מיני נערים ונערות שסיימו הרגע יום לימודים אינסופי. זה ארוך, זה היה קשה, זה היה לא מתגמל, אבל אתם יודעים מה?

זה היה כיף. פשוט כיף.

אין הרבה דברים כיפים בעולם כמו להעביר סדנאות כתיבה לנוער: הם מקשיבים, משתתפים, צועקים, מתווכחים, הם נהנים מזה שמישהו מדבר איתם על ספרים ועל כתיבה. הם לא באים אליך ואומרים 'לא, אתה טועה, השיר שלי מוצלח', הם לא באים ואומרים 'מה פתאום, בכלל לא הבנת את הסיפור', ובעיקר, הם לא באים ומודיעים לך שהספר ההוא, הרוסי, שבחיים לא קראת ואפילו לא תכננת לקרוא, הוא הספר הכי טוב בעולם ואתה חייב לקרוא אותו, והם לא מזכירים לך את זה בכל שבוע מחדש, למקרה ששכחת.

(זה נכון גם לרוב המבוגרים, כמובן, שהם בני אנוש נחמדים וישרי דרך, נכונים להקשיב ומשתתפים בחדווה, ובכל זאת; הסיפורים ההם, המעצבנים, לא קרו לי מעולם מול נוער)

בכל אופן, באחת הסדנאות האלה היו שני משתתפים, ואני אשתדל שלא להסגיר כאן את שמותיהם או את המין שלהם או כל דבר שיכול לעזור להם לזהות את עצמם. אחד מהשניים (נקרא לו בילבו) היה מה שמכונה 'ילד פלא': הוא כתב כמו שאדם בן ארבעים כותב. השירים שלו היו מדוייקים, המטאפורות טובות, האוזן שלו קלטה מילים כמו שצריך. אם היה מותר למחוא כפיים בסדנאות שלי, היינו מוחאים לו כפיים.

השניה (נקרא לה גלדריאל) הייתה – טוב, אתם מכירים את אסיפות ההורים האלה, כשהמורה בא ואומר לאמא שלילד יש פוטנציאל לא ממומש? זה בדיוק היה המקרה. היה לה פוטנציאל, היא הייתה מקורית, מגניבה, יצירתית, אבל שום דבר לא היה מדויק או חד עד הסוף. הכל היה כמעט, שכזה, ואת הליבה המזוקקת של הטקסטים שלה היה צריך לחפש עמוק עמוק בפנים. זה לא היה מרשים, גלדריאל ידעה את זה, וזה תסכל אותה עד לשד העצמות.

בקיצור, עברו אי אלו שנים (שבע, אם ספרתי נכון), ולאחרונה יצא לי להתקל בשניהם, בבילבו ובגלדריאל, בתחנה המרכזית בירושלים, או ברחוב, או איפשהו. זה היה כיף ממש, והחלפתי איתם כיפים וחיבוקים ורכילות ושאלתי אותם מה העניינים ואם הם עוד כותבים. שניהם עדיין כתבו. ביקשתי מהם שישלחו לי את מה שהם כותבים. שלחו.

קראתי.

זה לא הולך להפתיע אתכם. בילבו כתב כמו שילד בן שש עשרה כותב כשהוא מנסה לחקות מישהו בן ארבעים: השפה שלו לא התפתחה, הצורה בה הוא מסתכל על העולם כחומר גלם, הכלים היצירתיים שלו, העומק, ההבנה – הכל נשאר בדיוק אותו הדבר כמו לפני שבע שנים. גלדריאל, לעומת זאת, הייתה סיפור אחר לגמרי: היא כתבה כמו שההבטחה הבאה של הספרות העולמית כותבת. בהבנה, ביצירתיות, בשליטה מוחלטת בשפה, בקריאה מדוייקת של סיטואציות. זה היה – אני יודע שזו לא נשמעת המילה המדוייקת, תאמינו לי שזו כן – אושר. הייתי מאושר.

והייתי חייב לשאול, כמובן, אז שאלתי. מה קרה בינתיים, שאלתי אותה. וגלדריאל כתבה –

"הייתי כל כך מתוסכלת מזה שאני לא מצליחה להעביר בדיוק את מה שאני רוצה למילים," היא אמרה, "אז הייתי חייבת לעבוד על זה. וזה מה שאני עושה. כל הזמן אני מתאמנת על זה. כל הזמן. יש לי מחברת קטנה בתיק, והמצאתי לעצמי תרגילים, ואני כל יום, כל יום, מתאמנת".

היא כל יום מתאמנת, אתם מבינים? כמו מוזיקאים, כמו ציירות, כמו שחקניות כדורסל ושחקני הוקי־קרח. כי אם לא מתאמנים, לא מתקדמים.

יש לי שתי מסקנות להגיד לכם מהסיפור הקטן הזה.

המסקנה הראשונה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו לעצמכם 'אני כותב מספיק טוב'. אין דבר כזה 'מספיק טוב', ולעולם לא יהיה. בכל טקסט יש משהו שאפשר לשפר, כל שיר יכול להיות טיפ־טיפה יותר טוב, ובטח שבכל סיפור יש משהו שאפשר לדייק יותר. כשאתם אומרים 'אני מספיק טוב' אתם בעצם אומרים 'אין לי לאן להתקדם', וזה שקר. אתם מוותרים לעצמכם, וסופכם להישאר במקום. תחשבו על הצדדים שאתם חלשים בהם, ותתאמנו עליהם שוב ושוב עד שתרכשו את היכולת.

תמיד יש לאן להתקדם.

המסקנה השנייה, אל תוותרו לעצמכם. אל תגידו 'אני לא כותב מספיק טוב, אין לי עתיד בכתיבה', או 'אני בחיים לא אצליח להביע את מה שאני רוצה', או כל הדברים האלה. זה שקר. אתם מוותרים לעצמכם. אם אתם מסוגלים לדבר, אם אתם מסוגלים לחשוב, אתם גם מסוגלים לכתוב. ברור; צריך להתאמן על זה, להקשיב לביקורות, לעבד, לחזור, לכתוב שוב, אבל אפשר. אתם מסוגלים. זה לא אומר שפתאום תהיו הדבר הגדול הבא, או הדבר הגדול הנוכחי, אבל קודם כל, למי אכפת, העיקר שתכתבו. ושנית, היי, אולי כן?

_________________________

הלוואי שמישהו ינחש בתגובות למה קוראים להם בילבו וגלדריאל!

יש לי חבר סבבה, קוראים לו אורי, והוא כותב למגירה. באמת באמת, יש לו מגירה והוא כותב ומכניס אליה שירים וסיפורים שהוא כתב. כלומר, הוא הכניס אליה. בעבר. הוא היה רוצה לכתוב למגירה. כלומר הוא כתב למגירה כשהיה בתיכון וכשהיה לו המון זמן, במקום לשחק כדורסל, זה היה התחביב שלו. הוא הלך לסדנאות והיה חלק מקבוצות, ועכשיו הוא לא כותב.

בכלל.

כלומר הוא עדיין מגדיר את עצמו 'כותב' והוא מנוי לכל מיני רשימות תפוצה ועוקב אחרי כל מיני כותבים בפייסבוק ולפעמים מחליף ספר בספרייה.

אבל הוא לא כותב.

וכשאני שואל אותו למה הוא לא כותב, הוא אומר דברים כמו 'תשמע, אחי, הילדים', או 'האישה', או 'החבר'ה', או 'למי יש זמן לכתוב בחיים האלה' או 'העבודה', או 'אני דווקא רוצה לכתוב רק תמיד כשאני מתיישב לכתוב צצים להם הכלים בכיור וקורצים לי', וכן הלאה וכן הלאה. שזה, במחילה אורי, תירוצים.

לא שאכפת לי, גם אני מלא תירוצים (למכביר!) על הדברים שאני רוצה ולא עושה, אבל שלא ישקר לעצמו. הוא לא כותב כי זה גדול מדי, כי זה היה משהו שהוא התעניין בו פעם, ועכשיו זה קצת רחוק ממנו ואין לו שמץ של מושג מה לעשות ואיך להתחיל. אז בשביל אלה שכן רוצים לכתוב, ויש משהו מאחורי התירוצים האלה, בואו נעשה כאן סדר לרגע:

בגדול ובגסות, אפשר לחלק את הסיבות לזה שאנשים (שבאמת רוצים לכתוב, אורי) לא כותבים לתוכן ולצורה.

תוכן זה 'אין לי על מה לכתוב', זה 'החיים שלי בורגניים ומשעממים', זה 'אין לי השראה', זה 'בשביל לכתוב צריך פצע עמוק ששואבים מתוכו', זה 'מה כבר יש לי להגיד', זה 'מי ירצה לשמוע את מה שיש לי להגיד'. כל אלה משפטים (אמיתיים) של אנשים שמאוד מאוד רוצים לכתוב, הם פשוט לא יודעים מה הם רוצים לכתוב.

אם הם כבר מתחילים, הם עושים את הצעד הראשון (מתיישבים לשולחן וחושבים), אולי את הבא אחריו (כותבים פיסקה ראשונה), ואז זה משעמם אותם, אז הם מפסיקים.

צורה זה אנשים שיש להם מה לכתוב, אבל אין להם כלים. אין להם מושג איך לכתוב. זה 'בשביל שירים צריך חרוזים', זה 'אין לי מושג איך בונים דמויות', זה ה'אני רוצה לכתוב כמו ג'יי קיי רולינג', זה ה'אני מנסה לכתוב כמו עגנון וזה לא יוצא לי כמו שצריך', ועוד ועוד הסברים של אנשים שיש להם מה להגיד, יש להם תוכן, הם מנסים לצקת את התוכן הזה לצורה, אבל הצורה לא עובדת להם כמו שצריך, אז הם מתייאשים.

הפתרון לשתי הבעיות האלה הוא אחד: להתחיל. לכתוב.

תקשיבו טוב: הבעיה האמיתית של התקיעות, היא שהיא מעגלית. היא תוקעת אותנו הלאה. כשאנחנו בתנועה, התנועה מזינה אותנו. כשאנחנו תקועים, אנחנו הולכים ומתחפרים בבוץ. הדרך היחידה, היחידה, לצאת מזה, היא לעשות מעשה ולהכריח את עצמינו להתחיל לכתוב.

כן כן, יש דבר כזה השראה, אבל אם היא תגיע כשכוחות היצירה שלכם מנוונים, אתם לא תזהו אותה גם כשהיא רוקדת לכם מתחת לאף לבושה בכיסוי הקומקום של דובי. אתם תהיו מנוונים מדי. נעולים מדי.

אם תכתבו, תגלו שהיא פשוט מגיעה לעיתים יותר ויותר תכופות.

אז למה אתם מחכים? אה, אין לכם נושא? זה לא משנה. תכתבו לפי מספר מילים. תגדירו לעצמכם שאתם כותבים פוסט פעם ביום. תכתבו יומן. תיזכרו באירוע משמעותי ותכתבו אותו. תנסו לחשוב מה אתם חושבים על השמיים, על תחנות רכבת, על אבטיחים. תשתמשו בתרגילי כתיבה. תצטרפו לקבוצות כתיבה (יש המון, בפייסבוק ובוואטסאפ, בחינם), תירשמו לסדנאות כתיבה יוצרת. אני אגיד את זה הרבה יותר בבירור:

זה ממש לא משנה על מה תכתבו, כל עוד תכתבו.

מה שיקרה הוא שלאט לאט אתם תמצאו את עצמכם כותבים על מה שמעניין אתכם. דברים יתנסחו לכם תוכדי כתיבה, פתאום תבינו על מה בא לכם לדבר, מה לא מעניין אתכם בכלל, על מה אתם יכולים לכתוב עוד ועוד, ומה יכול להזין אולי שיר או סיפור אחד. בקיצור, כל מה שאתם צריכים, יתנסח תוך כדי תנועה. אתם עדיין לא יודעים (או יודעות את זה), כי הכל עדיין בראש שלכם, וכשדברים בראש שלנו הם מעורפלים. אבל תכתבו, אני מבטיח לכם, זה יקרה.

ככל שתכתבו יותר בלי השראה, ככה ההשראה יותר תבוא אליכם מעצמה.

זה נכון באותה מידה גם לצורה. הדרך היחידה, היחידה, ללמוד לכתוב בצורה מסויימת, היא לתרגל את זה. אין דרך אחרת. זה לשבת, לנסות לחקות סגנון, ללמוד מספרים איך בונים דמות ואיך בונים עלילה (אפשר ללכת גם לקורס או לסדנה שמלמדים את זה, אם אין לכם המון זמן פנוי), ללמוד אותו, לכתוב בו עוד ועוד, עד שאנחנו מסגלים אותו לעצמינו. גם כאן, ככל שתמשיכו לכתוב, תגלו שהסגנון האישי שלכם, זה שהכי מתאים להביע את הרעיונות ואת הסיפורים שלכם, מתברר לאט לאט. אם תתכננו אותו מראש זה יכשל, כי ככה זה, אי אפשר ליצור בדיוק לפי הדימוי שיש לנו בראש. אבל אם תכתבו – זה יקרה.

אני אגיד את זה אחרת:

שום רעיון לא יצנח לכם מהשמיים. אף מיומנות לא תלמד אתכם את עצמה. אין למה לחכות.

פשוט תתחילו.

—–

ועוד שלשה טיפים שיכולים לעזור לכם להתחיל לכתוב:

א. תקבעו זמן מראש, 'זה הזמן שבו אני כותב'.
ב. תקבעו כמות מילים מראש: 'לפחות עמוד', 'לפחות שלש פסקאות', 'לפחות 2000 מילים'.
ג. תכבו את האינטרנט. כן, גם בפלאפון. כיביתם? יופי, ביי.