מחבר יהודה

לא מעט עסקים שאני קורא
כותבים עם מעבר שורה במקום פסיקים
אין לי מושג למה המשך קריאת הפוסט "לכתוב כמו איש מכירות"

א.
לפני כמה ימים ישבתי לקפה עם סופר מפורסם יחסית, שכתב כבר שלשה ספרים והם מכרו יפה מאוד. וישבנו בקרוסלה (שזה שם של בית קפה) ושתינו תה וקפה ופטפטנו על הא ועל דא, ופתאום הוא אמר לי יהודה, תגיד, למה הקוראים שלי לא מגיבים לי? ואני אמרתי לו מה זה אומר, לא מגיבים? הם אוהבים וקונים, לא? והוא אמר כן, זה נכון, אבל הם לא מדברים על זה, לא כותבים, לא נותנים ביקורת, לא מנתחים, לא כלום. וכשהוא אמר את המילים האלה, מיד קפץ לי לראש האלגוריתם של פייסבוק.

המשך קריאת הפוסט "שאלות אמריקאיות להנעת הקוראים"

מדהים.

מדהים שזה ככה, שבדרך אגב. מדהים שהם נוגעים באוצר ואז בורחים ממנו. כי מאחורי הטיפ הזה, אי שם בעומק, מסתתר הסוד הגדול של סופרים טובים. זה סוד כל כך גדול עד שזה כמעט מופרך שפיקסאר משחררים אותו ככה, מאחורי הגב, כאילו זה מין קשקוש העצמה עצמית סטנדרטי. למעשה, זה כל כך סוד עד שאני חושד שהם בכלל – בכלל – לא הבינו מה יש להם ביד, ופשוט נתנו איזה כלי מכני שכזה, רגיל לכאורה, שעוזר לנו להפוך סיטואציות מופרכות לאמינות. אבל זה לא כלי רגיל; זה הרבה יותר מזה.

המשך קריאת הפוסט "תרגישו את הדמות שלכם (פיקסאר 15#)"

"שוב היה מעשה מאדם אחד שכתב סיפור קטן ודלוח והיה מביט בו ואומר כמה נאה סיפור זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, והיה חפץ להודיע הציבור ביופיו של הסיפור. מה עשה, לקח תמרור גבוה והציג ליד הסיפור, ובכל עת שהיו הולכי דרכים מביטים בסיפור מרחוק, היו אומרים פשש, איזה סיפור נאה זה, אין זה אלא סיפור של דבש וצוקר, ואחרי כן היו מתקרבים לסיפור עד שהיו רואים אותו בממש, ואינו אלא סיפור קטן ודלוח, והיו הולכים משם בפחי נפש."

תראו, יקירַי.

יש דבר כזה בטקסטים שקוראים לו 'תמרורים'. המשך קריאת הפוסט "תתרכזו בעיקר"

א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.

המשך קריאת הפוסט "איך מתמודדים עם כשלונות"

הערב, באקראי, ראיתי שמישהו נכנס לאתר החדש שלי אחרי שחיפש בגוגל 'איך כותבים מאמר דעה', ואמרתי לעצמי – יא, איזה בעסה לו. הוא לא ימצא שם כלום, כי אין. אף פעם לא כתבתי על זה שום דבר מסודר. ואחר כך אמרתי טוב, האמת, זו הזדמנות טובה.

א.
נתחיל מההתחלה. הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על טור דעה, שמכונה גם 'מאמר טיעון' בבגרות בלשון, או 'חיבור' בפסיכומטרי, הוא זה:

המשך קריאת הפוסט "איך כותבים מאמר דעה"

המשך קריאת הפוסט "ללכת על החבל שבין השמיים והארץ"

צפריר מכתיבה אפקטיבית​ כתב היום פוסט על נציגי שירות לקוחות שכותבים תגובות לקוראים. יא אללה, הוא כתב, מה זה הזבל הזה, למה זה הגיוני. והוא כתב, למה נציגי שירות לקוחות אומרים לי 'סליחה על ההמתנה' כשהם לא באמת מבקשים סליחה, והוא כתב, למה לעזאזל נציגי שירות אומרים 'פנייתך נרשמה ותטופל', ולמה הם משתמשים בתבניות האלה, זה לא אמין כבר. והוא אמר, נציגי שירות צריכים ללמוד להתבטא בכתיבה ובדיבור, להביע אמפתיה, לא להיות רובוטים.

והוא צודק, אבל—

המשך קריאת הפוסט "דברו עם הקוראים שלכם"

היי יקרים ויקרות, כמעט־סוף־חורף טוב לכם.

כתבתי את המילים 'כמעט סוף חורף' כאן למעלה והלב שלי נחמץ, ככה, במקום הצמא ההוא, כי איך אפשר לעבור חורף שלם בלי לטבוע בשלולית, או בלי שנשב ככה, שבוע, והמים ירדו וירדו וירדו, ובחדשות יגידו 'הסופה הגדולה הגיעה' ואנחנו נצטמרר מעונג על הספה המרוטה שיושבת בסלון ושאין לנו לב להעיף אותה, ונראה סרטים ונאכל פופקורן ונשתה תה עד אין סוף, ובמקום זאת אנחנו, איך לומר, נצלים כאן בשמש הקופחת של החורף הישראלי, ומחכים, מחכים, מחכים.

המשך קריאת הפוסט "על הכתיבה 23# (גשם)"

ישבתי היום עם סופר מוכר לקפה של בוקר. לא היה לנו איפה לשבת, אז מצאנו את עצמינו בבית מורשת בגין, שותים אמריקנו עם קצת חלב (הוא) או אספרסו כפול ארוך לא-שרוף (אני), בוהים בחומות העיר העתיקה. ואז הוא אמר תשמע, יודה, כבר הרבה זמן שאני לא מצליח לכתוב. אנשים לא מאמינים לי, אבל שנים לא כתבתי. אני רק מוציא לאור דברים שכתבתי פעם. אנשים לא קוראים. לא קונים ספרים. מה הטעם בכל זה. המשך קריאת הפוסט "לכתוב סיפורים זה להיות לבד"