א.
ביום חמישי האחרון מרב הלכה לאירוע, כך שביום שלישי אמרתי לעצמי 'אולי אעביר סדנה חד פעמית'. וחשבתי איפה, ואמרתי תל אביב, ומצאתי מקום ושעה וקבעתי מחיר הגיוני ועיצבתי פרסום והעליתי לרשת ופתחתי הרשמה וחיכיתי, ושום דבר לא קרה. ופרסמתי עוד, וחיכיתי. ועוד קצת חיכיתי. וניסיתי לדבר עם לקוחות פוטנציאלים, אבל חמישי האחרון היה יום קשוח להרבה אנשים, כך מסתבר, והם לא נרשמו.
וזהו.
וביום חמישי בבוקר שלחתי מייל לנרשמים שנרשמו, ואמרתי סליחה, אני מצטער, אבל זה מה יש ואין מספיק הרשמה ואני לא רוצה שתהיה לכם חוויה חלקית וסליחה, נתראה בפעם אחרת, והיה שם חתן שלשה ימים לפני החופה וזוג שהרגע התחתן והחליטו לפרגן לעצמם ביחד, וכאילו אוף, חבל, אבל באמת, אי אפשר לתת למישהו חוויה חלקית, והסדנה בוטלה, והלכתי במקום זה לשתות בירה עם חברים.
ב.
אני מרגיש שקל לי יותר לדבר על הצלחות מאשר על כישלונות. כאילו הצלחות ממצבות אותי בצורה שבה הייתי רוצה להיראות, והכישלונות פוגמים בדמות הזו, פוגמים במושלמות, דוחקים אותי הצידה. זה כמו שתמונות בפייסבוק צריכות להיראות טוב, להנציח את הרגעים המרגשים, להיות 'משהו', לא סתם יומיום. אבל היומיום מורכב מבלאגן, והחיים מורכבים מכישלונות ולא (רק) מהצלחות. ככה זה.
יאיר (Yair Agmon) כתב פעם שכשהוא חווה כישלון הוא נותן לו לנכוח. הוא לא מנסה להבין אותו או להצדיק אותו או ללמוד ממנו, אלא נותן לכישלון להכות בו. והסיבה היא, כך הוא כתב, שכישלונות הם חרא. הם לא דבר טוב. כשאנחנו מתייחסים לכשלון בתור דבר טוב אנחנו מעקרים ממנו את המהות שלו. וכשהוא כתב את זה אני כתבתי לו 'מה פתאום' ו'לא נכון' ו'אפשר ללמוד מהכל', וזה נכון.
אבל.
אבל גם יאיר צודק. כלומר הוא לא רק צודק, והעולם כולו לא רק טועים. אני מתכוון לומר שאפשר בהחלט ללמוד מכישלונות וליצור יותר הצלחות באמצעותם, וזה דבר חשוב, אבל באותה נשימה, שהכח האמיתי של כישלון הוא בזה שהוא מבאס. שהוא מנכיח לי שאני לא יכול הכל, ושאני לא היחיד בעולם, והוא מכריח אותי לחשב מסלול מחדש ולהבין.
כלומר הכח הגדול שלו הוא לא בהסקת המסקנות ממנו – זה השלב הבא, והוא יכול וצריך לקרות – אלא בזה שהוא מכריח אותי להיות להבין שאני לא מושלם. אף פעם. בשום דבר שאני עושה. שתמיד יש לי לאן להתקדם ואיך ללמוד. ולכן אני לא צריך להתמרד מולו, ולא להגיד 'אה, הפעם זה לא עבד כי ככה וככה', אלא להתכנס פנימה ולהבין שהבעיה היא בנו, לא בעולם.
ג.
בכלל רציתי לדבר על ביקורת ספרותית והיחס שלנו לטקסט אחרי שהוצאנו אותו לאוויר, אבל אני לא בטוח שיש הרבה הבדל. ובכל זאת – נחום אבניאל כתב במוצ"ש שכששואלים ממנו חוות דעת על שיר, הוא אומר 'זה טוב, תמשיך לכתוב', ואני הנהנתי בראש ואמרתי לעצמי שכן, נכון. כלומר שאם מישהו שלא משלם לי כסף מבקש ביקורת, הוא יקבל רק משוב חיובי. כי לקבל ביקורת זה כמו לקבל כאפה, וצריך מספיק עמוד שדרה כדי לעמוד בכאפה הזו. זה באמת לא פשוט.
מה היחס שלכם לביקורת? אתם נותנים? אתם מקבלים? איך עושים את זה הכי טוב, הכי נכון, הכי אנושי? אני אשמח לשמוע.
שבוע טוב!
יהודה.
yehudagizbar.com 
בגלל שביקשת ביקורת כל כך יפה, אז אני אעיר שיש לך טעות באמצע הקטע, בדיוק בחלק הכי חשוב. זאת גם טעות כתיב אבל לטעמי גם טעות לוגית.
כתבת ״הוא מכריח אותי להיות להבין שאני לא מושלם״
אז טעות הכתיב ברורה כנראה, אבל גם המסר בעייני קצת צריך ליטוש. כי אם המסקנה של הכשלון היא השלב השני, ואתה רוצה לדבר על השלב שלפניו, אז יש בכישלון משהו בפני עצמו. עוד לפני ההבנה שאתה לא מושלם. כי ההבנה היא גם סוג של מסקנה שהיא השלב השני.
אני חושב (ונראה לי שזה מה שיאיר התכוון גם) שיש בכשלון משהו שצריך לחוות פשוט ככשלון. כמו כאב, כמו באסה, כמו להתקע בקיר, עוד לפני שאתה מבין שטעית ושצריך למצוא דרך אחרת, או בכלל ללמוד לנווט, עצם המפגש עם הקיר זאת חוויה שהיא חלק מהחיים שלנו.
אהבתיאהבתי
בעיניי, הכח הגדול בכשלון – "כח" לא במובן חיובי, אלא שלילי וקשה מאוד לחוויה – הוא שהוא דווקא לא "מכריח אותי להיות להבין שאני לא מושלם", אלא שהוא מוריד אותך לרצפה וגורם לך להרגיש שאתה אפס. שאתה הכישלון. לא סתם "לא מושלם".
אהבתיאהבתי
אני חושב שזה אותו התיאור, וההבדל הוא ביחסיות
אהבתיאהבתי
Wⲟrking as a contract paraⅼegal has elements in its faνоr, and components that are
destructіve to some people.If a way of adventure and pleasure in ʏoᥙｒ work
life isѕ what would ցo well with you the mߋst effectivｅ, freelɑncing
might be ann excellent optiߋn fօrr you!
אהבתיאהבתי
לדעתי יש פה כמה נקודות שלא מתייחסים אליהם עד הסוף כמו שכישלון מוביל להצלחה וגם שלפעמיים הצלחה קטנה גורמת לכישלון גדול
אהבתיאהבתי