יום: 4 בפברואר 2018

לפני שנתיים, בערך, מישהו כתב לי הודעה פרטית. הסיפורים שלך משעממים, הוא כתב, אתה כותב כל הזמן על אלוהים ועל אהבה, ואתה די שחצן. אבל בין כל זה יש לך הבלחות של סוריאליזם, כדאי שתתמקד בהם. זה שיתק אותי למשך איזו חצי שנה, עד שכתבתי על זה משהו בפייסבוק, ואמיר גוטפרוינד (ז"ל) שלח לי הודעה במסנג'ר. אל תקשיב לביקורות, הוא כתב, פשוט תמשיך לכתוב. אם הם היו יודעים לכתוב סיפורים, המבקרים שלך, הם לא היו שולחים לך הודעות פרטיות כאלה.

יש שני סוגים של מנטורים לכתיבה. הסוג הראשון הוא מהסוג שאומר איך סיפור צריך להיות בדיוק. אם זה ככה, זה עובד. אם לא, לא. הסוג השני הוא זה שאומר לא להקשיב למבקרים או לקוראים ורק ללכת עם האמת שלכם. שניהם, כצפוי, לא נכונים. הדבר היחיד שנכון הוא הכלל הזה, של ניל גיימן, והוא נכון בצורה שכמעט־לא־תיאמן.

תקשיבו לקוראים שלכם, אומר גיימן. לרוב, הם יודעים יותר טוב מכם אם הספר טוב או לא. הם יודעים אם זה מצחיק אותם או מעציב אותם, הם יודעים אם הם מבינים או לא מבינים את הדמויות, ובעיקר הם יודעים שאם זה לא מעניין, הם יפסיקו לצפות או לקרוא. ובאותה נשימה, תקשיבו ללב שלכם. הוא זה שיודע לאן אתם מכוונים ומה אתם רוצים לעשות. הוא זה שיוכל להצביע על מה שלא בסדר ומשם יצא מה שאתם צריכים לעשות בשביל לתקן את זה.

תשתעממו.

אתם יודעים למה אין לכם שמץ של רעיון? כי אתם עסוקים מדי. באמת. אתם יותר מדי חושבים, יותר מדי מעבדים, יותר מדי מגיבים. הפייסבוק, הוואטסאפ, הפושים של איזו-אפליקציית-חדשות שלא נתתם לעצמכם להירשם אליה – זה אוכל לכם את הזמן, ברור, אבל הזמן הוא לא הנכס היחיד שאתם מאבדים. אתם מאבדים את היצירתיות.

זה נשמע קצת פרדוקסלי, אני יודע. מה, נשתעמם כדי לנצל את הזמן טוב יותר? אבל האמת היא שכן, בטח. זו אחתהדרכים היעילות ביותר להעלאת רעיונות חדשים. פרודוקטיביות היא אחלה, אבל היא גם ממוקדת מדי. קריאה היא גם אחלה, אפילו פייסבוק זה סבבה כשצריך דברים מסויימים, אבל השילוב של כל אלה גורם למוח שלכם להיות ממוקד מדי, וכשהמוח ממוקד מדי, הוא לא ממריא.

זה לא חד משמעי, כמובן. יש כלים נוספים שעוזרים לנו להיות יצירתיים; העמוד הזה מתעסק בהם כל הזמן, אבל הכלים האלה הם מין כלי הצלה – כשאנחנו תקועים ויש לנו דד ליין מאחורי הכתף, מה אנחנו עושים – והם לא מספקים את הדבר המרכזי שהשעמום מספק לנו, כלומר, את היכולת לשחרר את המוח מכבליו.

אז מה עושים? קחו כמה טיפים.
א. צאו מהבית. בבית יש לנו המון מטלות. כשאנחנו משתעממים בבית, אנחנו מוצאים לעצמינו מחשב / פלאפון / איזה ספר לקרוא. זה לא טוב.
ב. בלי פלאפון. פלאפון לא נותן לכם להשתעמם. לא משנה כמה אתם חזקים מנטלית, עדיף לא להציב את האפשרות הזו בכלל. פשוט בלי פלאפון.
ג. בלי מוזיקה. אותו העיקרון.
ד. תור זה אחלה. לחכות בתור זה אחלה. פקק זה אחלה. אל תברחו מהשעמום, להפך, תיכנסו אליו בנפש חפצה. תגידו למוח שלכם – 'הנה, יש לך עכשיו זמן לחשוב. רק לחשוב. על מה אנחנו רוצים לחשוב?'.
ה. תחזיקו איפשהו דף ועט. לא, לא פלאפון. דף ועט. חוץ מהיתרונות הברורים, כמו זה שאין לכם לאן לברוח, וכמו שהמגע עם החומר עושה לנו משהו ליצירתיות, תתפלאו לגלות עד כמה הכתיבה הלא מסודרת משחררת את המוח. אפשר לכתוב בנקודות על גבי השורות, אבל אני מגזים עם זה והולך עם מחברת דפים חלקים. זה אחלה.
ו. מקלחת. שטיפת כלים. קיפול כביסה. כל עבודה מונוטונית שלא צריך לחשוב בה – תוותרו על המוזיקה, תנו לעצמכם לחשוב.

וטיפ אחרון תחשבו רגע לאן אתם בורחים כשאתם משתעממים. יש לכם את מוקד הבריחה שלכם? תגדירו לעצמכם – לא משנה מה אני עושה, זה הדבר היחיד שאני *לא* עושה. אצלי, אגב, זה פייסבוק. מניח שאני לא היחיד. 🙂

מה אתם עושים כשאתם משועממים?

לפעמים הסיפור שלכם מסתבך, או השיר שלכם, או הטקסט שלכם, או מה שלא יהיה שאתם מנסים ליצור כרגע. אתם מנסים לבחור נושא ואין לכם מושג מה בעצם הנושא שלכם או מה אתם אומרים עליו, המילים יוצרות איזה מבנה רעוע שאתם מסתובבים בו ומחפשים את עצמכם והחוט של העלילה נראה כמו מה שנשאר מהאוזניות שלי אחרי שהכלב שלי שיחק איתם.

זה הנה, כלי קטן ויעיל בשבילכם. הוא אחד הכלים הכי שימושיים שאני מכיר. קוראים לו מבחן הספר, והוא הולך ככה:

אתם הולכים למספרה ויושבים להסתפר. השיער שלכם כבר חפוף ושטוף, והספר שלכם, יואבי (ככה קוראים לשלי, כפרה עליו) מתחיל לגזור לכם את השיער. ואז משעמם לו, ומשעמם לכם, והוא שואל מה חדש, ואתם אומרים שאתם עובדים על סיפור, והוא אומר וואלה, על מה הסיפור?

ואתם עונים.

והוא אומר 'מגניב, ומה בעצם קורה?'

ואתם עונים.

זהו, זה מבחן הספר. הוא תלוי בספר שלכם, כמובן. יש ספרים שיזרמו עם תשובות גרועות יותר, אבל אם אתם באמת צריכים עזרה, לכו לספר אמיתי, כזה שאכפת לו ממה שאתם אומרים, והוא מסוגל להגיד 'לא הבנתי' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי עוסק בנזילותם של גבולות מסויימים', או 'ומה קורה אז?' כשאתם אומרים לו ש'הסיפור שלי מספר על אחד שהוא מלצר בתל אביב אבל חולם להיות טייס'. בקיצור, ספר אחד כזה שאין לו כח לתשובות ארוכות או מתחכמות, זה לא המקצוע שלו, הוא לא מנסה בכח להבין את התשובות המעורפלות שלכם, אבל מספיק אכפת לו מכם בשביל להתעניין ולא להשתעמם אחרי שניה.

אין לכם ספר? זה עובד גם עם שכנים, הורים, ואפילו חברים טובים שהם לא אמנים / כותבים / מבקרי ספרות / פלצנים בעצמם.

אני ממש ממליץ לא לדמיין את ההתרחשות הזו אלא לבצע אותה בפועל; ללכת להסתפר ולעשות את התרגיל הזה. או ללכת לבשל עם חברים ולעשות את התרגיל הזה. אתם תגלו שזה מכריח אתכם להיות מדוייקים, ברורים, בהירים, שאתם לא יכולים לרמות עם מילים ארוכות של מבקרי ספרות, שזה גורם לזה שדברים יקרו בסיפור, שזה יוצר דרמטיות והופך את הסיפור למעניין, ובעיקר בעיקר – מחייב את הרעיון להיות מספיק ברור כך שתוכלו לכתוב אותו לאנשים אחרים.

אם יש לכם סיפור שאתם תקועים איתו, אתם מוזמנים לנסות בתגובות; כולנו ננסה להגיד לכם אם הרעיון עובר או לא עובר את מבחן הספר. 

מתישהו באמצע 'אחיות הגורל' (Wyrd Sisters) של טרי פראצ'ט יש (ספויילרים בהמשך!) מעבר זמן. מה זה מעבר זמן, סבתא רוח-שעווה, נני אוג ומאגרט מקיפות את הארץ ומריצות אותה חמש עשרה שנה קדימה. אתמול, כשקראתי את הספר בפעם המאתיים, שמתי לב שאין לזה צידוק עלילתי. כלומר יש, אם 'יאללה' ו'נמאס' נחשבים צידוקים עלילתיים. אבל זהו.

יותר מזה, זה קטע די משמעותי בספר, הרצת הזמן הזו. ופראצ'ט עושה מזה סיפור שלם. מארגט מתנשקת בזמן הזה את הנשיקה הראשונה שלה עם הליצן, המטאטא של סבתא נופח את נשמתו, כל מיני כאלה. אבל בתכל'ס? בתכל'ס המכשפות יכולות היו לחכות חמש עשרה שנה, עד שטומג'ון יגדל, וזהו. אז כן, זה מגניב, אבל למה בעצם? למה לא לעשות, כמו שפלובר עושה במאדאם בוברי, 'ובכן, חמש עשרה שנה אחר כך…'?

הסיבה האמיתית היא מה שמכונה 'חוק הקצב האחיד'. החוק הזה אומר שהזמן בסיפור צריך לנוע בקצב אחיד. הוא יכול לנוע מהר יותר מהזמן הממשי, או לאט יותר, ובגלל שאנחנו מדברים פה על הקצב, כלומר על היחס בין פעימות הזמן, ולא על האירוע עצמו, הוא אפילו יכול לדלג בכל פעם בקפיצות של יום, שנה, חודש – זה לא כל כך משנה לנו. כלומר למורה שלי לתסריטאות זה שינה, הוא רצה שהכל יתרחש בזמן אמת, אבל זמן אמת הוא רק אחת הטכניקות שעוזרת לנו לשמור על קצב אחיד של מעבר זמן בסיפור.

נעזוב, לעת עתה, את הסיבות התיאורטיות שעומדות מאחורי החוק הזה. מה שחשוב הוא החוק עצמו: זה אחד הדברים שמאפשרים לנו 'לצלול' לתוך הסיפור. כשהזמן לא נע בקצב אחיד, אנחנו מרגישים את החוטים שתופרים את הסיפור. לרוב זה לא קטסטרופלי, כמובן, למעט המקרים שבהם זה כן. למשל, מקרים שבהם הסופר נזכר שהוא שכח לספר סיפור, ואז הוא מריץ את כל העלילה בשליש האחרון של הספר. במקרים כאלה היה עדיף לו לא הייתה עלילה בכלל, ולו רק בשביל לשמור על הקצב.

מה שקורה באחיות הגורל הוא משחק מאוד אלגנטי, על בסיס יכולות הכישוף של הדמויות, שמאפשרות לסופר לדלג חמש עשרה שנה קדימה אבל שהזמן הממשי (הזמן שהקורא חווה) בסיפור עדיין יעבור באותו הקצב. כלומר – בתיאוריה עברו חמש עשרה שנה, הדמויות התבגרו וכל מה שהיינו צריכים בשביל שהיורש המיועד יחזור וידרוש את הכתר (אממ.. בערך). אבל בתכל'ס, הקורא חווה את הזמן כאחיד, והסיפור ממשיך לרוץ לו באותו הקצב שבו הוא נפתח.

טוב, הזמן בעולם הדיסק הוא, מראש, משהו הרבה יותר נזיל.

טוב, זה ממש טריק קטן, אבל תראו איזה יופי.

בפתיחה של 'האדרת', מאת גוגול, מסביר המספר למה הוא לא הולך להגיד לנו מה שם הלשכה. "כל הרשויות והשירותים," הוא אומר, "אין רגזניים מהם בעולם", ואז מגיע הקטע הבא (תרגום נילי מירסקי):

"היום כבר רואה כל אדם פרטי את עלבונו כאילו הוא עלבון החברה כולה. מספרים על ראש מישטרה פלוני, איני זוכר של איזו עיר, ששלח לא מכבר כתב בקשה ובו הוא מוכיח בעליל כי תקנות המדינה מתפוררות, וכי שמו המקודש שלו נישא לגמרי לשווא, ולראיה צירף כרך עצום של איזה ספר רומאנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו ראש משטרה, לעיתים אף שיכור כלוט. ובכן, כדי להמנע מאי-נעימויות כלשהן, נקרא ללשכה שמדובר בה 'לשכה אחת'."

זה כל כך נהדר.

למה זה נהדר? קודם כל, כי הסיפור על ראש המשטרה לא מדגים את מה שהוא אמור להדגים. הוא אמור להדגים מקרה שבו, למשל, מישהו מעליב ראש ישיבה, וראש הישיבה תובע את עלבונו בשם 'עולם התורה'. כלומר מישהו שאומר 'זה לא אישי, זה העקרון'. אבל הסיפור של ראש המשטרה מראה בדיוק את ההפך: מישהו שנעלב באופן אישי ("שמו המקודש שלו") מהעלבה כללית.

אבל זה יותר מזה: ראש המשטרה הפלוני 'מוכיח בעליל' שתקנות המדינה מתפוררות. איך הוא מוכיח בעליל? על ידי שהוא מציג כרך עצום של ספר רומנטי, שבכל עמוד עשירי מופיע בו איזה ראש משטרה, ולפעמים קורה שראש המשטרה הזה גם שיכור. יותר מדי רחוק. יותר מדי דחוק. האם זו הוכחה *בעליל*? לא ממש. זו גם לא הוכחה שלא בעליל, זו בדיחה, אבל היא לא מוצגת ככזו.

וזה, אני חושב, אחד הדברים הכי נהדרים בגוגול: אתה לא יודע אם הוא צוחק או רציני.

כלומר ברור שהוא צוחק, זה יותר מדי מגוחך מכדי להישאר רציני, והוא לא מוכיח את מה שהוא אמור להוכיח. כל זה נכון, אלא שהמספר, כלומר הקול שמספר את הסיפור, רציני לחלוטין בקשר לזה. כשהוא אומר 'מוכיח בעליל', זה לא ראש המשטרה אומר, אלא המספר. הוא לא משועשע כמו דגלאס אדאמס, הוא לא ציני להחריד כמו מלכוד 22. הוא מתייחס לבדיחה הזאת בכל הרצינות, ועד הסוף של הסיפור אנחנו לא יודעים האם הוא רציני או לא.

למעשה, יש שני סופים לסיפור, ואנחנו בוחרים אם להאמין או לא לסוף השני על בסיס ההחלטה שלנו אם הוא רציני או לא.
—
אז מה למדנו?
א. למדנו שהמספר יכול להגיד דבר אחד ולעשות דבר אחר לגמרי (גוגול בכלל חובב גדול של הטריק הזה. הוא יגיד לכם 'אני לא יכול להגיד לכם איך קראו לה' ושני עמודים אחר כך להגניב את השם שלה כבדרך אגב). ככה, למשל, כתבתי שזה טריק קטנטן, למרות שזה אחד הטריקים האהובים על גוגול. חבל שהאמנתם.

ב. למדנו שהמספר יכול להתייחס ברצינות גמורה לבדיחה, ובכך להשאיר בידי הקורא את ההחלטה האם הוא צוחק או לא, והאם הוא מודע לעצמו או לא, מה שמאפשר קשת של פרשנויות לסיפור.

ג. למדנו שבאופן כללי, אנחנו רגילים לחשוב שמי שמספר לנו את הסיפור זה הסופר, וכך, נניח, הערות שוליים הן קריצות בין הסופר ובין הקורא מעל הראש של הסיפור, אבל אפשר בהחלט להנכיח את הקול המספר בתור דמות עם קול אישי, עם אישיות, עם סיפורים אישיים משלה, והדמות הזו היא כמו דמות נוספת בסיפור מסגרת כלשהו. כלומר, אפשר לעצב אותה כמו כל דמות אחרת.